Kli Yakar

וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן וְגוֹ׳. רֶמֶז כִּי לֹא לְמַרְאֵה עֵינֵי הָאָדָם יִשְׁפֹּט ה׳, כִּי אִם נִרְאֶה אֶחָד עֵץ יָבֵשׁ בְּלִי לַחְלוּחִית מַיִם תּוֹרָה וְחָכְמָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפְרִיחוֹ, וְכָךְ בְּהֵפֶךְ, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט (ביחזקאל יז קח עיי״ש) שֶׁדָּרַשׁ עַל קֹרַח וְאַהֲרֹן פָּסוּק ״הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ״ (שם יז כד). וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּשָּׁם נִמְשַׁךְ הַמָּקוֹר שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה מְלַבְלֵב וְעוֹשֶׂה פֵּרוֹת וַאֲפִילוּ הַזָּהָב שֶׁנִּקְרָא פַּרְוַיִם. ״וַיּוֹצֵא פֶרַח״, זֶה הָיָה סִימָן לְכֹהֲנִים קְטַנִּים שֶׁנִּקְרְאוּ פִּרְחֵי כְּהֻנָּה. ״וַיָּצֵץ צִיץ״, זֶה סִימָן לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים נוֹשְׂאִים צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ. ״וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים״, בִּזְכוּת ״וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל״ וְגוֹ׳ כְּדֵי לַעֲצֹר הַמַּגֵּפָה, וּבִזְכוּת שֶׁכֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵם, כִּגְמוּל יָדוֹ הֵשִׁיב לוֹ לְהַצְמִיחַ שְׁקֵדִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַשְׁמָעוּת לְשׁוֹן שְׁקִידוּת וּמְהִירוּת, וְזָכָה לַמַּתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ״, וּלְשׁוֹן הִנֵּה מוֹרֶה עַל הַזְּרִיזוּת. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב (לז יג) ״וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי״, לְשׁוֹן עֲנָוָה וּזְרִיזוּת. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ כָּאן, ״הִנֵּה״ – בְּשִׂמְחָה, כִּדְאִיתָא ״הִנֵּה הוּא יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״ (שמות ד יד). וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁכָּל ״הִנֵּה״ לְשׁוֹן זְרִיזוּת הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בִּזְרִיזוּת וַדַּאי הוּא שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיָּתוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ לִקְרַאת מֹשֶׁה אָחִיו הַקָּטָן מִמֶּנּוּ וְלֹא נִתְקַנֵּא בִּשְׂרָרָתוֹ, בִּזְכוּת זֶה נִתַּן לְאַהֲרֹן שְׂרָרַת הַכְּהֻנָּה לְמָשְׁחָה בָהּ בְּשִׂמְחָה, זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ״, בִּזְכוּת ״הִנֵּה הוּא יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ״. וּלְמַעְלָה בַּפָּסוּק ״בֹּקֶר וְיוֹדַע ה׳״ שֶׁנָּתַן לוֹ ה׳ הַמַּתָּנוֹת בַּבֹּקֶר בְּפָנִים מְאִירוֹת בְּשִׂמְחָה, כְּמִשְׁפַּט כָּל דָּבָר הַנִּתָּן אֶל הַשּׁוֹאֵל כַּהֹגֶן. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (שבת קלט.) שֶׁבִּזְכוּת ״וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״, זָכָה לְחֹשֶׁן מִשְׁפָּט עַל הַלֵּב, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה ט): ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט״, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (כא א), וְדֶרֶךְ זֶה עֲנָוָה לוֹ שֶׁשָּׂמַח עַל שְׂרָרַת אָחִיו. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (חולין פט.): גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז ח): ״וְנַחְנוּ מָה״, וְכֵן בְּאַהֲרֹן כְּתִיב (במדבר טז יב): ״וְאַהֲרֹן מַה הוּא״, שֶׁהוּא מְחַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ לִבְלִי מָה, כְּאִלּוּ הוּא עֵץ יָבֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם לַחְלוּחִית, עַל כֵּן זָכָה שֶׁפָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן הַיָּבֵשׁ.

“And behold, Aaron’s rod blossomed, etc.” This hints that God does not judge by what appears to human eyes. Even if one appears as a dry stick without the moisture of water, Torah, and wisdom, the Holy One, Blessed be He, can make it blossom. And conversely, as concluded in the Yalkut (in Ezekiel 17, see there) which interpreted regarding Korah and Aaron the verse I have dried up the green tree and made the dry tree flourish (Ezekiel 17:24). It may be that from here extends the source that everything in the Temple was blooming and bearing fruit, even the gold that was called parvaim [choice gold]. And it brought forth blossoms — this was a sign for the young priests who were called pirchei kehunah [the flowers of priesthood]. And it budded [yatzetz tzitz] — this is a sign for the high priests who wore the tzitz, the holy crown. And it yielded almonds — this was in the merit of he ran into the midst of the congregation, etc. to stop the plague, and in the merit that priests are zealous in their service, God rewarded him by yielding almonds, which connotes diligence [shekidut] and swiftness. And he merited the gifts, as it is said, And I, behold, I have given you (Numbers 18:8). The language of “behold” [hineh] indicates zealousness, as Rashi explained in Parashat Vayeshev (Genesis 37:13) on And he said, “Here I am” [hineni] — an expression of humility and zealousness. And Rashi explained here that “behold” [hineh] indicates joy, as it says, Behold, he is coming out to meet you, and when he sees you, he will be glad in his heart (Exodus 4:14). The reason for this is that every “hineh” [behold] is an expression of zealousness, and whenever a person acts zealously, surely they are happy in their actions. Just as Aaron was happy to greet his brother Moses, who was younger than him, and was not jealous of his authority, in this merit Aaron was given the authority of the priesthood to be anointed with joy. This is what is meant by And I, behold, I have given you — in the merit of behold, he is coming out to meet you. And above in the verse in the morning, the Lord will make known, God gave him the gifts in the morning with a shining face, with joy, as is customary for everything given properly to one who asks. And our Sages said (Shabbat 139a) that in the merit of and when he sees you, he will be glad in his heart, Aaron deserved to wear the breastplate of judgment on his heart, because it is said He guides the humble in justice (Psalms 25:9). As was explained above in Parashat Mishpatim (Exodus 21:1), this path of humility was his, that he rejoiced in his brother’s authority. And our Sages said (Chullin 89a): Great is what was said about Moses and Aaron, as it is written What are we? (Exodus 16:8). And likewise concerning Aaron it is written And what is Aaron? (Numbers 16:12). For he considered himself as nothing, as if he were a dry stick with no moisture at all. Therefore, he merited that Aaron’s dry rod blossomed.

Kli Yakar on Numbers 17:23:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה. מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פַּלְטִין הַמֶּלֶךְ, אָמְרוּ תָּבוֹא הָאֵם וּתְקַנַּח צוֹאַת בְּנָהּ (תנחומא חקת ח). לְפִי שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל אֵיזוֹ גִּדּוּל רָע אֵין דַּי בְּשֶׁיִכְרוֹת הָעֲנָפִים כָּל זְמַן שֶׁבָּאָרֶץ לֹא יָמוּת גִּזְעוֹ שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, כִּי סוֹפָהּ לַחֲזוֹר וְלִצְמֹחַ. אֲבָל בְּבִטּוּל הַשֹּׁרֶשׁ יִפְּלוּ גַּם הָעֲנָפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (עמוס ב ט): ״וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁלֹּא דַּי בְּהַשְׁמָדַת הַפְּרִי לְבַד. לָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע״ז מה:): הָעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ, רוֹצֶה לוֹמַר צָרִיךְ לַחֲקוֹר אֵיזוֹ סִבָּה גָּרְמָה לָהֶם לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי הַסִּבָּה הוּא הַשֹּׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וּבְבִטּוּל הַסִּבָּה יִפּוֹל הַמְּסֻבָּב דְּהַיְינוּ הַתּוֹלָדָה. וְהַסִּבָּה נִמְשְׁלָה לְאֵם הַמּוֹלֶדֶת הַתּוֹלָדָה, עַל כֵּן צִוָּה ה׳ עַל שְׂרֵפַת הַפָּרָה אֵם שֶׁל הָעֵגֶל, כְּדֵי שֶׁנִּלְמוֹד מִזֶּה דִּין הָעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ וְאָז לֹא יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. וּבְפָרָשַׁת כִּי תִשָּׂא (ל יג) הֶאֱרַכְנוּ לְדַבֵּר מִזֶּה, וְשָׁם מְבֹאָר שֶׁעִקַּר הַסִּבָּה הָיְתָה רוֹב כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לב.): אַתָּה גָּרַמְתָּ לָהֶם כוּ׳. וּלְפִי שֶׁהַזָּהָב הָאָדוֹם הָאָדוֹם הַזֶּה הֱבִיאָם לִידֵי מַעֲשֶׂה זֶה, עַל כֵּן יִקְחוּ פָרָה אֲדֻמָּה לִשְׂרוֹף וּלְבַטֵּל מַרְאֶה הָאָדוֹם הַזֶּה, וְזָהָב לֹא יִרְבֶּה לָהֶם עוֹד, וְאָז לֹא יָבוֹאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה כָּזֶה.

A red heifer, unblemished. This can be compared to a maidservant’s son who soiled the king’s palace. They said, “Let the mother come and clean up her son’s filth” (Tanchuma Chukat 8). For anyone who wishes to eliminate any harmful growth, it is not enough to cut off the branches as long as its trunk remains alive in the ground — a root bearing gall and wormwood — for it will eventually regrow. But by eliminating the root, the branches will also fall, as it is written: I destroyed his fruit above and his roots beneath (Amos 2:9). This implies that destroying just the fruit is not enough. Therefore, our Sages taught (Avodah Zarah 45b): “One who uproots idolatry must root it out completely.” That is, one must investigate what cause led them to worship idols, for the cause is the root bearing gall and wormwood, and by eliminating the cause, the effect — that is, the consequence — will fall. The cause is likened to a mother who gives birth to the consequence. Therefore, God commanded the burning of the cow, the mother of the calf, so that we might learn from this the rule that one who uproots idolatry must thoroughly root it out, and then they will not return to their folly. In the portion of Ki Tisa (30:13), we elaborated on this, and there it is explained that the main cause was the abundance of silver and gold that the Holy One, blessed be He, bestowed upon them, as our Sages said (Berachot 32a): “You caused this to them, etc.” And since “this red red” gold brought them to this deed, therefore they should take a red heifer to burn and nullify this red appearance, and “he shall not multiply gold for himself” anymore, and then they will not come to commit such an act again.

Kli Yakar on Numbers 19:2:6 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּסְמִיכוּת זֶה מְבִיאִים הַמִּדְרָשִׁים בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת: א׳, סְמִיכוּת מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן לְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַמְכַפֵּר (ויקרא טז א); ב׳, סְמִיכוּת מִרְיָם לְפָרָה; ג׳, סְמִיכַת מִיתַת אַהֲרֹן לְבִגְדֵי כְהֻנָּה הַמְכַפְּרִים (במדבר כ כח) כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מו״ק כח.); ד׳, סָמַךְ מִיתַת אַהֲרֹן לִשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת (דברים י ב-ו) לוֹמַר שֶׁקָּשָׁה מִיתַת צַדִּיקִים כִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת. לְפִי שֶׁמִּן כָּל צַדִּיק יַגִּיעַ לִבְנֵי דוֹרוֹ אַרְבָּעָה מִינֵי תּוֹעֶלֶת. הָאֶחָד הוּא, שֶׁכָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּזְכוּתוֹ, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות יז:): כָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפָרָשַׁת וַיְחִי בְּגֹרֶן הָאָטָד וּבְפָרָשַׁת אֱמוֹר בְּפָסוּק ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״, וַהֲרֵי הֵמָּה כְּמוֹ הָאֵם הַמְּנִיקָה אֶת בְּנָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תנחומא שמות י״ב:כ״ח.): ״שְׁנֵי שָׁדַיִךְ״ אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י (שיר ד ה). וְכֵן מָצִינוּ שֶׁבִּזְכוּת מִרְיָם הָיָה לָהֶם הַבְּאֵר שֶׁהָיָה מַסְפִּיק לְיִשְׂרָאֵל כָּל צָרְכֵיהֶם, וְזֶהוּ סְמִיכַת מִיתָתָהּ לְפָרָה אֵם הָעֵגֶל הַבָּא לְתַקֵּן קִלְקוּל בְּנָהּ. הַשֵּׁנִי, שֶׁהַצַּדִּיק מְלַמְּדָם לְהוֹעִיל דֶּרֶךְ ה׳ וּמִצְוָה, עַל כֵּן דּוֹמָה פְּטִירָתוֹ כִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת. הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁזְּכוּתוֹ מֵגֵן כְּצֵל וּכְבֶגֶד הֶעָשׂוּי לְהַצִּיל מִקֹּר וָחֹם, וּבְמוֹתוֹ סָר צִלָּם וַהֲרֵי הֵם עֲרוּמִּים מִכָּל מִכְסֶה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ כט): ״וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה ג.) ״וַיִּרְאוּ״ הַיּוּ״ד בְּצֵרֵי, שֶׁנִּרְאוּ, וְהַיְנוּ בְּהָסֵר הֶעָנָן שֶׁנִּמְשַׁל לְבֶגֶד, וְזֶהוּ סְמִיכוּת לְבִגְדֵי כְּהֻנָּה. הָרְבִיעִי, שֶׁהוּא מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם בְּמִיתָתוֹ, זֶהוּ סְמִיכוּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְקַל לְהָבִין.

The commentaries bring this juxtaposition in four places. First, the juxtaposition of the death of Aaron’s sons to Yom Kippur which atones (Leviticus 16:1). Second, the juxtaposition of Miriam to the red heifer. Third, the juxtaposition of Aaron’s death to the priestly garments which atone (Numbers 20:28), as our Sages explained (Moed Katan 28a). Fourth, the juxtaposition of Aaron’s death to the breaking of the tablets (Deuteronomy 10:2–6), teaching that the death of the righteous is as severe as the breaking of the tablets. This is because from every righteous person, four types of benefits come to the people of his generation. The first is that the entire world is sustained by his merit, as our Sages said (Berakhot 17b), “The entire world is sustained for the sake of my son Chanina, etc.” as we explained in the portion of Vayechi regarding Goren ha-Atad and in the portion of Emor on the verse “except for his relative.” They are like a mother nursing her child, as it is written (Tanchuma Shemot 12:28), “Your two breasts are like Moses and Aaron,” and as Rashi explained (Song of Songs 4:5). Similarly, we find that in Miriam’s merit they had the well which provided for all of Israel’s needs. This is the connection of her death to the red heifer, the mother of the calf that comes to rectify the damage of her offspring. The second benefit is that the righteous person teaches them effectively about the way of God and commandments; therefore, his passing is comparable to the breaking of the tablets. The third benefit is that his merit protects like a shadow and like a garment made to protect from cold and heat. With his death, his protective shadow is removed, and they are left naked without any covering, as it is said (Numbers 20:29), And all the congregation saw that Aaron had died, and our Sages interpreted (Rosh Hashanah 3a) “va-yir’u” [they saw] with the letter yud vocalized with a tzere, meaning “they became visible,” referring to the removal of the cloud which was likened to a garment. This is [the reason for] the juxtaposition to the priestly garments. The fourth benefit is that he atones for the people through his death. This is [the reason for] the juxtaposition to Yom Kippur, and it is easily understood.

Kli Yakar on Numbers 20:2:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. מֵאַחַר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְעוֹד שֶׁלֹּא שָׁרוּ הַשִּׁירָה הַזֹּאת בִּתְחִלַּת אַרְבָּעִים שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ שִׁירָה זוֹ עַל מֹשֶׁה שֶׁחָזְרָה הַבְּאֵר בִּזְכוּתוֹ אַחַר שֶׁפָּסְקָה בְּמִיתַת מִרְיָם. וּמִטַּעַם זֶה לֹא נִזְכְּרָה מִרְיָם בְּשִׁירָה זוֹ וְנִזְכַּר מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק״, וְאֵין מְחֹקֵק אֶלָּא מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג כא): ״כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן״. וּבְתַעֲנִית (ט.) מַסִּיק שֶׁחָזְרָה בִּזְכוּת מֹשֶׁה, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה הַמָּן בִּזְכוּת מֹשֶׁה שֶׁקִּבֵּל הַתּוֹרָה, כִּי לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה כִּי אִם לְאוֹכְלֵי הַמָּן (תנחומא בשלח כ.), שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז ד): ״לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי״, וְהַבְּאֵר שֶׁהָיָה מַסְפִּיק לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם בִּזְכוּת מִרְיָם שֶׁאָחֲזָה בְּמִדַּת גְּמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר (שמות א יח): ״וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים״, שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם מָזוֹן כוּ׳, וְעַנְנֵי כָבוֹד אֲשֶׁר שָׁם כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה בִּזְכוּת אַהֲרֹן שֶׁגָּרַם הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת, וּבִזְכוּת הַתּוֹרָה חָזְרוּ שְׁלָשְׁתָּן. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאֵר אֲשֶׁר חֲפָרוּהָ נְדִיבֵי עָם, שֶׁאָחֲזוּ בְּמִדַּת גְּמִילוּת חֲסָדִים וּבִזְכוּתָם הָיְתָה הַבְּאֵר מֵאָז וּמִקֶּדֶם, עַכְשָׁיו חָזְרָה בִּמְחֹקֵק, בִּזְכוּת מֹשֶׁה וּבִזְכוּת הַתּוֹרָה הָרְמוּזָה בַּפָּסוּק ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל״ כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין (נד.), דְּאִם לֹא כֵן קָשֶׁה מַה רָאוּ עַל כָּכָה לִדְרוֹשׁ פְּסוּקִים אֵלּוּ עַל הַתּוֹרָה, וּמַה עִנְיָן שֶׁבַח הַתּוֹרָה אֶל שִׁירַת הַבְּאֵר, אֶלָּא לְפִי שֶׁחָזְרָה הַבְּאֵר בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבֵּל מֹשֶׁה. וְזֶה פֵּרוּשׁ נָכוֹן וּבָרוּר.

Then Israel sang this song. Since it does not say “Then Moses and the children of Israel sang,” and furthermore they did not sing this song at the beginning of the forty years in the wilderness, we can deduce that the children of Israel sang this song about Moses, because the well returned in his merit after it had ceased with Miriam’s death. For this reason, Miriam is not mentioned in this song, but Moses is mentioned, as it says, A well dug by princes, carved out by nobles of the people, with the lawgiver. And lawgiver refers only to Moses, as it says For there the portion of the lawgiver is hidden (Deuteronomy 33:21), and in Tractate Ta’anit (9a), it concludes that the well returned in Moses’ merit. Because initially, the manna came in Moses’ merit, as he received the Torah, for the Torah was given only to those who ate the manna (Tanchuma, Beshalach 20), as it says so that I may test them, whether they will follow My law [Torati] or not (Exodus 16:4). And the well, which supplied all their needs, was in Miriam’s merit, as she embodied the trait of loving-kindness, as it says and they kept the boys alive (Exodus 1:18), for they supplied them with food, etc. And the clouds of glory, in which the Shechina’s glory dwelled, were in Aaron’s merit, as he caused the Divine Presence to rest among the people through the sacrifices. And in the merit of the Torah, all three — the manna, the well, and the clouds — returned. That is why it says, A well dug by the nobles of the people, who embodied the trait of loving-kindness, and in their merit the well existed from the beginning. Now it returned with the lawgiver, in Moses’ merit and in the merit of the Torah, which is alluded to in the verses, and from the wilderness to Mattanah, and from Mattanah to Nahaliel, as our Sages explained (in Eruvin 54a). Otherwise, it would be difficult to understand why they chose to interpret these verses as referring to the Torah, and what connection the praise of the Torah has to the song of the well. Rather, it is because the well returned in the merit of the Torah that Moses received. And this is a correct and clear interpretation.

Kli Yakar on Numbers 21:17:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אֲבָל מוֹאָב, דְּהַיְינוּ כְּלַל הַהֲמוֹן עָם, לֹא הִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁעָבַר, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, וְלֹא פָחֲדוּ כִּי אִם מִן הַהוֹוֶה, מַה שֶּׁרָאוּ בְּעֵינֵיהֶם עַם רַב וְעָצוּם. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם כִּי רַב הוּא״. וְהָיָה הַהֲמוֹן עָם שֶׁל מוֹאָב יְרֵאִים מִפְּנֵי שְׁתֵּי כִּתּוֹת, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, כִּי מִפְּנֵי הָעֵרֶב רַב הָיוּ יְרֵאִים מֵחֲמַת רִבּוּיָם, כִּי אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהָעֵרֶב רַב הָיָה פַּעֲמַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וַעֲלֵיהֶם אָמַר ״וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם כִּי רַב הוּא״, קָרָא הָעֵרֶב רַב בְּשֵׁם ״הָעָם״, כִּי לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, ״כִּי רַב הוּא״, כִּי רַבִּים הֵמָּה בֶּאֱמֶת. אֲבָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ כָּל כָּךְ רַבִּים, לֹא יָרְאוּ מֵהֶם מִצַּד רִבּוּיָם. אָמְנָם מִצַּד אַחֵר הָיָה מוֹרַא יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, אֲשֶׁר עָלָיו נֶאֱמַר ״וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ פָּרָשַׁת שְׁמוֹת (שמות א יב) עַל ״וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁאֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נַעֲשׂוּ כְּקוֹצִים בְּעֵינֵיהֶם, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״וַיָּקֻצוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, מַהוּ ״מִפְּנֵי״, אֶלָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא, שֶׁהַמִּצְרִים הִמְשִׁילוּ אֶת עַצְמָם לְקוֹצִים בְּעֵרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְגֶפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ ט-י): ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ״. כִּי בְּנוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כְּשֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה רוֹצֶה לִטַּע כֶּרֶם בְּשָׂדֶה מְלֵאָה קוֹצִים, אָז הוּא עוֹקֵר הַקּוֹצִים מִן הַשֹּׁרֶשׁ וּמַשְׁלִיכָם זְרֵה הָלְאָה כְּדֵי לִטַּע בִּמְקוֹמָם הַגֶּפֶן. כָּךְ הָיוּ הַמִּצְרִים יְרֵאִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְטוּעִים בָּאָרֶץ כְּגֶפֶן, וְהֵמָּה יַעֲלוּ מִן הָאָרֶץ כְּקוֹץ מוּנָד כֻּלָּהֶם (שמואל ב כג ו), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְעָלָה מִן הָאָרֶץ״ (שמות א י), ״וְעָלִינוּ״ מִבָּעֵי לֵיהּ וְכוּ׳. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁהֵמָּה יִנָּעֲרוּ מִן הָאָרֶץ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְגֶפֶן. כָּךְ נֶאֱמַר כָּאן ״וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים פֶּן יִהְיֶה מוֹאָב כְּקוֹץ מֻשְׁלָךְ מִן הָאָרֶץ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַגֶּפֶן אֲשֶׁר הֵסִיעַ ה׳ מִמִּצְרַיִם לְגָרֵשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וְלִטָּעֵם שָׁמָּה. לְכָךְ אָמַר ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי יִשְׂרָאֵל סָבָא אֵינֶנּוּ, כִּי כְּבָר הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ וּבָנָיו יָבֹאוּ שָׁמָּה, אֲבָל לֹא הָעֵרֶב רַב שֶׁנִּקְרָא בְשֵׁם ״הָעָם״, כִּי מַה גְּבַר מִגֻּבְרִין (סנהדרין סה:), וּמַה יִּתְרוֹן לְעֵרֶב רַב עַל שְׁאָר הָאֻמּוֹת שֶׁיְּגָרֵשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וְיִטַּע אוֹתָם בִּמְקוֹמָם, אִם לֹא אַגַּב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

But Moab, meaning the general masses, did not consider what had happened before. Because they did not know what it was, and they were only afraid of the present situation — what they saw with their eyes: a numerous and mighty people. Therefore it says, Moab feared the people because they were numerous. The common people of Moab were afraid of two groups, and one fear was not like the other. They feared the mixed multitude [erev rav] because of their great numbers, as it is stated in the Midrash that the mixed multitude was twice 600,000, and about them it says, Moab feared the people because they were numerous. The verse calls the mixed multitude by the name the people, because they were not from the children of Israel, because they were numerous — for they were truly many. But the children of Israel, who were not so numerous, they did not fear them due to their numbers. However, from another perspective, the fear of Israel was upon them, about which it says, Moab was disgusted because of the children of Israel. As we explained in Parshat Shemot (Exodus 1:12) on the verse and they were disgusted because of the children of Israel, the meaning is not that Israel became like thorns in their eyes, for if that were the case, it should have said “they were disgusted with the children of Israel.” What is the meaning of because of? Rather, the opposite is logical — that the Egyptians compared themselves to thorns in relation to the children of Israel, who were compared to a vine, as it says: You removed a vine from Egypt; You drove out nations and planted it. You cleared a place before it, and it took root and filled the land (Psalms 80:9-10). For it is the way of the world that when a field owner wants to plant a vineyard in a field full of thorns, he uproots the thorns from their roots and throws them far away in order to plant the vine in their place. Likewise, the Egyptians feared that Israel would be planted in the land like a vine, and they [the Egyptians] would be driven from the land like a fleeing thorn (2 Samuel 23:6), as it says, And they will go up from the land (Exodus 1:10). It should have said “and we will go up,” etc. Therefore it says, they were disgusted because of the children of Israel, meaning they would be shaken out from the land because of the children of Israel who were compared to a vine. Similarly, it says here, Moab was disgusted because of the children of Israel. They were afraid lest Moab become like a thorn cast out from the land because of the children of Israel, because of the vine which God moved from Egypt to drive out nations before them and plant them there. Therefore it says the children of Israel for Israel the elder is no more because he has already gone to his world, but his children would come there. But not the mixed multitude who are called the people for what advantage does one man have over another (Sanhedrin 65b)? And what advantage does the mixed multitude have over other nations that would cause God to drive out nations for them and plant them in their place, if not on account of the children of Israel?

