Abarbanel

ידבר ומסדר הבריאה טעם סמיכות מלות בראשית למלת ברא בראשית ברא אלהים עד יום אחד. ראיתי להעיר בפסוקים האלה שאלות:

..."In the beginning G-d created" until "The first day" I see in these verses the following questions to raise

Abarbanel on Torah, Genesis 1:1:1 · Sefaria Community Translation

והאדם היה ערום וגו' עד ויעשו להם חגורות. שלשה המה מהדעות נפלאו ממני בענין ספור הנחש ודבריו. דעת האומרים שבתחלת הבריאה היה הנחש בעל שכל ודבור והולך בקימה זקופה ושבחטאו הוסר ממנו שכלו ודבורו ונקצצו רגליו כי זהו כלו הכחשת טבעי הדברים ומהויותיהם ולא נזכר זה בתוך קללותיו בהיותה העצימה מכלם. ודעת האומר שהנחש המדבר היה השטן שנראה לאדם בצורת הנחש כמו שכתב הגאון רב סעדיה וזולתו כי הם באמת מחשבות אין שאין בהם ממש. והדעת הג' מהרב המורה והמחזיקים בבריתו שפשט הכתוב הזה אינו כלום אבל שהוא רמז מן החכמה הטבעית והאלהית. כי כבר הודעתיך שאין ראוי להכחיש ספור אחד בכללו שיעידו עליו פשוטי כתובי התורה. ולכן דעתי בענין הנחש ותובן הספור הזה אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמתתה והוא שהנחש לא דבר כלל אל האשה ולא האשה אליו כי לא איש דברים הוא ולזה לא אמר הכתוב בענינו ויפתח ה' את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם ששם בעבור שהיה דבור האתון כפשוטו ועל דרך פלא נאמר ויפתח ה' את פי האתון אבל בנחש לא אמר שפתח את פיו לפי שלא דבר כלל לא בדרך טבע ולא בדרך נס אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם ולא היה מת ולא ניזוק בדבר מה והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאלו היתה מדברת עם הנחש וכי הוא בעלותו בעץ ובאכלו מפריו היה אומר אליה לא מות תמותון. אף היא במחשבתה תשיב אמריה על זה והוא ע"ד מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו כי היא עשתה התחכמותה וחקירתה ממעשה הנחש והם הם הדברים שיחס הכתוב אליו. ואל תקשה עלי ממ"ש הכתוב ויאמר אל האשה. כי הנה האמירה ההיא ענינה הוראת פעולתו ומה שחשבה היא ממנו. והוא מלשון (איוב י"ב ז') שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים יגיד לך. או (שם ח') שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים. וכן אמר במקום אחר שאול אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. ודוד אמר הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וידוע שהדברים האלה אינם בעלי שכל ולא ידברו ולא יאמרו ולא יספרו ולא יהללו אלא שמתיך פעולותיהם כשיתבוננו בהם בני אדם הם ידברו ויהללו ויספרו כאלו הדברים עצמם מספרים ומגידי להם אותם האמירות והלולים ולזה נאמר בתחלת הספר הזה והנחש היה ערום מכל חית השדה ולא היתה ערמתו ידועה והשכל וטענות נצחיות אבל היה בעלותו בעץ לאכול לשבעה מפריו מה שלא היו עושים שאר חיות השדה ולכן לא זכר העוף כי אם חית השדה ומפני זה לא נאמר גם כן מן האדם לפי שלא היתה ערמתו בהשכל ובדבור כמוהו כי אם בבקשת מזונו יותר מכל חית השדה. ואמר אשר עשה ה' אלהים להודיענו שעשה אלהים את הנחש בזה ערום מאד בהשגחה פרטית כדי לנסות בו את האשה והאדם כמו שיתבאר כי בעלותו שמה ואכלו מפרי העץ התבוננה האשה ונשאה ונתנה בעצמה כאלו הנחש אומר אליה כל זה שנזכר הנה א"כ אמת היה שהנחש סבב כל הרעה הזאת ושבאה התקלה על ידו אבל לא שדבר בפועל כלל. ואמרו אף כי אמר אלהים כתב רש"י שמלת אף ישמש שמא אמר שמא אמר לכם אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן ויקשה לפירושו מלת כי והראב"ע כתב שזה היה סוף ספור כי דבר דברים ובסוף אמר כל שכן כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' והעקר א"כ חסר מן הספר. ולפי דרכם שדבר הנחש יתר ראוי לפרש שהיתה כוונתו לומר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן פן תמותון לא מות תמותון כי יודע אלהים ושהאשה נכנסה לתוך דבריו כמשפט הבנות כדרך נשים ואמרה לו כאשר שמעה דבריו שאמר לא תאכלו מכל עץ הגן אין הדבר כן כי מפרי העץ נאכל אבל מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ואז גמר הנחש דבריו שהיתה כוונתו לדבר לא מות תמותון. האמנם כפי מה שפירשתי בענין הנחש ומחשבות האשה נראה לי לפרש הפסוק הזה באחד משני פנים. האחד הוא שהיתה כוונת טענת הנחש או האשה בשמו לומר מפרי עץ הגן נאכל וספר הכתוב תחלת דבריו של נחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וספר הכתוב מיד ג"כ ראשית מה שהשיבה האשה על זה באמרו ותאמר האשה אל הנחש וכתב לבאר מה היתה עקר טענת הנחש ותשובת הנחש אם באמרו מכל עץ הגן נאכל כאלו אמר הכתוב אע"פ שאסר עליכם מפרי אכילת העץ הזה הנה אנחנו נחשים צפעונים ועקרבים לא נחיש אליו כי מפרי עץ הגן נאכל. וכאלו היא תשיב אמריה לו ואיך תעשה זה אתה הנחש הבריח הלא ידעת כי אמר אלהים שלא נאכל ולא נגע בעץ הזה פן נמות ואיך אתה מתחייב בנפשך באכלך ממנו ותדבק בך הרעה ותמות והוא הפי' הראשון. והפירוש השני שבפסוק הזה הוא שגזרת הכתוב היא לא תאכלו מכל עץ הגן וענינו אף כי אמר אלהים רוצה לומר מה שאמר לכם הנה אתם לא תאכלו מכל עץ הגן וכיון בזה למה שנאמר בו בתחלת הבריאה ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה שעם כל מה שנאמר להם אז בהיתר האכילה מפרי העצים הנה פרי עץ הגן לא הותר לכם ולא נכלל במה שאמר לכם יהיה לאכלה והיתה תשובתם על זה שגם פרי העץ הותר להם זולתי פרי העץ הפרטי אשר בתוך הגן שהש"י אמר להם שלא יאכלו ממנו לתועלתם כדי שלא ימותו וכבר ביארתי שהיה כל זה מטענות האשה אשר עשתה בשם הנחש ובשמה כפי מה שראתה ממנו בעלותו בעץ ואכילתו מפריו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ"ד שלא דבר הנחש ולא היה מסית ומדיח בדבריו ולא ידע דבור השם ומצותו לאדם אבל האשה עשתה טענותיה ממה שראתה בעלייתו ואכילתו. ואמנם למה נענש ונתקלל א"כ הנחש הנה יתבאר טעמו אחר זה. והנה הוסיפה האשה במאמרה ולא תגעו בו שלא נאמר לאדם ולא צוה עליו לפי שהיא חשבה שאדם לא יתקרב ולא יזדווג אליה כל הימים וחשבה לסכלותה שהקב"ה אסר עץ הדעת המוליד תאות המשגל לאדם בהחלט לא באכילה המביא אל הניאוף המופלג ולא בנגיעה המביא אל המעט ההכרחי והנאות ממנו ולכן אמר ולא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ומאשר ראתה שהנחש פעם אחר פעם היה עולה ואוכל וחי לעולם עשתה במחשבתה כאלו הנחש במחשבתה משיב אליה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו'. ופירש זה המאמר כך הוא אסור אכילת עץ זה לאדם לא ימלט אם שנאמר שצוהו השם לתועלת אדם שלא יזיקהו אותו פרי באיכותו הרע וימיתהו. ואם שנאמר שאסרו עליו לפי שלא רצה האל שישתמש אדם במאכל הנכבד ההוא. אמנם לתועלת אדם והצלתו מן המות אי איפשר שיהיה כיון שהנחש אוכל ממנו ואינו מת. ישאר א"כ הצד השני מן החלוקה והוא שהיה הצויי לתועלת האל לפי שהעץ הזה יתן כח להוליד בנים ובנות ולהמציא נמצאים שלא היו בעולם והיא מעלה גדולה ומיוחדת אליו ית' שברא והמציא עולם אחר שלא היה ולכן מקנאתו וכדי שכבודו לאחר לא יתן צוה לאדם שלא יאכל מזה העץ המביא להוליד ולהמציא ויהיה לפי זה פי' כי יודע אלהים אלא שהוא אחד משמושי כי כלומר לא מות תמותון אלא שיודע אלהים שביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ורמז בפקחו' העינים שהיה האדם מעיין בדעתו ועיניו הכבד מלהביט באשתו כי יפה היא אבל עתה באכלכם מהעץ נפקחו עיניהם להביט בדברים המוחשים החמריים ולא יתבודדו תמיד בהשגת העיוניות וכאלו היה אומר לה ואל תחשבו שיהיה זה לכם חסרון ידיעה אבל בהפך שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע. רוצה לומר כאלהים הממציא בידיעתו נמצאים בעולמו טובים ורעים כן אתם תולידו בנים ובנות שהם טוב מצד המציאות המתחדש מהם רע מצד העמל והטרח שיש בגדולם. והנה אמר זה בלשון ידיעה לפי שהאלוה יתברך בהיותו יודע עצמו ממציא כל הנמצאים. וכן האדם בהיותו יודע את אשתו ימציא ויוליד את בניו שלא היו ועל זאת הכוונה ארז"ל כל אומן סני לחבריה מן העץ אכל וברא את העולם. והיותם כאלהים יוצרי עולמות ובפרק י"ב מפרקי ר' אליעזר אמר הנחש אל האשה אין הצווי הזה אלא עין רעה כי בשעה שאתם אוכלים ממנו תהיו כמותו בונים עולמות. והכוונה כלה מה שביארתי. וחכמי האומות פירשו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע בלתי נכנעים למצוה מה כי אם שאתם תדעו מה הטוב ותעשהו ומה הרע ותרחיקהו מבלי שתצטרכו לצווי כלל כי תדמו לאלוה העולם שאינו עלול ולא מצווה מאלוה אחר כי הוא יודע הטוב והרע בהחלט ועושה כרצונו ולא במצוות אחרים אבל לא אמר שיהיו אלהים ממש והותרה בזה השאלה הכ"ז. ובעבור שהיה הספור הזה עם היותו מיוחס לנחש הוא כלו כפי אמתתו מחשבת האשה וטענותיה לכן ביארו הכת ב באמרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. כי הנה לא אמר ותשמע האשה לקול הנחש ולא שהאמינה לדבריה לפי שלא דבר אליה כלל. אבל שהיא ראתה בעצמה ומחשבתה כל זה שזכר והפסוק הזה הוא בלי ספק עדות ברורה על מה שביארתי רוצה לומר שלא דבר הנחש אל האשה ולא האשה אליו אבל שהיה כל המשא ומתן הזה טענות האשה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מהעץ ההוא. ורש"י כתב כי טוב העץ למאכל להיות כאלהים וכי תאוה הוא לעינים ונפקחו עיניכם ונחמד העץ להשכיל יודע טוב ורע. והרמב"ן פי' כי טוב העץ למאכל ואינו סם המות. וכי תאוה הוא לעינים שבו יתור אחר עיניו. ונחמד העץ להשכיל כי בו ישכיל לחמוד. וקרוב לזה כתב רבינו נסים בדרשת בראשית. שהאשה לא ירדה לסוף הענין ולקחה הדברים כפשוטן שהיה טבע העץ מחייב המות להשחית הגוף וחשבה שזה אינו כן לפי שכבר כתבו הטבעיים שהוא מן הנמנע שהסמים הממיתי' יהיה ריחם וטעמם נאות לגוף שכל מה שימצא שיהיה ערב בטעמו ונאות בריחו אי איפשר שיהיה בכלל סמי המות. ולכן בראותה הפרי ההוא וריחו ותארו מתיחס אל המין האנושי שפטה בדבריה שאי איפשר שיהיה סם ממית ולא מקצר החיים ואין ספק שיהיה משפטה צודק כפי טבע הפרי ומזג הגוף שלא היה מחלושו ומחסרו כי אם מחזיק אותו אלא שבהחזיק אותו היה מחליש הנפש ולפי זה היות האדם בן מות נמשך כפי מעשיו אבל ענשו היה על אשר בחר תאות העינים המפורסמים וכמו שהארי' הרב בזה. וכבר יקשה למפרשים האלה כלם מה שזכרתי בשאלות רוצה לומר מאין ראתה כל אלה האשה. כי אם עדין לא אכלה ממנו ולא נגעה בו מאין ידעה כי טוב העץ להיות כאלהים כדברי רש"י או שאינו סם המות כדברי הרמב"ן ורבינו נסים. האם מפני שהיה מראהו טוב כמה הם מסמי המות שהם לבנים ויפים ולא אמרו החכמים מה שזכר רבינו נסים לענין התאר והמרא' כי אם בענין הטעם והריח והיא לא אכלה ממנו ולא הריחה בו כי לא נגעה בו אלא שהאמת הברור הוא מה שביארתי שהיה העץ טוב למאכל כיון שהנחש באכלו ממנו היה שמן חלקו ומאכלו בריאה ושהיה עם זה תאוה לעינים כלומר יפה אף נעים במראהו שיתאוו אותו העינים וראתה עוד שהיה נחמד להשכיל רוצה לומר שהיה ראוי שיחמוד האדם העץ ההוא כדי שיבא להשכיל ולדעת טוב ורע כי אחרי שנקרא שמו בדברו השם עץ הדעת מורה שתבא באמצעתו הידיעה. וכאשר ראתה כל זה מעצמה ומחשבחה אז היא מעצמה לקחה מן העץ ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל. כי בעבור היות ענין העץ ההוא להרבות התאוה למשגל חשבה כי היתה צריכה אכילתו לשניהם כי התאוה צריכה בפועל ובמקבל. והתבונן באמרו ותקח מפריו והיה ראוי שיאמר ותקח ממנו אלא שהיא עשתה ק"ו אם העץ עצמו נושא הפרי הוא בעצו טוב למאכל ותאוה לעינים ונחמד להשכיל עם כל גסות העץ כל שכן וכ"ש שיהיה טוב הפרי שהוא המובחר שבעץ והשלם שבו. גם חשבה שהצווי האלהי לא היה על הפרי כי אם על העץ שנא' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולכן אמר ותקח מפריו ותאכל שלא אכלה מהעץ אלא מהפרי שלו. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הכ"ח. ובא הספור הזה להודיע פשע האשה וחטאתה שעשתה טענות מחקירות על הצווי האלהים להכחישו ולכן נתקללה וזה למוד נאה למתפלספים החוקרים בעיונם על המצות האלהית ונוטים לחקירותיהם ועוזבים תורת השם ומצוותיו שהוא באמת זמה ועון פלילי. וספר הכתוב שהאשה בגסות רוחה לא ספרה דבר מטענותיה לאדם אלא נתנה לו לאכול כאלו הוא כבוש תחתיה שיעשה מצותה והוא גם כן לסכלותו לא שאלה למה עברה את פי ה' והיא לא תצלח אבל מיד כשנתנה בידו אכל ממנו ואז נפקחו עיני שניהם רוצה לומר לעיין באיברי המשגל ותענוגו כי הספיקו הדבקו וההשגה השכלית שהיו בה ונפקחו עיניכם להסתכל בתאוה ובגודל לבב בדברים חמריים וידעו כי ערומים הם כלומר שאז הכירו וידעו כי חרפה היא להם בהיותם ערומים מבלי לבוש וישתדלו לקחת מן הבא בידם לתפור עלי תאנה ולעשות להם חגורות לא מלבושים מכסים את כל הגוף כי אם חגורות לבד לכסות בשר ערוה כי זה חשבו להם לכבוד ולתפארת ובבראשית רבה (פרשה י"ט) עלה תאנה עלה שהביאו תואנה לעולם. רצה שהמעשה הרע ההוא שעשו ההורים הראשונים בחטאם הביא תאנה ומות לבני אדם כלם והתבונן אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם שאין הכוונה כדברי יוסף בן גוריון שהיו אדם ואשתו קודם לכן בלתי יודעים כבהמות. כי הנה אדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא היה ושלם היה במדע השכלי. וגם אינו כדברי רש"י שהיו יודעים קודם לכן בטוב ולא ברע כי הנה ידיעת שני ההפכים אמת הוא. אבל אמתת הענין הוא כמו שיתבאר אחר זה שאדם ואשתו קודם שחטאו היו יודעים הטוב והרע בהכרח מדעי והיו כחנים ומוכנים להזדווג כפי הראוי והנכון כמשפט השכל לתכלית ההולדה לבד. וכאשר חטאו השיגו וידעו הטוב והרע בהכרח שמושי חמרי לפי שנעשו כחותיהם הגשמיות מורדים כסדור הגשמי השכלי משתמשים בהפלגה בתאותם ומפני זה שערו אז שהיו איבריהם המשתמשים במשגל מכוערים ומגונים כפי מעשיהם עד שיצטרכו לכסותם בחגורות כי הם היו הראשונים במורדי אור ולרמוז לזה אז"ל (סנהדרין) אדם הראשון אפיקורוס היה ובמקום אחר אמרו כופר בעיקר היה ודעת אחר מושך בערלתו היה. כי הנה הדעת הא' הוא שעד שהיה חטאו לכחש היות תכלית אדם לשלמות נפשו ושרוח האדם כרוח הבהמה לכן היו כלם רצים אחר המאכל והמשתה והמשגל ובזה אפיקורס היה. והדעת האחר הוא שכפר בפנת השגחה פרטית בחשבו כי עזב ה' את הארץ ולכן עבר על המצוה וזהו כופר בעיקר היה. והדעת האחר חשב שלא נכשל בדבר מהאמונות אלא ברדיפת תאות המשגל בלבד וזהו מושך בערלתו היה. וראוי שתתבונן במאמר הכתוב וידעו כי ערומים הם שר"ל בזה שעם היות ששאר ב"ח הם גם כן ערומים הנה ראו אדם ואשתו שהם היו יותר ערומים מכל שאר החיים לפי ששאר החיים הם הולכים על ארבע ולכן יתעלמו ויסתרו איברי המשגל בהם. גם נתן להם הטבע דבר מכסה אותם אם עור עב ואם צמר או שער גדול או נוצה להסתירם מלבד אשר נעדרו כלם מהבנה והדעת ולא ירגישו בגנות הערוה. אבל האדם ואשתו להיותם זקופים ונצבי הקומה מגולים ונעדרי המלבושים שעשה הטבע מעור עב או צמר או שער או נוצה היה סבה שהרגישו וידעו כי הם באמת היו הערומים ושאר הב"ח לא היו ערומים בערכם ולכן עשו להם חגרות לכסות בשר ערוה להיותה מגולה בהם יותר מבשאר הב"ח. והנה גם היום זהו דרך הכושיים בארצם ללכת ערומים מלבד שיכסו ערותם בעור או בבגד צמר וגם בכפות תמרים. ואם היה עץ הדעת תאנה כדברי קצת חז"ל ראוי לומר שכ"כ נדבקו אדם ואשתו באותו עץ עד שראו שהיה טוב למאכל וגם מעליו לקחו לעשות להם חגורות והיה להם העץ ההוא א"כ הוא המודיע והמכסה את בעליו והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ"ט שנתחדשה להם אז ידיעת בגנות גלוי הערוה ולכן לא יתבוששו:

That the tree was good for food. She saw that the serpent himself ate of it with no ill effects. And she also gave it to her husband. The fruit had the effect of increasing one’s passions; therefore it was important to her that he eat of it as well. This passage illustrates the dangers of treating Hashem’s commandments as a subject for philosophical inquiry.

Abarbanel on Torah, Genesis 3:1:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. עד ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו הנה חוה אשת מדינים ובעלה באכלם מעץ הדעת התאוו תאות המשגל ולכן מיד שאכלו ממנו האדם ידע את חוה אשתו ויפה פירש הראב"ע שכאשר ידע אדם שלא היה קיים באיש השתדל להוליד בדומה לקיים מינו וכדי שיתרבו בני אדם בעולם כי לא תהו בראה לשבת יצרה רצה הקב"ה שמאותה ביאה ראשונה שבא אדם על חוה בגן תהר משני תאומים והדעת נותן שמה שאמרו במדרש שנולדו עמהם תאומים הוא האמת שאם לא כן מאין נשאו להם נשים. והנה מצינו תולדות קין ואשה היתה לו בהכרח וכתוב בספרי האומות שתאומות קין שהיתה אשתו היתה שמה קלמ"אנא ותאומות הבל שהיא אשתו היתה שמה בלב"ירא ומדברי יוסיפון הקדמוניות ואולי שהתאומות והבנים האלו נכללו במה שאמר הכתוב בפרשה זה ספר תולדות אדם כשספר תולדות אדם שאמר אחרי שת ויולד בנים ובנות רומז אל קין והבל והתאומות אשר נולדו עמהם כי אדם לא הוליד כ"א ג' בנים וג' בנות קין והבל ושת ותאומותיהם וצדקו א"כ דברי המדרש שעלו שנים למטה וירדו שבעה ולא נאסרו עליהם האחיות מפני ישובו של עולם ובעבור שקין והבל נטו לטבע אמם בהמשכם למותרי התאוות ולידיעת המפורסמות לכן נתיחסו שניהם אל חוה ולא לאדם אביהם כמ"ש ותהר ותלד את קין ותוסף ללדת את אחיו את הבל ואמנם ענין שת איך ייוחס בכתוב לאמו ואיך ייוחס לאביו ג"כ יתבאר אח"ז במקומו והורה בזה השאלה הא'. ובב"ר אמרו והאדם ידע את חוה אשתו לא שמשה בריה קודם אדם הראשון והוא ידע אין כתיב כאן אלא והאדם ידע הודיע לכל דרך ארץ. רצו בזה שאותה ביאה ראשונה שידע אדם את חוה אשתו היתה בהמיית יותר מכל שאר ב"ח. והנה אמרה חוה כשילדה את קין קניתי איש את ה'. וכתב רש"י מב"ר כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו. אבל בזה אנו שותפים עמו. והרמב"ן כתב שאמרה הבן הזה יהיה קנין לה' כאשר נמות ישאר במקומינו לעבדו. ולי נראה שאמרה כן להתפאר שאם בפעם הראשונה האשה נקנית ונעשית מהאיש עצם מעצמיו ובשר מבשרו עתה נעשה האיש קין מן האשה חוה אמו בעזרת האל יתברך ואין מעלה א"כ עוד לזכר על הנקבה באמרו שהאשה יצאה מהאיש כי הנה גם עתה יצא גם האיש מן האשה וזהו קניתי איש את ה' שיחסה אותו לעצמה ולא לאביו. וממה שאמר ותוסף ללדת את אחיו את הבל ולא אמר ותהר עוד ותלד את הבל מורה ששניהם היו מהריון אחד כדבריהם ז"ל אם לא שקין יצא ראשונה ואחריו ילדה את הבל. האמנם למה נקרא שמו הבל מלבד מה שזכרתי שכבר כתבו בזה המפרשים והספקות שיפלו עליו. הנה האומות נשתבשו ואמרו שהיה שמו אבל באל"ף ואמרו שהתורה קראתו כן מפני שאדם וחוה נתאבלו עליו ימים רבים והוא טעות מבואר כי הבל הוא בה"א ולא באל"ף. והנכון בעיני שקין לקת לו אומנות לעבוד את האדמה לפי שלא היה ירא אלהים ולא חשש לקללת ארורה האדמה בעבורך שנאמרה לאדם אביו. גם שראה שהיה הצומח המדרגה הראשונה ממדרגות החיים ואחר שהיה האדם עפר ואל עפר תשוב בחר לנחלה לו עבודת האדמה להיותו נרדף אחר הדברים החמריים והקנינים המדומים ולכן נקרא קין מלשון קנין. אמנם הבל להיותו גדול הלב רודף אחר הכבוד המדומה והשררה נעשה רועה צאן מנהיג ורודה בב"ח שהוא יותר נכבד מהצומח ולכן היה שר וגדול ביניהם ומנהיגם בנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם כרועה הטוב ולזה נקרא הבל כי הכבודות והשררות הבל המה מעשה תעתועים. וכמו שהיו שניהם קין והבל בני חוה ומבטן א' בפעם אחת יצאו כן היו מלאכותיהם מפועל השכל המעשי ומידיעת הטוב והרע אשר התחילה אמם לאכול ממנו. והיה קין הבכור שיצא ראשונה כמו שהצומח יקדם לחי המרגיש והקנינים יקדמו בזמן אל הכבוד לפי שבאמצעותם יהיה האדם נכבד והנה התורה האלהית נתנה טעם אמתי לקריאת שמותיהם במה שאמרה ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה ופי' הכתוב יהיה כן ויהי שמו של הילד השני הבל בעבור שהיה רועה צאן מתעסק בהנהגה והשררה שכלו הבל ורעות רוח וקין היה זה שמו לא מפני שאמרה אמו קניתי איש את ה' אלא לפי שהיה עובד אדמה ומרבה בקנינים וימשך מזה שהשמות האלה התורה קראתם לפי עניני אומניתיהם ושבא בכתוב טעם שם הבל כמו שבא טעם שם קין והותרה בזה השאלה הב' שלא אמרה קניתי איש את ה' לתת טעם לשם קין כי אם לבאר כבודה ומעלתה שיצא ממנה איש ושמות קין והבל נזכרו באמרו ויהי הבל רועה צאן והותרה ג"כ השאלה הג' שהוא מדוע בחר הבל במרעה צאן בהיות אכילת הבשר בלתי מותרת להם שהנה היה זה להיות התעסקותו בחי המרגיש שהיא מדרגה נכבדת מהצומחת גם שהיה הבל מתפרנס בחמאה וחלב מהגבינה מהצאן מהצמר מהעור למלבושו להיותו נכבד מכל בית אביו. והנה הביא קין ג"כ מנחה לה' לא להודות לו על הצלחתם באומנותם אלא לפי שנתחדשה ביניהם קטטה שהיה קין אומר שמלאכתו ואומנותו היתה יותר טובה ונרצית לפניו יתברך להיותו עובד אדמה נותן לחם לכל בשר שכל זולתו יצטרך אליו והוא לא יצטרך אליהם והיא מעלה גדולה. גם שהיו בעבודתו מינים רבים מהפירות וירק עשב שהוא ערבות רב ומלבד זה היה ג"כ מפרי האדמה מוציא הפשתן שבו יכסה האדם ערומיו ולרמוז לזה אז"ל שזרע פשתן הקריב. גם שהיו הקנינים דברים הכרחיים לחיות האדם והחיות הכרחי להשגת שלמותו ולא היתה כן מלאכת הבל כי היא כלה בדברים מדומים את כל אלה ישא רוח. והבל היה אומר להפך זה שאומנותו יותר נכבדת מאומנות קין אם מפאת הנושא שהוא החי המרגיש ומלאכת קין היה צומח. כ"ש שהאדמה נתקללה בעבור אדם וקוץ ודרדר תצמיח אבל לא נתקלל מרעה הצאן ולכן הביא מבכורות צאנו ומחלביהן להגיד על שלמותם וברכתם עם שהיה בהם דברים טובים למאכל מלבד הבשר ר"ל חמאה וחלב ומגז כבשיו יתחמם. ומלבד זה היה ענין ההנהגה והכבוד טוב בעצמו עד שנקרא הקב"ה רועה ישראל והאבות הקדושים ודוד המלך כלם היו עתידין להיות רועי צאן ולא יקרא אחד מהם עובד אדמה ולהיות הקטטה הזאת ביניהם איש איש על מלאכתו אמרו ירא ה' וישפוט. ולכן הביא כל אחד מהם מנחה לה' מפרי אמונתו כדי שידע השם את אשר לו ואת הקדוש יקרוב אליו בשלחו אש מן השמים על המנחה היותר נרצית אצלו או בתתו ברכה מופלגת בדבר הנרצה כמו שכתב הרלב"ג. הנה התבאר מזה טעם המנחה הזאת והיתרה השאלה הד'. וזכר הכתוב ששעה הקב"ה אל הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה והיה זה אם שירד אש מלפני ה' ותאכל את המנחה כמו שהיה בקרבן נח ובשמיני למלואים ובחנוכת המזבח שעשה שלמה שהוא האות העצמי המורה על הרצון האלהי או ששעה הקב"ה אל הבל שנתן ברכה בפרי הבטן ואל קין ואל מנחתו לא שעה שלא נתנו השמים טלם והארץ לא נתנה יבולה ולא היה זה להיות מנחת הבל טובה ממנחת קין אלא שראה יתברך שהיתה כוונתו של הבל לרדוף אחר המעלה וההשכל יען ההנהגה והכבוד הוא מצרן וסמוך לשכל גם שהכבוד מונע את האדם מכל מדה פחותה ולכן היה הבל נכבד מטבעו שר ושופט על מלאכתו ומנהיג אותו. אבל קין היה עובד אדמה טבעו נוטה אל החמרי אשר קלל השם מבקש המלאכות ודברים מקריים כאלו נעשה בעצמו עבד לאדמה ולקנינים הבהמיים ולא מושל עליהם. גם שהקנינים מבלי הכבוד הם סבת כל פחיתות כי המבקש ההון ולא יחוש אל הכבוד יבא לידי גנבה והגזל ושאר המדות הפחותות הנה אם כן היתה מעלת קין על הבל מבוארת אם מפאת נושא מלאכותיהם ואם בהתעסק קין בדברים המלאכותיים שכל היום יחרוש החורש לזרוע יפתח וישדד אדמתו והבל היה מנהיג הדברים כפי הטבע מבלי מלאכה מעשית. קין היה נבהל להון מבלי הבטה אל הכבוד והבל בורח מכל פחיתות ומבקש כל מעלה ולכן וישע ה' אל הבל שפנה והשגיח בתכונתו הנכבדת שהיה בן חורים מעולה בכל דרכיו ואל מנחתו שהיתה מהחי המרגיש נולד כפי טבעו מבלי מלאכה כלל. ואל קין כפי רוע תכונתו ואל מנחתו שהיא עבודה מלאכותיית לא שעה והותרה בזה השאלה הה'. וספר הכתוב שחרה לקין ונפלו פניו ר"ל שחרה לו על היות אומנות אחיו הקטן טובה מאומנתו כאלו היה שר ושופט ומושל לפני השם וקין כעבד נרצע לפניו ונפלו פניו מאשר פרסם הקב"ה רוע תכונתו כאלו הוא חמור גרם לעבוד ולמשא והבל חשבו כמלך בגדוד. והקב"ה הוכיחו עליו באמרו למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תיטיב שאת כלומר למה חרה לך על משפטי ולמה נפלו פניך כמתבייש ומתקנא באחיך כי הנה הרשות והיכולת בידיך להתגדל עליו במעלה ושלמות אם תטיב את לבבך בהשלמת נפשך ולא תהיה כל היום עובד אדמה והוא אמרו הלא אם תיטיב שאת כאלו אמר אם תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך יהיה לך יתר שאת ויתר עז על הבל אחיך ובזה הודיעו שגם הבל לא היה שלם כראוי כי לא היה נמשך לחיים השכליים העיוניים אלא לחיים המדיניים המפורסמים ואם לא תיטיב תהיה מדרגתך שפלה לא בלבד אצל הבל אחיך ובערכו כי גם שלא יהיה בעולם אדם אחר זולתיך יהיה לפתחך החטאת רובץ והוא החסרון והדופי שידבק בך שהוא מפעל היצר הרע אשר הוא בקרב האדם ועליו אמר ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו כי החומר יסית את האדם לחטא אבל הוא כפי שכלו יוכל למשול עליו אם ירצה. הנה התבאר שתוכחת השם לקין היה כדי שיטיב דרכיו וישלים נפשו והותרה בזה השאלה הו'. והרלב"ג פי' נמשך לשטתו הלא אם תטיב שאת שישאו הצמחים פרים והארץ תתן יבולה ופי' הראב"ע ואליך תשוקתו למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל והוא אחיך סר למשמעתיך ואליך תשוקתו ואתה אם תרצה אהבתו תמשול בו כמו שימשול האח הגדול באחיו הקטן ממנו. והנה התעורר קין להרוג להבל לפי שבעבור שהיה קטן ממנו היה ראוי שיהיה נכנע אליו לא ימשול בו וכאשר ראה שבחר לו אומנות שררה והנהגה בלבו אמר המלוך תמלוך עלי אם משול תמשול בי גם שחשב שיהיה ישוב העולם ג"כ ממנו והוא ימשול בו וזרעו בזרעו תמיד וכדי להסיר עלו מעל צואריו גם כדי שישאר זרעו יורש כל הארץ ולא אדם מזרע הבל הרגו. והנה חשב קין אם כל דברי השם שאמר לו שכל הימים אשר הבל חי על האדמה יתגבר עליו וימשול בו כי ה' הדפו בששעה אל מנחת הבל. ושכאשר יהרגהו ישאר קין לבדו מושל בכל הארץ ואז ישא השם פניו אליו בהכרח כיון שאיש אחד אין בארץ לעבוד עבודתו. והחבר אמר למלך הכוזר שעל ארץ ישראל נפלה הקטטה בין קין והבל מי יירשנה ומי מהם ישאר במקום אביו לסגולה להדבק בענין האלהי ויהיה זולתו הקליפה וגם זה מסכים בצד מה למה שביארתי. וכתב יוסיפון שהיה הבל בן מאה שנה כשנהרג זהו פי' הפסוקים האלה לדעתו. ורבינו נסים כתב שקין להיותו סכל מאד בדרכי השם כמו שהורה עליו מה שהשיבו לא ידעתי השומר אחי אנכי חשב מצד סכלותו שמה שלא שעה אל מנחתו לא היה מצד עונו וחסרונו אבל היה בסבת הבל כי הנה ארכו הימים כל א' באמונתו ולא נתעורר הבל להקריב קרבן כי אם אחר שראה את קין מביא מנחתו שאז נתעורר גם הוא להביאה ושעשה זה להבאישו בעיני השם ולהתנשא עליו עם היותו קטון ממנו ושלכן הביא ממבחר צאנו ומחלביהם לבעבור לא תהיה מנחת קין נערבת כשתוקש אל מנחתו ולזה נאמר ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי שפירושו שנה כדברי הראב"ע. והודיע בזה שלסוף שנה תמימה אחר התעסק קין בעבודת האדמה הביא מפרי האדמה מנחה להשם. ולא נתעורר כל השנה ההיא הבל להביא מנחתו אלא כשראה שהובאה מנחת קין וכאשר ידע כמותה ואיכותה הביא גם הוא מנחתו גדולה וטובה ממנה כדי להקטינה ולהפחית מדרגתה לפני השם. ויורה על זה גם כן אמרו והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו כלומר שנתעורר על מה שעשה קין ולזה ויחר לקין מאד כי חרה אפו על אחיו בחשבו שכבר היתה מנחתו מקובלת ורצויה אם לא שבאה מנחת הבל היותר חשובה סמוכה אליה. ולכן הוכיחו השם למה חרה לך ר"ל בחשבך שהבל הוא הגורם ולמה נפלו פניך ע"צ הקנאה שאין הענין כאשר דמית שהנה אם תיטיב מצד עצמך תשא פניך ולא תבוש אז תתנשא במעלה ולא יוכל אחר לפגום מעשיך כמו שחשבת על הבל. אבל אם לא תיטיב שלא תהיה פעולתך טובה מצד עצמה לפתח חטאת רובץ ר"ל חסרונך לא יפרד ממך ואינך צריך לאחר שיפרסם חסרונך כי יצרך ישחיתך ועל היצר שהוא פועל החטאת אמר ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. והכוונה כלה שלא היה הבל ומנחתו סבה לשלא קובלה מנחתו של קין אלא שהיא בעצמה לא היתה ראויה ולא הגונה להתקבל. ועם שהודיעו הש"י כל זה הנה לא שככה חמתו של קין והוא אמרו ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה והאמירה הוא שהמשיכו בדברים להרחיקו מפני אביו או שאמר לכה נצא השדה. וגם נכון הוא שאמר לו כל מה שהוכיחו השם כדי שיחשוב הבל שסרה כבר עברתו ממנו וכן היה כי לא נשמר וכאשר מצאו בשדה יחידי מבלי אביו הרגו זהו דרך הרב הזה בפי' הפסוקים האלה והוא יפה אף נעים והותרה בכל א' מהדרכים האלה השאלה הז':