Kli Yakar on Numbers 22:2:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה. פֵּרֵשׁ רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי, לְבַטֵּל מֵהֶם בִּרְכַּת ״כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״ (בראשית טו ה) וְ״כֹה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ו כג). בָּזֶה רָאִיתִי לְתָרֵץ מַה שֶּׁמַּסִּיק בְּרַבָּתִי (במ״ר כ ז) כִּי אָמַר ״אוּלַי נַכֶּה בּוֹ״, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְנַכּוֹת מֵהֶם חֵלֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן שִׁשִּׁים רִבּוֹא וְהַיְינוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף. וְיֵשׁ לְהַקְשׁוֹת, מַה תּוֹעֶלֶת הָיָה לוֹ בָּזֶה אִם יֶחְסְרוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף מִן שִׁשִּׁים רִבּוֹא, גַּם יֵשׁ לְדַקְדֵּק לָמָּה נָפְלוּ בַּעֲצָתוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וְלֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לְבַטֵּל מֵהֶם בִּרְכַּת ״כֹּה״, כִּי עַל יְדֵי זֶה יָחוּלוּ הַקְּלָלוֹת, לְכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְנַכּוֹת חֵלֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּנַכִּין מִן הַסְּאָה חֵלֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה (ב״ב צג:) כָּךְ בִּקֵּשׁ לְנַכּוֹת חֵלֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, דְּהַיְינוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף כְּמִסְפַּר ״כֹּה״. וְלֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ, כִּי לֹא הִפִּיל אֶלָּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, עַד כֹּה וְלֹא עַד בִּכְלָל, כִּי בְּבוֹאוֹ לְמִסְפַּר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עָמְדוּ לָהֶם הַבְּרָכוֹת שֶׁל ״כֹּה תְבָרְכוּ״, וְ״כֹה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״.

And I will encounter here/thus. Rabbenu Bachya explained [this means Balaam sought] to nullify from them the blessing of thus shall your descendants be (Genesis 15:5) and thus shall you bless the children of Israel (Numbers 6:23). With this, I can resolve what is concluded in Bamidbar Rabbah (20:7) that when he said perhaps we will strike him, he only sought to reduce them by a twenty-fourth portion of the 600,000, which is 25,000. One might ask: What benefit would this have given him if 25,000 were missing from 600,000? Also, we should examine why exactly 24,000 fell due to his counsel — not more, not less. Rather, certainly his main intention was to nullify from them the blessing of koh [thus] because through this, curses would take effect. Therefore, he only sought to reduce a twenty-fourth portion, just as one deducts a twenty-fourth portion from a se’ah measure (Bava Batra 93b). Similarly, he sought to reduce a twenty-fourth portion, namely 25,000, corresponding to the numerical value of koh (25). But he did not fully succeed, for he only caused the fall of 24,000 — until koh [thus] but not including koh. For when it came to the number twenty-five, the blessings of thus shall you bless and thus shall your descendants be stood firm for them.

Kli Yakar on Numbers 23:15:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. בְּסַנְהֶדְרִין (קה:) אָמְרוּ: טוֹבָה קְלָלָה שֶׁל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל בִּלְעָם, אֲחִיָּה קִלְלָם בְּקָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א׳ יד טו): ״וְהִכָּה ה׳ אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם״, מַה הַקָּנֶה אֵינוֹ עוֹמֵד כִּי אִם בִּמְקוֹם מַיִם וְגִזְעוֹ מַחֲלִיף וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּים כוּ׳, אֲבָל בִּלְעָם בֵּרְכָם בְּאֶרֶז שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם כוּ׳. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן ״כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם״, שְׁכִינָה דְּקָאָמְרָא הָכֵי, וּפֵרוּשׁוֹ דָחוּק. וְנִרְאֶה שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, כִּי מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל בִּלְעָם אָנוּ לְמֵדִין מַה הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַלְּלָם, וּבְוַדַּאי הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַמְשִׁילָם לִסְתַם אֶרֶז שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, כְּדֵי לְהַשְׁלִיט בָּהֶם עַיִן הָרַע, כִּסְתַם אֶרֶז שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שֶׁיָּרוּם וְנִשָּׂא וְגָבֹהַּ מְאֹד יִתְּנוּ הָאֻמּוֹת בָּהֶם עֵינֵיהֶם. וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֶת הַקְּלָלָה וְנָתַן חַכָּה לְתוֹךְ פִּיו לֵאמֹר, אֱמוֹר ״כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם״, שְׁטָר וְשׁוֹבְרוֹ עִמּוֹ, כִּי הַמַּיִם מְגִינִין עָלָיו, כִּי רֹב תַּחְתִּיתוֹ מְכֻסֶּה בַּמַּיִם וְאֵינוֹ נִרְאֶה כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ, וְהַמַּיִם מַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הָעַיִן הָרַע כְּמוֹ הַדָּגִים. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם דִּמְיוֹן הַקָּנֶה טוֹב מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא מוֹרֶה עַל הַהַכְנָעָה, כִּי הוּא נִכְנָע מִפְּנֵי הָרוּחַ, וְזֶהוּ תַּקָּנָתוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית כ.) שֶׁזָּכָה הַקָּנֶה לִטּוֹל מִמֶּנּוּ קוּלְמוֹס לִכְתּוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת כִּי אִם בִּנְמוּכֵי רוּחַ כְּקָנֶה וְלֹא בְּמִי שֶׁהוּא קָשֶׁה כָּאֶרֶז. וּמִכָּל מָקוֹם הָאֶרֶז הָעוֹמֵד עֲלֵי מַיִם דּוֹמֶה קְצָת לְקָנֶה מִצַּד הֱיוֹתוֹ מְכֻסֶּה קְצָת, כִּי גַם זֶה מוֹרֶה קְצָת עַל הַהַכְנָעָה. לְכָךְ אָמַר מִיָּד: ״יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו״, מִן הַדַּלִּים הַנִּכְנָעִים בְּטֶבַע יִזַּל מַיִם שֶׁל הַתּוֹרָה.

Like cedars beside the waters. In Sanhedrin (105b), they said that the curse of Ahijah the Shilonite was better than the blessings of Balaam. Ahijah cursed them with a reed, as it is said (1 Kings 14:15), The Lord will strike Israel as a reed is shaken in the water. Just as the reed only stands in a place of water, and its trunk renews and its roots are numerous, etc., but Balaam blessed them with a cedar which does not stand in a place of water, etc. Rashi explained that what is written here, like cedars beside the waters, was what the Divine Presence made him say, but this explanation is difficult. It seems that the correct interpretation is that from Balaam’s blessings we can learn what was in His heart to curse them. Certainly, he intended to compare them to an ordinary cedar that does not stand in water, in order to make them vulnerable to the evil eye, just as an ordinary cedar, because it is tall, everyone looks at it. Similarly, Israel, because they are raised and lifted up and very high (Isaiah 52:13), the nations would cast their eyes upon them. But God transformed the curse and put a hook in his mouth to say, “Say, like cedars beside the waters” — the remedy included with the affliction — because the waters protect it, as most of its lower part is covered by water and it doesn’t appear so tall, and the waters save it from the evil eye, like fish. Nevertheless, the metaphor of the reed is better than that of the cedar because it represents humility, as it bends before the wind, and this is its remedy. That is why our Sages said (Taanit 20a) that the reed merited to have a quill taken from it to write Torah scrolls, to teach that the Torah only endures in those who are humble in spirit like the reed, and not in one who is hard like a cedar. Still, a cedar that stands beside the waters somewhat resembles a reed in that it is partially covered, which also somewhat indicates humility. Therefore, he immediately says, Water shall flow from his branches, meaning that from the poor [dalim] who are naturally humble, the water of Torah will flow.

Kli Yakar on Numbers 24:6:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּמִלְּבַד מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פב:) בַּשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ לִגְנַאי, הֲלֹא לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים, אֶעֱנֶה גַּם אֲנִי חֶלְקִי לְפָתְרָם בְּדֶרֶךְ אַחֵר, כִּי מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כב:) עַל הַחֲנֵפִים שֶׁעוֹשִׂין מַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס, וְכִי זִמְרִי הָיָה מִן הַחֲנֵפִים? וַהֲלֹא הָיָה רָשָׁע מְפֻרְסָם, אֶלָּא וַדַּאי מִדְּקָאָמַר לְמֹשֶׁה זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה הַצְּבוּעִים לְהַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו לוֹמַר שֶׁבַּדִּין הוּא עוֹשֶׂה. וְאַחַר שֶׁרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֶחֱזִיקוּהוּ בְּחָנֵף, עַל כֵּן יֵשׁ לִדְרוֹשׁ כָּל שְׁמוֹתָיו עַל זֶה הָאֹפֶן, כִּי כָל חָנֵף וְצָבוּעַ תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִיו לְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ, וְ״זִמְרִי״ הוּא לְשׁוֹן שֶׁבַח, כִּי ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ״ (שמות טו ב) תַּרְגּוּמוֹ: ״תֻּקְפִי וְתוּשְׁבַּחְתִּי״. וְשֵׁם ״סָלוּא״ גַּם כֵּן לְשׁוֹן שֶׁבַח, מִלְּשׁוֹן ״סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״ (תהלים סח ה), וְכֵן ״כָּזְבִּי״, כִּי כָל חָנֵף כּוֹזֵב, כִּי אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים, וּ״בַת צוּר״, כִּי הֵמָּה מַגְבִּיהִים לָשֶׁבֶת בְּצוּר גָּבוֹהַּ. וְהִזְכִּיר בִּשְׁנֵיהֶם רֹאשׁ וְנָשִׂיא, כִּי זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר בִּקְשָׁה נֶפֶשׁ הַחֲנֵפִים. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית״, כִּי שְׁמוֹת שְׁנֵיהֶם הֻכָּה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, נִדְרָשִׁים עַל עִנְיָן אֶחָד.

In addition to what our Sages of blessed memory (Sanhedrin 82b) interpreted these names derogatorily, do not interpretations belong to God? [So] I will also offer my interpretation in a different way. For we find that our Sages of blessed memory (Sotah 22b) said regarding hypocrites that they “perform the deed of Zimri but seek the reward of Pinchas.” But was Zimri among the hypocrites? Was he not a well-known wicked person? Rather, certainly since he asked Moses, “Is this [Midianite woman] forbidden or permitted?” we can learn that he was acting like the pretenders who seek to justify their actions, claiming that what they do is legally permitted. Since our Sages established him as a hypocrite, we can therefore interpret all his names according to this characteristic, for every hypocrite and pretender constantly praises himself verbally. The name “Zimri” is a term of praise, as in My strength and song [zimrat] is God (Exodus 15:2), which is translated [in Aramaic] as “my strength and my praise.” Similarly, the name “Salu” is also a term of praise, derived from Extol [Salu] Him who rides on the clouds (Psalms 68:5). Likewise, “Cozbi” [comes from the root meaning falsehood], as every hypocrite is a liar because his mouth and heart are not aligned. And daughter of Tzur because hypocrites elevate themselves to sit on a high rock [tzur]. The text mentions for both of them chief and leader, as this is what the souls of hypocrites seek. Therefore it says, who was slain with the Midianite woman, because the names of both of them, when interpreted equally, point to the same matter.

Kli Yakar on Numbers 25:14:4 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אֲבָל הַנָּשִׁים שֶׁל אוֹתוֹ דּוֹר צַדְקָנִיּוֹת הָיוּ וְהָיוּ אוֹהֲבִים הַצְּדָקָה, הֵן מִצְוַת חַלָּה הַמְיֻחֶדֶת לַנָּשִׁים וּתְלוּיָה בָּאָרֶץ, הֵן שְׁאָר תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. עַל כֵּן הָיוּ אוֹהֲבִים אֶת הָאָרֶץ לָלֶכֶת לִמְקוֹם הַחִיּוּב, כִּי סְתָם אִשָּׁה אֵינָהּ רַשָּׁאִית וְשַׁלְטָא בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, עַל כֵּן הָיָה לָהֶם חֵפֶץ לָלֶכֶת לְמָקוֹם שֶׁהַחוֹב מוּטָל עַל בַּעֲלֵיהֶן לִתֵּן. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יא:): בִּזְכוּת נָשִׁים צַדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְאוֹתוֹ דּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, רָצוּ לוֹמַר בִּזְכוּתָם יָצְאוּ מִמְּקוֹם הַפְּטוֹר לִמְקוֹם הַחִיּוּב אֲשֶׁר אֵלָיו נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשָׁם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב״ב קיט:) עַל בְּנוֹת צְלָפְחָד שֶׁהָיוּ צַדְקָנִיּוֹת, וְהַיְנוּ לְפִי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים הַצְּדָקָה עַל כֵּן אָמְרוּ ״תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה״. וּרְאָיָה בְּרִיאָה וְטוֹבָה לִדְבָרֵינוּ מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י ״לְמִשְׁפְּחוֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף״, לָמָּה הִזְכִּיר יוֹסֵף, לְפִי שֶׁהָיָה מְחַבֵּב הָאָרֶץ כוּ׳, גַּם בְּנוֹתָיו כֵּן. וּכְבָר יָדַעְתָּ שֶׁשְּׁתֵּי מִדּוֹת טוֹבוֹת אֵלּוּ הָיוּ בְּיוֹסֵף, הָאַחַת שֶׁהָיָה גָּדוּר מֵעֲרָיוֹת ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ״ (בראשית מט כד) בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, הֵן לְטַעַם שֵׁנִי שֶׁאֲהָבוּ אֶת הָאָרֶץ בַּעֲבוּר הַצְּדָקָה, וְיוֹסֵף אוֹהֵב צְדָקוֹת הָיָה, כִּי הָיָה זָן וּמְכַלְכֵּל אֶת כָּל בֵּית אָבִיו, וּבְנוֹתָיו יָרְשׁוּ שְׁנֵי מִדּוֹתָיו אֵלּוּ וּבַעֲבוּרָם אָמְרוּ: ״תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה״. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָיוּ צַדְקָנִיּוֹת, שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶם, כָּךְ מַסִּיק בַּגְּמָרָא. וּבֵאוּר הַדָּבָר שֶׁנִּשְּׂאוּ לְשֵׁבֶט יוֹסֵף דַּוְקָא, שֶׁגַּם הֵמָּה מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם לִהְיוֹת אוֹהֵב צְדָקוֹת, וְהָיוּ חַכְמָנִיּוֹת מִצַּד שֶׁהָיוּ גְּדוּרִין מֵעֲרָיוֹת, הֵפֶךְ מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יב) ״כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״ לְשׁוֹן שְׁטוּת. וְזֶה טַעַם יָקָר.

But the women of that generation were righteous and loved charity, both the mitzvah of challah which is specifically for women and depends on the land, and other terumot and ma’asrot. Therefore, they loved the land and desired to go to the place of obligation. Since typically a woman does not have authority over her husband’s possessions, they desired to go to a place where their husbands would be obligated to give. This is what our Sages meant when they said (Sotah 11b): “In the merit of the righteous women of that generation, our forefathers were redeemed from Egypt.” This means that in their merit, the people left a place of exemption for a place of obligation, which their souls desired and longed for. Similarly, our Sages said (Bava Batra 119b) about the daughters of Zelophehad that they were righteous, meaning they loved charity, and therefore they said, “Give us a possession.” A strong and good proof for our words is Rashi’s explanation of “to the families of Manasseh son of Joseph” — why is Joseph mentioned? Because he cherished the land, etc., and so did his daughters. You already know that Joseph possessed these two good traits: first, that he was guarded against sexual immorality, his bow remained taut (Genesis 49:24) with Potiphar’s wife; second, that he loved the land because of the charity [obligations], and Joseph loved charity, as he sustained and provided for his father’s entire household. His daughters inherited these two traits, and because of them, they said, Give us a possession. This is what is meant by saying they were righteous — that they married only those who were suitable for them, as the Gemara concludes. The explanation is that they married specifically into the tribe of Joseph, as they also followed their ancestors’ ways in loving charity. They were wise because they were guarded against sexual immorality, the opposite of what is written (Numbers 5:12), If a man’s wife goes astray [tisteh], which is an expression of foolishness [shtut]. And this is a precious reason.

Kli Yakar on Numbers 26:64:5 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. ״יָדְךָ״ אַחַת בְּמַשְׁמָע, וּבַמַּעֲשֶׂה כְּתִיב: ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה כוּ׳. וּלְפִי דְּבָרָיו קָשֶׁה, אֵיךְ עָבַר מֹשֶׁה בְּבַל תּוֹסִיף. וּמָצִינוּ עוֹד סְמִיכָה כָּזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ד): ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה״, יָדוֹ אַחַת בְּמַשְׁמָע, וּבַמַּעֲשֶׂה כְּתִיב (שם טז כא): ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״. וּלְמַעְלָה פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא פֵּרַשְׁנוּ שֶׁהַכֹּל עִנְיָן אֶחָד, כִּי מַנְהִיגֵי הָעָם צְרִיכִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ כַּפָּרָה וְאָשָׁם עַל כָּל הָעָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים א יג): ״וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם״, וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִכָּאן (דב״ר א ט) שֶׁאַשְׁמַת הָעָם תְּלוּיָה בְּמַנְהִיגֵיהֶם. וּכְמוֹ שֶׁסְּמִיכַת יָד עַל הַקָּרְבָּן הַיְנוּ לִתֵּן שֶׁמֶץ וְדֹפִי שֶׁל הַסּוֹמֵךְ עַל הַנִּסְמָךְ, וְהוּא הַקָּרְבָּן, כָּךְ סְמִיכוּת יָד זוֹ לִתֵּן שֶׁמֶץ וְדֹפִי שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל עַל מַנְהִיגֵיהֶם, לֵאמֹר שֶׁאַשְׁמַת הָעָם תָּלוּי בָּהֶם. וְהִנֵּה בִּסְתָם קָרְבָּן שֶׁל הַחוֹטֵא יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי סְמִיכָה, כִּי הַחוֹטֵא בְּמַעֲשֵׂה חֶטְאוֹ כָּפוּל, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה בְּלֹא מַחֲשָׁבָה הַקּוֹדֶמֶת לַמַּעֲשֶׂה. עַל כֵּן נֶאֱמַר אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ: ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו״, כִּי הוּא בָּא לְכַפֵּר עַל חֵטְא הַמַּעֲשֶׂה וְהַהִרְהוּר. אֲבָל הָעוֹלָה בָּאָה עַל חֵטְא הַהִרְהוּר לְבַד, עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה״, יָדוֹ אַחַת בְּמַשְׁמָע.

“And you shall lay your hand upon him.” The phrase suggests one hand, yet in the actual event it is written, and he laid his hands upon him. Rashi explains that Moses did more than he was commanded, etc. According to his words, it is difficult to understand how Moses transgressed the prohibition of “do not add” [to the commandments]. We find another similar laying of hands where it says, And he shall lay his hand upon the head of the burnt offering (Leviticus 1:4). This suggests one hand, yet in practice it is written, And Aaron shall lay both his hands upon the head of the goat (Leviticus 16:21). Above, in the portion of Vayikra, we explained that it is all one matter, because the leaders of the people need to accept upon themselves to be an atonement and guilt offering for all the people, as it is written, And I will make them heads over you (Deuteronomy 1:13). Our Sages learned from here (Devarim Rabbah 1:9) that the guilt of the people is dependent upon their leaders. Just as the laying of a hand upon a sacrifice is to place some blemish and fault of the one who lays hands onto the one receiving the hands [the sacrifice], so too this laying of hands was to place some blemish and fault of all Israel upon their leaders, saying that the guilt of the people is dependent upon them. Now, for the typical sacrifice of a sinner, there are two types of hand-laying, because the sin of the sinner in his act of transgression is twofold, as there is no action without the thought that precedes the action. Therefore, regarding the scapegoat it says, And Aaron shall lay both his hands, because it comes to atone for both the sin of action and thought. But the burnt offering comes to atone only for the sin of thought; therefore it says, And he shall lay his hand upon the head of the burnt offering, suggesting just one hand.

Kli Yakar on Numbers 27:18:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְנִרְאֶה לְיַשֵּׁב זֶה עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רז״ל (תנחומא פנחס יג): ״צֶדֶק יָלִין בָּהּ״, אֵין אָדָם לָן בִּירוּשָׁלַיִם וַעֲבֵרָה בְּיָדוֹ, תָּמִיד שֶׁל שַׁחֲרִית מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל כָּל הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל כָּל הַיּוֹם. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (מיכה ב א): ״הַחוֹשְׁבִים רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ״, מִכָּאן שֶׁהַלַּיְלָה אֵינָהּ זְמַן הַפְּעֻלָּה וְאֵינָהּ כִּי אִם זְמַן לְהִרְהוּר וּמַחֲשֶׁבֶת פּוֹעֲלֵי עָוֹן, וְחֵטְא הַהִרְהוּר הוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי לוֹ, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת הַהִרְהוּר בְּלֹא מַעֲשֶׂה. עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, כִּי הוּא מְכַפֵּר עַל הַחוֹשְׁבִים רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּנָּחֵם עַל רָעָתוֹ וְלֹא יוֹצִיא מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֶל הַפֹּעַל, לְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ לְשׁוֹן ״אֶחָד״, כִּי יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי לוֹ. וְעַל כֵּן לֹא הִזְכִּיר עוֹלַת הַבֹּקֶר כִּי אִם פַּעַם אֶחָד. אֲבָל חֵטְא שֶׁל הַיּוֹם כָּפוּל בְּלִי סָפֵק, אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ בַּלַּיְלָה לַעֲשׂוֹתָהּ מִכָּל מָקוֹם גַּם בַּיּוֹם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה חָזַר וְחוֹשֵׁב עָלֶיהָ, כִּי בְּלִי סָפֵק לֹא עָשָׂה הַמַּעֲשֶׂה בְּלֹא מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, דְּאִם כֵּן אֵינוֹ לֹא מֵזִיד וְלֹא שׁוֹגֵג כִּי אִם אָנוּס. עַל כֵּן צָרִיךְ הַתָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם לְכַפֵּר עַל שְׁנֵי עֲבֵרוֹת, עַל הַהִרְהוּר וְעַל הַמַּעֲשֶׂה, עַל כֵּן הוּא נִזְכָּר שְׁנֵי פְּעָמִים בַּפָּרָשָׁה. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם לָן בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, וְלָמָּה לֹא אָמְרוּ שֶׁאֵין אָדָם קָם מִמִּטָּתוֹ וּבְיָדוֹ עָוֹן, לְפִי שֶׁלְּשׁוֹן ״וּבְיָדוֹ״ מַשְׁמַע שֶׁמְּדַבֵּר בְּחֵטְא הַמַּעֲשֶׂה הַנַּעֲשֶׂה בְּיָדַיִם מַמָּשׁ, וְאִם כֵּן בַּלַּיְלָה לְעוֹלָם אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן כִּי הַהִרְהוּר אֵינוֹ בְּיָדוֹ, וּרְבוּתָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן, כִּי הַתָּמִיד מְכַפֵּר אֲפִלּוּ עַל עֲבֵרוֹת הַיּוֹם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הִרְהוּר וּמַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן לְתָמִיד שֶׁל שַׁחֲרִית שֶׁיְּכַפֵּר עַל הַהִרְהוּר לְבַדּוֹ.

And it seems that this can be reconciled along the lines of what our Sages said (Tanchuma Pinchas 13), “Righteousness lodges in it.” No person spends the night in Jerusalem with sin in their hand. The morning tamid sacrifice atones for all the transgressions of the night, and the afternoon tamid atones for all the transgressions of the day. And the verse states (Micah 2:1), Those who plan evil on their beds, at the light of morning they execute it. From here we learn that night is not a time for action but rather a time for contemplation and thoughts of wrongdoing. And the sin of contemplation is singular, without a second, because contemplation can exist without action. Therefore it says, The one lamb you shall offer in the morning, for it atones for those who plan evil on their beds, and it is possible that one may regret their evil intentions and not bring their evil thoughts to action. That is why it uses the term one [singular], because there is one [sin] without a second to it. And therefore it mentions the morning offering only once. But the sin of the day is undoubtedly doubled. Even though one contemplated doing it at night, nevertheless, during the day, at the time of action, they think about it again. For without a doubt, they did not perform the action without thought and intention, because if so, they would be neither deliberate nor unintentional, but rather forced. Therefore, the afternoon tamid needs to atone for two transgressions: for the thought and for the action. That is why it is mentioned twice in the Torah portion. And as for what they said, “No person spends the night in Jerusalem with sin in their hand,” why didn’t they say instead, “No person rises from their bed with sin in their hand”? Because the phrase “in their hand” implies that it refers to a sin of action, literally done with their hands. And if so, at night one never has sin “in their hand” because contemplation is not “in their hand.” And [the statement] comes to teach us something significant: that the tamid sacrifice atones even for the transgressions of the day, despite them involving both thought and action. And all the more so the morning tamid, which atones for thought alone.

Kli Yakar on Numbers 28:4:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּבְדֶרֶךְ זֶה מָצִינוּ בִּלְשׁוֹן רז״ל (חגיגה כב.): שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד הוֹלֵךְ וּבוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ, כִּי כָל זֶה דֶּרֶךְ גֵּאָה וְגָאוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז״ל (סוטה ד:): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב כב): ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״, אַל תִּקְרֵי ״בַּמֶּה״ אֶלָּא ״בָּמָה״, מַה עִנְיָן הַגַּס רוּחַ אֶל הַבּוֹנֶה בָּמָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמִּצַּד גַּסּוּת רוּחוֹ הוּא בּוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ כָּאָמוּר. וְכֵן בָּמָה לְשׁוֹן גָּבוֹהַּ, וְאוֹתוֹ דֶּרֶךְ גֵּאָה וְגָאוֹן הַמָּצוּי בְּבוֹנֶה בָּמָה מָצוּי גַּם בְּנוֹדֵר, כִּי מִסְּתָמָא כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻחְזָק בְּחָסִיד וּפָרוּשׁ. אַךְ יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר נוֹדֵר בְּכַעְסוֹ יוֹכִיחַ, כִּי מִסְּתָמָא בְּכַעְסוֹ לֹא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם יוּהֲרָא, וְצָרִיךְ אַתָּה לְחַלֵּק בֵּין נוֹדֵר מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וּבֵין הַנּוֹדֵר בְּכַעְסוֹ, וּבַמֶּה תֵּדַע אֵיפֹה אִם זֶה הַנּוֹדֵר דּוֹמֶה לְבוֹנֶה בָּמָה אוֹ לֹא, כִּי אִם נָדַר בְּכַעְסוֹ וַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה לְבוֹנֶה בָּמָה. עַל זֶה אָמְרוּ: וְהַמְקַיְּמוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ, נָתַן סִימָן מֻבְהָק עַל זֶה, כִּי כָל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מִתּוֹךְ כַּעַס, מִסְּתָמָא כְּשֹׁךְ חֲמָתוֹ הוּא בָּא לִידֵי חֲרָטָה וְאֵינוֹ מְקַיְּמוֹ, אֶלָּא הוֹלֵךְ אֶל הֶחָכָם שֶׁיַּתִּיר לוֹ. עַל כֵּן אָמַר: אִם הוּא נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיְּמוֹ אֶלָּא נִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ, וַדַּאי בְּכַעְסוֹ נָדַר וּמִתְחָרֵט, וְאָז אֵינוֹ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. וּכְאָמְרוּ רז״ל (חגיגה י.): ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי״ וְגוֹ׳, בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחָזַרְתִּי כְּשֹׁךְ הָאַף וְהַחֵמָה.

And in this way we find in the language of our Sages (Chagigah 22a) that one should not go and build a private altar [bamah] for oneself, for all this is the path of pride and arrogance, as our Sages said (Sotah 4b): “Anyone who has haughtiness of spirit is as if he built a private altar [bamah], as it is said (Isaiah 2:22): Cease from man, whose breath is in his nostrils, for of what account [bameh] is he? Don’t read bameh [of what account] but ‘bamah’ [private altar].” What is the connection between a haughty person and one who builds a private altar? It must certainly be that due to his haughtiness, he builds a private altar for himself as mentioned. Also, the word “bamah” implies elevation. And the same path of pride and arrogance that is found in one who builds a private altar is also found in one who makes vows, because presumably his intention is to be regarded as pious and abstinent. However, one could argue that a person who makes a vow in anger proves otherwise, because presumably in his anger he did not intend it for the sake of arrogance. You must therefore distinguish between one who makes a vow with a settled mind and one who vows in anger. How would you know whether this person who vows resembles one who builds a private altar or not? If he vowed in anger, he certainly does not resemble one who builds a private altar. Concerning this, they said: “And one who fulfills it [the vow] is as if he offered a sacrifice on it [the private altar].” This gives a clear indication that whatever a person does out of anger, presumably when his anger subsides, he comes to regret it and does not fulfill it, but rather goes to a sage to annul it. Therefore, the text says that if he makes a vow and does not fulfill it, but rather seeks to have his vow annulled, it is certain that he vowed in anger and regrets it, and then he does not resemble one who built a private altar. As our Sages said (Chagigah 10a) regarding which I swore in My anger (Psalms 95:11) — in My anger I swore, and I retracted when the anger and wrath subsided.

Kli Yakar on Numbers 30:3:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁהָלַךְ לִנְקֹם נִקְמַת יוֹסֵף אֲבִי אִמּוֹ כוּ׳ (סוטה מג), פֵּרוּשׁ שֶׁבּוֹ הָיָה מֹשֶׁה בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָס עֲלֵיהֶם וְלֹא יַשְׁאִיר לָהֶם שֹׁרֶשׁ וָעָנָף, כִּי בְּלָאו הָכֵי הָיָה פִּינְחָס שׂוֹנֵא לָהֶם מִצַּד הַמְּכִירָה שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרַיְמָה (בראשית לז לו), מָקוֹם מְיֻחָד לִזְנוּת, וְעַתָּה אָחֲזוּ הַמִּדְיָנִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם לְהַכְשִׁיל אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְנוּת. וּמַה שֶּׁפֵּרַשׁ לְפִי שֶׁהִתְחִיל בְּמִצְוָה הוּא יִגְמֹר, הַיְנוּ שֶׁסִּימָן מָסַר לוֹ, כַּאֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לְהַפִּיל אוֹתָם, כִּי הִפִּיל אֶת כָּזְבִּי בַּת מֶלֶךְ, כָּךְ נָפֹל יִפְּלוּ כֻּלָּם לְפָנֶיךָ. וּבְלִי סָפֵק שֶׁהָיָה לוֹ לֵב אַמִּיץ כְּנֶגְדָּם יוֹתֵר מִן אֶלְעָזָר אַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלוּ לְפָנָיו וְנִמְסְרוּ בְּיָדוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁהִתְחִיל הַמִּצְוָה הָיָה לוֹ לְהָבִיא הָעִנְיָן לִידֵי גְּמַר הַמִּצְוָה, כִּי אִם מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה קַל וָחֹמֶר שֶׁחֵלֶק מִמֶּנָּה יִגְרֹר כֻּלָּהּ. וּמֹשֶׁה לֹא רָצָה לֵילֵךְ לְפִי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּמִדְיָן וְהָיָה יָרֵא שֶׁאִם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִתְרַשְּׁלוּ בְּאֵיזֶה דָּבָר יִתְלוּ הַחֶסְרוֹן בְּמֹשֶׁה, וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיָה חָס עַל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִתְגַּדֵּל שָׁמָּה.

Them and Pinchas. Rashi explains that he went to avenge Joseph, his mother’s father, etc. (Sotah 43). The meaning is that Moses was confident that he [Pinchas] would not spare them and would not leave them root or branch, because Pinchas already hated them regardless, because of the sale when they sold Joseph to Egypt (Genesis 37:36), a place designated for immorality; and now the Midianites had taken their ancestors’ deeds into their hands to cause Israel to stumble into immorality. And what [Rashi] explains — “because he began the mitzvah, he should complete it” — means that he [Moses] gave him a sign: Just as you began to bring it down, since he had struck down Cozbi, the daughter of a king, so they will all fall before you. And without a doubt, he [Pinchas] had a more courageous heart against them than Eleazar would have had, since they had already fallen before him and were delivered into his hands. And because he had begun the mitzvah, it was for him to bring the matter to the completion of the mitzvah, for if a mitzvah leads to another mitzvah, how much more so should a part of it lead to the whole. And Moses did not want to go because he had been raised in Midian, and he was afraid that if the men of war were to be negligent in any matter, they would account the deficiency to Moses and say that he had spared the place where he was raised.

Kli Yakar on Numbers 31:6:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא מטות ז) דָּרְשׁוּ עֲלֵיהֶם פָּסוּק ״נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ״ (משלי כ כא), לְפִי שֶׁלָּקְחוּ נַחֲלָתָם בָּרִאשׁוֹנָה עַל כֵּן אַחֲרִיתָם לֹא תְבֹרָךְ, כִּי הָלְכוּ בְּרֹאשׁ כָּל גּוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דבה״י א׳ ה כו): ״וַיַּגְלֵם לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי״. וּכְדֵי לְיַשֵּׁב וָי״ו שֶׁל ״וְאַחֲרִיתָהּ״, נִרְאֶה שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: כִּי לְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הִקְדִּימוּ הַמִּקְנֶה לַטַּף, וְעַל זֶה אָמַר: ״נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה״, כִּי הִקְדִּימוּ נַחֲלָתָם, דְּהַיְנוּ הַמִּקְנֶה, לְהַזְכִּירָם רִאשׁוֹנָה, עַל כֵּן גַּם ״אַחֲרִיתָם״, דְּהַיְנוּ הַטַּף שֶׁאִחֲרוּ, ״לֹא תְבֹרָךְ״, כִּי גַּם הַגּוּפוֹת גַּם נַחֲלָתָם הַכֹּל כָּלוּ כֶּעָשָׁן, כָּלוּ הָעִקָּר עִם הַטָּפֵל, כֻּלָּם הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי רוֹדֵף.

And our Sages (Tanchuma Matot 7) interpreted about them the verse, An inheritance acquired hastily at the beginning, and its end will not be blessed (Proverbs 20:21). Because they took their inheritance first, therefore their end was not blessed, as they went at the head of all exiles, as it is said And he exiled the Reubenites and the Gadites (1 Chronicles 5:26). And in order to explain the vav [the letter that means “and”] in and its end, it seems that this is its interpretation: According to our Sages, they prioritized their livestock over their children, and about this it says An inheritance acquired hastily at the beginning, for they prioritized their inheritance, namely the livestock, to mention it first; therefore also their end, namely the children whom they delayed [in importance], will not be blessed. For both their bodies and their inheritance all vanished like smoke — the main along with the secondary, all of them went captive before the pursuer.

Kli Yakar on Numbers 32:1:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה׳. וְאַחַר כָּךְ הָפַךְ הַסֵּדֶר וְאָמַר ״וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״ וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״עַל פִּי ה׳״, וְהִנְנִי מְפָרֵשׁ זֶה בְּשָׁלֹשׁ פָּנִים. הָאֶחָד הוּא, שֶׁבְּמִקְצָת מַסָּעוֹת הָלְכוּ לְפָנִים וּבְמִקְצָתָם נָזוֹרוּ אָחוֹר, כִּי מִתְּחִלָּה ״וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת״ (שמות יד ב), פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁהָלְכוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם לְצַד מִצְרַיִם, וְכֵן בְּפָרָשַׁת דְּבָרִים (ב א) כְּתִיב: ״וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י לְפִי שֶׁקִּלְקְלוּ הָפְכוּ לְצַד הַמִּדְבָּר, וְכֵן בְּפָרָשַׁת עֵקֶב (דברים י ו) ״מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה״, שֶׁחָזְרוּ שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת לַאֲחוֹרֵיהֶם. נִמְצָא שֶׁרֹב הַמַּסָּעוֹת אֲשֶׁר הָלְכוּ בָּהֶם לְפָנִים וְלֹא לְאָחוֹר וְהָיוּ עַל פִּי ה׳ נִקְרְאוּ ״מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם״, כִּי הָפְכוּ פְּנֵיהֶם מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם, שֶׁנִּקְרָא מוֹצָאֵיהֶם וּפְנֵיהֶם, אֶל מַסְעֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם. אֲבָל מַה שֶּׁנָּזוֹרוּ אָחוֹר בַּעֲבוּר שֶׁקִּלְקְלוּ בְּחֵטְא לֹא הָיָה עַל פִּי ה׳, וְנִקְרָא ״מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״, שֶׁחָזְרוּ וְנָסְעוּ לַמָּקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם שֶׁנִּקְרָא מוֹצָאֵיהֶם, כִּי הָפְכוּ פְנֵיהֶם לְצַד מִצְרַיִם.

And Moses wrote their departures for their journeys according to the command of the Lord. And afterward he reversed the order, [saying] these are their journeys for their departures, and it does not say “according to the command of the Lord.” I will explain this in three ways. The first is that in some journeys they went forward and in some they turned backward. For at first, they turned back and encamped before Pi-hahiroth (Exodus 14:2). Rashi explained that they went backwards towards Egypt. And likewise, in Deuteronomy (2:1) it is written And we turned and traveled to the wilderness, Rashi explained that because they misbehaved, they turned toward the wilderness. And similarly in Parashat Eikev (Deuteronomy 10:6), from Beeroth Bene-jaakan to Moserah, they went back eight journeys. It turns out that most of the journeys in which they went forward and not backward, which were according to the command of the Lord, are called their departures for their journeys, because they turned their faces away from the place they had left, which is called their departures, and their faces were toward their journeys which were ahead of them. But when they turned backward because they had misbehaved through sin, it was not according to the command of the Lord, and this is called their journeys for their departures because they returned and traveled to the place they had left, which is called their departures, as they turned their faces toward Egypt.

Kli Yakar on Numbers 33:2:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ. בֵּאוּר הָעִנְיָן כָּךְ הוּא, כִּי הָאָרֶץ דּוֹמָה כְּאִלּוּ פָּעֲרָה פִּיהָ לִבְלִי חֹק לִבְלֹעַ אֶת כָּל מַה שֶּׁעָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה יד): ״לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (משלי ל טז): ״אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם״, כִּי בֶּאֱמֶת הָאָרֶץ אֵינָהּ שְׂבֵעָה לְעוֹלָם, וְהָרְשָׁעִים הָרוֹצְחִים מַחֲנִיפִים אֶת הָאָרֶץ לִתֵּן דָּבָר לִבְלֹעַ, וְזֶה הַחֲנֻפָּה, כִּי כָּל הַנּוֹתֵן דָּבָר אֶל הַבִּלְתִּי רָאוּי לוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר גַּם הוּא וְיִתֵּן לוֹ דְּבַר מָה זֶהוּ נִקְרָא חֲנֻפָּה. וְכֵן הַדָּבָר שֶׁהָאָרֶץ מַחֲנֶפֶת לָרְשָׁעִים לִתֵּן לָהֶם אֶת יְבוּלָהּ לְכָל צָרְכֵיהֶם אֲשֶׁר מִן הָאָרֶץ מוֹצָאָם, וְכֵן מָקוֹם לָדוּר וּלְהִתְקוֹמֵם עָלֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהָרְשָׁעִים אֵינָם רְאוּיִין לְכָל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד ה): ״וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ״.

And you shall not contaminate [tachnifu, which can also mean flatter] the land. The explanation of this matter is as follows: The land appears as if it has opened its mouth without limit to swallow everything upon it, as it is said, Therefore the grave has enlarged its appetite and opened its mouth without measure (Isaiah 5:14), and it is written, The earth that is not satisfied with water (Proverbs 30:16). For truly, the earth is never satisfied, and the wicked murderers flatter the land by giving it something to swallow, and this is flattery. For anyone who gives something to one who is unworthy of it, so that they in turn will give him something back — this is called flattery. And so it is that the land flatters the wicked by giving them its produce for all their needs which come from the earth, and also a place to dwell and establish themselves upon it, even though the wicked are not worthy of all this, as it is said, The earth is contaminated/flattered beneath its inhabitants (Isaiah 24:5).

Kli Yakar on Numbers 35:33:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל וְגוֹ׳. רז״ל פֵּרְשׁוּ (ירושלמי כתובות פ״ט ה״א) ״אִם״ כְּמוֹ אֲפִלּוּ, וְרָצָה לוֹמַר אַף אִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל מִכָּל מָקוֹם לֹא תֵּצֵא שָׂדֶה זוֹ בַּיּוֹבֵל. וְדֹחַק לְפָרֵשׁ ״אִם״ לְשׁוֹן אַף עַל פִּי. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁכֵּן הוּא, מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה, מֵהֵיכָא תֵּיתֵי יִהְיֶה הַיּוֹבֵל תִּקּוּן לְשָׂדֶה זוֹ, וְאִם כֵּן מַאי סָלְקָא דַּעְתֵּיהּ וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן? וְעוֹד יֵשׁ לְדַקְדֵּק בַּפְּסוּקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבוֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגּוֹרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ״, תַּרְתֵּי ״יִגָּרֵעַ״ לָמָּה לִי? וְלָמָּה קְרָאוּהָ תְּחִלָּה ״נַחֲלַת אֲבוֹתֵינוּ״ וְאַחַר כָּךְ קְרָאוּהָ ״נַחֲלָתֵנוּ״, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְאָמַר ״וְאִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל וְגוֹ׳ וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבוֹתֵינוּ יִגָּרַע״? וְשִׁנּוּי זֶה הֲלֹא דָּבָר הוּא. וְעוֹד קָשֶׁה, לָמָּה יִגָּרַע נַחֲלָתָן, הֲלֹא כְּתִיב (לעיל לג נד): ״לָרַב תַּרְבּוּ וְלַמְעַט תַּמְעִיטוּ״.

“And if it will be the Jubilee, etc.” The Rabbis of blessed memory explained (Jerusalem Talmud Ketubot 9:1) that if here means “even,” and the meaning is that even if the Jubilee comes, nonetheless this field will not be released in the Jubilee. It is difficult to interpret if as meaning “even though,” and even if you were to say that it does mean that, it is still difficult [to understand]: From where would we derive that the Jubilee would be a remedy for this field [being transferred to another tribe]? If so, what was the initial assumption [of the verse], and what is it coming to teach us? Furthermore, one must be precise about the verses that state, And their inheritance will be diminished from the inheritance of our fathers, and it will be added to the inheritance of the tribe to which they will belong, and from the lot of our inheritance it will be diminished. Why do I need the word diminished twice? And why is it first called the inheritance of our fathers and afterward called our inheritance? And afterward, it returns and says, And if it will be the Jubilee, etc., and from the inheritance of his tribe it will be diminished. Surely this change means something. Additionally, it is difficult [to understand] why would their inheritance be [considered] diminished; does it not say To the numerous you shall increase and to the few you shall decrease (Numbers 33:54)?

Kli Yakar on Numbers 36:4:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל. לְשׁוֹן ״בֵּין וּבֵין״ מָקוֹם אִתִּי לְהוֹסִיף שֵׁנִית יָדִי וּלְפָרְשׁוֹ עַל מַה דְּבֵינֵי בֵּינֵי בֵּין שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז לְתִשְׁעָה בְּאָב, כִּי פָּארָן הַיְינוּ מַעֲשֵׂה מְרַגְּלִים אֲשֶׁר בּוֹ בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וְהוּקְבַּע בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְתֹפֶל הַיְינוּ הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, כִּי מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן אֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא, וְיוֹתֵר הָיָה נָכוֹן אִם הָיָה רַשִׁ״י מְפָרְשׁוֹ מִלְּשׁוֹן ״הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח״ (איוב ו ו) כִּי כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ טַעַם נִקְרָא תָּפֵל, וְזֶה הָיָה מַסְכִּים לְדִבְרֵי רַשִׁ״י. אֲבָל לְפִי דַּרְכֵּנוּ קָרוֹב לִשְׁמֹעַ שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל רָמַז בְּתֹפֶל, כִּי מָצִינוּ לָשׁוֹן זֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, בְּיִרְמְיָה (כג יג) כְּתִיב: ״וּבִנְבִיאֵי שׁוֹמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (איכה ב יד): ״נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל״ וְגוֹ׳, וְכֵן יְחֶזְקֵאל קָרָא אוֹתָם: ״טָחֵי תָפֵל״ (יג יא), וְכֵן אָמְרוּ עוֹשֵׂי הָעֵגֶל: ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (שמות לב ד), וּבָזֶה נָתְנוּ תִּפְלָה לֵאלֹהִים. וְזֶה הָיָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וּבוֹ בַיּוֹם נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבִבְקִיעַת אֲבָנִים אֵלּוּ הוּקְבַּע לְדוֹרוֹת כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הָבְקְעָה חוֹמַת הָעִיר וַאֲבָנֶיהָ, וּבֵין שְׁנֵי גְּבוּלִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, וְזֶהוּ לְשׁוֹן ״בֵּין וּבֵין״ הַנֶּאֱמָר כָּאן, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א ג): ״כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים״. כִּי בֵּין חֵטְא הָעֵגֶל וּבֵין חֵטְא הַמְרַגְּלִים כָּרַע רָבַץ וְדֹחוֹ לֹא יוּכְלוּ קוּם, כִּי בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֵין הַצָּלָה מִפְּנֵי עָקַת אוֹיֵב כִּי אִם בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי דְּרָכִים אוֹ בִּשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד: הֵן מִצַּד הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמַּצִּיל לְכָל הַדְּבֵקִים בּוֹ אַף אִם אֵינָן עֲצוּמִים בַּטֶּבַע, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהֵן מְקַיְּמִין וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, הַגּוֹרֵם הַדְּבֵקוּת בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אָז הוּא מַצִּיל לְכָל הַדְּבֵקִים בּוֹ; הֵן מִצַּד הַטֶּבַע, כְּשֶׁהֵן מְקַיְּמִין ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ אָז אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעֲזֹרוּ, אַף אִם הֵם חוֹטְאִים וְסָר ה׳ מֵעֲלֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם קְצָת תִּקְוָה בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע אִם לֹא תִּתְנַגֵּד לָהֶם הַמַּעֲרָכָה.

Kli Yakar on Deuteronomy 1:1:6 · Sefaria Community Translation

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה. רַבִּים אוֹמְרִים כִּי פָּסוּק זֶה נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד תְּהוֹם וְיֵשׁ בּוֹ רֶמֶז לַשָּׁעָה וְלַדּוֹרוֹת, וְעִנְיַן סִבּוּב זֶה שֶׁיֵּלְכוּ סְחוֹר סְחוֹר לְכֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת לֹא יִקְרְבוּ, כִּי יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נָדִים וְנָעִים סְבִיבוֹ וְלֹא יֻתַּן לְיִשְׂרָאֵל כֹּחַ עֲלֵיהֶם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, עַד שֶׁיָּבֹא מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים״ (זכריה יד ד), וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוֹלְכִים סְחוֹר סְחוֹר נֶאֱמַר לָהֶם: ״פְּנוּ לָכֶם צָפוֹנָה״, וְדָרְשׁוּ בָּזֶה אִם הִגִּיעַ שְׁעָתוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַצְפִּינוּ עַצְמְכֶם (דב״ר א יט).

Many say that this verse...has a hint for that time and for the future. This idea of “going around” refers to the many years which the Jewish People will be wandering (in exile). As long as Israel is in exile they are told, “turn to the Tzafon”. The rabbis interpreted this to mean, “If the time of (the nation of) Esau comes, hide yourselves. (ed.- The root of the word for North, Tzafon, can also mean “to hide”)

Kli Yakar on Deuteronomy 2:3:1 · Sefaria Community Translation

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינָן מְבַקְשִׁים כִּי אִם מַתְּנַת חִנָּם (ספרי ואתחנן כג). וְקָשֶׁה עַל זֶה: מֵהֵיכָא תֵּיסַק אַדַּעְתִּין שֶׁיִּתְלוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁכְּבָר עָשׂוּ? הֲלֹא לְעוֹלָם אֵין לָאָדָם שׁוּם חוֹב עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כָל הַמִּצְווֹת שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה אֵין בָּהֶם דֵּי לְהָשִׁיב כְּעַל גְּמוּלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם (ישעיה נט יח), כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עֲלוֹהִי בְּמָה שֶׁכְּבָר עָשָׂה לוֹ ה׳, כִּי גָבַר עָלָיו חַסְדּוֹ מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ מִזֶּה בְּחוֹבַת הַלְּבָבוֹת (שער הבטחון פרק ד). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות י:) הֶאֱשִׁימוּ אֶת חִזְקִיָּהוּ שֶׁתָּלָה בְּמַעֲשָׂיו וְאָמַר: ״זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת״ (מלכים ב׳ כ ג), וְתָלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדִּי״ (שם כ ו), כִּי מִן הַשָּׁמַיִם הֶרְאוּ לוֹ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת, כִּי כְּבָר אֲכָלוֹ חִזְקִיָּהוּ, וְנִתְקַיֵּם בּוֹ מַאֲמַר ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים״, כִּי הוֹדָה וְאָמַר שֶׁקָּטֹן יַעֲקֹב וְדַל בְּמִצְווֹת מִצַּד כָּל הַחֲסָדִים שֶׁכְּבָר קִבֵּל. וְאֵיךְ אָמְרוּ ״אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים״? וְהָרְאָיָה שֶׁמֵּבִיא מִן פָּסוּק ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן״ אֵינָהּ רְאָיָה לְכָאן, כִּי פָּסוּק זֶה אֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ כִּי אִם שֶׁאַף מִי שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עִמּוֹ עַל צַד הַחֲנִינָה. אֲבָל מֹשֶׁה שֶׁנֶּעֱנַשׁ בְּחֶטְאוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, מָה עִנְיָנוֹ לְפָסוּק זֶה? כִּי הוּא וַדַּאי גָרוּעַ מִמִּי שֶׁאֵין לוֹ לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה.