She gave birth … to … Hevel. “Vanity.” Hevel sought dominion over others, which is why he chose to be a sheperd. Kayin, on the other hand, desired material possessions, and because he lacked fear of Heaven he was unconcerned about the curse upon the soil.

Abarbanel on Torah, Genesis 4:1:13 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

וירא ה' כי רבה וגו'. עד סוף הסדר זכר הכתוב שהאנשים החטאים האל' בנפשותם לא נתנו אל לבם התראת השם ולא שבו מדרכם הרעה. וכבר הוסיפו על חטאתם פשע כל הימים ושראה יתברך שהית' רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבותיו לא היה פונה כי אם לרע כל היום. וכבר זכר המדיני בספר המדות שהחוטא במעשה לבד יש לו תקנה ותקוה לרפואתו מאחר שיש לו התחל' בריאה שהוא השכל. אבל הרשע שלא לבד הוא מקולקל במעש' אבל גם התאוה והשכל שהם התחלות המעשים הם נפסדים בו אין לו עוד תקוה כי במה יושע איפה ולזה אמר הכתוב שראה השם שהית' רבה רעת האדם בארץ המעש' וגם בתאוה ובשכל היה כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי הכח המתעורר באדם המרשיע כל אשר יוסיף בפשע יתחזק יותר ברעתו כי בהתמדת הפעולות יתחזק הקנין והוא אמרו רק רע כל היום שכל היום היה מוסיף ברוע ולכן נחם ה' כי עשה את האדם בארץ אמנם למה אמר כי עשה את האדם בארץ ולא אמר כי עשה את האדם בסתם. וגם כן למה נזכר השם הנכבד בן ד' אותיות תמיד בזאת הפרש' בהיותו מורה על הרחמים. הסבה בזה היא שהודיע הכתוב שהית' רבת רעת האדם בארץ רוצה לומר בסבת הארץ כי מפאת חמרו ותאותו שהוא סבת המרי והרע נמשך כל פשעו. ולכן במדת הרחמים כדי לרחם על הצלם השכלי שהיא הנשמ' הטהור' אשר שם באדם ראה שלא היה נכון שתתקשר ותתחבר עוד עם החומר העכור ואם כן לא עשה זה יתברך משנאתו את הגוף וחמרו כי אם מאהבתו וחמלתו על הנפש השכלית ולכן נזכר בזאת הפרש' שם הרחמים עם היות שנראה מספורה רע ועונש. ואמנם בספור שזכר את המבול ודינם זכר שם אלהים המור' על מדת הדין. ומסכים לזה אמרו רז"ל שפורענות הרשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין ר"ל שהרשע שיעשו יהיה כ"כ עד שימית השם נח משנאתו אותם לבד שזה יהי' במדת הדין אבל מצד רחמיו על נפשותיהם שיפרדו מהגופים המרשיעים ההם או להציל מידם הצדיקים ולזה נאמר כאן וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ רוצה לומר שנחם ממה שהדביק הנשמ' השכלית כבוד' בת מלך פנימ' בארץ חמרית ההיא כי ראוי היה להתחברה כפי שלמותה לחומר יותר נכבד מזה. ולזה המשילו רז"ל למי שצר צורה יפה בברזל אלו עשאה בכסף היתה יותר טובה ממנה הנה א"כ לא נחם השם ממה שברא את האדם בהחלט אלא ממה שבראו בארץ והנה התיר הכתוב לשון נחמה בש"י כדי לברוח מהיות בו חדוש ידיעה ושכלות דבר קודם היותו כי הנה האדם כשיעש' מעשה ולא יצא לו כמו שחשב יתנצל עם סכלותו כמו שאמרו השבטים הידוע נדע כי יאמר הביאו את אחיכם. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך. אבל האל יתברך שהכל גלוי וידוע לפניו קודם היותו היה יודע ענין אדם שכן יהיה ולכן לא התנצל בחדוש ידיעה ולא בסכלות מה שנתחדש אלא שנחם. וענין ההנחמות הזה הוא כשיובן כפי אמתתו בערכנו לא בערכו ית' והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחלה אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו ואינו כן כי לכך נתכוון בתחלה וכן היה יודע שיהי' כן היה הענין בזה שהשם יתברך לא נחם משברא את האדם והמציאו ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה ולא אמר נחמתי כי בראתים אלא כי עשיתים לפי שמתחלת הבריא' היה ידוע לפניו שלא היה כח בנבראים אשר מעפר יסודם שיגיעו אל שלמות' אם לא כשיתגלגלו עליהם כל אותם הגלגלים שנזכרו בספורים האלו כדי שיצאו מהם שנים שלשה גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ הנה א"כ ענין ההתנחמות שנ' בו יתברך אינו שנחם השם לברא את האדם אלא על מה שעשה אותם כלומר שתקנם ברבוי גדול כי במעשה והגדול שעשה בהם נר' ענין ההתנחמות אבל בערכנו הרואים מעשיו שהוא הורס וקוצץ מה שבנה אמנם אצלו יתברך אין שם לא נחמה ולא שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כי גלוי וידוע היה לפניו שכן יהיה הכל ועל מנת כך עשה והתקין כל מה שעשה ואמנם אמרו ויתעצב אל לבו כבר ראיתי דברי הרב המור' פכ"ט ח"ב שעצב יאמר על הכעס גם כן על המרי. ושכפי הענין הראשון יאמר הכתוב הזה שהש"י כעס עליהם לרוע מעשיהם ושאמרו אל לבו להגיד שלא אמר זה לזולתו. וכפי ענין אמרו פירש ויתעצב אל לבו שמרה האדם רצון השם כי הלב יאמר על הרצון ואינו נכון בפשט הכתוב והנראה לי בזה הוא שאין הכוונה שנתעצב השם אל לבו כי כל עצבון שיסמך לתיבת אל הוא מורה על הדבר אשר עליו יתעצב. וג"כ לא נאמר על המרי שמרו ועצבו האנשים רצון השם שא"כ היה ראוי שיאמר הכתוב ויעצב את לבו כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו יעציבוהו בישימון לא ויתעצב שהוא מההתפעל. אבל פי' הכתוב שהקב"ה נתקצף וכעס על לבו של אדם רוצה לומר על היותו רע כל היום כמ"ש למעלה ויהיה ויתעצב חוזר אל השם והוא מלשון כעס ואל לבו חוזר אל האדם כי בעבור שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום נתעצב ונתכעס הקב"ה אל לבו של אדם כלומר בעבור שהיה לבו של אדם רע כל היום. אמנם לפי דרך חז"ל בעבור שהיו המלאכים מקנטרין בבריאת אדם והקב"ה מדעתו ורצונו הפשוט בראו דברה תורה כלשון בני אדם שנתעצב אל לבו רוצה לומר שנתרעם על עצמו למה זה עשה את האדם ויהיה ענין העצבון אצלם הפסק השפע וההשגחה שהיה משפיע ומשגיח בבני אדם והפכו ישמח ה' במעשיו שהוא המשך השפע אליהם ולזה אמר ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כלומר עד עתה הייתי משפיע בהם ברכה ברבוי עד בלי די ועתה יהיה העצבון שאמחה אותם. והיה זה לפי שהרשע כשיתפשט בכל העולם ויהיה כללי אי אפשר שיתוקן כמו שיתוקן האיש האחד כשיחטא וכבר יכחיש דעת הרב המורה שנכתב שלא אמר זה לזולתו פסוק ויאמר ה' אמחה וגו' כי כיון שנתן להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה ראוי היה שיגלה את אזנם להישירם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולכן יהיה ויאמר ה' אמחה שאמרו למתושלח ולנח ולשאר חסידי הדור כדי שיוכיחום ויתרו בהם ויודיעום את אשר יקרה אותם באחרית ימיהם. והנה אמר אמחה את האדם אשר בראתי לפי שהאדם היה החוטא והראוי לעונש לא הב"ח שאין להם שכל אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגומר כי נראה מזה שבהמה ורמש ועוף מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית. ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם אמר שג"כ הב"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו. וכן אמרו בב"ר (מדרש איכה דף ע"ט) משל למלך שעשה חופה לבנו סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לחופה והתחיל לשבר את כל הכלים אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני בני יאבד וזו קיימת לפיכך מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים ועם היות שהגזרה כוללת הנה נח מצא חן לעשות עמו השם חסד ולהצילו ממי המבול וזה להיותו מרוחק מפשעי דורו והגיד עוד בזה שלא נצול נח במשפט כי לא היתה מדרגתו בחסידות כ"כ אלא בדרך חסד שמצא חן בעיני ה'. וכן דרש בב"ר אמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא אלא אפילו נח שנשתייר מהם. לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה'. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בפרשיות הסדר הזה הכולל מעשה בראשית הנפלא וענינו והתהלה לאל המהלל בתושבחות שהביאני עד כה בידיעת סודות תורתו והישיר לפני דרכו:

Adonoy was comforted (or “repented”). That is, it would have appeared to a human observer that He repented. That He had made man. Note that it does not say that He repented that He created man, but only that He made him — i.e. that He allowed him to become so numerous. Hashem knew from the start that a creature made of earth could only be brought to perfection after much tending and pruning. Adonoy said. He said it to Mesushelach and Noach who had been charged with rebuking and forewarning the people.

Abarbanel on Torah, Genesis 6:5:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

... Without a doubt, as Noach and his children left the boat they were desolate, grieving for the past, ‎and fearful, frightened of the future. This was for four reasons: …

Abarbanel on Torah, Genesis 8:15:21 · YU Torah miTzion Beit Midrash · excerpt; the full text is on Sefaria

ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו'. עד ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד וזה מהדברים ד'. הא' שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב' שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות שבהיותם בקבוץ מדיני כבראשונה כי תבא חיה כמו ארב יהיו מתקבצים אנשים רבים להרגה אבל עתה בהיותם יחידים היו מעותדים לכל מקרה ופגע. והג' שיהיו מתבהלים באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שנטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפרים הלא ירבו הימים והחדשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב כדומן על פני האדמה וטובים היו חללי המבול מן חללי רעב. והד' שהיו יראים פן יפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין ומפני ד' מחשבות אלו היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה וכמ"ש חז"ל אמר לו הקב"ה לנח צא מן התיבה ולא קבל עליו אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה וכאשר ראה ית' שהיו משתוממים לעבר נבהלים לעתיד על פי הד' דברים האלה דבר על לבם וברך אותם בדברים מיוחסים לכל אחד מהמחשבות אשר היו בלבותם וכנגד הא' שהוא מהעדר הקרובים והאוהבים שמתו להם במבול אמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר אתם תעשו קרובים ואוהבים מהיוצאים מחלציכם שהם יהיו יותר נאמנים באהבה מהאנשים הזרים וכאלו אמר אני אתן לכם כח רב בפריה ורביה באופן שתמלא הארץ מזרעכם מהרה. וכנגד המחשבה הב' מפחדם מהחיות הטורפות אמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים כי הצורה האנושית יש לה בטבע ממשלה ושולטנות על כל מיני החיים וכמאמרם ז"ל תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה כי מעלת הצורה האנושית נכרת בטבע לכל ואמר בידכם נתנו להגיד שכבר קנו מן התיבה קנין ההכנעה והכבוש לפניהם ויתמידו תמיד עליה. וכנגד המחשבה הג' מהעדר המזונות אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כאומר אם אין לכם פרי לאכול קחו מהב"ח למזונותיכם והוא אמרו כירק עשב נתתי לכם את כל ר"ל שהבשר יעמוד לכם במקום הירק עשב שנתן לראשונים. הנה התבאר הסבה למה ברך השם לנח ולבניו בדברים האלה שכבר ברך בהם את אדם הראשון שהיה זה כפי המחשבות שהיו לנח ולבניו נמשכות מענין המבול והותרה בזה השאלה הז'. ולמה הרשה לנח אכילת הבשר (שבת קנ"א) מה שלא הרשה לאדם הראשון שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר כמו שאמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונאמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב התיר להם אכילת הבשר והותרה השאלה הח'. ולפי שבהרגם הב"ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי"ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי' ישר אמתי והותרה השאלה הט'. וכנגד המחשבה הד' שהיו יראים מעצמה אם יהרגו אלו לאלו אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. כאומר אמנם חשבתם מעצמכם אם ימית ויהרוג א' מכם את אחיו כאשר עשה קין להבל להיותכם יחידים בארץ אודיעכם ואזהיר אתכם שיהיה עונש ההורג גדול מאד כי אני את דמכם בעבור נפשותיכם שהיא נפש יקרה אדרוש לנקום נקמתו כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב"ח ולכן אמר מיד איש אחיו לרמוז אל קין והבל וא"ת ואיש אין בארץ לשיעשה משפט ברוצח דעו כי הרבה פתחים למקום לנקום נקמתו. ולכן במקום שאין אדם לנקום דם הנרצח מיד כל חיה אדרשנו כלומר שעל ידי החיה הטורפת יהיה משפט הרוצח ובמקום שיהיה אדם אדרוש על ידו דם הנרצח והוא אמרו שופך דם האדם באדם ר"ל אדם אחר דמו ישפך באופן שעכ"פ ההורג יהיה נהרג אם ע"י אדם ואם ע"י סבה ונתן הסבה למה ידרוש דם האדם ולא יעשה כן בדם הב"ח הנהרגים לאכילה כי בצלם אלהים עשה את האדם רוצה לומר ואין ראוי להשחית צלם נכבד כמוהו מה שאין כן בב"ח שלא נבראו בצלם. ומזה תדע שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו רומז אל הנפש החיונית המרגשת שהיא הנשואה בדם ונתיחסה אל הבשר כמו שכתוב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש הוא רמז לנפש המשכלת והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מפאת נפשו השכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש אמר בענין הב"ח אך בשר בנפשו דמו רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם שהיא השכלית כי למ"ד לנפשותיכם תשמש בעבור כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. הנה התבארו פסוקים אלו והותרה השאלה הי'. והר"ן כתב מיד כל חיה אדרשנו שאם חית השדה תשפוך דם האדם השם ידרשנו לנקום נקמתו כי לא הותר לחיה בשר האדם כמו שהותר לו בשדה וענין זה הוא שהטביע השם טבע לכל חיה ההורגת אדם שיחלש טבעה באופן שכל מוצאה מן החיות יהרגנה לרוע ענינה. אבל איני יודע מאין זה לרב. אמנם אמרו אחר זה ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענינו אצלי כדמות תולדה מכל הדברים כאומרו ועתה השיבותי על כל מחשבותיכם ותקנתי כל הענינים אין ראוי שתמנעו עצמכם מן ההולדה אבל שתזדווגו לנשותיכם. ואפשר עוד לפרש שהוא חוזר לענין קין והבל כלומר ומלבד מה שאמרתי לכם בעניניכם מצד עצמכם לא תהיו סבה בקטטות ומדנים בין אחים בהיותכם תמיד מחוברים במקום אחד ואתם לא תעשו כמעשה קין והבל שלהיותם מחוברים במקום אחד נמשכה ביניהם הקטטה והמריבה אבל אתם פרו ורבו ולא כמו שעשה הבל שלא הוליד שרצו בארץ ר"ל התטבעו בה מפה אל פה כל אחד לדרכו וכל א' יצלח במחוזו ולא תהיה ביניכם לא קנאה ולא תחרות ותהיו רבים וגדולים בארץ ולא תהרגו איש את אחיו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הי"א:

...And since they would learn the trait of cruelty from their killing animals in order to eat them, it forbade them [eating] a limb from a live animal, which is an even greater cruelty. And this is its statement, "But you may not eat meat in its soul (benafsho), its blood." And the [letter] bet, of benafsho is used in the place of "with," as in (Exodus 14:18), berikhvo oveparashav (with his chariot and with his riders)"; and (Exodus 15:20), "betupim ouvimacholot (with drums and with dances)." [Hence] the verse is saying, when the soul - its blood - is in it, do not eat from the meat. And this is a truly straight and true explanation...

Abarbanel on Torah, Genesis 9:1:1 · Sefaria Community Translation

כבר זכרתי בסדר בראשית ובסדר נח ג"כ שזכר התורה האלהית שלש התחלות באומה הישראלית הראשונה והיא היותר כוללת היה אדם הראשון ובא ספור ענינו בסדר בראשית כי הוא היה לאומה כערך הצומח לחי. וההתחלה הב' היא מיוחדת היה נח וסופר ענינו בסדר נח והוא היה בערך האומה כצורה המרגשת לחי וכן אומר עתה שההתחלה השלישית היותר מיוחדת היה אברהם ובאו ספורי עניניו בסדר הזה ובסדרים הבאים אחריו והיה ערכו אצל האומה בערך הצורה האנושית המשכלת לחי מדבר. וכבר יורו על זה עשרה דברים אחרים מספוריו. הא' מפאת המצוה שצווה בה לך לך מארצך וממולדתך ומבי' אביך כי כן הנפש המשכלת תעזוב הדברים החמריי' מהארץ והקרובים כדי להתעסק בשלמות' להיותם מעיקים אליה ומטרידים אותה. הב' מפאת המלכי' שנצח אברהם כי כמו שהד' מלכים נצחו את הה' ואברהם משל בכלם כן ד' איכיות הראשונים מושלים בחושים החמשה והצורה המשכלת תמשול בחושים ובאיכיות כלם. השלישי מפני בזות והקנינים והממונות כמ"ש הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי כן דרך הנפש המשכלת שתבזה הממונות והקנינים המדומים ותרים ידיה אל ה' להדבק בו. הד' מפאת קריאת אברם בשם ה' כמ"ש (בראשית י"א ל"ט) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ויקרא בשם ה'. ויקרא שם אברם בשם ה'. כי כן דרך הנפש המשכלת להתבודד באלהיה ולהדבק בו כל מה שאפשר. הה' מפאת בניו שהיו לו שני בנים א' מהגר השפח' וא' מהגבר' שרה וכן הצורה האנושית תתחלק לשכל מעשי ולשכל עיוני והיה השכל המעשי נולד מהשפחה כי הנהגת הדברים החמריים המפורסמים הוא הגרות והעבדות. אמנם השכל העיוני היה בן שרה הגברת מעיינת באל ית' ובמעשיו שהיא השררה האמתית וכמו שהשכל המעשי קודם בזמן לשכל העיוני וכאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. כן ישמעאל קדם י"ג שנים ליצחק בן שרה. הו' מפאת המילה שצוה השם לאברה' שיכרו' את בשר ערלתו להתרחק מהתאוו' המותריו' כי כן ראוי לנפש המשכלת להרחיק הערלה והמותרות הנמאסי' אצלה. הז' ממה שנראה השם אל אברהם באלוני ממרא והודיעו הדברים העתידי' להיות אם מהד' מלכיות ואם מענין סדום ועמורה כי כן הנפש המשכלת תראה את האלהים ותשיג את אלהותו ואופני מעשיו ותזכה לדעת העתידות בדרך נבואיי ולכן תמצא שלא נאמר לאדם ולא לנח וירא אליו ה' אלא לאברהם כמו שלא תיוחס ההשגה האלהית אל הנפש הצומחת ולא לחיונית אלא לנפש המשכלת. הח' מפאת מה שאמרה שרה לאברהם (בראשית ך"א י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ואמר לו השם כי ביצחק יקרא לך זרע כי כן השכל העיוני הוא לבד יורש הנצחיו' והחיים המתמידי' המאושרי'. אמנם השכל המעשי בן האמה לא יירש נצחיות כלל כי יפסד בהפסד האיש ולכן ביצחק יקרא לך זרע אשר יירש את ארץ חיים לא בבן האמה. הט' מפאת העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו ורצה לשחטו לקיים דבר השם וכן השכל העיוני כאשר במחשבותיו והקשיו יטה מדרך התורה ואמונותי' יעקוד אותו אדם על גבי מזבח השם ויכניעהו לקבל תורתו ואמונתו. היה מפאת נשואי יצחק שצוה אברהם לאליעזר שלא יקח אשה ליצחק כי אם ממשפחתו ומבית אביו וכן ראוי שהשכל העיוני לא ישים תכלית עיונו בחכמות חצוניות שהם באמת מורת רות לתור' האלהית כבנות הכנעני אבל תהי' בתורת ה' חפצו כי היא היתה אשר הוכי' השם להשיג אל השלמו' האנושי ובהיות התור' אלהית כבר תתיחס אל הנשמה השכלי' והיא ממשפחת' ומבית אביה. הנה התבא' מעשרת הדמויי' האלה שהיה אבינו אברהם ביחס זרעו ואומתו בערך הנשמה השכלית באדם. וכבר ידעת שיש בנפש המשכלת שלש מדרגות זו למעל' מזו האחת נקראת אצל החכמים שכל היולאני והב' שכל נקנה. והג' שכל נאצל. וביאורם הוא כי הנפש המשכלת בראשונה בהיותה בכח לקנות הידיעות והמושכלות ומוכנת להשגת האמתיות תקרא שכל היולאני ר"ל כחני שטבעו לקבל המושכלות כדמות טבע ההיולי שהוא החומר הראשון לקבל הצורות הטבעיות. והשני ישתלם השכל ויצא מן הכח אל הפועל בקנין הידיעות והאמתיות ואז יקרא שכל נקנה או שכל ידיעיי וחכם. ואחרי השתלמו בזה יגיע למעלה יותר עליונה הפלא ופלא הוא מדרגת הדבקות האלהי ויביט כל האמתיות יחד בהביטו אל עצמו כי הוא יתעצם בידיעת כללות הנמצא ובזה יגיע להכרת הרוחניית בעצם הראשון ית' וזה נקרא שכל נאצל ומאוש' ואצלינו יקרא שכל נבואיי. וראוי שתדע עם זה שהנפש השכלית בכלל תתחלק לעיונית ומעשית בכל אחת ממדרגותיה ובכל א' המעשי הוא כדמות נובלת העיוני וכצל הנוטה ממנו כי החלק השכלי הוא נפרד מן הגשמות וההפסד בכל חלקיו ואינו נתלה בפעולתו בעניני הגוף כפי טבע האפשר והנה אין כן השכל המעשי ממנו שהוא נתלה בדברים האפשריים מצרכי הגוף וטבעו אלא שהם מונהגים ומיושרים על פי השכל ולכן יפסד בהפסד הגוף. אם במדרגה הראשונה שהוא השכל ההיולני יש הרצון שהוא החלק המעשי ממנו שכמו שהכח המעשי מיושר על האמתיות בכח כך הרצון מיושר אל קנין הפעלות הטובות בכח. ובשניה שהוא השכל הנקנה יש המזימה הנקראת פרודינסיא"ה שהוא המעשי ממנו שכמו שהשכל הנקנה הוא קנין הידיעות האמתיות ככה מזימה הוא קנין הפעלות הנאותות ולכן נזכרו יחד בכתוב דעת ומזימה. ובמדרגה השלישי הנבואיי' יש נבואות העתידות והישרת העם במוסרים והמעשים הטובים שהוא החלק המעשי ממנה כמו שהשכל הנאצל הנבואיי הוא שלמות ההשגה הרוחנית המתיחדת בנמצא בכלל ובהתחלותיו הרוחניות ככה המעשי ממנו הוא הודעת העתידות בדברים פרטיים ומטבע האפשרות והיישרת ההנהגה השלימה ועבודה אלהית. והנה בדמות שלשה מיני שכל הנמצאים באדם השלם היו באומה שלש התחלות שכליות משתלשלות זו מזו והם אברהם יצחק ויעקב כי אברהם היה דוגמת ההתחלה הראשונה בדמות השכל הכחני המוכן מהשגת הדברים המדעיים והשגת האמתיות גם אל הדבקות האלהי והנבואיי השלם והיה נחלק לחלקים חלק נצחי שכלי והוא ביצחק בן הגבירה שרה וחלק מעשי נפסד והוא בן האמה ישמעאל כי המעשי נתלה בגוף שהוא שכחת השכלי. ואמנם יצחק היה דוגמת השכל הנקנה ולכן היה עולה תמימה ונאמר לו אל תרד מצרימה והוא קנה השלמות בכח העקדה וגם הוא נחלק לשנים לחלק הקנין המדעי אשר השתלשל ביעקב ולקנין המעשי אשר השתלשל בעשו ושמו יוכיח עשו מלשון מעשה. ויעקב הוא דוגמת השכל הנאצל שהוא תכלית השלמות וכן שם יעקב מלשון עקב שהוא נאמר אל התכלית. ולהיות בזה מדרגת הנבואה והדבקות האמתי בהתאחדות לכל המציאות עם ההתחלה ראשונה ית' ראה יעקב כלל המציאות במראת הסלם. ובתנחומא פרשת מקץ אמרו ז"ל אתה מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא על אברהם ולא על יצחק אלא על יעקב שנאמר והנה ה' נצב עליו אמר ר' סימון אין המלך נצב על שדהו לא כשנזרעת ולא כשנחרשת ולא כשנעבדת אלא אימתי נצב עליה כשהיא עומדת בכרי כן אברהם עבד אדמה שנאמר קום התהלך בארץ יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ולא נצב עליהם בא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ועמד עליו שנאמר והנה ה' נצב עליו הוי אשרי שאל יעקב בעזרו. הנה בארו בדמות נפלא מה שאמרתי לך כי יחסו עבודת הארץ לאברהם שהוא הכנת ההישרה וההשגה האלהית. ויחסו הזריעה ליצחק כי הארץ תקבל הזרע ותקנהו בעצמה כמו שהנפש המשכלת תקבל המושכלות ויחסו ליעקב כרי התבואה שהוא התכלית ובו כל הידיעות והאמתיות יחד אשר נזרעו בקניית המושכלות ע"ד החקירה ודמות כרי התבואה הוא נכבד מאד אל מדרגת הדבקות שכמו שבכרי התבואה יתאחדו ויתקבצו כל גרעיני החטה עם כל רבויים ככה בהשגה אחת מהדבקות יושגו כלל המושכלות האמתיות יחד באופן אלהי נפלא מאד. וביארו היות כל זה בענין השכלי באמרם שהקב"ה לא נצב אלא על הכרי שהוא יעקב כי הוא ביחוד התחלת מדרגת הדבקות לאומה. ומראת הסלם היתה כדי שבה יתיחדו ידיעות הנמצא כלו ויתיחדו יחד בשכל הנאצל ולהיות גם בזאת המדרגה החלק השכלי המדעי והחלק המעשי היו מבניו של יעקב קצתם מן הגבירות וקצתם מן השפחות. וכבר ידעת שהספורים האלה כלם היו וקרו כלם כפשוטם לאנשים הרשומים ההם וראשי בני ישראל המה. האמנם למדנו מעניניהם למודים מועילים בחכמת המציאות ובעניני האומה וידענו שהאבות הקדושים ההם נבראו בצורת המציאות השכלי וכמ"ש חז"ל האבות הם הם המרכבה. ומזה הצד בדרוש כתרי אותיות היה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והיו חכמי הקבלה מעמיקים עצה בדמותם התחתונים לעליונים וכלם דברי אלהים חיים. ואחרי ההצעה הזאת אשוב לפרש הפסוקים על פי אמתתם ופשוטם ואעיר ראשונה עליהם שאלות כדרכי:

I already recalled in the order of Genesis and the order of Noah as well that the Torah of God recalls three beginnings for the Israelite nation. The first ... was the first Adam.