“And I pleaded with the Lord at that time, saying.” Rashi explains that although the righteous have reason to rely on their good deeds, nevertheless they only request a free gift [from God] (Sifrei Vaetchanan 23). This explanation is difficult: Why would we think they would rely on their good deeds that they have already performed? Surely a person never has any claim against the Holy One, blessed be He, for all the commandments that a person performs are insufficient to repay even a fraction of what God has done for them, as it is written, as He repays according to their deeds, so He will repay (Isaiah 59:18). All His acts of kindness towards a person began from the day they were born, as elaborated in Duties of the Heart (Gate of Trust, chapter 4). And our Sages (Berakhot 10b) criticized Hezekiah for relying on his deeds when he said, Remember now how I have walked before You in truth (Second Kings 20:3). They attributed his salvation to the merit of others, as it says, And I will defend this city for My own sake and for the sake of My servant David (Second Kings 20:6). For from heaven they showed him that he had no merit of his own because he had already consumed it, and in him was fulfilled the statement, I am unworthy of all the kindnesses (Genesis 32:11). For Jacob acknowledged and said that he was small and poor in commandments compared to all the kindnesses he had already received. So how could they say that “although the righteous have reason to rely on their good deeds”? And the proof brought from the verse I will be gracious to whom I will be gracious is not relevant here, because this verse only teaches us that even someone who has no merit, the Holy One, blessed be He, treats with grace. But Moses, who was punished for his sin by not being allowed to enter the land, how does this verse apply to him? For he is certainly in a worse position than someone who has neither merit nor guilt.

Kli Yakar on Deuteronomy 3:23:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים. בְּקִשּׁוּר פָּסוּק זֶה עִם הָעִנְיָן הַקּוֹדֵם יָצְאוּ הַמְפָרְשִׁים לִלְקֹט וְלֹא מָצְאוּ בֵּאוּר מַסְפִּיק, וּמַהוּ לְשׁוֹן ״אָז״? וְעַתָּה הַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע, כִּי מָצִינוּ שֶׁהָאָדָם מַתְחִיל בְּמִצְוָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לָבֹא לִידֵי גְּמַר עַל יָדוֹ מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ חַיָּב לְקַיְּמָהּ (מכות י.), כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּדָוִד שֶׁאָמַר לִשְׁלֹמֹה בְּנוֹ: ״וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה׳ זָהָב״ וְגוֹ׳ (ד״ה א כב יד), אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִגְמֹר הַמִּצְוָה כִּי לֹא הוּרְשָׁה לִבְנוֹת הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם הִתְחִיל בַּמִּצְוָה אַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּמִלּוּאָה וְטוּבָהּ כִּי אִם עַל יְדֵי בְּנוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל, אִישׁ זָקֵן הַנּוֹטֵעַ אִילָן לְאֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא לִידֵי מִצְוָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם בָּנָיו יְכוֹלִין לָבֹא לִידֵי קִיּוּמָהּ. וְכֵן עִנְיָנִים רַבִּים נִמְצְאוּ עַל זֶה הָאֹפֶן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ״, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאִם תָּבֹא לְיָדְךָ אֵיזוֹ מִצְוָה תְּקַיְּמָהּ הַיּוֹם לְאַלְתַּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוּבָהּ נִגְמָר וְנִרְאֶה לְאַלְתַּר כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁבָּנֶיךָ אַחֲרֶיךָ יִגְמְרוּ הַמִּצְוָה, מִכָּל מָקוֹם תַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה הַיּוֹם לְאַלְתַּר, בֵּין שֶׁיִּיטַב לָךְ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבְּיָדְךָ לְגָמְרָהּ, בֵּין שֶׁיִּיטַב לְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי אֵין בְּיָדְךָ לְגָמְרָהּ. וְלָכֵן נָקַט ״לְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ״, מִלַּת ״אַחֲרֶיךָ״ מְיֻתָּר, וְלִדְבָרֵינוּ אָתֵי שַׁפִּיר. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים״ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁיֻּבְדְּלוּ אוֹתָן שָׁלֹשׁ בָּאָרֶץ, מִכָּל מָקוֹם אָמַר מֹשֶׁה: מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה. וְזֶהוּ לְשׁוֹן ״אָז״, כְּשֶׁלִּמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל עִנְיָן זֶה בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם מִיָּד עָשָׂה הוּא הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בְּכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּדֵי שֶׁמִּמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ בְּכָל הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה. וְרָמַז עוֹד לְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (אבות ד יח): הֱוֵי גֹּלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, כִּי כְּמוֹ שֶׁעָרֵי מִקְלָט קוֹלְטִין וְנָס אֶל עָרִים הָאֵלֶּה וָחָי, כָּךְ בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ נֶאֱמַר (ויקרא יח ה): ״וָחַי בָּהֶם״.

Then Moses set apart three cities. In connecting this verse with the previous topic, the commentators went out to collect but did not find a sufficient explanation, and what is the meaning of the word then? Now turn your ear and listen, for we find that a person begins a mitzvah even though it cannot be completed by him, nevertheless, a mitzvah that comes to his hand, he is obligated to fulfill it (Makkot 10a), as we find with David who said to his son Solomon, Now, in my poverty I have prepared for the house of the Lord gold, etc. (First Chronicles 22:14), even though he knew that he could not complete the mitzvah because he was not permitted to build the Temple, nevertheless, he began the mitzvah even though he truly knew that it would not be fulfilled completely and properly except through his son. For example, an old man who plants a tree for an etrog for a mitzvah, even though he truly knows that he will not be able to fulfill this mitzvah, nevertheless, his sons can come to fulfill it, and there are many similar examples in this manner. And about this it says in the previous verse, Keep his statutes and his commandments which I command you today, that it may go well with you and with your children after you (Deuteronomy 4:40). That is to say, if some mitzvah comes to your hand, fulfill it today immediately, even though the benefit is not completed and visible immediately but rather at the time when your children after you will complete the mitzvah, nevertheless, do the mitzvah today immediately, whether it goes well with you, meaning that it is in your power to complete it, or whether it goes well with your children after you because it is not in your power to complete it. Therefore, it states with your children after you — the word after you is superfluous, but according to our explanation, it fits well. And regarding this it says, Then Moses set apart three cities even though they do not provide refuge until the other three in the land are set apart, nevertheless, Moses said, “A mitzvah that has come to my hand, I will fulfill it.” And this is the meaning of then — when he taught Israel this matter in the previous verse, he immediately put it into practice in a similar way, so that from him they would see and do likewise regarding the entire Torah and its commandments. And regarding this it says, And this is the Torah which Moses set before the children of Israel (Deuteronomy 4:44), that they should do likewise with all the commandments of the Torah. He further alluded to what our Sages said (Avot 4:18), “Exile yourself to a place of Torah,” for just as the cities of refuge provide protection, and he shall flee to these cities and live (see Numbers 35:11), so too regarding the Torah and its commandments it says and live by them (Leviticus 18:5).

Kli Yakar on Deuteronomy 4:41:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

קְרַב אַתָּה וּשְׁמַע וְגוֹ׳ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. מַאי דַעְתָּם, אִם הוּא אֶפְשָׁרִי לְמֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ וְלֹא יָמוּת – הֲרֵי הוּא אֶפְשָׁרִי גַּם לָהֶם; וְאִם הוּא נִמְנָע לָהֶם – גַּם לְמֹשֶׁה הוּא נִמְנָע. וּלְשׁוֹן ״וְאַתְּ״ כִּמְדַבֵּר לִנְקֵבָה צָרִיךְ בֵּאוּר, כִּי מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: הִתַּשְׁתֶּם כֹּחִי כִּנְקֵבָה כוּ׳, אֵינוֹ מַסְפִּיק, שֶׁהֲרֵי אָמַר ה׳: ״הֵטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ״. וְעוֹד, לָמָּה אָמַר: ״קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע״, לָמָּה נֶאֱמַר ״אַתָּה״ כִּמְדַבֵּר לְזָכָר. וְשָׁם כְּתִיב: ״אֲשֶׁר יֹאמַר״, הַיְינוּ אֲמִירָה רַכָּה, וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב: ״וְאַתְּ תְּדַבֵּר״ דִּבּוּר קָשֶׁה. וְהַבֵּאוּר לְכָל זֶה הוּא, שֶׁכָּל עוֹד שֶׁיּוּתַּשׁ כֹּחַ הַחֹמֶר לְפִיהוּ יִגְדַּל כֹּחַ הַשִּׂכְלִי, וְדַעַת זְקֵנִים יוֹכִיחַ. לְפִיכָךְ הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳ וְלֹא נִתְפָּעֵל מִמֶּנּוּ, כִּי כְבָר תָּשׁ כִּנְקֵבָה כֹּחַ חָמְרוֹ עַל יְדֵי שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה וּשְׁאָר עִנְיְנֵי פְּרִישׁוּת שֶׁהָיוּ בּוֹ, וּכְאָמְרוּ רז״ל (יומא ד:): ״וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים״ (שמות כד טז), לְמָרֵק אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁבְּמֵעָיו, כְּמַאן דְּאָמַר שֶׁהֶעָנָן כִּסָּה לְמֹשֶׁה. וְכָל זֶה תַּשּׁוּת כֹּחַ הַחֹמְרִי גּוֹרֵם לְהִתְחַזְּקוּת הַשֵּׂכֶל שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּעֵל מִן הַקּוֹל, כִּי כָל דָּבָר אֵינוֹ מִתְפָּעֵל כִּי אִם מֵהַפְכּוֹ, וְהָיָה יָכוֹל לְקַבֵּל קוֹל ה׳ אֲפִלּוּ דִּבּוּר קָשֶׁה. לְכָךְ אָמְרוּ: ״קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר״, כִּי אֲמִירָה רַכָּה שֶׁל הַשְּׁכִינָה יָכוֹל אַתָּה לְקַבֵּל אֲפִלּוּ אִם הָיָה חֹמֶר שֶׁלְּךָ חָזָק כְּזָכָר וְלֹא הוּתַּשׁ כִּנְקֵבָה. אָמְנָם ״וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ״, כִּי יָכוֹל אַתָּה לְקַבֵּל אֲפִלּוּ דִּבּוּר קָשֶׁה, לְפִי שֶׁכְּבָר הוּתַּשׁ חָמְרְךָ כִּנְקֵבָה, כִּי פְּנֵי מֹשֶׁה כַּחַמָּה הַמְּאִירָה מִכָּל צַד כָּךְ נִזְדַּכֵּךְ גַּם הַחֹמֶר שֶׁבּוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר שַׁפִּיר ״הֵטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ״. וּלְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י יִהְיֶה הַבֵּאוּר שֶׁמֹּשֶׁה נִצְטַעֵר עַל שֶׁלֹּא עָבְדוּ מֵאַהֲבָה, כִּי כָל אוֹהֵב מִתְדַּבֵּק אֶל אֲהוּבוֹ וְהַיָּרֵא מִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וּמֹשֶׁה נִצְטַעֵר עַל מָה שֶׁאָמְרוּ: ״קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע״, כִּי הָרִחוּק מוֹרֶה עַל הַיִּרְאָה, וְאַחַר זֶה הוּתַּשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֵחֲמַת צַעַר, עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״וְאַתְּ תְּדַבֵּר״. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: ״הֵטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ״ דֶּרֶךְ פְּשָׁרָה, כִּי כְּפִי קַשְׁיוּת עָרְפָּם חִדּוּשׁ אֶצְלִי אֲפִלּוּ זֶה מַה שֶּׁאָחֲזוּ בְּמִדַּת הַיִּרְאָה, וַאֲפִלּוּ מִיִּרְאָה חוֹשֵׁשְׁנִי שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ בָּהּ יָמִים רַבִּים, וּ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי וְגוֹ׳ כָּל הַיָּמִים״ וְגוֹ׳. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים הַפְּסוּקִים דֶּרֶךְ הֲלָצָה, שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, מֵאַחַר שֶׁאֵין תּוֹעֶלֶת הַמִּיתָה כִּי אִם כְּדֵי לְהָסִיר מִמֶּנּוּ הַחֹמֶר שֶׁהוּא מָסָךְ מַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, כִּי לֹא יִרְאֵהוּ הָאָדָם וָחָי, וְעַתָּה אָנוּ רוֹאִין כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי, ״וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת״, לִסְבֹּל צַעַר הַמִּיתָה בְּחִנָּם, ״כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה״, הַיְינוּ צַעַר מִיתָה, מִכָּל מָקוֹם ״אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ״ לְקַבֵּל אֵיזוֹ שְׁלֵמוּת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיִּהְיֶה לָנוּ בַּחַיִּים בְּעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה בְּקוֹל ה׳, אָז ״וָמָתְנוּ״, נְקַבֵּל עָלֵינוּ צַעַר הַמִּיתָה.

Draw near and hear, etc. and you shall speak to us. What was their thinking? If it was possible for Moses to hear the voice of God without dying, then it would also be possible for them. And if it was impossible for them, it would also be impossible for Moses. And the language you [feminine form] needs explanation, for what Rashi explained “You have weakened my strength like a woman,” is not sufficient, because God said, They have done well in what they have spoken. Furthermore, why did he say, Draw near you [masculine form] and hear, using the masculine form, and then it is written that which He will say, meaning soft speech, and afterward it is written and you [feminine form] shall speak, which is hard speech. The explanation for all this is that as long as the power of the material is weakened, the power of the intellect will grow, and the wisdom of the elders proves this. Therefore, Moses was able to hear the voice of God and was not affected by it because his material strength had already been weakened like a woman through separating from his wife and other forms of abstinence that he practiced, as our Sages said (Yoma 4:) The cloud covered him for six days (Exodus 24:16) to purge the food and drink in his bowels, according to the view that the cloud covered Moses. And all this weakening of the material strength causes the strengthening of the intellect that is not affected by the voice, for everything is only affected by its opposite. And he was able to receive God’s voice even as hard speech, therefore they said, Draw near you [masculine] and hear all that He will say, for the soft speech of the Divine Presence you can receive even if your material strength was as strong as a male and not weakened like a female. However, and you [feminine] shall speak to us all that the Lord our God will speak to you. For you can receive even hard speech because your material strength has already been weakened like a woman, for the face of Moses was like the shining sun illuminating from all sides, so too was his material refined, and regarding this it was well said, They have done well in what they have spoken. And according to Rashi’s interpretation, the explanation will be that Moses was distressed that they did not serve out of love, for every lover clings to his beloved and one who fears distances himself from him. And Moses was distressed about what they said, Draw near you and hear, for the distance indicates fear. And after this, Moses’s strength was weakened because of distress, therefore it says and you [feminine] shall speak. And God said, They have done well in what they have spoken, as a compromise, for according to their stiff-neckedness, it is a novelty to Me even this that they held onto the attribute of fear, and even out of fear, I am concerned that they will not maintain it for many days, who would grant that this heart of theirs be theirs to fear Me, etc. all the days, etc. And there are those who interpret these verses humorously, that Israel said since there is no benefit in death except to remove from us the material which is a separating screen between him and his God so that man can see the face of the Divine Presence, for man shall not see Me and live, and now we see that God speaks to man and he lives. So now, why should we die? To suffer the pain of death in vain, for this great fire will consume us — that is, the pain of death. Nevertheless, if we continue to receive some perfection beyond what we will have in life regarding hearing the voice of God, then we will die — we accept upon ourselves the pain of death.

Kli Yakar on Deuteronomy 5:24:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אָמְנָם כְּפִי הָרֶמֶז אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּסוֹד עַיִ״ן דָּלֶ״ת גְּדוֹלָה וְעִנְיַן קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין, כִּי מֹשֶׁה בִּקֵּשׁ וְאָמַר: ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ״ (שמות לג יח), וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (ויק״ר מה ה): בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת כָּל מַתַּן שָׂכָר שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּי שָׁם כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. וְהֵשִׁיב לוֹ: ״וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״ (שם לג כג), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ז.) ״אֲחוֹרָי״ זֶה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין. כִּי בַּתְּפִלִּין יֵשׁ שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי, דְּהַיְנוּ הַדָּלֶ״ת בְּקֶשֶׁר הַתְּפִלִּין מֵאֲחוֹרָיו, יוּ״ד שִׁי״ן אוֹתִיּוֹת יֵ״שׁ בְּפָנָיו, דְּהַיְנוּ שִׁי״ן בְּשֶׁל רֹאשׁ וְיוּ״ד בְּשֶׁל יָד, וְיֵ״שׁ הַיְנוּ שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח כא): ״לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵ״שׁ״. כִּי נִמְצָא בוֹ יֵשׁוּת וּמַמָּשׁוּת, וּבְעֶרְכּוֹ נֶחְשַׁב הַשָּׂכָר שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה לְתֹהוּ וָאַיִן, וְהוּא רָמוּז בַּדָּלֶ״ת כִּי יִתְרוֹנוֹ בָּא מִכָּל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כח יד): ״וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה״ וְגוֹ׳. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי״, הַדָּלֶ״ת שֶׁבְּקֶשֶׁר תְּפִלִּין רֶמֶז לִשְׂכַר עוֹלָם הַזֶּה, אוֹתוֹ לְבַד תּוּכַל לִרְאוֹת, וְהוּא דָּבָר טָפֵל הַמְכֻנֶּה בְּאָחוֹר, וְכֵן אָמַר לְמֹשֶׁה: ״עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה צָפֹנָה וָנֶגְבָּה״ וְגוֹ׳, לְהַרְאוֹת לוֹ כָּל אֲחוֹרָיו, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה (לד א–ב) ״וַיַּרְאֵהוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגוֹ׳, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן״, וְלֹא עַד בִּכְלָל, כִּי מִן הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וָהָלְאָה הוּא זְמַן תְּחִלַּת שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְעָלָיו נֶאֱמַר (ישעיה סד ג): ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״, כִּי הַפָּנִים שֶׁל תְּפִלִּין חָקוּק בָּהֶם תֵּיבַת יֵ״שׁ, הַמְרַמֵּז לִשְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאָתָה. וְזֶהוּ סוֹד עַיִ״ן דָּלֶ״ת גְּדוֹלָה, לוֹמַר שֶׁעֵי״ן הָאָדָם לֹא יוּכַל לִרְאוֹת כִּי אִם הַדָּלֶ״ת כָּאָמוּר, אֲבָל יֵ״שׁ רָמוּז בְּרֹאשׁ תֵּיבַת שֶׁל ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, כִּי הַיֵּ״שׁ הַמְרַמֵּז לְהַנְחָלַת אֹהֲבָיו יֵ״שׁ לֹא יוּכַל עַיִן לִרְאוֹת כִּי אִם לְשֵׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְנוּ יִעוּד זֶה מִפִּי סוֹפְרִים וּמְסַפְּרִים, אֲבָל עַיִן לֹא רָאָתָה. וְזֶה רֶמֶז יָקָר.

However, by way of allusion, one can say, regarding the secret of the large Ayin and Dalet and the matter of the knot of tefillin: Moses requested and said, Show me now Your glory (Exodus 33:18), and they said (in Vayikra Rabbah 45:5) that he asked to see the entire reward of the righteous in this world and in the World to Come, for there the honor of the wise will be inherited. God responded to him, You will see My back, but My face shall not be seen (Exodus 33:23). Our Sages said (Berakhot 7a) that My back refers to the knot of the tefillin. For in the tefillin there is the name of Shadai, namely, the Dalet in the knot of the tefillin at the back, and the Yod and Shin are letters that appear in the front — the Shin in the head tefillin and the Yod in the hand tefillin. The letters Yod-Shin spell “yesh” [existence/substance], which alludes to the reward of the World to Come, as it is said (Proverbs 8:21), to bequeath to those who love Me substance [yesh]. For in it there is true existence and substance, and compared to it, the reward of this world is considered void and nothingness. This is alluded to in the Dalet, for its advantage comes from all four (dalet = 4) directions of the world, as it is written (Genesis 28:14), You shall spread out westward and eastward, etc. And God said to him, You will see My back — the Dalet in the knot of tefillin, alluding to the reward of this world. That alone you will be able to see, and it is a secondary matter designated as back. Similarly, He said to Moses, Go up to the top of Pisgah and lift your eyes westward, northward, southward, etc. — to show him all of His back, as Rashi explained in the portion of V’zot HaBerachah (34:1-2), And He showed him all the land, etc., until the Western Sea. And not including [the Western Sea [yam acharon]], because from the last day [yom acharon] and onward is the beginning of the reward of the World to Come, about which it is said (Isaiah 64:3), No eye has seen, O God, besides You. Therefore it is said, but My face shall not be seen. For on the face of the tefillin is engraved the word “yesh,” which alludes to the reward of the World to Come that no eye has seen. This is the secret of the large Ayin and Dalet — to say that the Ayin [eye] of a person cannot see anything except the Dalet, as mentioned. But “yesh” is alluded to in the first letters of the words of “Shema Yisrael,” for the “yesh” that alludes to the inheritance for those who love Him cannot be seen by the eye, but only heard by the ear. We have heard this promise from scribes and storytellers, but the eye has not seen it. This is a precious allusion.

Kli Yakar on Deuteronomy 6:4:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּרְאָיָה לִדְבָרֵינוּ מִמָּה שֶׁמַּסִּיק בַּיַּלְקוּט (תתמו) ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן״, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט ו): ״לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי״. אָמַר דָּוִד: אֵינִי מִתְיָרֵא מִן הַחֲמוּרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת, אֲבָל אֲנִי מִתְיָרֵא מִן הַקַּלּוֹת שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עֲלֵיהֶם, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן״. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב״ (שם יט יב). ״מָה רַב טוּבְךָ״ (שם לא כ), זֶה שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת קַלּוֹת, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. חִפַּשְׂתִּי בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאתִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וְאֵיךְ אָמַר דָּוִד: וְאַתָּה אָמַרְתָּ כוּ׳? וְאֵיךְ סָמַךְ בַּעַל הַמִּדְרָשׁ זֶה דְּבָרָיו לְפָסוּק ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן״? וּמַאי מַשְׁמַע שֶׁפָּסוּק ״מָה רַב טוּבְךָ״ מְדַבֵּר בִּשְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת קַלּוֹת? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁקָּשֶׁה לוֹ: ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים״, לָמָּה לֹא זָכַר גַּם הַחֻקִּים? וְעוֹד, אִם מִלַּת ״עֵקֶב״ תְּרַמֵּז אֶל הַמִּצְוֹת קַלּוֹת, הָיָה לוֹ לוֹמַר: ״וְאֵת הַמִּשְׁפָּטִים״, כִּי מִלַּת ״אֵת״ אֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְמַעְלָה.

And a proof for our words from what is concluded in the Yalkut (446) “And it shall be, if you hearken [eikev]” This is as it is said (Psalms 49:6), Why should I fear in days of evil, when the iniquity of my heels [akevai] surrounds me. David said, “I am not afraid of the severe [transgressions] because they are severe, but I am afraid of the minor ones, lest I transgressed them, and You said, ‘Be careful with a minor commandment as with a severe one.’ Therefore it says, And it shall be, if you hearken [eikev].” David said before the Holy One, blessed be He, “Your servant is careful with them; in keeping them there is great reward [eikev rav] (Psalms 19:12). How abundant is Your goodness (Psalms 31:20) — this refers to the reward for minor commandments,” end of quote. I searched throughout the entire Scripture and did not find where the Holy One, blessed be He, said, “Be careful with a minor commandment as with a severe one,” so how did David say, “and You said, etc.”? And how did the author of the midrash connect his words to the verse And it shall be, if you hearken [eikev]? And what indicates that the verse How abundant is Your goodness speaks about the reward for minor commandments? Rather, certainly he found it difficult [to understand] And it shall be, if you hearken [eikev] to the judgments [mishpatim] — why didn’t it also mention the statutes [chukim]? Furthermore, if the word “eikev” alludes to minor commandments, it should have said “and the judgments,” because the word “et” [in “et hamishpatim”] is not connected to what is above.