Abarbanel on Torah, Genesis 12:1:1 · Sefaria Community Translation

השמש יצא על הארץ וגו' עד ויסע משם אברהם. הנה הגבילה התורה הזמן אשר בא לוט בצוער באמרה שהיה כשהשמש יצא על הארץ לסבות. ראשונה להודיע שהיתה צוער קרובה לסדום וכמ"ש לוט הנה נא העיר הזאת קרובה ולכן בהיות שיצא מסדום בכמו השחר עלה הנה כשהשמש יצא על הארץ כבר היה בצוער. ושנית להודיע שעם היות שאמר הכתוב וה' המטיר על סדום וגו' הנה לא היה כענין המטר ולכן לא נתקדרו השמים בעבים ולכן בצאת השמש בגבורתו והיום צח הוריד השם גפרית ואש כי נתהוו בחלק העליון מהאויר כדמות הברד כמ"ש ואש מתלקחת בתוך הברד ולכן ירד כמו שירד המטר גפרית ואש וכדי שלא נחשוב כמו שחשב הרלב"ג שהגפרית והאש נתהוו בבטן הארץ אמר הכתוב מאת ה' מן השמים שמלמעלה ירד האש והגפרית מבלי סבה טבעית כי היה זה מכלל הנפלאות העצומים. ואמר ויהפוך את הערים להגיד שבמקום שהיה הככר ההוא דשן ורענן כגן ה' כארץ מצרים נעתק מההפך אל ההפך והיה כלו שרוף ונגוב כנציב מלח ולזה יזכירו הכתובים תמיד בענין סדום ועמורה הפכה. כמהפכת סדום ועמורה ההפוכה כמו רגע. ואמנם אמרו ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח נשתבש הרלב"ג ופירש שאינו חוזר ותהי נציב מלח לאשתו של לוט כי אם אל סדום שנעשתה נציב מלח אבל אשתו של לוט מתה מעצמה כי ענין הבנות יורה עליו והנה הביאו לדעת הזה באמרו שלמה יעשה השם הנס הזה לאשתו של לוט. והוא באמת דעת כוזב כי הנה לא היה הנס ההוא לטוב כ"א מכה שאם ירד עליה אש וגפרית כפי המנהג הטבעי תמות. ואם לא נאמר כן מה תהא גזרת הכתוב ותבט אשתו מאחריו כי היה לו לומר ומתה ויהיה ענין אחר ותהי נציב מלח אלא שאין הענין כמ"ש כי אם שאשתו של לוט הביטה מאחריו ר"ל מאחרי לוט בעלה כי אחרי שהוא יצא מסדום וצוה לו המלאך המלט על נפשך אל תביט אחריך שענינו כמו שפירשתי שלא יחוש לנכסיו ולרכושו הנה היא לא עשתה כן אבל הביטה מאחריו כלומר שהתעסק' להציל הצאן והבקר ושאר הנכסים הפך מה שצוה לוט ולכן בהיותה משתדלת על זה לא הלכה עם בעלה והדביקה הרעה ותהי נציב מלח כשאר העיר. ואמנם אמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וגומר וישקף על פני סדום וגו'. כתב הר"ן שאברהם חשב שבבא המלאכים סדומה יחתו אנשי העיר מפניהם וישובו אל ה' כי לזה לבשו צורה מלאכיית בבואם שם. ולהיות אברהם מסופק איך נפל משפט סדום השכים בבקר ללכת אל המקום אשר עמד שם וידע וראה כי כבר ירד רע מן השמים על הערים ההם וכבר נמצא בדברי הרמב"ן קרוב לזה וכתב עוד בפירוש ויהי בשחת אלהים את ערי הככר שענינו שעם היות שלא הועילה תפלת אברהם למלט סדום ועמורה כי כבר השקיף וראה הכל נשחת עכ"ז הועילה תפלתו וזכותו כי נמלט לוט בעדו לא שמצד עצמו היה ראוי לכך אבל ענין הפסוקים הוקשה לי עכ"פ לפי שהיה לו לומר וילך אל המקום אשר עמד שם את פני ה' לא שיאמר וישכם אל המקום כ"ש כי למה הלך אל המקום ההוא ואולי לא היה גבוה לראות משם את ארץ הככר. ויותר קרוב היה שישאל אברהם לבורא ית' איך נפל דבר ולכן יותר ראוי לפרש שאמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום ענינו ששב בבקר כשהקיץ משנתו אל מדרגתו ודבקותו בהתבודדות אל המקום אשר עמד שם את פני ה' כי המקום יאמר על המדרגה כמו שפירשתי למעלה ובהיותו באותו דבקות והתבודדות השקוף ושוטטה מחשבתו על סדום ועמורה ועל כל פני הארץ הככר וראה בנבואתו והנה עלה קטור הארץ כקטור הכבשן כי הנה הנביא יראה כל התמונות בו ית' כמו המראה בהיותו נכחה. ואז ראה ג"כ בהתבודדותו ונבואתו שבשחת אלהים את ערי הככר זכר את לוט ובזכותו שלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. ומזה תדע שהפסוק הזה ויהי בשחת אלהים וגו' אינו ספור כ"א היה כן יקשה מאד ענינו לפי שכבר נזכרה הצלת לוט אבל הוא נקשר עם הפסוק הקודם וישקף על פני סדום ועמורה והכוונה שכאשר השכים בבקר אל מדרגת התבודדותו השיג וראה שסדום ובנותיה נשחתו ושבעת ההשחתה הציל את לוט בזכותו ואז שקט לבו כי לולי זה היה מצטער מאד על אבדת אחיו בראותו הפכת סדום והיה מתפלל עליו אל האלהים או היה שולח מלאכים לדעת שלומו או מקונן על אבדתו אלא שהענין כלו כמו שפרשתי ואל יקשה עליך אמרו ויזכור אלהים את אברהם והוא היה הרואה כי כן כתיב נשי למך האזנה אמרתי והתבונן אמרו בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט שהוא להודיע שהיה ראוי לוט להיות נענש עמהם אחרי שנפרד מאברה' ונתחבר עם הרשעים אלא שזכר השם את אברהם ובזכותו נצול והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ"ט. וזכר הכתוב שעלה לוט מצוער וישב בהר הוא ושתי בנותיו עמו להגיד שהיה מפחד כ"כ שחשב שגם צוער תתהפך להיותה מערי הככר שנגזרה עליה הגזרה ועם היות שהמלאך נשא פניו בענינה חשב שהיה זה לשעתו עד שימלט ההרה ולכן ירא לשבת בצוער וישב בהר וגם ירא לשבת בהר ההוא נגד השמש פן ירד עליו גפרית ואש ולכן ישב במערה להשגב בה. והנה לא הלך לוט אצל אברהם בדעתו ששם נפשו בכפו למלטו מיד ארבעת המלכים לפי שבוש מאברהם שעזב חברתו והלך לשבת בערי הככר ולכן כאדם קץ בחייו נתבייש ללכת אצל אברהם עני ודל ובחר לשבת במערה ופתה את בנותיו לאמר שצוער שיצאו ממנה נהפכה שהיא לא נמלטה אלא בעדו כדי שיתישב בה אבל בצאתו משם נהפכה ג"כ וגם שכל העולם נפסד עם סדום ובנותיה כי היה ההפסד כללי כמבול והפחידן שלא יביטו לארץ פן תמותון כאמן. והמה היו כיונות פותות אין לב והאמינו לדבריו לחולשת דעתן ולזה אמרה הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ כי חשבו כי צוער גם היא נהפכה ושכן נהפך העולם כלו ולא עשו אם כן מה שעשו מפני צניעותן כמו שכתב הרמב"ן אלא שחשבו שהיה העולם חרב. ואפשר לפרש ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ שמפני שראו נבלת הסדומיים חשבו שכל העולם כלו כן והוא אמרם לבא עלינו כדרך כל הארץ לכך הסכימו להשקות את אביהן יין ולשכב עמו לחיות ממנו זרע. וכבר שבחו הפועל הזה במסכת נזיר ובמסכת הוריות עם היותו מגונה. ואמרו (נזיר דף כ"ג) לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ד' דורות למלכות. ואין ספק שמעת הריונם עד עת לידתם ידעו האמת מאנשי העולם לכן כל אחת קראה בנה מורה על אמת' הענין להנצל מלעז הזנות כי הבכיר' מואב כלומר מאביה והצעיר' העלימה יותר הענין וקראתו בן עמי וכבר יורה הכתוב שלוט אעפ"י שלא הרגיש בשכיבת הבכירה הרגש שלם כבר הרגיש בה הרגש מה ולכן נקוד על ובקומה. אבל הצעירה עשאתו כ"כ בצנעה שלוט לא ידע בשכבה ובקומה ומפני זה הבכירה לא חששה אל גנות אביה וקראה בנה מואב כדי שנדע שלא התעתה רוח זנונים אלא מה שחשבה מהפסד אנשי העולם אבל הצעירה להיותה יותר צנועה בענין היתה ג"כ בקריאה שם בנה כמו שביארתי וכמו שכתב רש"י בפירושו. ונכתב הספור הזה להודיע קורבת שתי האומות האלה עמון ומואב עם ישראל ושעל כן צוה ית' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגומר וגם לשנדע שרש שתי נשים יקרות שבאו מהם והותרה בזה השאלה הל':

He lived in a cave. He was embarrassed to face Avraham, who had separated from him, so he told his daughters that the entire world was destroyed.

Abarbanel on Torah, Genesis 19:23:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

השאלה הא' בהכפל וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ורש"י פירש פקד את שרה על ההריון ויעש ה' לשרה על הליד' ואינו נכון כי אחר שיעד' בידוע שתלד. והרמב"ן כתב שפקד ענינו זכר ושהוא לשון נהוג בעקרות כמ"ש ויזכור אלהים את רחל. ולחנה ויזכרה ה'. וגם זה אינו נכון כי שרה לא הית' נשכחת לשיצטרך לומר בה שזכר' כי הנה המלאך יעד' שתלד והגביל בה המועד שתלד בה ולא היה אם כן בה שכח'. גם כי לשון פקד אין ענינו זכר והעד פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ולא היו נשכחים שמה וכל שכן העשוי להם בכל יום שלא תפול בו השכחה:

The first question is about the repetition, "And the Lord took account of Sarah as He had said, and the Lord did to Sarah as He had spoken" (Genesis 21:1). And Rashi explained (Rashi on Genesis 21:1) [that] "He took account of Sarah as He had said," is about the conception; and "the Lord did to Sarah," is about the birth. But this is not correct; as once He informed her, it is [already] known that she would give birth. And the Ramban wrote that the content of, "take account (pakad)," is remembered, and that it is an expression that is common with barren women - as it is written (Genesis 30:22), "And God remembered Rachel"; and, with Channah, "and the Lord remembered her" (I Samuel 1:19). And this too is not correct. For Sarah was not forgotten, that it should be required to say about her that He remembered her. As behold, the angel had made knows that she would give birth and specified a time limit when she would give birth. And as a result, there was no forgetting about her. Moreover, the content of the expression, (pakad), is not, remembered. And the testimony [about this] is, "I have surely taken account of (pekod pakadati) you and that which is being done to you in Egypt" (Exodus 3:16). But they had not been forgotten there; and all the more so is forgetting not relevant to that which was done to them everyday!