Kli Yakar on Deuteronomy 7:12:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וְגוּ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (תענית ד): ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״, אַל תִּקְרֵי אֲבָנֶיהָ אֶלָּא בּוֹנֶיהָ, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהֵם מְחַדְּדִים זֶה אֶת זֶה כַּבַּרְזֶל. וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה לִדְרוֹשׁ פָּסוּק זֶה עַל לוֹמְדֵי תּוֹרָה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְפָרְשׁוֹ כִּפְשׁוּטוֹ? וְנִרְאֶה שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם כִּי פָּסוּק זֶה מַתְחִיל בְּעִנְיְנֵי אֲכִילַת לֶחֶם, וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, וְאֵיךְ נָתַן רֶוַח בֵּין הַדְּבֵקִים וְהִפְסִיק בַּבַּרְזֶל, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁהַכֹּל מְדַבֵּר מֵהַנְהָגַת לוֹמְדֵי תּוֹרָה, כִּי כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל (אבות ו ד). וְהַבֵּאוּר הוּא שֶׁאֶרֶץ זוֹ לֹא בַּעֲבוּר מִסְכֵּנוּת וְדַלּוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם כְּמוֹת שֶׁהוּא, שֶׁהֲרֵי ״לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״, אֶלָּא לְפִי שֶׁהִיא ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ״ – בּוֹנֶיהָ – ״בַרְזֶל״, מְחַדְּדִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, וְכָל כָּךְ יִהְיֶה לָהֶם חֵשֶׁק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא יִדְרְשׁוּ אֵיזוֹ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים הֲרֹג צֹאן וְשָׁחוֹט בָּקָר, אֶלָּא יִסְתַּפְּקוּ בְּלֶחֶם לְבַד. וְאַל תֹּאמַר שֶׁבַּעֲבוּר זֶה יוּתַּשׁ כֹּחָם, אֶלָּא עַל כָּל פָּנִים יִהְיוּ חֲזָקִים כַּבַּרְזֶל, כִּי הַתּוֹרָה תּוֹסִיף תֵּת כֹּחָהּ לָהֶם. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: ״אֲבָנֶיהָ״ – בּוֹנֶיהָ, אֵין צֹרֶךְ לָזֶה, כִּי מִדֶּרֶךְ הַכָּתוּב לְכַנּוֹת אַנְשֵׁי הַשֵּׁם בַּאֲבָנִים, כְּמוֹ: ״אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים״ (תהלים קיח כב), ״כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת״ (זכריה ט טז), ״הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה״ (שם ד ז), וְכֵן רַבִּים. וַעֲלֵיהֶם אָמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, כִּי הַצַּדִּיק אוֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל. וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב ״וּמֵהֲרָרֶיהָ״, הַיְינוּ מִן אַנְשֵׁי הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרְאוּ בְּשֵׁם ״הָרִים״, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו ב): ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳״, מֵהֶם ״תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת״, כִּי נְשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת נָחָשׁ (אבות ב טו). וְהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן.

“A land in which you will not eat bread in poverty, etc.” Our Sages interpreted (Taanit 4a): A land whose stones are iron — do not read it as stones [avaneha] but as “builders” [boneha]. These are the Torah scholars who engage in building the world, and they sharpen each other like iron. What prompted them to interpret this verse about Torah learners instead of its literal meaning? It seems they found it difficult because this verse begins with matters of eating bread, and afterward it says and you shall eat and be satisfied. How could there be a gap between these connected ideas, interrupted by talk of iron? Rather, certainly this all speaks of the conduct of Torah learners, for such is the way of Torah: bread with salt shall you eat (Avot 6:4). The explanation is that in this land, you will not eat bread in poverty and destitution as it is, for you shall not lack anything in it. Rather, because it is a land whose stones/builders are iron — they sharpen each other in halakhic discussion, and they will have such desire for Torah that they will not demand “where are the sacrifices, slaughter sheep and cattle,” but will be satisfied with bread alone. And do not say that because of this their strength will diminish; on the contrary, they will be strong as iron, for the Torah will increase their strength. Regarding the interpretation of avaneha [its stones] as “boneha” [its builders], this explanation is not necessary, because it is common in Scripture to refer to distinguished people as stones, as in the stone that the builders rejected (Psalms 118:22), the stones of a crown, lifted up as a banner (Zechariah 9:16), the cornerstone (Zechariah 4:7), and many others. And of them it says, and you shall eat and be satisfied, for the righteous person eats to satisfy his soul, whether he eats little or much. And similarly, what it says and from its mountains refers to distinguished people who are called by the name of mountains, as it is said Hear, O mountains, the Lord’s contention (Micah 6:2). From them you will mine copper [nechoshet], for their bite is the bite of a serpent [neshichatan neshichat nachash] (Avot 2:15), and the wordplay is fitting.

Kli Yakar on Deuteronomy 8:9:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה, שָׁם מֵת אַהֲרֹן. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, וַהֲלֹא בְּהֹר הָהָר מֵת כוּ׳. יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה כַּמָּה סְפֵקוֹת. א׳ הוּא, אִם הַכַּוָּנָה לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם מֵהֹר הָהָר לְמוֹסֵרָה, הָיָה לוֹ לוֹמַר שֶׁנָּסְעוּ מֵהֹר הָהָר לְקָדֵשׁ כוּ׳ עַד מוֹסֵרָה, וְלָמָּה מַשְׁמִיט כָּל הַמַּסָּעוֹת וְלֹא זָכַר כִּי אִם זֶה שֶׁנָּסְעוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה. ב׳, לָמָּה נֶאֱמַר כָּאן ״בְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן״, וּבְפָרָשַׁת מַסְעֵי לֹא הִזְכִּיר לְשׁוֹן בְּאֵרוֹת. ג׳, כָּאן מַסִּיק שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת, וּבְפָרָשַׁת חֻקַּת פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י חָזְרוּ שִׁבְעָה מַסָּעוֹת. ד׳, ״שָׁם מֵת אַהֲרֹן״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁעָשׂוּ שָׁם הֶסְפֵּד, לָמָּה דַּוְקָא שָׁם בְּמוֹסֵרָה וְלֹא קוֹדֶם לָכֵן. ה׳, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו״, כִּי זֶה אֵינוֹ מֵעִנְיַן הַתּוֹכֵחָה. ו׳, ״מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם״, לָמָּה פֵּרֵט חֲנִיָּה זוֹ שֶׁבְּיָטְבָתָה יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר חֲנִיּוֹת, וְלָמָּה הִזְכִּיר כָּאן ״נַחֲלֵי מָיִם״ וְלֹא הִזְכִּיר זֶה בְּפָרָשַׁת מַסְעֵי. ז׳, מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי״, הַבְדָּלָה זוֹ הָיְתָה בִּתְחִלַּת אַרְבָּעִים, וּמַה עִנְיָנָהּ לְכָאן. ח׳, מַה שֶּׁאָמַר ״וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, עַל אֵיזֶה יוֹם הוּא מַרְאֶה בְּאֶצְבַּע לוֹמַר כִּי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָלָיו אָמַר ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, וְכִי מִכָּאן וָהָלְאָה לֹא הוּבְדְּלוּ. ט׳, מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י בְּנֵי לֵוִי הֶחֱזִירוּם, מִנַּיִן לְרַשִׁ״י לוֹמַר כֵּן, וְאִם קַבָּלָה נְקַבֵּל. י׳, מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה מִיתַת הַצַּדִּיקִים כִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת, וַהֲלֹא כָּל פָּרָשָׁה זוֹ מְדַבֶּרֶת מִלּוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, וּמַה שֶּׁאָמַר ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ לֹא לְפָסוּק זֶה נִסְמְכָה מִיתַת אַהֲרֹן. י״א, מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁקָּשֶׁה יוֹם זֶה שֶׁרָצוּ לִפְרוֹשׁ מִמֶּנּוּ כְּיוֹם שֶׁעָשׂוּ בּוֹ הָעֵגֶל, עֵגֶל מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ, כִּי לֹא הוּזְכַּר בְּכָל הַפָּרָשָׁה.

And the Children of Israel traveled from Beeroth Benei-Yaakan to Moserah. There Aaron died. Rashi explains: Didn’t Aaron die at Mount Hor, etc.? There are several questions regarding this matter: First, if the intention is to inform us that they returned backwards from Mount Hor to Moserah, it should have said that they traveled from Mount Hor to Kadesh, etc., until Moserah. Why does it omit all the journeys and mention only that they traveled from Beeroth Benei-Yaakan to Moserah? Second, why is the term “Beeroth” [wells of] Benei-Yaakan mentioned here, while in Parashat Masei this language of “Beeroth” is not mentioned? Third, here [Rashi] concludes that they returned backwards eight journeys, while in Parashat Chukat, Rashi explains they returned seven journeys. Fourth, There Aaron died — Rashi explains that they conducted a eulogy there. Why specifically there in Moserah and not earlier? Fifth, what is the purpose of stating and Eleazar his son served as priest in his place, as this is not related to the rebuke. Sixth, From there they journeyed to Gudgodah, and from Gudgodah to Yotvata, a land of flowing water. Why is this encampment at Yotvata detailed more than all other encampments, and why are flowing waters mentioned here but not in Parashat Masei? Seventh, regarding the statement At that time the Lord set apart the tribe of Levi — this separation occurred at the beginning of the 40 [years], so what is its relevance here? Eighth, regarding the statement and to bless in His name, to this day. To which day is He pointing to say to this day? And were they not set apart from then onwards? Ninth, Rashi’s explanation that the sons of Levi brought them back — from where did Rashi derive this interpretation? If it is a tradition, we will accept it. Tenth, Rashi’s explanation that “this teaches you that the death of the righteous is as difficult as the breaking of the Tablets” — but this entire section speaks of the second Tablets, and the phrase which you broke, that verse is not adjacent to Aaron’s death. Eleventh, Rashi’s explanation that “this day which they said let us appoint a head and return [to Egypt] was as difficult as the day they made the golden calf.” The calf was not mentioned at all, as it does not appear anywhere in this section.

Kli Yakar on Deuteronomy 10:6:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה׳ וְגוֹ׳. יֵשׁ לְדַקְדֵּק לָמָּה אָמַר בַּבְּרָכוֹת ״אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם״, פַּעַם תָּלָה הַמִּצְוֹת בַּה׳, וּפַעַם בְּעַצְמוֹ, וּבַקְּלָלוֹת הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּמַאֲמַר ״וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ״. וְנִרְאֶה לִי עַל דֶּרֶךְ שֶׁמַּסִּיק בַּיְּרוּשַׁלְמִי דְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (פרק ו הל׳ ט): אָמַר רַבִּי בְּרַכְיָה: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה לַצַּדִּיקִים לִפְנִים מִמְּחִצַּת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שׁוֹאֲלִים אוֹתָם, מַה פָּעַל אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג כג): ״כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל״. מִכָּאן שֶׁלֶּעָתִיד יִשְׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַגְּבוּרָה אֶת אֲשֶׁר יְצַוֶּה, לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָמְרוּ ״אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה׳ וָמָתְנוּ״ (דברים ה כב) וְהֻצְרְכוּ לְסַרְסוּר, וְלֶעָתִיד יָפֶה כֹּחָם עַד שֶׁהֵמָּה יִהְיוּ סַרְסוּרִים בֵּינוֹ יִתְבָּרַךְ וּבֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְזֶהוּ עִקַּר שְׂכַר הַצַּדִּיקִים וְתִקְוַת כָּל מְקַוֶּה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה׳ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז ד). אֲבָל עֹנֶשׁ הָרְשָׁעִים אֵין דַּי בָּזֶה שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה׳ כְּדַעַת הָרַמְבָּ״ם, אֶלָּא יְקַבְּלוּ עֹנֶשׁ גָּדוֹל בְּפֹעַל כְּדַעַת הָרַמְבַּ״ן.

“The blessing when you obey the commandments of the Lord, etc.” One must examine why it says regarding blessings when you obey the commandments of the Lord which I command you today — one time attributing the commandments to the Lord, and another time to himself [Moses]. And in the curses, it separates between them with the phrase and you turn aside from the way. It seems to me according to what is concluded in the Jerusalem Talmud of Tractate Shabbat (Chapter 6, Halakhah 9): Rabbi Berekhiah said, “In the future, the Holy One, Blessed be He, will make a partition for the righteous beyond the partition of the ministering angels, and the ministering angels will ask them, ‘What has God wrought?’ as it is said At this time it will be said to Jacob and to Israel, ”What has God wrought“ (Numbers 23:23).” From here we learn that in the future, Israel will hear directly from the Almighty that which He commands, unlike in this world where they said, If we continue to hear the voice of the Lord our God any longer, we will die (Deuteronomy 5:22), and they needed an intermediary. But in the future, their strength will be so enhanced that they themselves will be intermediaries between Him, blessed be He, and the ministering angels. This is the main reward of the righteous and the hope of all who wait to behold the pleasantness of the Lord and to visit His Temple (Psalms 27:4). However, the punishment of the wicked is not merely that they will not merit to behold the pleasantness of the Lord, as is the opinion of Maimonides, but they will receive great punishment in actuality, according to the opinion of Nachmanides.

Kli Yakar on Deuteronomy 11:27:5 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר. הוֹרָה שֶׁאֵין הָאָדָם הוֹמֶה אַחַר הַתַּאֲווֹת כִּי אִם מִתּוֹךְ הַרְחָבָה יְתֵרָה, וְאֵין אֲרִי נוֹהֵם כִּי אִם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר (ברכות לב), לְכָךְ אָמַר ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֶת גְּבוּלְךָ״, וְזֶה יְבִיאֲךָ לִידֵי הֲסָרַת מַסְוֶה הַבּוּשָׁה מֵעַל פָּנֶיךָ, עַד שֶׁתֹּאמַר בְּפֶה מָלֵא ״אֹכְלָה בָשָׂר״. וְדוֹמֶה זֶה קְצָת לִפְרִיקַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְלַחְקוֹר אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים, וְהַסִּבָּה לְכָל זֶה הוּא ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳״ כִּי כָּל הַקָּרוֹב הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר אֶל מִקְדַּשׁ ה׳ יֵשׁ עָלָיו מוֹרָא מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״ (ויקרא יט כט), רוֹצֶה לוֹמַר מִן הַמִּקְדָּשׁ נִמְשָׁךְ שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיךָ מוֹרָא מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְנָם ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם״ גּוֹרֵם לְךָ שֶׁרָחוֹק ה׳ מִכִּלְיוֹתֶיךָ, עַל כֵּן כָּל הַיּוֹם תִּתְאַוֶּה תַּאֲוָה, גַּם בּוֹשׁ לֹא תֵבוֹשׁ מִלּוֹמַר ״אֹכְלָה בָשָׂר״, הִנְנִי מַתִּיר לְךָ הַדָּבָר, ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וְגוֹ׳ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״, לֹא בְּכָל עֵת כִּי אִם לִפְרָקִים בְּעֵת הִתְגַּבְּרוּת הַתַּאֲוָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ״. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח יג): ״כִּי יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף״, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין פד.): לִמֶּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר כִּי אִם בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת.

“When the Lord your God will expand your border, and you will say, ‘I will eat meat.’” This teaches that a person does not crave desires except through excessive abundance, and a lion does not roar except over a basket of meat (Berachot 32). Therefore, it says, When the Lord expands your border. And this will bring you to remove the veil of shame from your face until you say with a full mouth, I will eat meat. This somewhat resembles throwing off the yoke of Heaven’s kingdom and seeking which is the place of sacrifices. The reason for all this is because the place that the Lord will choose will be far from you, for whoever is closer to God’s sanctuary has more fear of Heaven upon him, as it is written, You shall fear My sanctuary (Leviticus 19:29), meaning from the sanctuary is drawn that you should have fear of Heaven upon you. However, because the place will be far from you causes God to be far from your innermost being; therefore, all day you will desire desires, and you will not even be ashamed to say, I will eat meat. Hence I permit this to you: You may slaughter from your cattle, etc., as I have commanded you — not at all times, but periodically, when desire intensifies. And this is what it means: Just as the deer and the hart are eaten, so shall you eat it. And as it is said (there 18:13), When one hunts a wild beast or bird. And our Sages said (Chullin 84a), “The Torah teaches you proper conduct, that a person should not eat meat except with this preparation.”

Kli Yakar on Deuteronomy 12:20:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אַךְ לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁכָּל עִנְיְנֵי צְדָקָה כְּפוּלִים: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, ״נָתוֹן תִּתֵּן״, ״פָּתוֹחַ תִּפְתַּח״, ״וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״, וְכֵן הַשָּׂכָר כָּפוּל: ״כִּי בָּרֵךְ יְבָרֶכְךָ״, עַל כֵּן נִרְאֶה שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הַצְּדָקָה כְּפוּלִים: הַנְּתִינָה בַּיָּד, וְהַפִּיּוּס בַּפֶּה, עַל יְדֵי שֶׁלֹּא יֵרַע לְבָבוֹ וְיִתֵּן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ח.): הַמִּתְפַּלֵּל יִשְׁהֶה כְּשִׁעוּר כְּנִיסַת שְׁנֵי פְּתָחִים כוּ׳, וְהוּא לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים יז טו): ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״. וּמִכָּאן לָמְדוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל יִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה (ב״ב י.), וְזֶהוּ שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ״, וְהַיְנוּ פְּתִיחַת הַיָּד וּפְתִיחַת הַלֵּב, שֶׁנִּזְכָּר בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ״. עַל כֵּן כָּל עִנְיְנֵי הַצְּדָקָה כְּפוּלִים: אַחַת בַּיָּד וְאַחַת בַּלֵּב, וְעַל כָּל אֶחָד מֵאֵלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ״. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (ילקו״ש ישעיה תמה): חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם כוּ׳, כִּי חָטְאוּ בַּצְּדָקָה שֶׁעִנְיָנָהּ כָּפוּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל טז מט): ״הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״, וְחָטְאוּ גַם בַּשַּׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כב כו): ״וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם״, שֶׁכָּל עִנְיְנֵי שַׁבָּת כָּפוּל (מדרש תהלים צב א), וְחָטְאוּ גַם בְּשִׁלּוּחַ עֲבָדִים חָפְשִׁי בִּימֵי יִרְמְיָה (לד יא), וּכְתִיב בָּהֶם (דברים טו יח): ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ״. וְזֶהוּ חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם כוּ׳.

However, since we find that all matters of charity are doubled, You shall surely tithe [Hebrew: aser te’aser], You shall surely give [Hebrew: naton titen], You shall surely open [Hebrew: patoach tiftach], You shall surely lend [Hebrew: ha’avet ta’avitenu], and likewise the reward is doubled as it says He will surely bless you [Hebrew: barech yevarechecha]. Therefore, it appears that all matters of charity are doubled: the giving with the hand, and the appeasement with the mouth, through not letting one’s heart be grieved and giving with a pleasant countenance and a whole heart, and “the poor man does not hear rebuke.” As our Sages said (Berakhot 8a), “One who prays should wait the time it takes to enter through two doorways, etc.” This is to fulfill what is said (Psalms 17:15), I, through righteousness, shall see Your face. From here they learned that before one prays, one should give a coin to charity (Bava Batra 10a). And this is the measure of “two doorways,” as it is written, You shall surely open your hand. That is, the opening of the hand and the opening of the heart, which is mentioned in the preceding verse: You shall not harden your heart nor close your hand. Therefore, all matters of charity are doubled, one with the hand and one with the heart, and for each of these, the Holy One, blessed be He, establishes a separate reward. Thus it says, “He will surely bless you.” And regarding this, our Sages said in the Midrash (Yalkut Shimoni, Isaiah 445), “They sinned doubly, etc.” For they sinned regarding charity, which is a doubled matter, as it is written (Ezekiel 16:49), Behold, this was the sin of Sodom, your sister: the hand of the poor and needy she did not strengthen. And they also sinned regarding Sabbaths, as it is written (Ezekiel 22:26), And from My Sabbaths they averted their eyes, for all matters of Sabbath are doubled (Midrash Tehillim 92:1). And they also sinned in the releasing of servants to freedom in the days of Jeremiah (34:11), and it is written about them (Deuteronomy 15:18), For double the wages of a hired servant has your servant worked for you. And this is [the meaning of] “they sinned doubly, etc.”

Kli Yakar on Deuteronomy 14:22:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר נִרְאֶה, שֶׁלֹּא רָצָה ה׳ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְחַזֵּק בָּאָרֶץ הוּא וְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה כג): ״וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ״. וְאִלּוּ לֹא הָיָה הָאָדָם בָּא לִכְלַל מִדָּה זוֹ לְעוֹלָם לֹא הוּא וְלֹא זַרְעוֹ, הָיָה מַחֲזִיק בָּאָרֶץ לִצְמִיתוּת וְיִשְׁכַּח כִּי לַה׳ הָאָרֶץ. עַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב שֶׁכָּל אָדָם בָּא לִידֵי מִדָּה זוֹ, אוֹ הוּא אוֹ זַרְעוֹ, לָדַעַת וּלְהוֹדִיעַ כִּי כֻלָּם כְּגֵרִים עַל הָאָרֶץ, וְלַה׳ תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אַחַר פָּסוּק ״כִּי בִּגְלַל״, לָתֵת טַעַם לָמָּה הוּא מִתְגּוֹלֵל עַל אֲנָשִׁים, ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״, כִּי ״קֶרֶב הָאָרֶץ״ מְחַיֵּב עִנְיָן זֶה כָּאָמוּר. ״עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לַעֲנִיֶּיךָ״, כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ גַּם לְךָ אוֹ לְזַרְעֲךָ, אֲבָל לֹא לִשְׁנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים לז כה): ״וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם״, רוֹצֶה לוֹמַר הוּא וְזַרְעוֹ, אֶלָּא אוֹ הוּא אוֹ זַרְעוֹ. וּבָזֶה אֵין פָּסוּק זֶה סוֹתֵר אֹמֶר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:): אוֹ הוּא אוֹ זַרְעוֹ בָּאִים לִכְלַל מִדָּה זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים חֶסְרוֹן גִּימֶ״ל בְּמִלַּת ״בִּגְלַל״ לוֹמַר שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מֵעֲוֹן מְנִיעַת גְּמִילוּת חֶסֶד, כִּי גִּימֶ״ל דָּלֶ״ת דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם קד.) גְּמוֹל דַּלִּים. וְחֶסְרוֹן הַגִּימֶ״ל לְדַלִּים מְסַבֵּב הַגַּלְגַּל.

And it appears that the reason for the thing is that God did not want man to establish himself on the land - he and his seed - forever, in the way that it stated (Leviticus 25:23), "And the land may not be sold forever, as the land is Mine." And if a man would never come to this trait - not he and not his seed - he would establish himself on the land forever, and forget that 'to God is the land (earth).' Therefore, the Holy One, blessed be He, causes that every man come to this trait, either he or his seed; to know and make known that they are all like strangers upon the land, and [that] to God is the universe and its fullness. And that which it is written after [this] verse to give a reason why it goes around upon people, "Since a destitute person will never be lacking from within the land"(Deuteronomy 15:11), is because [being] within the land necessitates this matter, as mentioned. "Therefore, I command you: open your hand to your poor," so that they will also give to you or to your seed. But not to both of them, as it is stated (Psalms 37:25), "and I have never seen a righteous man abandoned, and his seed seeking bread" - meaning to say he and his seed, but rather [it can only be] either he or his seed. And with this, this verse does not contradict that which the Rabbis, may their memory be blessed, said (Shabbat 151b) [that] either he or his seed come to be included in this trait. And some say that the lack of a gimmel in the word, biglal, is to say that it follows from the iniquity of refraining from acts of loving-kindness. As the [letter combination] gimmel-dalet [as expounded by] the Rabbis, may their memory be blessed, [means] to give to the poor (gomel dalim) and the lack of a gimmel (which represents giving) to the poor, moves the cycle [forward].