Abarbanel on Torah, Genesis 21:1:2 · Sefaria Community Translation

וישכם אברהם בבקר עד ויקרא אליו מלאך ה'. יראה שהיתה הנבואה הזאת לאברהם בחלום הלילה ממה שאמר וישכם אברהם בבקר והנה זכר הכתוב כל הפרטים האלה ממעשיו להודיע שלא היה מעשהו פתאומי כאדם ההורג את עצמו אבל במתון ובנחת גדול ג' ימים בלי חרטה. והנה האל ית' אמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך וכן ואכלה אותם כרגע להגיד שלא יתאפקו רחמיו לעשות בהמשך הזמן אלא כרגע פתע פתאום אבל אברהם כבש רחמיו כל אותה הימים בעשותו כל המעשים אשר יעשה מבלי חרטה וחזרה לאחור ולזה נאמר וישכם אברהם בבקר כאיש מהיר במלאכתו ולחפצו לעבודתו הוא עצמו חבש את חמורו וכן אמרו בבראשית רבה אמר רבי שמעון בן יוסי וכי לא היו לו כמה עבדים לחבשו אלא אהבה מקלקלת השורה. ואמר ויקח את שני נעריו כי הוליכם כדי שיצחק לא ירגיש בדבר למה היה מוליכו עמו וגם כדי שינהיגו את החמור טעון העצים כי לא יסבול יצחק לשאת אותם על שכמו שלשת ימים. ומטעם הענין אפשר גם כן לפרש שהשכים אברהם בבקר כדי שלא ירגישו אנשי העיר שהיה הולך בדרך כי להיותו נשיא אלהים בתוכם ילוו אותו ויחקרו לדעת אנה הוא הולך ועל מה הוא הולך ומפני זה עצמו הוא חבש את חמורו כי אם היה מצוה לאנשיו לחבשו היה מתפרסם הדבר בבית ונשמע קולו בעיר. ולזה גם כן חבש חמור ולא גמל שהיה מדרכם בארץ ההיא לרכוב על הגמלים וכמו שיראה מענין אליעזר עבד אברהם בנשואי יצחק. ואם יזדמן שיראה אדם הגמל חבוש ובפרט אותו של אברהם אין ספק שיתפרס' שהוא רוצה להלוך בדרך רחוקה אבל החמור יחשבו שהיה חבוש לאחד מעבדי הבית להביא עצים או דבר אחר הצריכים אל הבית ואמנם אמרו ויקח את שני נעריו אתו הוא לזה הטעם בעצמו שכדי שלא תתפרסם הליכתו לא קראם ולא אמר הכינו עצמכם ללכת בדרך כדי שלא ישאלו אנה ועל מה הולך והוצרך הוא לקחתם עמו שלא קראם בואו עמי אבל לקחם ואחז בהם בידיו והם הלכו אחריו. ואמר שני נעריו המיוחדים לו לשמשו ונמצאים עמו תמיד לא יפרדו ממנו וזה כלו כדי שלא יורגש הדבר ולזה בעצמו בקע עצי עולה הוא בעצמו ולא צוה לעשותו כדי שלא יתפרסם הדבר. ואמנם אמרו חמורו בכנוי אליו י"ל לפי הפשט שהיו חמורים הרבה בבית קצתם לרכוב עליהם וקצתם לטעון ואברהם לא רצה לחבוש אלא חמור אחד שהיה מיוחד אליו כדי שלא יורגש חסרונו בבית כי כל א' מהמשרתים יש לו בהמה מיוחדת בבית לעבוד עבודתו אותה יבקש בכל יום. ואמנם החמור המיוחד לבעל הבית לא יבקשהו אדם כי לא ישתמש בו. ולפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החמר ראו החכמים ז"ל ע"ד המליצה לדרוש ויחבוש את חמורו שחבש והכניע את החומר והיצר שלו כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו ומשה רבינו בנתינת התורה שנתנה ע"י משלים אמיתי לפסוק מהם זוהמה של נחש ומלך המשיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד לכן ארז"ל במליצתם שזה החמור בעצמו שחבש אברהם הוא אשר רכב עליו משה הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח ר"ל שאותו החומר שהכניע אברהם תחת שכלו הכניע ג"כ משה רבינו בקבול התורה והכניע ג"כ מלך המשיח לחתנו שלמים בתכלית השלמות וזכרו אלה הג' אברהם ומשה ומשיח להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו והותרה בזה השאלה הח' והט'. ואמנם אמרו ויבקע עצי עולה יש מי שפי' שהוליך אברהם מביתו עצי העולה כדי שידגיש יצחק בדבר וישאל מאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והיותר נכון אצלי שאברהם לא לקח עצי עולה מביתו פן תשאלהו הצדקת כמו ששאל בנה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה אבל אחרי שיצא מביתו עם נעריו ועם בנו בדרך בקע עצי עולה וישם אותם על החמור וילך עם יצחק בנו אל המקום אשר אמר לו האלהים כי לא נפל לבו ולא נחלש כחו מהמעשה ההוא עד השלימו אותו ובזה הותרה השאלה הי' והנה הלכו ג' ימים בהר המוריה מהר להר לראות איזה ההר אשר יבחר ה' בו וזהו אמרו ויהי ביום השלישי וישא וגומר ר"ל ביום הג' בהליכתו בהר המוריה ראה המקום המיוחד כי ראה בעין שכלו ונפשו אמרה לו שהוא ההר שנרצה לפניו ית' וזהו דרך נבואה. או שראה ענן קשור על ההר כדברי חז"ל ואז אמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור כי הסכים מרחוק ולא סמוך אליו כדי שלא ירגישו בדבר. האמנם כדי שלא יחשבו שהיה לו לעשות דבר גדול ויתעכב שמה ויחקרו אנה הולך אז ילכו אחריו לכן אמר שבו לכם פה עם החמור כי אני לא אתעכב אבל כמעט רגע אבא אליכם ולכן ראוי שלא תלכו למקום אחר כלל כי אולי אבא ולא אמצא אתכם וג"כ לא תעזבו החמור שילך לרעות בשדות אלו אבל יהיה מזומן עמכם לכשנבא לרכוב עליו וכאלו אמר שלא היתה הליכתו כ"א להשתחוו' ולבא והוא אמרו ונשתחוה ונשובה אליכם והודיענו הכתוב בזה שאפי' שיחה קלה של אותו צדיק נתקיימה כי הוא אמר זה להדיחם בדברים שנתקיימו דבריו בהשתחויה ובשיבה אליהם. ואפשר לפרש שבו לכם פה עם החמור בעבור שהיה אברהם ובנו עולים להר אמר לנעריו אני רוצה הייתי שתעלו עמי אבל החמור לא יוכל לעלות אל ההר כי הוא גבוה ותלול ואין בו דרך סלולה ואין ראוי שישאר החמור לבדו פן יאבד או יאכלוהו החיות הטורפות עד שמפני זה הוצרך לשום עצי העולה על יצחק בנו. מפני שהחמור לא יוכל לעלות אל ההר. ולפי שעשה התנצלות לעזיבת הנערים מפני החמור כמו שביארתי לכן אמר שבו לכם פה עם החמור. ומאמר יצחק ותשובת אביו בזה חשבו אנשים חכמים מן האחרונים שהיתה כוונת אברהם בהולכת האש והעצים ובשומם על יצחק בנו כדי שירגיש שהיו עושים כן לעשות קרבן ולכן התחכ' ג"כ בשלא הוליך עמו החמור כדי שבהכרת יהיה ליצחק משא כבד בעצים ההם ויאמר בלבו ולמה לנו עצים. ואמנם אמרו ויקח בידו את האש ואת המאכלת יקשה ב' דברים. הא' שבידוע שהאש יוליכנה בידו לא יתננה בחקו ולא בבגדיו. הב' המאכלת למה יוליכנה בידו ואין דרך בנו אדם להוליך מאכלת בידו אבל לתלותה על מתניו אלא שהיה אברהם עושה כל זה למען ירגיש יצחק בדבר בראותו האש בידו והמאכלת ג"כ גלויה ומפורסמת כדי שידע בודאי שהם הולכים לעשות קרבן אחר שהיו מוליכין סכין יפה מוכן לשחוט ובידיו כמזדמן לשחיטה ולכן שאל יצחק לאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והנה אמר אבי ויאמר בני להגיד שהיה יצחק בעל מוסר ולכן כששאל שאלה מאת אדוניו יאמר לו אדוני או אבי ואז הנשאל ישיבנו מה לבן כנותן אליו רשות לדבר ולזה אברהם השיבו הנני בני ר"ל דבר מה שתרצה כי אתה בני ואהבת עולם אהבתיך. והיתה שאלתו הנה האש והעצים ר"ל בידך דברים מורים שהם להקריב קרבן ואיה א"כ השה לעולה כי ידע יצחק שהיו העצים ההם עצי עולה ממה שראה פעמים אחרות שהיה אביו בוחר ומכין עצים כמו אלה להקריב קרבן עולה לה' ומפני זה שאל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. והתבונן הרחבת שכל יצחק ופלפול שאלתו וזה שהוא עשה חלוקה הכרתית לא ימנע מחלוקה או אנחנו נעבור בישוב בני אדם ומשם נקח השה. או אין אנחנו הולכים לישוב כלל ואם אנחנו הולכין לישוב מה הטורח מהמשא כבד מהולכת העצים הכבדים והולכת האש ג' ימים בידי אבי כי שה בכל מקום שימצא נמצא עצים והאש ולא יתהפך שבכל מקום שנמצא עצים ואש ימצא שה. ואם אין אנו הולכין לישוב ומפני זה יתכן הולכת האש והעצים יקשה א"כ למה לא נוליך השה ולכן שאל כנגד שני צדדי החלוקה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כלומר בהכרח אין אנחנו הולכים לישוב כיון שהנה האש והעצים אנחנו מוליכין עמנו ולכן יקשה כיון שאבי רוצה להעלות עולה איך יתרשל מהעקר שהוא השה וישתדל במה שאינו עקר שהם העצים. והנה לא הקשה ג"כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים לפי שדרך בני אדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים או מפני החיות הרעות ומפני זה לא הקשה יצחק מהמאכלת. ואביו ענהו אלהים יראה לו השה לעולה בני שבזה העירו שהוא יהיה העולה. כאומר אל תתמה בני ממה שאני רוצה לעשות אותך עולה ואתה תהיה השה ואל נא תשת עלי חטאת ולא תהיה לי לסכלות או לאכזריות כי הדבר הזה אין אני עושה אותו מדעתי אלא במצות השם ודברו ואין אני הבוחר בפועל הזה כי האלהים כי הוא אשר יבחר וירצה לו הקרבן והשה אשר יחפוץ ומלת יראה הוא מלשון בחירה כמו פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שהרצון בו אשר תרצה. וספר הכתוב שעם היות שידע יצחק שהוא השה אחרי שידע מאביו כי בו בחר ה' לא נמנע ללכת לדרכו ולא ברח לא נתאחר ולא נסוג אחור לבו והוא אמרו וילכו שניהם יחדיו ואמנם למה אנו מיחסים שלמות זה הפועל לאברהם ולא ליצחק הוא שהדבר כל עוד שצערו מתמיד הוא יותר קשה יותר מהדבר שלא יתמיד צערו כל כך ואם כן יצחק שמסר עצמו לשחיטה עם היות צער המות שלו יותר גדול מצער אביו שישחטהו הנה צערו לא היה מתמיד כי מיד שישחט לא ירגיש כלום ולא יצטער עוד אבל הזקן ההורג את בנו יהיה צערו מתמיד ומרת נפשו קודם השחיטה ובעת השחיטה ואחריה כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבות ולכן היה ראוי ליחס פלא המעשה הזה לאברהם ולא ליצחק ובב"ר אמרו שהדבר המתמיד צערו יותר קשה. אמרו במסכת (כתובות פרק אלו נערות) אלמלא נגידו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ר"ל שאם היה מצוה המלך ליסרם יסורין קשים מתמידים אף שלא ימותו מאחר שצערם מתמיד לא היו יכולין לעמוד בנסיונם והיו עובדים לצלם אבל כשהשליכום לכבשן האש להיות קצר זמן יוכלו בעצמן למסור את נפשם על קדושת השם ומזה הצד היה שכר אברהם יותר גדול מצורף לזה מ"ש חז"ל (קדושין פרק א') גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה כיון שהמצווה אם לא יעשה הדבר יקבל עונש עליו והבלתי מצווה לא יקבל עונש אם לא יעשה הדבר. ובהיות אברהם מצווה היה ראוי שיהיה שכרו הרבה מאד זהו כל דעת האחרונים האלה בדבר הזה. ואינו נכון בעיני כי אם יצחק היה יודע מאביו כי הוא יהיה העולה היה הכתוב משבחו ומגדיל ענינו כי עם היות שהיה צער אברהם מתמיד המשך הזמן יותר מצערו של יצחק הנה היה כפי איכות הצער יותר גדול לאין שעור צער יצחק המוסר עצמו למות מצער אביו המביאו אליה ולכן אליו היה ראוי ליחס הפועל הזה להיותו אדם שלם לא לאביו ולפחות כיון ששניהם קבלו צער בין רב למעט לשניהם היה ראוי ליחס פועל העקדה אלא שהאמת הברור שיצחק לא ידע דבר מכוונת אברהם כי הוא לא גלה לו מפחדו שיצחק בהיותו בחור וטוב לא ימסור נפשו למות ויברח כאחד הצבאים ולא יוכל הצדיק להשלים כוונתו ואולי שמפני זה העמיסו בעצי עולה ויתכן שקשר עליו המשא בקשר אמיץ. הנה יצחק בראותו שאביו עזב את החמור וששם על שכמו עצי העולה נצטרך לשאול ואיה השה כאומר התחשוב אבי שגם על שכמי תשים את השה מהמקום אשר תקחנו משם מאחר שאין אתנו חמור ?לטוען עליו ומפני זה לא שאל יצחק את השאלה הזאת כשיצאו מביתם לפי שהיה החמור והנערים עמהם אלא אחר שעזב את הנערים והחמור ואז השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני כלומר אין ענין השה מוטל עלינו כי אלהים יראה לו שם השה ואין לנו לבקשו והנה נכתב זה כאן להודיע שאברהם לא התפעל מדברי בנו בהיותם דברים נכחיים להעיר אהבת האב לבן אבל הוא מרוב אונים ואמיץ כח לא נרתע לאחור וילכו שניהם יחדו. וגם בא הכתוב להגיד שכל דבריו אשר דבר בדרך דחיה מפני שלום בשיחתו הקלה כלם נתקיימו כדברי איש האלהים שלא נפל מכל דבריו ארצה. וזכר שבתקפו וגבורתו בנה את המזבח וכתב המזבח בה"א הידיעה ארז"ל שהוא היה המזבח שהקריב בו נח את עולותיו שלהיותו מקודש לגבוה רצה השם שבו יעשה אברהם הפעל הנפלא הזה ולהיותו הרוס מכמה שנים הוצרך לבנותו וזהו ויבן שם אברהם את המזבח ואמר ויערוך את העצים להגיד שלא היתה פעלתו בבהלה אבל בישוב הדעת בנה את המזבח וערך את העצים באופן נאות וראוי כאלו היה לבו מיושב עליו. ואמרו ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים זה מורה בביאור אמתת דעתי שיצחק לא היה יודע שהיתה כוונת אביו לשחטו כי אם לעשותו סימן ודוגמת עולה בעקדו אותו ושומו על המזבח כאלו הוא נקרב שמה אבל לא עלה על לבו שישחטהו כי איך יצייר בנפשו שיצוה האל ית' על זה ושאברהם יעשהו בזריזות כ"כ גדול ויורה על זה שלא זכר הכתוב ששם אברהם אש על המזבח כתורת העולה כמו שנאמר בפרשת העולה ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח וערכו עצים על האש. אמנם אברהם לא עשה כן כי לא נתן אש על המזבח כדי שיצחק לא יחשוב בשחיטתו אבל בנה את המזבח וערך את העצים ועקד את יצחק בנו וכל זה מבלי אש והיה דעתו לשום האש אחר שישחטהו אע"פ שלא היה כן מן הדין אבל היה מפני שבזה היה חושב יצחק שהיה פועל דמיוני לעשות אותו דוגמת עולה לשישאר עבד מוחלט אל האלהים אבל כאשר שלח אברהם את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ר"ל ששם ידו השמאלית על צואר יצחק להכין הסימנים לשחיטה כדרך שוחטי הבהמות וישלח ידו הימנית לקחת את המאכלת לשוחטו אז הרגיש יצחק בכוונת אביו באמת ומפני זה נתיחס פעל העקדה כלו לאברהם לא ליצחק ולהיות זה דעת חז"ל תקנו בתפלת דעני לעניי לומר דעני ליצחק על גבי מדבחא לפי שבהיותו שמה ע"ג המזבח הרגיש בסכנתו ובצרתו ואז קרא אל אלוה ויענהו כי להיותו נעקד לא יוכל לברוח ולא להשמט ולכן קרא לאלהיו שיצילהו והותרו בזה השאלות הי"א והי"ב והי"ג:

He bound his son. Yitzchok assumed that this was to be a symbolic offering. It was only when Avraham took the knife and marked the place for the cut did he realize that he was actually to be slaughtered. At that moment he called out to Hashem.

Abarbanel on Torah, Genesis 22:3:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

ויהיו חיי שרה עד ואברהם זקן בא בימים ויש בספור הזה שאלות:

Negotiable currency. Literally, “handed over to the merchant” — Avraham delivered the coins to the city’s financial expert for examination.

Abarbanel on Torah, Genesis 23:1:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

ויהי רעב בארץ וגו' עד ויהי כי זקן יצחק. ספר הכתוב שהיה רעב בארץ ואמרו מלבד הרעב הראשון ענינו שמאז ועד עתה לא היה רעב בארץ כנען והוא אמרו מלבד כאלו אמר אחרי הרעב הראשון ואמר זה להגיד שמיום שהיה רעב בימי אברהם עוד לא היה רעב אחר כל ימיו בארץ כנען כי ברך השם את כל הארץ בעבורו וכדי שלא יצטרך לרדות מצרים מפני זלעפות רעב כמו שעשה בראשונה וכדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ שבזכותו היה שובע שמחות בארץ קרא השם לרעב מיד אחרי מות אברהם וזהו ענין סמיכות הספור' והפרשיו האל' והותרה בזה השאלה הא'. והנה יצחק לבקש לחם לפי הטף הלך אל אבימלך מלך פלשתים אל גרר אולי שהיה אוהבו מקודם או שהיה אבימלך זה שהיה בימי אברהם ולכך הלך להתלונן בצלו. ולפי שהיה בדעתו אם ידביקוהו הרעב לרדת מצרים כאשר ירד אברהם אביו כי היה קרוב משם וקלה לרדת שמה דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא הוצרך הוא יתברך להזהירו אל תרד מצרימה כלומר אף על פי שאביך ירד שם לך אין ראוי שתר' שמה כי את' עול' תמימ' ואין ראוי שתצא חוץ אבל שתשכון בארץ אש' אומר אליך ורמז לארץ כנען כי הוא נחלת י"י אבל לא פרשו לו מיד כי לא הי' צורך בו באותה שעה והוא ע"ד על אחד ההרי' אשר אומר אליך האמנם עתה לצורך הרעב גור בארץ הזאת ואל תירא ואל תפחד מחוסר לחם ולא מאנשי הארץ כי אני אהיה עמך ואברכך ולא תחסר כל בה. וכפי דרך קצת מפרשים היה דבור אל תרד מצרימה בהיותו בארץ כנען קודם בואו אל גרר ואינו נכון כי הוא אמר לו גור בארץ הזאת וזה מורה שבגרר נאמ' לו. והטע' שאני אוסר לך הירידה למצרים ומתיר לך הגרות בארץ הזאת הוא לפי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וזה יהיה כאשר אקים את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ואם כן בהיותך עומד בארץ הזאת לא תהיה יוצא חוצה לארץ. ולא יקשה עליך היעוד הזה בחשבך כי בניך הם מתי מספר ואיך יירשו את כל הארצות האלה כי הנה אני ארבה את זרעך ככוכבי השמים והוא הרבוי בכמותם ומעלתם. וגם לא יקשה זה בעיניך מפאת מלכי הארץ ושריה שהם רבים ועצומי' כי הנה עם היות רבים הגוים האלה ממך תדע באמת שאתן לזרעך את כל הארצו' האל ולא תחוש גם כן לשנאתם ואיבתם לזרעך בהיות יורש את ארצם. כי הנה אף על פי שזרעך יירשו את ארצם יתברכו בהם כל גויי הארץ. ואמר לו שלא היה מיעדו בכל הטובות האלה שכר וחלף עמידתו בגרר וכדי שלא ירד מצרים כי הנה כל זה כבר גזר מימי אברהם עקב ששמע בקול י"י וישמור משמרתו מצותיו חקותיו ותורותיו. ואחשוב שאמר לו עקב אשר שמע אברהם בקולי על מה שאמר לו לך לך מארצך וממולדתך וגומר. ואמר וישמור משמרתי על הנדיבות אשר עשה עם מלך סדום באמרו הרימותי ידי אם מחוט ועד שרוך נעל וגומר או שאמר וישמור משמרתי ששמר משמר' אמונתו בהיותו קורא בשם י"י ומפרסם אמונתו לעיני העמים. ואמר מצוותי על המילה ומה שצוה שיגרש את ישמעאל. ואמר חקותי על העקדה שעקד את יצחק ואחר כך עקד את האיל במקומו שהיה אצלו כל זה חקים וגזרת מלך. ואמר ותורתי על לקוחי יצחק אשה מבית אביו ולא מבנות כנען ועל המתנות שנתן לבני הפלגשים וישלחם מעל יצחק בנו שכל זה עשה כפי ההוראה והרצון האלהי. הנה התבארו הפסוקים האלה מבלי כפל כפי ענין הספור והותרו בו השאלות הב' וג'. והנה יצחק במצות השם ישב בגרר ואנשי המקום שאלוהו על דבר אשתו כי כבר היו מלומדים ממה שקרה לאברהם שלא לנגוע באשה נכריה אשת איש ולכן שאלוהו אם היא אשתו וז"ש לאשתו ולא שאלוהו על הבנים כי אולי בני אשה אחרת הם. ויצחק לא כחש ולא הודה אבל אמר אחותי היא כי מאשר היתה קרובה אליו ממשפחתו ומבית אביו הותר לו לקחתו שהיא אחותו והנה עשה זה יצחק מפחדו שאמר פן יהרגוני על רבקה כי טובת מראה היא והיה דעתו שאם יבואו ללקחה ילך אל המלך ויודיעהו שהיא אשתו. אבל אנשי הארץ עכ"ז לא מלאם לבם לקחת את רבקה לא להם ולא למלך כי היו נשמרים כבר מענין שרה ממה שקרה לה עם אבימלך וכאשר ערכו הימים לשבת יצחק בגרר לא יוכל לשמור ולהתעלם תמיד כי כבר יתעל' אדם בדבר מה ימים או עשור ולא יוכל להתעלם שנים רבו' שלא יתגלה מצפונו לכן השקיף אבימלך בעד חלון ביתו אם במקרה ואם במתכוין וראה את יצחק מצחק כאיש עם אשתו ואין ספק שלא ראה אותם עושים משגלם ושהיה משמש כמו שפי' רש"י כי איך יעשוהו כנגד החלון אבל רואה אותם מצחקים ומהתלים והיה לו עמה מן הקרוב והרמיזות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו ולכן הוכיח את יצחק באמרו אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא. אבל יצחק כל דבר לא כחד מן המלך והגיד לו אמתת הדבר ונמשך לו ממנו כבוד גדול שצוה לכל עמו הנוגע באיש הזה ואשתו מות יומת. ולכן נזכר כאן הספור הזה להודיע שגם במה שעשה יצחק בדעתו בטעות ושלא במתכון קנה כבוד בגרר לקיים מה שנאמר לו ואהיה עמך ואברכך והותרה השאלה הד'. ואחרי שזכר הכתוב איך נתקיים מה שאמר לו השם ואהיה עמך זכר איך נתקיים לו גם כן מה שאמר ואברכך הוא שיצחק מפני הרעב זרע בארץ ההיא כעוב' אדמתו לשבוע לחם וימצא בשנה ההיא רוצה לומר שלא היתה שנה טובה אלא שנת רעב ועכ"ז מצא בתבואתו כ"כ מהברכה שהית' מאה פעמים יותר ממה ששע' בנפשו שיצמח לו באופן שבזה ברכו י"י. וחז"ל שהוקשה להם מדוע מדד יצחק תבואתו בהיות שאין הברכה שורה לא בדבר המדוד וכו' אמרו שהוכרח למדוד כדי לתת ממנו מעשר כי כבר התחיל אברהם לתת למלכי צדק להיותו כהן לאל עליון ויעקב אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכפי הפשט מדד יצחק תבואתו כדי לדעת ברכ' י"י ואהבתו אותו אבל לחשוב שבזה השפיל מעלתו וכבודו בהיותו עובד אדמה מה שלא עשה אברהם אביו כי הנה נתכבד יותר בזה והוא אמרו מיד ויגדל האיש וילך הלוך וגדל וגם אין לחשוב שבעבור שנתעסק בעבודת האדמה עזב מרעה הצאן והבקר שירש מאביו לא היה כן כי גם מהמה לא הניח ידו והוא אמרו ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה רוצה לומר עבדים ושפחות שיעבדוהו ובעבור זה קנאו אותו פלשתים לרוב הצלחתו בכבוד ובעבודת האדמה ומקנה וכל זה נכלל במה שנאמר לו ואברכך. ואמנם לקיים מה שנאמר לו עוד כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ספר הכתוב הענין מהבארו' ויציאתו מגרר ומה שהלך אליו אבימלך לבקש אהבתו כאלו הוא היה אדוני הארץ. והסתכל בספור הזה איך יורה על זה השרש כי הנה זכר הכתוב שעם היות שכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם בימיו סתמום פלשתים וימלאו' עפר וידמה שהיו גומות גדולות שמתקבצים שם המים להשקות העדרים והם ברשעתם סתמו אותם כדי שלא יהנו מהם רועי יצחק וילכו משם לחסרון המי' ומלבד זה אבימלך אמר ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד רוצה לומר שלרוב מקנהו לא היה מקום למקנה הארץ כי גם כי כל העושר שהיה בארץ היה בא לידו הנה יצחק הלך משם אבל לא נתרחק מן העיר כי הנה ישב בנחל גרר סמוך לעיר ולא כמו שכתב רש"י שהיה הנחל רחוק מן העיר כי לאחר שלגרר נתיחד נראה שהיה קרוב אליה' אבל ישב שם על כרחם ולא עוד אלא ששב וחפר הבארות אשר חפרו בימי אברהם כי אלה הם שסתמום וכדי להשתרר עליהם יותר קרא להם השמות שקרא להם אביו להודיע שלא היו חדשים אבל היה פותח הבארות אשר כבר סתמו' בשמותם שבכת ידו היה עושה זה וגם חפרו ומצאו באר מים חיים וזה מורה שאחרים לא היו מים חיים כי אם גומות כמו שפירשתי ואף על פי שרועי גרר רבו על אותו באר מים חיים באמרם לנו המים באמרם שמי הבאר היו באים שם מן הנחל ולכן היה מי באר מן העיר כמו עם הנחל הנה עכ"ז נשאר הבאר ההוא עם רועי יצחק עם היות שהתעסקו עמו עליו. וכן חפרו באר אחרת ועם שגם כן רבו עליו נשאר עמו וקראהו שטנה לשנאתם אותו עד שכאשר חפרו הבאר השלישי' לא רבו עלי' ולכן קרא שמה רחובות כי אמר יצחק הרחיב י"י לנו ופרינו בארץ כלומר אף על פי ששלחוני מאתם בעל כרחם ירחיב לנו השם בארץ הזאת וזה טעם כל הספור הזה שנכתב כאן שלא מצא בו הרמב"ן תועלת ולא כבוד ליצחק. ונכנס לבארו על דרך הצור' לבית קדשנו ותפארתנו ולדעתי יש כבוד גדול ליצחק ולכן יכתב פה. ולפי שכל הדברים עשה יצחק בגודל לבב כאלו הוא היה אדון הארץ ולכן בבואו בבאר שבע נראה אליו השם והבטיחו אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא. רוצה לומר אני שנתתי לאברה' אביך כח לנצח את המלכים ואני הנותן לך כח לעשות חיל ולכן לא תירא מאנשי גרר ולא מענין הבארות שעשית כי אתך אנכי בכל אשר תעשה. והנה באה אליו הנבואה הזאת בבאר שבע לפי ששם צוה י"י לאברהם על העקדה ושם שבו בבואם מהר המוריה ומפני זה באותו מקום מקודש נראה לו האלהים. ולזה עצמו בנה שם יצחק מזבח ויקרא בשם י"י זכר למזבח שנעקד עליו ולמה שאמר אברהם אביו י"י יראה אשר יאמר היום וגו'. והותרה השאלה הה'. והר"לבג כתב שבנה המזבח כדי שתתמיד לו הנבואה שמה. ולקיים מה שנאמר ליצחק בנבואה הזאת קרה שבמקום שיצחק היה ירא מאבימלך ואנשי ארצו פן יבואו עליו ויכוהו על הקנאה והבארו' סבב האל שהם מעצמם באו אליו מגרר אל באר שבע שהיה יושב שם רוצה לומר אבימלך ואחוזת מרעהו שהוא כלל השרים רעי המלך ופיכל שר צבאו כי לא באו אליו בחיל כבד כיד המלך אלא במתי מעט כי כן ראוי למי שיבקש שלום מחבירו שלא ילך אליו בחיל וכח כמפחידו. והנה יצחק כאשר ראם אמר אליהם מדוע באתם אלי וגו' ואתם שנאת' אותי ר"ל אם באתם לבקרוני כאוהבים זה בלתי אפשר כי אתם שנאתם אותי ואם באתם לפי שאתם צריכים אלי בדבר מה יקשה למה תשלחוני מאתכ' ומוטב שאהיה שם למלאת צרכיכם. והם השיבוהו ראה ראינו כי היה י"י עמך. כפי דרך המפרשים היה מאמרם אנחנו חשבנוך שהיית מתעשר מטוב הארץ ומאשר לנו ולזה שלחנוך אבל עתה כבר ראה ראינו בזה י"י עמך ומברכתו זה שלך ולא משלנו ולכן תהי נא אלה בינותינו ונכרתה ברית עמך אם תעשה עמנו רעה וגו'. ורז"ל אמרו ראה ראינו ראה באברהם ראינו בך. ראה באביך שהיה בונה מזבח ומקריב קרבן וראינו בך שאתה בונה מזבחות ואוחז מעשיו שלא הלך אבימלך אצל יצחק עד שבנה מזבח וכן דרשו תהי נא אלה בינותינו. האלה אשר היתה בינותינו בימי אביך תהי נא גם עתה בינינו וביניך ודרש נכון הוא. אבל בדרך הפשט מאשר אמרו בינותינו בינינו ובינך שהוא לשון כפל נראה שהם אמרו ליצחק שלא שלחוהו מפני שנא' כמו שאמר אבל מפני שראו שהיה השם עמו וראוי שתהיה אלה ושבועה ביניהם וחששו שאם יעשו הדבר הזה בעיר יתפרסם הדבר מאד וכדי בזמן וקצף אליהם שיכנסו באלה עם איש נכרי הבא אל ארצם מפחדם ממנו ולזה אמרו לו שילך לו מן העיר כדי שיצאו אליו ותהיה האלה בסתר בינו ובינם ואיש לא ידע מזה דבר וזהו אמרם ונאמר תהי נא אלה בינותינו אבל תהיה בסתר בינינו ובינך לא בתוך העיר לעיני הכל. והותרה בזה השאלה הו'. והיתה השבועה אם תעשה עמנו רעה כי היה כל כך עוצמו וגדולתו בעיניהם שהיו יראי' ממנו פן יקום על הארץ וימלוך בה. ולפי שיצחק היה מתרעם מהם כאשר שלחוהו מאתם לכן אמרו לו כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום רוצה לומר שלא לקחנו דבר מכל אשר לך אבל שלחנוך בשלום וגם עשינו עמך טוב כי אין ספק שאתה עתה ברוך י"י יותר ממה שהי' כשבא' לארצנו וזהו מוכיח שקבל' הנאה והטבה בארץ הזאת עם היותה מאת האלהים ולכן אין ראוי שתעשה רעה עם הארץ אשר גרתה בה ונתברכת בתוכה והרמב"ן פירוש לא נגענוך בענין האשה שנאמר כל הנוגע באיש הזה ובאשתו. ועשינו עמך רק טוב לשמור כל אשר לך ונשלחך בשלום גם בקנאתנו שלא לקחנו מן העושר אשר עשית עמנו ושלחניך עם כל אשר לך לשלום אתה עתה ברוך י"י. ואין לאל ידינו לעשות עמך רע אבל תשתנה האת ותשוב לארצנו ונשוב לך גבול ומה שפירשתי הוא היותר נכון. והנה יצחק קבל מאתם טענתם ויעש להם משתה ונשבעו איש לרעהו וזכר הכתוב שבאותו יום בפניהם באו עבדי יצחק ויאמרו לו מצאנו מים ולפי שהיו בבאר שבע בשע' השבועה קרא שם העיר באר שבע עד היום הזה. וכתב הרמב"ן שהקרוב אצלו הוא היות זה הבאר שכרה אברהם ונתן לאבימלך שבע כבשות הצאן לבדהן כי סתמוהו פלשתים עם האחרים וישב יצחק ויחפור אותו ויקרא לו השם אשר קרא לו אביו ועל כן שם העיר באר שבע על שם הבאר שקראוהו כן האב והבן כי שם נשבעו שניהם. ולפי דעתי בכתוב הזה שאין ענינו שעתה מחדש קראו יצחק כן אבל יאמר על כן לדבר דומה לזה והוא משבועת אבימלך ואברהם נקרא שם העיר ההיא באר שבע ר"ל בימי אברהם כי זימן הקב"ה שבאותו מקום שנשבעו אברהם ואבימלך נשבעו ג"כ יצחק ואבימלך עתה והותרה בזה השאלה הז' ואמנם סמך לזה הפסו' ספור נשואי עשו להגיד מרשעתו ורשעת נשיו שעם היות שאבימלך ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו באו ליצחק לבקש אהבתו וכבדוהו בדבריהם ביראתם מזעמו הנה נשי עשו לא עשו כן כי להיותם מבנות החתי היו מורת רוח ר"ל כל א' מהן היתה מרת רוח ליצחק ולרבקה ולא היו מתביישו' ממנו ולא מרבקה כאנשי גרר ומלכה. גם היה מרשעת עשו שלא היה מוחה בידיהן ומיסר אותן כראוי לכבוד אביו ואמו. ושיצחק לא חשש לכל זה באהבתו את עשו אבל חששה לו רבקה. ואולי גם זה סייעה לעשות מה שעשתה בברכות כמו שיתבאר. ונכתב זה גם כן להודיע החלוף הכפל' שהיה בין זרע יעק' לזרע עשו כי הם מצד אבותיהם היו כמו שנזכר מטבעים שונים ומזגים מתחלפים תכלית החלוף ומצד אמותיהם היו בני עשו פושעים ומורדים כמו שהיו אמותיהם מורת רוח והיו בני יעקב בתכלית השלמות כאמותיהן.