Kli Yakar on Deuteronomy 15:10:2 · Sefaria Community Translation

וּכְשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת מִן אֲבָנִים הַרְבֵּה וְלֹא מַצֶּבֶת אֶבֶן אַחַת, כָּךְ הַסַּנְהֶדְרִין, כִּי אֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד (אבות ד י). עַל כֵּן הָיוּ הַסַּנְהֶדְרִין צְרִיכִין לִהְיוֹת רַבִּים, כִּי אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה נִמְשְׁלוּ לְאַבְנֵי נֵזֶר בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת בַּמִּקְרָא, לְכָךְ הָיָה כָּתוּב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה ״לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה״. וְ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה״ דָּרְשׁוּ (בסנהדרין ז:): כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה, וּבִמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבַּח ה׳. וְזֶה אַזְהָרָה גְּדוֹלָה עַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְאָנוּ לְמֵדִים גַּם זֶה מִן הַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא רָצָה ה׳ בְּמִזְבֵּחַ שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב אֶלָּא ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי״, הַמּוֹרֶה עַל גֶּדֶר הָעֲנָוָה. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (אבות ד ט): הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים כה ט): ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט״. וּבְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה הֶאֱרַכְנוּ לְמַעְלָה פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים עַל פִּי הַמִּדְרָשׁ אֲשֶׁר הוּבָא בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ, עַל פָּסוּק ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים״: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה וְהָיָה לוֹ בֵּן קָטָן כוּ׳, וְשָׁם אִתָּנוּ בֵּאוּר יָקָר עַל מִדְרָשׁ זֶה הַמְאַמֵּת דָּבָר זֶה שֶׁהַגַּסּוּת רוּחַ מְקַלְקֵל כָּל הַדִּינִין. וְשֹׁרֶשׁ הַקִּלְקוּל פּוֹרֶה מִן הַדַּיָּנִים אֲשֶׁר נִתְמַנּוּ לְשֵׁם שֶׁבַח וְאֹשֶׁר מִצַּד רוּם לְבָבוֹ אוֹ לְבַב קְרוֹבָיו, הַמְהַדְּרִים אַחַר יוֹתֶרֶת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וּמַעֲמִידִין אֲשֵׁרָה זוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻשָּׁר בָּאָרֶץ, כְּהוֹרָאַת לְשׁוֹן אֲשֵׁרָה. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בסוטה ה.) אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה כוּ׳, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁמִּשְׁפָּט אֶחָד לָהֶם לַאֲשֵׁרָה וְלַמִּסְתּוֹפְפִים בְּצִלָּהּ, שְׁנֵיהֶם גְּדוּעִים וְנִכְרָתִים. וּבִמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי שָׁם מוֹשַׁב הַסַּנְהֶדְרִין, וְהַיְנוּ בִּמְקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

Just as the altar had to consist of many stones and not a single stone monument, so too the Sanhedrin, because only the One judges alone (Avot 4:10). Therefore, the Sanhedrin needed to be many members, for people of high standing are compared to precious stones in many places in Scripture. Therefore, it was written on Solomon’s throne: You shall not erect for yourself a monument. And regarding You shall not plant for yourself an Asherah, our Sages taught (in Sanhedrin 7b): Anyone who appoints an unworthy judge is as if he planted an Asherah, and if appointed in a place of Torah scholars, it is as if he planted it next to God’s altar. This is a serious warning against arrogance, and we learn this also from the altar, as God did not desire an altar of silver and gold, but rather an altar of earth you shall make for Me, which indicates the trait of humility. And our Sages said (Avot 4:9): One who is arrogant in rendering legal decisions is a fool, wicked, and haughty. As it is written (Psalms 25:9): He guides the humble in justice. We elaborated on the reason for this matter above in Parashat Mishpatim, based on the Midrash quoted in the Yalkut on this parashah regarding the verse Judges and officers. A parable of a king who had a beautiful orchard and had a young son, etc., and there we provided a precious explanation of this Midrash that confirms this concept that arrogance corrupts all judgments. The root of the corruption sprouts from judges who were appointed for prestige and happiness due to their own haughtiness or that of their relatives who pursue excessive honor and authority. They establish this Asherah so that one may be “fortunate” [me’ushar] in the land, as suggested by the term “Asherah.” Our Sages (in Sotah 5a) said, “Anyone who is arrogant deserves to be cut down like an Asherah,” which implies that the Asherah and those who seek its shelter share the same fate — both are cut down and destroyed. And “in a place of Torah scholars, it is as if they planted it next to the altar,” referring to where the Sanhedrin sat, which is the place of Torah scholars.

Kli Yakar on Deuteronomy 16:21:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

אֲבָל בִּימֵי שְׁמוּאֵל לֹא דִּבְּרוּ נְכוֹנָה, כִּי אָמְרוּ ״תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ״ (שמואל א׳ ח ו), לֹא אָמְרוּ ״עָלֵינוּ מֶלֶךְ״ אֶלָּא ״לָנוּ״, כִּי לֹא רָצוּ לְקַבֵּל מָרוּת שֶׁיִּהְיֶה מוֹרָאוֹ עָלֵינוּ אֶלָּא יִהְיֶה לָנוּ מָסוּר בְּיָדֵינוּ לְהָקִים מַלְכִין וּלְהַעֲדֵי מַלְכִין. וְהַיּוֹצֵא לָנוּ מִזֶּה שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ יַחֲנִיף לָנוּ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ: ״לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם״ (שם ח ה), כִּי עִקַּר צֹרֶךְ הַחֲנֻפָּה הִיא בַּמִּשְׁפָּטִים, וּכְמִנְהַג אֲרָצוֹת אֵלּוּ שֶׁמְּקַבְּלִים אֵיזֶה רַב עַל זְמַן יָדוּעַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם, וְאַדְּרַבָּה אֵימָתָם עַל הָרַב, וְעַל כֵּן הוּא מֻכְרָח לְהַחֲנִיף לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחוּהוּ. ״וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל״ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ ״תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ״, כִּי עִקַּר הָאַשְׁמָה בְּמִלַּת ״לָנוּ לְשָׁפְטֵנוּ״, כִּי אִם יִהְיֶה לָנוּ וְלֹא עָלֵינוּ אֵיךְ יִהְיֶה שׁוֹפְטֵנוּ? ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְגוֹ׳ כִּי לֹא אוֹתְךָ מָאָסוּ״ (שם ח ז), כִּי אַדְּרַבָּה זֶה שִׁבְחֲךָ, כִּי אַתָּה מֻחְזָק אֶצְלָם שֶׁאֵין אַתָּה מַחֲנִיף לָהֶם, עַל כֵּן בִּקְשׁוּ בִּמְקוֹמְךָ מֶלֶךְ שֶׁיַּחֲנִיף לָהֶם בְּהֶכְרֵחַ, וּבָזֶה מָאֲסוּ אוֹתִי וְלֹא שָׁאֲלוּ עַל פִּי הַתּוֹרָה, כִּי כָּל חֶפְצָם שֶׁהַמֶּלֶךְ יְבַטֵּל רְצוֹנִי מִפְּנֵי רְצוֹנָם. וְזֶה שֶּׁאָמַר ״מִמְּלוֹךְ עֲלֵיהֶם״, רוֹצֶה לוֹמַר בָּזֶה מָאֲסוּ אוֹתִי מַה שֶּׁלֹּא רָצוּ שֶׁיִּמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם, ״אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם״ (שם ח ט), דַּוְקָא ״עֲלֵיהֶם״ וְלֹא ״לָהֶם״, כִּי בְּאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה׳. ״וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״ (שם ח יא), כִּי אַף אִם לֹא תִבְחָרוּהוּ כִּי אִם לָכֶם, מִכָּל מָקוֹם סוֹפוֹ שֶׁבְּחֵמָה שְׁפוּכָה יִמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם, וְ״אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח״ וְגוֹ׳, וְזֶה עֹנֶשׁ שֶׁלָּכֶם עַל שֶׁלֹּא שְׁאַלְתֶּם כַּהוֹגֶן. ״וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם״ (שם ח יח), רוֹצֶה לוֹמַר וְלֹא ״עֲלֵיכֶם״, וְתֹאמְרוּ דֶּרֶךְ וִדּוּי שֶׁעָלָה בְּיֶדְכֶם הֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁבִּקַּשְׁתֶּם. ״וַיְמָאֲנוּ הָעָם וְגוֹ׳ וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ״ (שם ח יט), מַה שֶּׁאָמְרוּ ״לֹא״, הַיְנוּ דֶּרֶךְ וִדּוּי אָמְרוּ כֵן, לֵאמֹר לֹא נַחְפֹּץ מֶלֶךְ עוֹד בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁאַלְנוּהוּ תְּחִלָּה לֵאמֹר ״תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ״, ״כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ״ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳. וְכֵן נֶאֱמַר אַחַר כָּךְ: ״כִּי יָסַפְנוּ עַל חַטֹּאתֵינוּ לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ״ (שם יב יט), וְרָצוּ לוֹמַר בַּתְּחִלָּה קוֹדֶם שֶׁשָּׁמַעְנוּ הָעֹנֶשׁ. וּפֵרוּשׁ זֶה יָקָר. וּמוּבָן שִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן בֵּין ״עָלֵינוּ״ לְ״לָנוּ״, וּמִצַּד דִּקְדּוּק רז״ל שֶׁאָמְרוּ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיכֶם (כתובות יז.), כִּי עִקַּר הַמִּצְוָה תְּלוּיָה בָּזֶה.

But in the days of Samuel, they did not speak properly, for they said Give us a king (1 Samuel 8:6). They did not say “a king over us” but rather for us, because they did not want to accept authority that would instill fear “over us,” but rather wanted one that would be for us, handed over to us, so that we could establish kings and remove kings. The outcome of this would be that the king would be forced to flatter us. Therefore they said to judge us like all the nations (1 Samuel 8:5), because the main need for flattery is in judgments, similar to the custom in these countries where they appoint a rabbi for a specific time period so that they will not fear him; on the contrary, he fears them. Thus, he is compelled to flatter them so they will not dismiss him. And the thing displeased Samuel when they said Give us a king, because the main fault was in the words for us to judge us — if he is for us and not “over us,” how can he be “our judge”? And God said to Samuel, Listen to their voice, etc., for they have not rejected you (1 Samuel 8:7). On the contrary, this is your praise, because they consider you steadfast in not flattering them, therefore they requested a king in your place who would necessarily flatter them. In this, they have rejected Me and did not ask according to the Torah, because all they wanted was a king who would nullify My will before their own will. And this is what is meant by from reigning over them, meaning in this they rejected Me, in that they did not want the king to reign over them. Now, listen to their voice, but you shall warn them, and tell them the manner of the king who will reign over them (1 Samuel 8:9) — specifically over them and not “for them,” because “these are what I desire,” says the Lord. And he said, This will be the manner of the king who will reign over you (1 Samuel 8:11), for even if you only choose him to be “for you,” in the end, with poured out wrath, he will reign over you and take your sons, etc. This is your punishment for not asking properly, and you will cry out on that day because of your king whom you have chosen for yourselves (1 Samuel 8:18) — meaning, and not over yourselves, and you will confess that the opposite of what you requested has happened to you. But the people refused, etc., and they said, “No, but a king shall be over us” (1 Samuel 8:19). When they said No, it was a form of confession, saying, “We no longer desire a king in the manner we first asked when we said ‘Give us a king.’ Rather, a king shall be over us as God has spoken.” And so it was later said, For we have added to all our sins to ask for ourselves a king (1 Samuel 12:19), meaning at the beginning, before we heard the punishment. This explanation is precious. And the change in language between “over us” and “for us” is understood, and [also] from the precision of our Sages who said that “his fear should be upon you” (Ketubot 17a), for the main commandment depends on this.

Kli Yakar on Deuteronomy 17:15:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים וְגוֹ׳. רוֹב הַמְפָרְשִׁים חָתְרוּ לִמְצֹא דֶּרֶךְ לִסְמִיכוּת פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה וְלֹא מָצְאוּ בֵּאוּר מַסְפִּיק, עַיֵּן בְּסֵפֶר מהרי״א אֲשֶׁר הֵבִיא דֵּעוֹת הַרְבֵּה בָּזֶה. וְאוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (בשמואל א ח יא–יד): ״זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם וְגוֹ׳ וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יִקָּח״ וְגוֹ׳, הוֹרָה בְּמִלַּת ״עֲלֵיכֶם״ לוֹמַר שֶׁכְּבָר נִרְמַז בַּתּוֹרָה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשֵׁל עָלֶיךָ בְּגוּפְךָ, וְקַל וָחֹמֶר בִּמְאוֹדְךָ. עַל כֵּן סָמַךְ לְפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ שֶׁמִּשְׁפָּטוֹ לִקַּח הַכֹּל בִּזְרוֹעַ, אֲבָל מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא שְׂכַר שֵׁרוּתוֹ הוּא נוֹטֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ וְגוֹ׳, לֹא כְּמוֹ שֶׁאָמַר קֹרַח שֶׁהֵם לוֹקְחִין דֶּרֶךְ שְׂרָרָה כְּמֶלֶךְ, כַּמְבֹאָר בִּמְקוֹמוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁרָמַז לַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יִגַּע בְּכָל אֲשֶׁר זָכוּ הַכֹּהֲנִים מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ, וּמִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹן (עזרא ז כד).

And this shall be the judgment of the priests, etc. Most commentators have struggled to find a connection between this section and the preceding section, and they have not found a sufficient explanation. See the book of Abarbanel, which brings many opinions on this matter. I say that since it is stated This will be the manner of the king who will reign over you, etc., and he will take your fields and your vineyards, etc. (First Samuel 8:11–14), the word over you indicates that the judgment of the king and his actions are already hinted at in the Torah, as it is written, You shall surely set over yourself a king. That He will rule over you in your person, and all the more so over your possessions. Therefore, the section about the king, whose judgment is to take everything by force, is juxtaposed with the section about the priests, whose judgment is not so, but rather they take their wages for their service, as it is written, to stand to serve, etc. This is not as Korah claimed, that they take in a domineering manner like a king, as explained in its place. And it is possible that this hints to the king not to touch anything that the priests have received from the Divine table, and toll, tax, and land-tax, one is not permitted to impose upon them (Ezra 7:24).

Kli Yakar on Deuteronomy 18:3:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״וְהָיָה כְּקָרְבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה״ עִם הָאֻמּוֹת, וְאַתֶּם יְרֵאִים מִן הֶעָוֹן שֶׁלֹּא יַכְשִׁיל אֶתְכֶם הַיֵּצֶר הָרָע, כִּי הוּא הַשָּׂטָן הַמְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, אָז יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם״, וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה (מב) אָמְרוּ: ״וְדִבֶּר אֶל הָעָם״ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְיָלְפִינַן מִן גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁל ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר״ הַנֶּאֱמָר בְּמַתַּן תּוֹרָה (שמות יט יט), מַה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אַף כָּאן כֵּן. וַאֲנִי אוֹמֵר אֵין גְּזֵרָה שָׁוָה לַחֲצָאִין, מַה לְהַלָּן תַּלְמוּד תּוֹרָה אַף כָּאן הַכֹּהֵן מְדַבֵּר אֶל הָעָם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ נֶעֱנַשׁ עַל בִּטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה בַּמִּלְחָמָה, שֶׁכֵּן אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: ״עַתָּה בָּאתִי״ (יהושע ה יד) עַל בִּטּוּל תּוֹרָה (עירובין סג:). וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה מֵגֵן בְּעַד הַיֵּצֶר הָרָע הַשָּׂטָן הַמְקַטְרֵג בְּיוֹתֵר בִּשְׁעַת סַכָּנָה. וְאִם בְּאוּלַי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁאֵינוֹ בֶּן תּוֹרָה כִּי לֹא כּוּלֵּי עָלְמָא תּוֹרָה גְמִירֵי, וְאִם כֵּן אוֹתָן כִּתּוֹת בַּמֶּה יִנָּצְלוּ מִכַּף אוֹיֵב פְּנִימִי זֶה בַּמִּלְחָמָה? לְפִיכָךְ, ״וְאָמַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, דְּהַיְנוּ יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע אֲשֶׁר הַכֹּל יוֹדְעִין לִקְרוֹתוֹ, וּבְזֶה יִנָּצְלוּ כֻּלָּם מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. וְאִם בְּאוּלַי יֵשׁ לְךָ עַם הָאָרֶץ שֶׁאֲפִלּוּ קְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ יוֹדֵעַ, אוֹ אֵיזֶה אִישׁ קְשֵׁה עֹרֶף אֲשֶׁר יִצְרוֹ הָרַע חָזָק מִמֶּנּוּ, לֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כָּל תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע, וְאָז צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה וְאָז וַדַּאי אָזֵיל. עַל כֵּן הַשּׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ: ״מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת וְגוֹ׳ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה״ וְגוֹ׳, וּבְהַזְכָּרַת הַמִּיתָה שֶׁל הַמִּלְחָמָה יִזְכֹּר אַגַּב זֶה גַּם סְתָם יוֹם הַמִּיתָה, וּבְזֶה יְנַצֵּחַ יִצְרוֹ וַדַּאי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ד ז): ״אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, רוֹצֶה לוֹמַר יִזְכֹּר לוֹ פֶּתַח קִבְרוֹ, וְאָז אַף עַל פִּי שֶׁ״אֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״ מִכָּל מָקוֹם ״אַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״.

Therefore it is said, “And it shall be, when you draw near to the battle,” with the nations, and you fear sin lest the evil inclination cause you to stumble, for it is the Satan, who prosecutes in times of danger, then they should engage in Torah study. This is what is meant by the priest shall approach and speak to the people. In the Tractate Sotah (42), they said, and speak to the people in the holy language, and we learn this from the verbal analogy with Moses’ would speak mentioned at the giving of the Torah Moses would speak (Exodus 19:19) — just as there it was in the holy language, so too here. And I say the verbal analogy is not partial — just as there it concerned Torah study, so too here the priest speaks words of Torah to the people. For Joshua was punished for neglecting Torah study during war, as the angel said to him, Now I have come (Joshua 5:14), [which our Sages interpreted as] “because of the neglect of Torah” (Eruvin 63b). The reason for this is that Torah study protects against the evil inclination, the Satan who especially prosecutes in times of danger. And if perhaps there is someone who is not learned in Torah, for not everyone has mastered Torah, then with what will those groups be saved from the hand of this internal enemy during war? Therefore, and he shall say, ‘Hear, O Israel,’ meaning they should recite the Shema, which everyone knows how to recite, and through this all will be saved from the head of the enemy’s attacks. And if perhaps there is an ignorant person who doesn’t even know the Shema, or some stiff-necked person whose evil inclination is stronger than him and will not turn back because of any Torah or Shema, then it is necessary to remind him of the day of death, and then it [the evil inclination] will certainly depart. Therefore, the officer announces, Who is the man who has built a house, etc., lest he die in battle, etc. By mentioning death in war, he will incidentally remember the day of death in general, and with this he will certainly overcome his inclination, as it is written If you do well, will you not be accepted? And if you do not do well, sin crouches at the opening (Genesis 4:7) — meaning, let him remember the opening of his grave, and then even though its desire is for you, nevertheless you shall rule over it.

Kli Yakar on Deuteronomy 20:3:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אָמְרוּ רז״ל (סנהדרין עא): בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה, וְלָמָּה נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, אֶלָּא דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. וּמִכָּל מָקוֹם חָל עָלֵינוּ חוֹבַת בֵּאוּר דָּבָר זֶה, לָמָּה כָּתְבָה תּוֹרָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּנִמְצָא כְּלָל. גַּם יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן: ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מִצְוֹת פְּרָטִיּוֹת. וְעוֹד, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר כָּאן ״וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים (יז יג). וְאוּלַי טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר לְפִי שֶׁבֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה, וְלֹא נִכְתְּבָה הַפָּרָשָׁה כִּי אִם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַבָּנִים וְיִרְאוּ וְלֹא יַעֲשׂוּ כַּדָּבָר הַזֶּה. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ״, הַיְנוּ שֶׁיִּשְׁמְעוּ פָּרָשָׁה זוֹ וּמִשְׁפַּט הַכָּתוּב בָּהּ וְיִרְאוּ הַבָּנִים מִלַּמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדָם שֶׁל אָב וָאֵם, וּלְכָךְ לֹא נֶאֱמַר ״וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״. כִּי לְשׁוֹן עוֹד מוֹרָה עַל דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה כְּבָר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נַעֲשֶׂה עוֹד, וְזֶה אֵינוֹ, שֶׁהֲרֵי בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לֹא הָיָה דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְלֹא נִכְתְּבָה פָּרָשָׁה זוֹ כִּי אִם לְהַפִּיל אֵימָתָהּ וָפַחַד עַל הַבָּנִים.

If a man has a wayward and rebellious son: Our rabbis, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 71a:15), "There has never been a wayward and rebellious son, and there will never be one. So why was it written in the Torah? [So that you may] expound and receive reward [for your study of it]." Yet there is nevertheless an obligation incumbent upon us to explain this thing: Why did the Torah write something that does not exist at all? Also, we should reflect upon why and all Israel will hear and be afraid (Deuteronomy 21:21) is stated here amu more than with other specific commandments. And also why is "and they shall not still act wantonly" not written here, as it is in Parashat Shoftim (Deuteronomy 17:13)? But perhaps the reason of the thing is because there has never been a wayward and rebellious son and there will never be one, and the section was only written so that the sons will hear and be afraid and not act like this thing. So that which is written, and all Israel will hear and be afraid, is that they will hear this section and the law that is written in it, and the sons will be afraid to provoke the eyes of the honor of the father and mother [alluding to Isiah 3:8]. And that is why "and they shall not still act wantonly" is not written here. As the word, still [od], indicates something that was done before, which will not still be done. But this is not the case [here], since there never was a wayward and rebellious son at all and this section was only written to impose terror and trepidation on sons.

Kli Yakar on Deuteronomy 21:18:1 · Sefaria Community Translation

וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (תנחומא תצא א): אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת מַעֲקֶה תִּזְכֶּה לְכֶרֶם, מַה עִנְיָן הַמַּעֲקֶה אֶל הַכֶּרֶם? אֶלָּא לְפִי שֶׁהַיַּיִן מַפִּיל אֶת הַשִּׁכּוֹר, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט: מַה הַגֶּפֶן בּוֹצְרִין אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיגִין לְאָדָם וּמַפִּילִין אוֹתוֹ כוּ׳, עַיֵּן סוֹף פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב (מ קמו), לְפִיכָךְ דַּוְקָא אַחַר עֲשִׂיַּת הַמַּעֲקֶה הַמַּצֶּלֶת מִן הַנְּפִילָה תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלֹא קוֹדֶם לָכֵן, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ, רֶמֶז לַדָּבָר, ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל״ סוֹף תֵּיבוֹת עוֹלֶה לְמִסְפַּר יַיִן. וְתֵדַע כִּי פָּרָשַׁת שִׁלּוּחַ הַקֵּן מַתְחֶלֶת בְּכָ״ף וּמְסַיֶּמֶת בְּמֵ״ם, דְּהַיְינוּ בֵּין הַכֹּל סָמֶ״ךְ, וְכֵן פָּרָשַׁת מַעֲקֶה וְכֶרֶם מַתְחִילוֹת בְּכָ״ף וּמְסַיְּמוֹת בְּמֵ״ם, עַל שֵׁם ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״ (תהלים קמה יד), כִּי בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא גּוֹזָלוֹת, וְעָלָה וְנָפַל וָמֵת, הֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה? וּסְמָכוֹ ה׳ לִתֵּן לוֹ אֲרִיכוּת יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ (חולין קמב.). וּבַעֲשִׂיַּת מַעֲקֶה סָמַךְ לְכָל הַנֹּפְלִין הָרְאוּיִין לִפּוֹל. וּבְ״לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם״, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד (ברכות כב.), וְעַל יְדֵי זֶה יִגְרוֹם לוֹ תּוּקַד אֵשׁ (קידושין נו:). אָמְנָם כְּשֶׁאֵינוֹ זוֹרֵעַ עַל זֶה הָאֹפֶן, סָמַךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים בְּמַפּוֹלֶת יָד. וְקָרוֹב לָזֶה פֵּרֵשׁ הָר״י בַּעַל הַטּוּרִים. וּמִתּוֹכוֹ תִּרְאֶה מַה שֶּׁהוֹסַפְתִּי מִשֶּׁלִּי.

And our Sages said (Tanchuma Teitzei 1) if you fulfill the commandment of making a parapet [for your roof], you will merit a vineyard. What is the connection between a parapet and a vineyard? It is because wine causes the drunk to fall, as derived in Yalkut: Just as the vine is harvested and remains silent, and afterward they give it to a person and it makes him fall, etc. — see the end of Parashat Vayeshev (40:146). Therefore, specifically after making the parapet which protects from falling, you will merit a vineyard, and not before then, “lest the faller fall from it.” A hint to this matter: the final letters of “ki yipol hanofeil” [lest the faller fall] add up numerically to “yayin” [wine]. And know that the section of sending away the mother bird begins with the letter ‘kaf’ and ends with ‘mem’, which together form the word “samech” [meaning support], and similarly the sections about the parapet and vineyard begin with ‘kaf’ and end with ‘mem’, referencing the verse God supports all who fall (Psalms 145:14). For regarding sending away the mother bird, the Sages discuss a case where a father tells his son to climb up to a building and bring bird chicks, and the son climbs, falls, and dies — where is the long life promised to this person? God supported him by giving him long life in the world that is entirely long [the World to Come] (Chullin 142a). And in making a parapet, God supports all who are liable to fall. And regarding “do not sow your vineyard with diverse seeds,” one is not liable until he sows wheat, barley, and grape seeds with one throw of the hand (Berachot 22a), which would cause one kindling of fire [punishment] (Kiddushin 56b). However, when one does not sow in this manner, “God supports all who fall” with the throw of the hand. The Rivah explained something similar to this, and from his explanation you can see what I have added of my own.

Kli Yakar on Deuteronomy 22:8:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. לָשׁוֹן זֶה צָרִיךְ בֵּאוּר, כִּי אֵיךְ יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁהַקְּלָלָה עַצְמָהּ תִּהְיֶה לִבְרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ בִּמְקוֹם הַקְּלָלוֹת בְּרָכוֹת מֵעֵין הַדְּבָרִים שֶׁרָצָה לְקַלְלָם, מִכָּל מָקוֹם אֵין הַקְּלָלָה עַצְמָהּ לִבְרָכָה. גַּם קָשֶׁה עַל מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קה:): מִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מַה הָיָה בְּלִבּוֹ לְקַלְלָם כוּ׳, וּמַסִּיק: כֻּלָּם חָזְרוּ לִקְלָלָה חוּץ מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת כוּ׳ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה״, ״קְלָלוֹת״ לֹא נֶאֱמַר כוּ׳, מַשְׁמָע רַק אַחַת מֵהֶם נֶהֶפְכָה לִבְרָכָה. וְקָשֶׁה, מַה נִּשְׁתַּנָּה בְּרָכָה זוֹ מִזּוּלָתָהּ. וְעוֹד, מַאי מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַפָּסוּק שֶׁדַּוְקָא בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת חָזְרוּ לִבְרָכָה.

“And the Lord your God turned the curse into a blessing for you.” This language requires explanation, for how can it be said that the curse itself will be a blessing? Even though blessings came in place of the curses, related to the matters with which he wanted to curse them, still the curse itself is not a blessing. There is also difficulty with what our Sages of blessed memory said (Sanhedrin 105b): “From the blessings of that wicked one [Balaam], you learn what was in his heart to curse them, etc.” And they conclude that all of them [his blessings] reverted to curses except for [the blessing regarding] synagogues, etc., as it is said, And the Lord your God turned the curse into a blessing for you. It does not say “curses,” etc., implying that only one of them was turned into a blessing. And it is difficult to understand what distinguishes this blessing from others, and furthermore, what in the language of the verse implies that specifically synagogues returned to being a blessing.

Kli Yakar on Deuteronomy 23:6:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְכוּ׳. אִם כְּסוּת לַיְלָה הוּא כוּ׳ (ב״מ קיד:), אֲבָל כְּסוּת יוֹם הִזְכִּיר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (כב כה), שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״. וְעַל צַד הָרֶמֶז הוּא מַזְהִיר עַל הָעֲשִׁירִים אֲשֶׁר יְצַוּוּ לְיוֹרְשֵׁיהֶם שֶׁאַחַר מוֹתָם יַחֲזִירוּ הַמַּשְׁכּוֹנוֹת לָעֲנִיִּים, וְעַל זֶה אֵינָן מְקַבְּלִין שָׂכָר כְּלָל, כִּי אָז אֵין הַמָּמוֹן שֶׁלָּהֶם. וְעוֹד, שֶׁבַּזְּמַן הַהוּא הֵם פְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת, וְהַמֵּתִים חָפְשִׁי מֵהֶם, עַל כֵּן הוּא מַזְהִירָם ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ״, קֹדֶם הֶעֱרֵב שִׁמְשְׁךָ ״תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״. וְכָאן אָמַר ״כְּבוֹא״ בְּכָ״ף, רוֹצֶה לוֹמַר סָמוּךְ לְהֶעֱרֵב שִׁמְשְׁךָ וְקוֹדֶם לוֹ תְּשִׁיבֶנּוּ, בְּעוֹדְךָ בַּר חִיּוּב וּבְעוֹד הָעֲבוֹט שֶׁלְּךָ. וּבְפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים הֶאֱרַכְנוּ לְדַבֵּר מִזֶּה.

“You shall surely return the pledge to him when the sun sets, etc.” If it is a night garment, etc. (Bava Metzia 114b), but regarding a day garment, it is mentioned in Parashat Mishpatim (Exodus 22:25), as it says, until the sun sets you shall return it to him. By way of allusion, this is a warning to the wealthy who instruct their heirs that after their death they should return the pledges to the poor. For this, they receive no reward at all because at that point the property is no longer theirs. Furthermore, at that time they are exempt from commandments, as the dead are free from them. Therefore, He warns them until the sun sets — before your sun sets [before you die], you shall return it to him. And here it says “when” [kevoa] with the letter kaf, meaning shortly before your sun sets, and before that time, return it while you are still obligated and while the pledge is still yours. And in Parashat Mishpatim, we elaborated on this matter.

Kli Yakar on Deuteronomy 24:13:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּבְזֶה מְיֻשָּׁב הַסְּמִיכוּת ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, אִם שִׁקַּרְתָּ בַּמִּדּוֹת וּבַמִּשְׁקוֹלוֹת הֱוֵי דּוֹאֵג מִן גֵּרוּי הָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא א): ״מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה׳״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם יא ב): ״בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה״. וְקָשֶׁה, מָה עִנְיָן גֵּרוּי הָאוֹיֵב לַמִּשְׁקוֹלוֹת, וְעוֹד קָשֶׁה, וְכִי עֲמָלֵק בָּא עֲלֵיהֶם בַּעֲבוּר שֶׁשִּׁקְרוּ בְּמִשְׁקוֹלוֹת? גַּם עַל הָרְאָיָה קָשֶׁה, לָמָּה קְרָאָהּ ״מֹאזְנֵי מִרְמָה״? ״מֹאזְנֵי שֶׁקֶר״ מִבָּעֵי לֵיהּ. וּמַהוּ הַקָּלוֹן שֶׁאָמַר? וְאֵיךְ נִקְשַׁר סוֹף הַפָּסוּק, ״וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה״, לִתְחִלָּתוֹ? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁלָּאֶבֶן הַגְּדוֹלָה הַיְּשָׁרָה קָרָא ״מֹאזְנֵי מִרְמָה״, שֶׁלְּכָךְ הוּא שׁוֹקֵל בָּהּ כְּדֵי לְרַמּוֹת כָּאָמוּר, וְהַשּׁוֹקֵל בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּמַסְתִּיר רָעָתוֹ מִן הַבְּרִיּוֹת וְעוֹשֶׂה עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה. וְכָךְ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו כו) ״תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל״. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּסוֹטָה (ט.): הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה קְלוֹנָהּ, כָּךְ אָמַר לְרַמָּאִים אֵלּוּ, אַתֶּם עוֹשִׂים בַּסֵּתֶר עֹשֶׁק וְגָזֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ הַשּׂוֹנֵא אֲשֶׁר יִקַּח כָּל אֲשֶׁר לְךָ בְּגָלוּי, וְאָז לְמַפְרֵעַ יִתְגַּלֶּה קְלוֹנְךָ, כִּי יֵדְעוּ הַכֹּל לְמַפְרֵעַ שֶׁאַתָּה עָשִׂיתָ בַּסֵּתֶר עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, זֶהוּ שֶׁאָמַר ״בָּא זָדוֹן״ זֶה הָאוֹיֵב שֶׁיָּבֹא בְּזָדוֹן וּבְגָלוּי וְיָבֹא לְאוֹר קָלוֹן שֶׁלְּךָ. וְזֶהוּ שֶׁמַּסִּיק בַּיַּלְקוּט בְּשֵׁם הַמְּכִילְתָּא (בשלח פר׳ א ח): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״, שֶׁבָּא בְּגִלּוּי פָּנִים, לְפִי שֶׁכָּל הַבָּאוֹת שֶׁבָּא לֹא בָּא אֶלָּא בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, אֲבָל בִּיאָה זוֹ בָּא בְּגִלּוּי פָּנִים, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְזֶה רְאָיָה גְּדוֹלָה לִדְבָרֵינוּ, שֶׁכָּל מָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַטְמוֹנִיּוֹת בָּא עֲמָלֵק בְּגָלוּי כְּדֵי לְהָבִיא לָאוֹר קְלוֹנָם, כִּי לֹא עָבִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּינָא בְּלֹא דִּינָא, וּכְשֶׁשּׁוֹלֵחַ אֶת הָאוֹיֵב שֶׁיִּקַּח אֶת אֲשֶׁר לְךָ וַדַּאי הָיָה זֶה בַּעֲבוּר שֶׁבַּסֵּתֶר עָשִׂיתָ עֹשֶׁק וְנָלוֹז. וְהָעוֹשִׂים כָּךְ סוֹבְרִים כִּי חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, כַּאֲשֶׁר בְּדוֹרֵנוּ חוֹשְׁבִים לְחָכָם אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא חָרִיף לְרַמּוֹת, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (בראשית כז לה): ״בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה״ – וְלֹא בְּחָכְמָה, וַיִּקַּח אֶת אֲשֶׁר לְךָ. אָמְנָם מִי שֶׁהוּא מְקַיֵּם ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה, הוּא הַנִּקְרָא ״חָכְמָה״, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה״, וְהוּא הֵפֶךְ הַמֹּאזְנֵי מִרְמָה שֶׁהִזְכִּיר.

And with this, the juxtaposition of “Remember what Amalek did to you” is resolved. Rashi explains: If you were deceitful with measures and weights, be concerned about enemy provocation, as it says Scales of deception are an abomination to the Lord (Proverbs 11:1). And it is written afterward When arrogance comes, then comes disgrace, but with the humble is wisdom (Proverbs 11:2). However, this raises difficulties: What is the connection between enemy provocation and weights? Furthermore, did Amalek attack them because they were deceitful with weights? Also regarding the proof text, why call them scales of deception [mirmah] when “scales of falsehood” [sheker] would be more appropriate? What is this disgrace that is mentioned, and how does the end of the verse but with the humble is wisdom connect to its beginning? Rather, surely he calls the large, correct stone scales of deception because one weighs with it in order to deceive, as mentioned. The person who uses such weights is hiding his wrongdoing from others and treating the Divine eye as if it doesn’t see. And so is God’s measure, as it says Though hatred is covered with deception, its wickedness will be exposed in the assembly (Proverbs 26:26). As they said regarding the Sotah (9a), “She acted in secret, so the Holy One, Blessed be He, reveals her disgrace.” Similarly, He says to these deceivers: “You commit oppression and robbery in secret, so the Holy One, Blessed be He, sends the enemy who will take all that is yours openly, and then retroactively your disgrace will be revealed, for everyone will know in retrospect that you secretly accumulated wealth unjustly.” This is what it means: When arrogance comes — this refers to the enemy who comes with deliberate intent and openly — then comes disgrace — your disgrace will be brought to light. This is what it concludes in the Yalkut in the name of the Mekhilta (Beshalach 1:8): “Rabbi Eliezer says: And Amalek came — he came openly, for all the troubles that came did not come except in secret, but this coming was with an open face.” These are his words. This is strong proof for our explanation that whatever Israel did in secret, Amalek came openly to bring their disgrace to light, for the Holy One, Blessed be He, does not execute judgment without justice. When He sends the enemy to take what is yours, it was certainly because in secret you committed oppression and perversion. Those who do such things think they are wise in doing evil, just as in our generation people consider someone clever if they are shrewd in deception. But Scripture says Your brother came with deceit — not with wisdom — and took what was yours (Genesis 27:35). However, whoever fulfills walk humbly with your God and does not deal falsely with his fellow even in private is called wise. This is what it means by but with the humble is wisdom, which is the opposite of the dishonest scales mentioned earlier.

Kli Yakar on Deuteronomy 25:13:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁאָמַר לְמַעְלָה: ״עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״ פֵּרֵש רַשִׁ״י: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת אֲחֵרִים, עַל כֵּן ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן״, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים ״שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ״, וּמִשָּׁם תַּחֲזוֹר וּתְשַׂמְּחֶנּוּ. וּבְמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (יב:) אָמְרוּ: מָעוֹן – שֶׁבּוֹ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בַּלַּיְלָה וְחָשׁוֹת בַּיּוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב ט): ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״ – יְצַוֶּה לַמַּלְאָכִים לִשְׁתּוֹק כְּדֵי לַעֲשׂוֹת חֶסֶד לִצְרִיכֵי חֶסֶד, וְהֵם הַתַּחְתּוֹנִים, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהִנֵּה קָרוֹב לִשְׁמֹעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד זֶה בִּזְכוּת הַחֶסֶד שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים עוֹשִׂים זֶה עִם זֶה, וְהַמַּעֲשֵׂר הוּא בִּכְלַל הַחֶסֶד, עַל כֵּן אָמַר: בִּזְכוּת הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתִי בְּמַעֲשֵׂר זֶה עִם הַצְּרִיכִים חֶסֶד, ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן״ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד לַצְּרִיכִים חֶסֶד, כִּי אוֹתָם שָׁמַיִם שֶׁשְּׁמוֹ ״מָעוֹן״ מְיֻחָד לָזֶה וּמְיֻחָד לְשִׂמְחָה, כִּי בִּמְקוֹם שִׂמְחָה יֵשׁ שִׁירָה וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שִׂמְחָה. וְעוֹד בִּזְכוּת ״לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ״ מִלְּשׁוֹן אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת, שֶׁלֹּא עָבַרְתִּי מִמִּצְוָה לְהַקְדִּים הַמְאֻחָר, כָּךְ ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ״ שֶׁלֹּא לְהַקְדִּים הַמְאֻחָר, שֶׁהֲרֵי מַחֲשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לָעוֹלָם, וַהֲרֵי הֵם קְדוּמִים אֲפִלּוּ לַמַּלְאָכִים, עַל כֵּן דִּין שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַמַּלְאָכִים שִׁירָה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה בַּיּוֹם וְאַחַר כָּךְ הַמַּלְאָכִים בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לג כז): ״מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם״, דְּהַיְנוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוּמִים, ״וּמִתַּחַת״ – הֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּקְרְאוּ ״זְרֹעוֹת עוֹלָם״ כִּי בְּמָעוֹן יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִים כָּאָמוּר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (תנחומא תשא יד): כָּל הַשְׁקָפָה לְרָעָה חוּץ מִמַּתְּנַת עֲנִיִּים הַמְּהַפֵּךְ רוֹגֶז לְרַחֲמָנוּת, וְהוּא בִּזְכוּת מִדַּת הָרַחֲמָנוּת שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמְּהַפֵּךְ מִדַּת אַכְזָרִיּוּת שֶׁבּוֹ לְרַחֲמָנוּת, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְהַפֵּךְ רוֹגֶז לְרַחֲמָנוּת.

Look down from Your holy dwelling, etc. Since he previously said, I have done according to all that You have commanded me, Rashi explains that “I rejoiced and made others rejoice.” Therefore, Look down from Your dwelling [maon],as we say “that joy is in His dwelling,” and from there return and make us rejoice. In the tractate Chagigah (12b), they said that in Ma’on [the fifth heaven] are companies of ministering angels who sing praises at night and are silent during the day out of respect for Israel, as it is said, By day, the Lord will command His steadfast love, and at night His song is with me (Psalms 42:9). Rashi explains: “By day, the Lord will command His steadfast love” — He commands the angels to be silent in order to show kindness to those in need of kindness, and these are the lower beings [humans]. It seems reasonable that the Holy One, blessed be He, performs this kindness because of the kindness that people below do for one another, and tithing is included in acts of kindness. Therefore, he says: by virtue of the kindness I have done through this tithe for those in need of kindness, Look down from Your dwelling to show kindness to those in need of kindness. For those heavens that are called Ma’on are designated for this purpose and designated for joy, because where there is joy there is song, and not where there is no joy. Furthermore, by virtue of I have not transgressed [avarti] Your commandments — from the expression “one does not pass [ma’avirin] over commandments” — that I did not pass over a commandment to prioritize what should come later, similarly, Look down from Your holy dwelling without prioritizing what should come later, for the thought of Israel preceded the world, and they precede even the angels. Therefore, it is right that the angels should not sing praises until Israel first says them during the day, and afterward the angels at night, as it is written, The God of the first is a dwelling place (Deuteronomy 33:27). That is, the God of Israel, who came first, and below them are the angels who are called “the arms of the world,” for in the dwelling [Ma’on], Israel comes first, as mentioned. And our Sages said (Tanchuma, Ki Tisa 14), “Every instance of ‘look down’ [in Scripture] is for bad, except for [when it relates to] gifts to the poor, which transforms anger into compassion.” This is by virtue of the attribute of compassion in a person who transforms their attribute of cruelty into compassion, so too, the Holy One, blessed be He, transforms anger into compassion.

Kli Yakar on Deuteronomy 26:15:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּמַה שֶׁבָּאוּ בְּמִסְפַּר אַחַד עָשָׂר, לְפִי שֶׁשֵּׁם שֶׁל יָהּ הוּא מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיח יח): ״יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ״, וְכֵן (שם צד יב): ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ״, וְכֵן: ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ״, כַּמְבֹאָר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח (טו ב), וְנִמְצָא שֶׁוָּי״ו הֵ״א שֶׁבַּשֵּׁם הַגָּדוֹל הוּא מִדַּת הָרַחֲמִים. וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי עַל פָּסוּק ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז טז). וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, הַיְינוּ בְּשֵׁם שֶׁל יָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו ד): ״כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים״. וְרָאָה שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם עַד שֶׁשִּׁתֵּף גַּם ו״ה לְי״ה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ (ב״ב ט:): הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, לְפִי שֶׁעִקַּר שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּגְבָּל בְּשֵׁשׁ קְצָווֹת, כִּי שְׂכָרוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מֵעָל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה, וְגוֹ׳. אֲבָל הַמְפַיְּסוֹ בַּדִּבּוּר הָרוּחָנִי שֶׁבּוֹ, אָז עִקַּר שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַנֶּעְלָם, בְּשֵׁם שֶׁל ו״ה, דְּהַיְינוּ אַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, כִּי דַּוְקָא לָעוֹלָם הַבָּא הַשֵּׁם מָלֵא. עַל כֵּן בָּאוּ הַבְּרָכוֹת בְּמִסְפַּר אַחַד עָשָׂר. וְכֵן אֲפִלּוּ הָאֲרוּרִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ בְּשֶׁטֶף חֵמָה לְאַלְתַּר, כִּי אִם בְּרַחֲמִים תְּחִלָּה מְעַט מְעַט, אוּלַי יָשׁוּבוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה. כָּךְ אֲפִלּוּ הַקְּלָלוֹת בָּאִים מִצַּד הָרַחֲמִים מְעַט מְעַט, עַל כֵּן בָּאוּ גַּם כֵּן בְּמִסְפַּר אַחַד עָשָׂר הַמּוֹרֶה עַל הָרַחֲמִים. וּמִטַּעַם זֶה כָּל הַתּוֹכָחוֹת, הֵן שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים הֵן שֶׁבְּפָרָשָׁה זוֹ, מַתְחִילִין בְּוָי״ו וּמְסַיְּמִין בְּהֵ״א, לְהוֹרוֹת שֶׁאֲפִלּוּ בְּרוֹגֶז רַחֵם יִזְכֹּר.

And the reason they come in the number 11, is because the name of God “Yah” represents the attribute of judgment, as it is said The Lord [Yah] has chastened me severely (Psalms 118:18), and also Blessed is the man whom You chasten, O Lord [Yah] (Psalms 94:12), and similarly My strength and song is Yah as explained in Parashat Beshalach (Exodus 15:2). Thus, the vav [the numerical count of which is six] and hei [the numerical count of which is five] in the Great Name [the Tetragrammaton] represent the attribute of mercy, as Rabbeinu Bachya wrote on the verse for the hand is on the throne of Yah (Exodus 17:16). Initially, the Holy One, blessed be He, wanted to create the world with the attribute of judgment, that is, with the name Yah, as it is said For in Yah, the Lord is an everlasting rock (Isaiah 26:4). But He saw that the world could not endure until He joined the letters vav and hei to Yah. Therefore, they said (Bava Batra 9b), “One who gives a coin to a poor person is blessed with six blessings,” because his main reward is in this world, which is bounded by six directions, as his reward comes “from the precious things of heaven above, and from the deep lying beneath,” and “you shall spread out westward, and eastward,” etc. But one who comforts the poor with words, which is what is spiritual in him, receives his main reward in the hidden world represented by the name vav-hei, which amounts to 11 blessings, because only in the World to Come is the Name complete. That is why the blessings come in the number 11. Similarly, even with the curses, the Holy One, blessed be He, does not send them in a flood of wrath immediately, but rather begins with mercy, gradually, perhaps they will repent, just as He did with the generation of the Flood, where if they had repented, the rains would have been rains of blessing. So too, even the curses come gradually from the aspect of mercy, therefore they also come in the number 11, which indicates mercy. For this reason, all the admonitions, both in Leviticus and in this portion, begin with vav and end with hei, to indicate that even in anger, He remembers mercy.

Kli Yakar on Deuteronomy 27:12:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּמִדְּקָאָמַר ״בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁמִּלֵּי מִלֵּי קָתָנֵי, וְכָל אַחַת בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְאוּלַי הֵמָּה כְּנֶגֶד מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ו כב): ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ״, בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ״, בַּקֶּבֶר, ״וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ״, לָעוֹלָם הַבָּא (אבות ו ט). וּכְשֶׁאָמַר ״הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״, רָמַז לְעוֹלָם הַבָּא הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, כִּי אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְהַמָּנוּי כִּי אִם בַּסָּמוּי מִן הָעַיִן (ב״מ מב.), רָמְזוּ בָּזֶה שֶׁאֵין הַצְלָחַת עוֹלָם הַזֶּה תַּכְלִית הַבְּרָכָה, לְפִי שֶׁכֻּלָּם דָּבָר מָדוּד וּמָנוּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה וּגְבוּל וָסוֹף וְאֵינָן נִצְחִיּוֹת, חוּץ מִן שְׂכַר עוֹלָם הַבָּא אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאָתָה, הוּא נִצְחִי וְהוּא עִקָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קלג ג): ״כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן״ וְגוֹ׳, הוּא הַטַּל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ הַמֵּתִים, וְהוּא הַיּוֹרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, כִּי שָׁם שַׁעַר הַשָּׁמַיִם וּמָקוֹם לַעֲלִיַּת הַנְּשָׁמוֹת לְגַן עֵדֶן. וְאָמַר ״כִּי שָׁם צִוָּה ה׳ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם״, לְפִי שֶׁהַחַיִּים הָהֵם נִצְחִיִּים וְעַד הָעוֹלָם, עַל כֵּן שָׁם עִקַּר הַבְּרָכָה, אֲבָל לֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְהַמָּנוּי אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ תִּכְלָה וָקֵץ. וְעַל בְּרָכָה זוֹ אָמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״ – בָּעוֹלָם הַבָּא הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. וְעַל כֵּן אָמַר: ״אִתְּךָ״, כִּי קִנְיָן זֶה הוּא אִתְּךָ וְדָבוּק בְּךָ, שֶׁהֲרֵי הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ אֵינוֹ חוּץ מִמֶּנּוּ אֶלָּא תָּמִיד הַדָּבָר אִתּוֹ עִמּוֹ, לֹא כֵן שְׂכַר עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא מְשֻׁלָּח מִמֶּנּוּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם (בשמונה פרקים) שֶׁקִּנְיַן הַמָּמוֹן חוּץ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ דָּבוּק בּוֹ אֶלָּא הוּא מְשֻׁלָּח מִיָּד לְיָד, כִּי גַּלְגַּל הוּא הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם. וְעָלָיו אָמַר: ״וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ״, שֶׁהוּא שְׂכַר ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ״ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

And from the fact that it says “in your storehouses,” “in all the undertakings of your hand,” and “He shall bless you in the land,” it can be inferred that separate matters are being taught here, and each is a blessing in its own right. Perhaps they correspond to what is said When you walk, it will guide you (Proverbs 6:22) — in this world; when you lie down, it will watch over you — in the grave; and when you awake, it will speak with you — in the World to Come (Avot 6:9). When it speaks of blessing in your storehouses [asameicha], it alludes to the World to Come, which is hidden [samui] from the eye, for blessing is only found in things that are not measured or counted, but rather hidden from sight (Bava Metzia 42a). This hints that the prosperity of this world is not a complete blessing, because all worldly things are measured and counted, having limit, boundary, and end, and are not eternal. The exception is the reward of the World to Come, which “no eye has seen,” which is eternal and is the essence, as it says Like the dew of Hermon that falls on the mountains of Zion (Psalms 133:3). This is the dew with which the Holy One, Blessed be He, will revive the dead, and it descends upon the mountains of Zion, for there is the gate of heaven and the place for souls to ascend to the Garden of Eden. And it says, For there the Lord commanded the blessing, life everlasting. Because those lives are eternal and everlasting, there is the essence of the blessing, but not in things that are measured and counted, which have an end and limit. Regarding this blessing it says, The Lord will command the blessing to be with you in your storehouses, referring to the World to Come which is hidden from the eye. Therefore it says with you, because this acquisition is with you and attached to you, as the immortality of the soul is not separate from the person but is always with him. This is not the case with the reward of this world, which is sent away from him, as Maimonides wrote [in Shemonah Perakim] that monetary acquisition is external to a person and not attached to him, but rather passes from hand to hand, for it is a wheel that turns in the world. And about this it says, and in all the undertakings of your hand, which is the reward for when you walk in this world.

Kli Yakar on Deuteronomy 28:8:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְעַל כֵּן נֶאֱמַר (יחזקאל ט ו) ״וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת נה): מִמְּקֻדָּשַׁי, וְכֵן דָּרְשׁוּ (ב״ק ס.) פָּסוּק ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים״, שֶׁאֵין הַפֻּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בַּעֲבוּר הָרְשָׁעִים, וְאֵינוֹ מַתְחִיל אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים כוּ׳. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר, לְפִי שֶׁבְּיָדָם שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים לְהָשִׁיב רַבִּים מֵעָוֹן, וְרָפוּ יְדֵיהֶם מִלְּחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת בַּתּוֹרָה וּבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת בָּאֱמוּנָה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ר״ה ח:): מֶלֶךְ נִכְנָס לַדִּין קֹדֶם לַצִּבּוּר כוּ׳, כִּי מִי יוּכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנּוּ לְהָטִיל מוֹרָא שָׁמַיִם עַל הַבְּרִיּוֹת, כִּי בְּיָדוֹ שֵׁבֶט וּמְחוֹקֵק לָשׂוּם מִשְׁטָרוֹ בָּאָרֶץ. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא אמור כב): בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַגְּדוֹלִים יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ הַבֵּינוֹנִים כוּ׳, וְאַחַר כָּךְ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּיוֹם כִּפּוּרִים, לְפִי שֶׁכָּל הֶחָשׁוּב חָשׁוּב יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ הוּא נִכְנָס לַדִּין תְּחִלָּה וְהוּא קוֹדֵם לִתֵּן אֶת הַדִּין, יַעַן כִּי אַשְׁמַת הָעָם תְּלוּיָה בְּרָאשֵׁיהֶם.

Therefore it says Begin from My sanctuary (Ezekiel 9:6). Our Sages interpreted (Shabbat 55a) “from those sanctified to Me,” and similarly they interpreted (Bava Kamma 60a) the verse When a fire breaks out and finds thorns — that calamity only comes to the world because of the wicked, but it always begins with the righteous, etc. The reason for this is because in their hands is the “rod of rulers” to turn many away from sin, yet they weaken their hands from strengthening feeble hands in Torah and faltering knees in faith. Therefore, our Sages said (Rosh Hashanah 8b), “A king enters into judgment prior to the public, etc.” For who can and who would care except for him to instill the fear of Heaven upon people, as in his hand is the rod and scepter to establish his authority in the land. Similarly, our Sages said (Tanchuma Emor 22), on the eve of Rosh Hashanah, the great ones go out to meet Him first, and afterward the intermediate ones go out, etc., and after that all Israel on Yom Kippur. This is because whoever is more important than others enters into judgment first and is the first to be held accountable, since the guilt of the people depends on their leaders.

Kli Yakar on Deuteronomy 29:9:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

דֶּרֶךְ א׳, עַל כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה. שֶׁיֵּשׁ בְּכָל מִצְוָה שְׁנֵי בְּחִינוֹת: הָאַחַת הִיא הָעֲשִׂיָּה עַצְמָהּ, לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה בְּפֹעַל, הַשְּׁנִיָּה הִיא כַּוָּנַת הַמִּצְוָה, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר הֶעֱלִים ה׳ מִן הָאֻמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה יד): ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (שם קמז כ): ״לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם״, כִּי הֶעֱלִים ה׳ מִן הָאֻמּוֹת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּמְסָרָם לְיִשְׂרָאֵל. עַל כֵּן אָמַר: ״לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ״, כִּי אִם יַעֲלֶה עַל לְבָבְךָ לוֹמַר: אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הַמִּצְוָה בְּלֹא כַּוָּנָה כַּחֲמוֹר נוֹשֵׂא סְפָרִים, עַל זֶה אָמַר, אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא ״לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ״, כִּי אִם נִפְלָאִים מַעֲשֵׂה ה׳ מִן הָאֻמּוֹת, אֲבָל לֹא מִמְּךָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם קלט יד): ״נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד״, כִּי הַלֻּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְנִפְלָאִים בֶּאֱמֶת מִן הָאֻמּוֹת, אֲבָל נַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד, כִּי שָׁמַעְתָּ תְּפִלָּתִי, ״אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ״ (שם קיט יט), הַנֶּאֱמָר עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה. וְעַל הָעֲשִׂיָּה בְּפֹעַל אָמַר: ״וְלֹא רְחוֹקָה הִיא״, לֹא מִמְּךָ לְבַד אֶלָּא מִן כָּל הָאֻמּוֹת אֵינָן רְחוֹקִים, כִּי לֹא צִוָּה ה׳ לְךָ לְהָבִיא מִמֶּרְחָק אֵיזוֹ מִצְוָה, כִּי בַּקָּרְבָּנוֹת אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויק״ר כז ו) שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ לְהָבִיא קָרְבָּן מִן הַמִּינִים שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, כִּי אִם מִן בָּקָר וְצֹאן שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ כוּ׳, וּמֵהֶם תַּקִּישׁ אֶל כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁלֹּא צִוָּה לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מִמֶּרְחָק אֵיזוֹ דָּבָר לְמִצְוָה כִּי אִם בִּדְבָרִים הַמְּצוּיִין אֶצְלְךָ.

First approach, regarding all the commandments of the Torah. In every commandment, there are two aspects: the first is the action itself, doing the commandment in practice; the second is the intention of the commandment, to understand and comprehend the secrets of the Torah which God has hidden from the nations, as it is written The secret of the Lord is with those who fear Him (Psalms 25:14). And it is written He has not dealt thus with any nation; and as for His judgments, they have not known them (Psalms 147:20). For God has hidden the secrets of the Torah from the nations and entrusted them to Israel, therefore it says, it is not too wondrous for you. For if it should cross your mind to say, “How can I perform the commandment without intention, like a donkey carrying books?” To this it responds that this is not the case, rather it is not too wondrous for you. For if the works of God are wondrous to the nations, they are not wondrous to you, as it is written Wondrous are Your works, and my soul knows it well (Psalms 139:14). For the tablets are the work of God and are indeed wondrous to the nations, but my soul knows it well, for You have heard my prayer, Do not hide Your commandments from me (Psalms 119:19), which refers to the secrets of the Torah. And regarding the practical performance, it says and it is not far — not only from you but from all nations it is not far, for God did not command you to bring from afar any commandment. For regarding sacrifices, our Sages said (Vayikra Rabbah 27:6) that the Holy One, Blessed be He, said, “I did not trouble you to bring a sacrifice from species that are not in your possession, but only from cattle and sheep that are in your possession, etc.” And from these, you can infer about all the commandments that the Holy One, Blessed be He, did not command you to bring something from afar for a commandment, but only things that are readily available to you.

Kli Yakar on Deuteronomy 30:11:2 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וְנִרְאֶה לִי שֶׁכַּוָּנַת הַכָּתוּב לְהַזְהִירוֹ שֶׁיָּשׁוּב מֵאַהֲבָה, כִּי כָל יָרֵא מִתְרַחֵק מִזֶּה שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, וְכָל אוֹהֵב מִתְקָרֵב אֶל אֲהוּבוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳״, אֵלָיו מַמָּשׁ, כְּדֶרֶךְ הָאוֹהֵב הַמִּתְחַבֵּר אֵלָיו, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים נ: עיי״ש): כְּתִיב (תהלים נד יא): ״כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב (שם קח ה): ״כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, הָא בְּעוֹשִׂים מֵאַהֲבָה כוּ׳, רָצָה לוֹמַר כִּי הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה אֵינוֹ מִתְחַבֵּר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְאֵין חִבּוּרוֹ כִּי אִם עַד שָׁמַיִם וְלֹא עַד בִּכְלָל, עַל כֵּן גַּם הַחֶסֶד הוּא עַד שָׁמַיִם. אֲבָל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה מִתְדַבֵּק מֵעַל שָׁמַיִם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן גַּם הַחֶסֶד הוּא מֵעַל שָׁמַיִם. וְאָמַר, לְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו לֹא עָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה כִּי אִם מִיִּרְאָה, זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, רוֹצֶה לוֹמַר לְשֶׁעָבָר כְּשֶׁעָשִׂיתָ תְשׁוּבָה מִיִּרְאָה לֹא נִקִּיתָ מִכֹּל וָכֹל כִּי אִם לַחֲצָאִין, כִּי כְּבָר כָּשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, שֶׁנַּעֲשָׂה מִן הֶעָוֹן הַמֵּזִידִי מִכְשׁוֹל שׁוֹגֵג, וְאִם כֵּן רֹשֶׁם הַמִּכְשׁוֹל נִשְׁאַר בְּךָ וְלֹא הָיִיתָ מְנֻקֶּה מִכֹּל וָכֹל מִן הֶעָוֹן, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה מִמֶּנּוּ שׁוֹגֵג, וַעֲדַיִן אַתָּה צָרִיךְ לְקָרְבָּן הַבָּא עַל הַשּׁוֹגֵג, אֲבָל כְּשֶׁתָּשׁוּב עַד ה׳ מֵאַהֲבָה, דְּהַיְנוּ ״מֵעַל שָׁמַיִם״, אָז תִּהְיֶה מְנֻקֶּה מִכֹּל וָכֹל וְאֵין אַתָּה צָרִיךְ אֲפִלּוּ לְקָרְבָּן כִּי אִם אֶל וִדּוּי דְּבָרִים. זֶהוּ שֶׁאָמַר (הושע יד ג): ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״, אֵלָיו מַמָּשׁ. ״אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן״, שֶׁמִּכֹּל וָכֹל תִּשָּׂא עָוֹן, לֹא לַחֲצָאִין כְּדֶרֶךְ הַשָּׁב מִיִּרְאָה, שֶׁאֵין עֲוֹנוֹ מְנֻשָּׂא כֻּלּוֹ אֶלָּא לַחֲצָאִין, לַעֲשׂוֹת מִן הַמֵּזִיד שׁוֹגֵג, אָמְנָם עַל יְדֵי שֶׁתָּשׁוּב מֵאַהֲבָה אָז ״אִמְרוּ כָּל תִּשָּׂא עָוֹן״ מִכֹּל וָכֹל תִּשָּׂא עָוֹן, שֶׁיִּהְיֶה כְּמִצְוָה, דָּבָר הַמְּנֻשָּׂא וְגָבֹהַּ מְאֹד, לֹא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז יט): ״וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם״, אֶלָּא הֶעָוֹן יִהְיֶה מְנֻשָּׂא. ״וְקַח טוֹב״, שֶׁיִּקַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹ כְּדָבָר טוֹב, כְּאִלּוּ הָיָה הֶעָוֹן זְכוּת דָּבָר טוֹב, וְאָז לֹא תִצְטָרֵךְ גַּם לְקָרְבָּן. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. אָמְנָם בִּיחֶזְקֵאל (לג יד) כְּתִיב: ״וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְגוֹ׳ חָיֹה יִחְיֶה״, וְלֹא נֶאֱמַר ״עֲלֵיהֶם חָיוֹ יִחְיֶה״, לְפִי שֶׁזֶּה מְדַבֵּר בְּשָׁב מִיִּרְאָה, מֵחֲמַת גְּזֵרַת מוֹת תָּמוּת, דְּהַיְנוּ מִיִּרְאָה.

And it seems to me that the intention of the Scripture is to warn him to return out of love, for every fearful person distances himself from that which he fears, while every lover draws near to his beloved. Therefore it says, Return, O Israel, unto the Lord (Hosea 14:2) — literally to Him, in the manner of a lover who connects himself to his beloved. And concerning this, our Sages of blessed memory said (Pesachim 50b, see there), it is written (Psalms 57:11), For Your kindness is great unto the heavens, and it is written (Psalms 108:5), For Your kindness is great above the heavens. The former refers to those who act out of love, etc. This means that one who acts out of fear does not truly connect with the Blessed One, and his connection is only unto the heavens but not including the heavens. Therefore, the kindness is also unto the heavens. But one who acts out of love cleaves above the heavens to the Blessed One, therefore the kindness is also “above the heavens.” And He says, because until now you have only repented out of fear, this is what is meant by for you have stumbled in your iniquity (Hosea 14:2). This means that previously, when you repented out of fear, you were not completely cleansed, but only halfway, because you had already stumbled in your iniquities — the intentional sin became an unintentional stumbling. Thus, the impression of the stumbling remains within you, and you were not completely cleansed of the sin, as it has become an unintentional error, and you still require a sacrifice for the unintentional sin. But when you return to the Lord out of love, that is, above the heavens, then you will be completely cleansed, and you will not need even a sacrifice, but only a verbal confession. This is what is meant by (Hosea 14:3), Take words with you and return to the Lord. Literally to Him. Say to Him, Forgive all iniquity. That He will completely forgive iniquity, not partially as one who returns out of fear, whose sin is not completely forgiven but only partially, transforming intentional sin to unintentional. However, by returning out of love, then forgive all iniquity — the sin will be completely forgiven, becoming like a commandment that is elevated and raised very high, not as it is said (Micah 7:19), And You will cast all their sins into the depths of the sea. Rather, the iniquity will be elevated. And accept good (Hosea 14:3) — that the Holy One, Blessed be He, will accept it as something good, as if the sin were a merit, a good thing. Then you will not need even a sacrifice. This is what is meant by and we will offer the words of our lips instead of bulls (Hosea 14:3). However, in Ezekiel (33:14-15) it is written, And when I say to the wicked, “You shall surely die,” and he turns from his sin… he shall surely live. Is not [just] the phrase shall surely live said about them because this speaks of one who returns out of fear, due to the threat of you shall surely die — that is, out of fear?

Kli Yakar on Deuteronomy 31:17:10 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ו) דָּרְשׁוּ פָּסוּק ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״ (דברים כז יז): אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כז יח): ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ״ וְגוֹ׳ (שם ו ד) לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ד״ה א׳ יז כא): ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד״. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ״, רוֹצֶה לוֹמַר עָשָׂה אֶת יִשְׂרָאֵל חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, כִּי נִהֲגָם בָּדָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר כג ט): ״הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן״. וּ״בָדָד״ קָאֵי עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִבְדִּילָם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹתָם עַם אֶחָד מְיֻחָד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, בָּדָד הֵמָּה לְבַדָּם וְלֹא הָאֻמּוֹת. אַךְ בִּתְנַאי זֶה, כְּשֶׁ״אֵין עִמּוֹ״, עִם יִשְׂרָאֵל, ״אֵל נֵכָר״, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, אָז גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז יד).

“The Lord alone did lead him, and there was no strange god with him.” In Tractate Berachot (6), they interpreted the verse You have declared the Lord today (Deuteronomy 27:17). You have made Me a unique treasure in the world, as it is said (Deuteronomy 6:4), Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One. And the Lord has declared you, etc. (Deuteronomy 27:18), to make you a unique treasure in the world, as it is said (1 Chronicles 17:21), And who is like Your people Israel, one nation in the earth. This is what is meant by The Lord alone did lead him — meaning that He made Israel a unique treasure in the world, for He led them alone, as it is written (Numbers 23:9), Lo, it is a people that shall dwell alone. And alone refers to Israel, whom He separated from the nations to be one people dedicated to Him, blessed be He. They alone are separate, not the other nations. But this is conditional on there was no strange god with him — with Israel — meaning that they would make Him, blessed be He, a unique treasure in the world. Then God has made the one as well as the other (Ecclesiastes 7:14).

Kli Yakar on Deuteronomy 32:12:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות א א): מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וְלֹא אָמְרוּ ״עַל סִינַי״, אֶלָּא לְפִי שֶׁמֹּשֶׁה לְרֹב עִנְוְתָנוּתוֹ חָשַׁב אֶת עַצְמוֹ לִשְׁפַל אֲנָשִׁים, לוֹמַר מָה אֲנִי שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי, אַךְ כַּאֲשֶׁר שָׁמַע דְּבַר ה׳: ״בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה״ (שמות ג יב), אָז נָקַט בְּלִבּוֹ, לָמָּה דַּוְקָא עַל הָהָר הַזֶּה, וְכִי אֵין בָּעוֹלָם הָרִים גְּבוֹהִים מִמֶּנּוּ? אֶלָּא שֶׁכָּךְ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹחֵר בְּיוֹתֵר בַּשְּׁפָלִים לִשְׁכּוֹן אֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, הִנֵּה מֵאָז שׁוּב לֹא הָיָה מֹשֶׁה מְסָרֵב בִּשְׁלִיחוּתוֹ, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו שֶׁתִּנָּתֵן הַתּוֹרָה עַל יָדוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, כִּי מִן סִינַי לָמַד זֶה שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רז״ל (מגילה כט.) עַל פָּסוּק ״לָמָּה תְרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים״ (תהלים סח יז): כֻּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִין אֵצֶל הַר סִינַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: ״אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק״ (ויקרא כא כ). וּמָה מוּם מָצָא בְּאוֹתָן הֶהָרִים, אוֹ מָה עִנְיַן גִּבֵּן לֶהָרִים, כִּי גִבֵּן הוּא מוּם שֶׁבָּעֵינַיִם, אֶלָּא שֶׁרָמַז כָּאן שֶׁרוּם לֵב הוּא מוּם גָּדוֹל בְּתוֹרַת ה׳, וְהֶהָרִים הָאֵלּוּ לִהְיוֹתָם גְּבוֹהִים – מוּם בָּם. וּכְנֶגֶד זֶה בָּאָדָם, עֵינַיִם רָמוֹת הוּא מוּם שֶׁבָּעַיִן, לְכָךְ מֵבִיא רְאָיָה מִן ״אוֹ גִבֵּן״. וְעַל כֵּן אֵין הָרִים אֵלּוּ מִתְיַחֲסִים אֶל יִשְׂרָאֵל כִּי אִם הַר סִינַי, וְעָלָיו יָרַד ה׳ מִתְּחִלָּה, כִּי בָּזֶה הוֹרָה לָהֶם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן אֶת דַּכָּא בְּיוֹתֵר, וְיִקְחוּ רְאָיָה מִכָּאן שֶׁלֹּא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט, וְעַל כֵּן הֵמָּה נָאִים לַתּוֹרָה וְתוֹרָה נָאָה לָהֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״ה׳ מִסִּינַי בָּא״, וְהוּא בֶּאֱמֶת שֶׁבַח גָּדוֹל זֶה לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לְקַבֵּל הַבְּרָכוֹת.

And as they said (Avot 1:1) “Moses received the Torah from Sinai,” and they didn’t say “on Sinai,” because Moses, due to his great humility, considered himself the lowliest of men, saying, “Who am I that the Torah should be given through me?” But when he heard God’s word, When you bring the people out of Egypt, you shall worship God on this mountain (Exodus 3:12), then he pondered in his heart, “Why specifically on this mountain? Aren’t there higher mountains in the world?” Rather, this is God’s way — to choose the most humble and to dwell with the contrite and lowly of spirit. From that point onward, Moses no longer refused his mission and accepted that the Torah would be given through him. Therefore it says, “Moses received the Torah from Sinai,” because from Sinai he learned that he was more worthy to receive the Torah than anyone else. This is what our Sages taught (Megillah 29a) regarding the verse Why do you look with envy, O mountains of peaks (Psalms 68:17) — “All of you have blemishes compared to Mount Sinai,” as it is said, or hunchbacked or dwarfed (Leviticus 21:20). What blemish did those mountains have, and what does hunchbacked have to do with mountains? After all, hunchbacked is a blemish of the eyes. Rather, this hints that pride of heart is a great blemish in God’s Torah, and these mountains, by being tall, have a blemish. Similarly, in humans, haughty eyes are a blemish of the eye. Therefore, he brings proof from “hunchbacked.” Thus, these mountains are not associated with Israel, only Mount Sinai is, and upon it God first descended, thereby teaching them that the Holy One, blessed be He, dwells with the most lowly. From this they should learn that not because you are more numerous than any other people did the Lord desire you, for you are the fewest (Deuteronomy 7:7), and therefore they are suited for the Torah, and the Torah is suited for them. Therefore it says, The Lord came from Sinai. And this is truly a great praise for Israel, making them worthy to receive the blessings.

Kli Yakar on Deuteronomy 33:2:3 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧

לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים טַעַם עַל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה מַתְחֶלֶת בְּבֵי״ת וּמְסַיֶּמֶת בְּלָמֶ״ד, לְפִי שֶׁכָּל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל יוּ״ד וָ״ו הֵ״א, אִם תִּסְמֹךְ אַחַת מֵהֶם אֶל בֵּי״ת אוֹ אֶל לָמֶ״ד, יִהְיֶה מִמֶּנּוּ תֵּבָה אַחַת שְׁלֵמָה, וְהֵם: בִּי, בּוֹ, בָּהּ, לִי, לוֹ, לָהּ. מַה שֶּׁלֹּא תִּמְצָא כֵן בְּכָל אָלֶ״ף בֵּי״ת אַחֵר שֶׁיִּהְיֶה תֵּבָה שְׁלֵמָה מִכָּל הַשְּׁלֹשָׁה אִם יִסְמְכוּ לְאֵיזֶה אוֹת, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת מִן אָלֶ״ף אִי אוֹ אָהּ, שֶׁהֲרֵי אָהּ אֵינוֹ תֵּבָה, וְכֵן לַעֲשׂוֹת מִן מֶ״ם מִי מוּ, שֶׁהֲרֵי מוּ אֵינוֹ תֵּבָה. וְהַבֵּאוּר לָזֶה הוּא שֶׁבָּזֶה נִרְמַז שֶׁתֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ הַכֹּל תָּלוּי בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשֶׁלּוֹ הַכֹּל. וְתֹאַר הַבֵּי״ת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר בַּעֲדוֹ וְאוֹמֵר ״בִּי״, רוֹצֶה לוֹמַר הַכֹּל תָּלוּי בִּי, וְנִבְרָאָיו אוֹמְרִים ״בּוֹ״, שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּלְשׁוֹן ״בּוֹ״ ״בָּהּ״ הַיְנוּ דְּכַר וְנֻקְבָא שֶׁהִזְכִּירוּ חַכְמֵי הָאֱמֶת הַמְקֻבָּלִים. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: לִי תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, וְנִבְרָאָיו אוֹמְרִים כִּי לוֹ יִתְבָּרַךְ תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ. וְכֵן ״לָהּ״ בְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהַכֹּל עִנְיָן אֶחָד, כִּי לְפִי שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן הַכֹּל לוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶה רֶמֶז עַל אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא יְסוֹד הַתּוֹרָה. וְדָבָר זֶה הַפּוֹתֵחַ וְהַסּוֹגֵר, עַל כֵּן פָּתַח הַתּוֹרָה בְּבֵי״ת וּמְסַיֶּמֶת בְּלָמֶ״ד, לְהוֹרוֹת כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַפּוֹתֵחַ וְהַסּוֹגֵר, וְהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ כָּאָמוּר. נִשְׁלַם סֵפֶר אֵלֶּה הַדְּבָרִים, בְּעֵזֶר יוֹצֵר כָּל יְצוּרִים.

“In the sight of all Israel.” I have heard an explanation for why the Torah begins with the letter bet and ends with the letter lamed: because all the letters of the Great Name — yod, vav, and heh — when attached to either bet or lamed, form complete words. These are: bi, bo, bah [בי, בו, בה] and li, lo, lah [לי, לו, לה]. This is not found elsewhere in the alphabet, where attaching these three letters to other letters would form complete words. For example, making from alef, “ei, oh, ah” — since ah” is not a word; or making from mem “mi, mo" — since mo is not a word. The explanation for this is that it alludes to the fact that the world and all it contains depends on the Blessed One, and everything belongs to Him. The characteristic of the letter bet represents God speaking for Himself, saying bi [in Me], meaning everything depends on Me. And His creations say bo [in Him], meaning everything depends on Him, blessed be He. The terms bo, bah [in Him, in Her] refer to the masculine and feminine aspects that the sages of the truth, the kabbalists, have mentioned. Similarly, the Holy One, blessed be He, says li [to Me] belongs the world and its fullness, and His creatures say lo [to Him], blessed be He, belongs the world and its fullness, and likewise lah [to Her] in the way explained, and it is all one matter. For since everything depends on Him, blessed be He, therefore everything belongs to Him, blessed be He. This alludes to His oneness, blessed be He, which is the foundation of the Torah. And this matter opens and closes [the Torah], therefore the Torah opens with bet and concludes with lamed, to teach that the Holy One, blessed be He, is the opener and the closer, and everything depends on Him, on His blessed name, as stated. Completed is the book of Deuteronomy, with the help of the Creator of all creatures.

Kli Yakar on Deuteronomy 34:12:1 · Sefaria Kli Yakar, 2026 (Claude 3.7, ed. Francis Nataf) ✧