However to fulfill that which was further said to him (Genesis 26:3), "as I will give to you and your seed, all of these lands," Scripture recounted the matter of the wells, his leaving Gerar, and that which Abimelech came to seek his friendship - as if he was the master of the land. And observe this story, and see how it indicates this concept: For behold, Scripture mentioned [that] the reason of, "And the Philistines stopped up all the wells which his father’s servants had dug in the days of his father Abraham," was in order that Issac's shepherds should not benefit from them, and go away from there from lack of water; and besides that, Abimelech told Issac, "Go away from us, for you have become far too big for us," meaning [that] due to the large quantity of his livestock, there was no room for the livestock of the land; [such that] behold, Issac left the land - but he did not distance himself from the city [of Gerar]. As he dwelt in Nachal Gerar, close to the city - and not like Rashi wrote - as since it shares the name Gerar, it appears that it was close to it. [Hence] he dwelt there against their will. Moreover, he returned and dug the wells that Abraham had dug and the Philistines had filled. And in order to govern over them more, he called them by the name his father had called them - to indicate that they were not new. Rather he would open the wells that they had already filled and call them by their names - as he did this by the power of his hand. And they also dug and found a spring of living water... and even though the shepherds of Gerar fought about this well... behold, this well nevertheless stayed with the shepherds of Issac... And they also dug another well - and even though they also fought about it, it stayed with him; and he called it Sitnah, to [mark] their hatred (sinah) towards him. Until, when they dug the third well, they did not fight about it; and he therefore called its name, Rechovot - as Issac said, "the Lord has widened (hirchiv) and made us fruitful in the land." [This] means to say, "Even though they sent me away from them, the Lord widened it for us in this land, against their will." And this is the reason for all of this story - about which Ramban did not find any purpose or glory to Issac - being written here. [However, Ramban] maneuvered to explain it by way of [its] shell [to be] about our holy and glorious Temple. But in my opinion, there is great glory to Issac [in this story], and that is why it is written here. And since Issac did all of these things with a bold heart - as if he was the master of the land - hence in his coming to Beersheba, the Lord appeared to him and promised him, "I am the Lord of Abraham, your father, do not fear." [This] means to say, "I am the One who gave Abraham your father the power to defeat the kings, and I am the One who gave you the power to act with strength; hence do not fear the men of Gerar, nor about the matter of the wells that you made - as I am with you in all that you do"... "We did not touch you and we sent you away in peace" - meaning to say that we did not take anything from all that is yours, but we rather sent you away in peace. As there is no doubt that you are now more blessed of the Lord than when you came to our land. And that proves that you received benefit and goodness in this land, even as it was from God. And therefore, it is not fit that you do harm to the land in which you lived and were blessed.

Abarbanel on Torah, Genesis 26:1:8 · Sefaria Community Translation

ויחלום והנה סלם עד ויקץ יעקב משנתו. המראה הזאת שהגיעה ליעקב ראוי שנדע מה ענינה והוראתה והנה ראי' בה דעות חלוקו'. הא' הוא לחז"ל הביאו רש"י בפירושו וענינו שהודיעו ית' הנבואה הזא' מעלת ארץ ישראל על כל שאר הארצות כי בעבור שהיה יעקב יוצא ממנה כדי שיכסוף תמיד לשוב ולהתגורר בה' הראהו מעלתה שהמלאכים המלוים לאדם בארץ הקדושה ההיא אינם המלאכים המלוים אותו חוצה לארץ ולכן ראה אותו סלם ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו להודיע כי באותו מקום יעלו לשמים מלאכים שלוו אותו בארץ וירדו בארץ אחרים למטה מהם במדרגה ללותו בחוצה לארץ. וכמה מדרשות דרשו במראה הזאת, אמרו רבנן פתרין קראו בסיני והנה סלם זה סיני בגימטרי', מוצב ארצה דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר וכו'. וכן דרשות אחרות דרשו עליהם. והדעת הב' הוא לר' אליעזר הגדול בפרקיו שהראהו הקב"ה בזה ממשלת ארבע מלכיות ומעלת' וירידת' ולזה ראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים להודיע שמן השמים יושפעו ממשלותיהם והמלאכים שראה עולים ויורדים הם שריהם כמו שנאמר בדניאל שר מלכות יון ושר מלכות פרס שיעלו במעלת ממשלתם וא"כ ירד ממנו, והבטיח ליעקב שהוא יהיה עם זרעו בכל אשר ילך ביניהם ויצילהו מידם ושמרתיך וגו' וכמו שהביאו הרמב"ן בפירושיו. והדעת הב' הוא שהביא הראב"ע בשם רב שלמה ספרדי שהסלם רמז לנשמה העליונה ומלאכי אלדי' מחשבות החכמה. והדעת הד' הוא להרמב"ן עצמו שכתב שהראהו בנבואתו שכל אשר נעשה בארץ נעשה על יד המלאכים והכל בגזרת עליון כי המלאכים אשר ישלח בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה היא יושבת שלויה ושקט' או מלאה חרב ודם ואז יצוה אותם לעשות בה כרצונו והודיעו עוד כי הוא לא יהיה ביד המלאכי' אבל יהיה חלק י"י ויהיה עמו תמיד ינהיגהו ולא יעזבהו להתנהג ע"י המלאכים להיות מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנ' בהם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והדעת הזה קצתו כדברי הרא"בע. ואין ספק שיש בו כמה מהספקות אינם מזה המקום. וכפי דרכו היה ראוי שיאמר יורדים ועולים כי מלאכי עליון ראשונה ירדו לדעת מה נעשה בארץ ואח"כ יעלו להודיעו לאלוה יתברך ואח"כ ירדו שנית לעשות כאשר דבר מלך. והודעת הה' הוא לרב המורה הביאו בהקדמת ספרו באמרו שהנה סלם יורה על ענין אחד. ומוצב ארצה יורה על ענין אחר. וראשו מגיע השמימ' יורה על ענין ג'. והנה מלאכי אלהי' יורה על ענין ד' עולים יורה על ענין ה'. ויורדים יורה על ענין ו' והנה י"י נצב עליו יורה על ענין ז'. וכוונת הרב בזה שהסולם הורה על אחדות הנמצאות והתקשרם זה בזה והיותם כלם כאיש אחד ושאמרו מצב ארצה יורה על ענין ההויה והפסד שממנו התחלת הידיעה והעיון ואמרו וראשו מגיע השמימה מורה שהשפלים מושפעים מהעליונים ומניעים אותם בהויה וההפסד כפי התנועות השמשיות ומכאת ההויה וההפסד נודעו הפחותה עליונות ההם. ושאמרו והנה מלאכי אלדים מורה על מציאות השכלים הנבדלים כמניעים לגרמים השמימיים כי כל מתנועע יש לו מניע ואמרו עונים מורה שיש למלאכים ההם עלות. ואמרו ויורדים מורה שיש בהם עלולים. כי כל זה נכלל בסלם. וז"ש בו ז"ל ואמרו והנה י"י נצב עליו מורה על מציאות הסבה הראשונה המושגת באחרונה אחר כל ההקדמות והידיעות האלה. ולדעת הזה נטה הרלב"ג בפירושו לזה המקום. והדעת הו' מצאנו גם כן לרב המורה בפט"ו ח"ג מספרו וכפי מה שיורו דבריו שמה יראה שהיתה הכוונה הזאת להודיע השם ליעקב שהסבה הראשונה ית' הוא מניע הגלגל העליון ולזה הראהו הסלם המורה על התקשרות הנמצאות כלם שפלים ועליונים ושהיה י"י נצב עליו ר"ל על הסלם ההוא הכולל השמים ומה שבתוכם מניע אותו ומנהיגו ושהמשילו בסלם לפי שבו יעלה כל מי שיעלה לדעת ולהכיר באמת מציאות האל ית' מסבות תנועות הגלגל כמו שביאר בפ"ט ח"א. ופירש הרב והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו על הנביאים שכבר נקראו מלאכי אלדים כמו שביאר בפ"ו ח"ב שהם בהשגחתם עולים ואח"כ ירדו בהפסקות השגותיהם להנהיג את העם עם שזה יכונה ירידה כמו שביאר בשתופו. והדעת הז' הוא גם כן לרב המורה והביאו בפ"י ח"ב כי שם פירש הסלם הזה על העולם השפל בלבד. וכבר סייע דעתו בזה אמרו וראשו מגיע השמימה כי מאשר אמר מגיע מורה שיגיע עד השמים ולא שיכנס בהם ופי' מלאכי אלדים על היסודות הד' ששני' מהם עולים אם בשלוח ואם בערך והם האש והאויר ושנים מהם יורדים והם המים והעפר הכבדים. או שהיו מלאכים ד' כחות המתהוים הדומם והצומח החי והמדבר נסתייע הרב שמה ממ"ש בתנחומא כמה מעלות היו בסלם ארבעה. הנה אם כן נמצאו לרב המורה בזה ג' דעות מהפירושים ואינו מזה המקום להבחין מהו הדעת היותר ישר ואמתי מהם אבל יקשה לי מאוד שיראה מדבריו שלא היתה ההשגה שהשיג בזה יעקב נבואיית כי אם מחקרית עיונית כי הנה המושג ההוא כפי כל א' מהפרושים שפירש הרב ישיגוהו חכמי יון בהתפלספותם מבלי שיהיו נביאים. ואם דעתו שכן היתה מדרגת יעקב בזה מחקרית עיונית לא נבואיית כמחשבת מפרשי ספרו שנלכדו בפח הזה יקשה מה שהעידה התורה ויכלום וידוע הוא בחלום לא יושגו החכמות כפי העיון והמחקר וכמו שבא בספר חוש ומוחש כי החלום הוא מיוחד אל פעלת הדמיון והרכבותיו לא למחקר השכלי ומושגיו. וגם ראיתי לאחד מחכמי הדור האחרונים דעת שמיני בזה והוא שהראהו הש"י במראה הזאת שהטובות הגשמיות בהיותם בטבע או במזל לא יהיה בהם קיום ולא העמדה כי טבע הדברים ההם הוא שישתנו בנקלה ולזה הראהו הסלם הרומז אל מדרגות הטובות הזמניות והיה מוצב ארצה כי שמה מקור הטובות ההמה והיה ראשו מגיע השמי' כלל עולם ההויה והפסד אבל לא יעלו לשמים אלא שיגיעו עדיהם והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים הם האנשים המצליחים במעשיהם שהם עולים במדרגות העושר והכבוד. וקראם מלאכי אלדים לפי שהדברים המופלגים בגודל ומעלה יוחסו לאל כמו שלהבתיה מאפילה כהררי אל וזולתם. שלהיות האל גדול על כל גדולים יתוארו בו כל הדברים הגדולים אבל זכר שאותם שהיו עולים היה רואה אותם יורדים כי לא יתקיימו זמן רב הם וזרעם באותם הטובות שהם משתנות בטבעיהם וישיגם התמורה וההפסד. ולפי שיעקב אולי יספק שכן יהיה ענינו וענין זרעו הראהו שלא יהיה ענינו כן כי הנה י"י נצב עליו ר"ל על יעקב ובזכותו ובזכות אברהם ויצחק אבותיו יהיו זרעו קיימים ומתמידים בהצלתותיהם אשר יעדם. אלה הם דברי החכמי' בפי' מראות סלם. וכבר יתחייב אליהם ספק אחר שלא ימלט ממנו איש והוא שתהיה המראה הזאת בלתי מתיחסת לענין יעקב שהיה בורח מפני עשו אחיו מפחדו שיהרגהו על הברכה אשר ברכו אביו והמראה אשר ראה לא תתיחס לזה כלל אלא להראות שהמלאכים אשר לווהו בארץ לא ילווהו חוצה לארץ או מעמד הר סיני או ממשלת ד' מלכיות שהיה אח"ז יותר מאלף שנה או מהנשמה ומחשבות החכמה והנהגת העולם ע"י המלאכים ושאר החכמות מקשור הנמצאו' והמנוע הראשו' וד' היסודות שזכר הרב בפירושיו או מהיו' הדברים הזמניי' משתנים כי הנה כל הדברים האלה עם היותם השגו' אמתיו' לא היו מתיחסים ליעקב ולא מצינו שהראה אותה הק"בה לאברהם ולא ביצחק ולמה זה רצה להראותם ליעקב. כ"ש שלא היתה המראה הזאת מתיחסת לזמן ולא למקו' שהגיע לו שם ר"ל בדרך בברחו ובלילה בהיותו לן על אות' אבנים ששם מראשותיו ויותר ראוי להראותם אליו בהיותו יושב אהלים בביח אביו או במדרשו של שם ועבר לא באישון לילה ואפלה ובהיוחו כאורח נטה ללון ומפני זה נ"ל לפרש המראה בדרך אחרת מתיחסת ליעקב ולזמן ולמקום ההוא ואתה המעיין תן חלק לשבעה וגם לשמונה פירושי החכמי' והמפרשי' אשר זכרתי ולבך תשית לדעתי ואתה תבחר היותר ישר ומתקרב לשכל. ואומר שיעקב מפחדו מן עשו שיהרגהו ובהיותו בורח מפניו עני ודל יחיד ומתנכר אולי שכבר היה מתחרט ממה שסכן עצמו בלקיחת הברכות באמרו שמא לא ישר בעיני האלדים מה שעשה לאחיו ויביאו עליו קללה ולא ברכה ולכן סבב יתברך ביאתו לאותו מקום בהר המוריה ושילון שמה והראהו בחלומו בנבואה אלדית קיום הברכות אשר ברכו אביו בו ובזרעו ושרצה אלדים את מעשיו והבטיחו שלא יפחד מעשו כי הוא יצילהו ממנו ולפי שהיו היעודים האלדיים שיעד הקדוש ברוך הוא לאברהם שלשה סוגי' דבקות ההשגחה והשפע בו ובזרעו וירושת הארץ הקדושה ורבוי זרעו והם אשר נכללו בברכות יצחק לכן בזאת המראה נתקיים כל זה ליעקב מהאל ית' כי הוא הראהו ראשונה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להודיעו שבמקום ההוא יבנה המקדש ושם יהיה השפע ודבקות ההשגחה העליונה אשר יעד לאברהם על זרעו כאלו היה שם סלם מוצב ארצה קצהו בקדש הקדשים וקצהו מגיע השמימה שמש' ירד בו השפע האלדי והשגחתו על אותו מקום מיוחד וקדוש ומפני אותו קשר ויחס עצום שהיה מאותו מקום שפל מקום מקדשנו לשמי י"י יהיו מלאכי אלדים עולים ויורדים בו שהם מלאכי עליון שלוחי השגחתו שהם עולים עם ריח הקרבנות ותפלות המתפללים במקום ההוא ויורדים להושיעם ולהצילם ולהשפיע עליהם טובות כיד המלך ולהורות על עולם הדבקות ומעלת ההשגחה אמר והנה י"י נצב עליו על יעקב שתדבק השגחתו בו כמו שאמר לאברהם והייתי להם לאלדים והמשיך מאמרו אני י"י אלדי אברהם אביך ואלדי יצחק רוצה לומ' הנה המקום הזה אשר הכינותי הוא להדבק שכינתי והשגחתי בהשגחתך כמו שיעדתי לאברהם וליצחק. והנה אמר באברהם מלת אביך להגיד שהוא יירש כל יעודיו כאלו היה אברהם אביו והוא היה בנו בלבד לא ישמעאל ולא עשו ולא בני קטורה כי בו לבדו יקרא לי זרע לא בהם וביצחק לא הוצרך לומר כן לפי שהוא כבר נתן לו הברכה וירושת היעודים ההם כמו שנזכר הרי שביאר לו בזה שהיה מקיים בידו כל יעודי אברהם והברכה אשר ברכו יצחק והיתה אם כן המראה הזאת מתיחסת לענין יעקב ולמקום ההוא והותרה בזה השאלה הב'. וכנגד הסוג הב' מהיעודים שהוא מירושת הארץ אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך כאלו אמר אל תתעצב יעקב שאתה מושכב על הארץ מבלי לבוש ואין כסות בקרה כי הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ובזה תתנחם על כי כל אדם יתנחם בהיותו על שלחנו ועל מטתו במעט מהטוב ובלבד שלא יסמך משל אחרים והנה אמר לך אתננה להגיד שאליו נתנה כבר בב"ד של מעלה ומכח זכותו וירושתו יזכה בה בניו וזרעו. וכנגד הסוג השלישי מהיעודים שהוא ברבוי הזרע אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ גם בזה ניחמו שלא יתעצב בהיותו יחידי חדלו קרוביו ביעוד מעט יתרבה זרעו והיה רב כעפר הארץ והודיעו עם זה שלא יצטער על הליכתו בדרכים כי לא היה אפשר לשבת בבית אביו כל ימיו אבל היה עתיד לפרוץ הוא יעקב עצמו וגם בניו אנה ואנה בלכתו לחרן ולשכם וגם למצרים עם בניו ולזה גלה לו שהי' עתיד להיות גולה שנית חוצה לארץ ויהיו שם זרעו בשפלות במצרים ועל זה אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ רוצה לומר רבים ובשפלות ופרצת מכאן ומכאן אתה בזקנתך עם זרעך בלכתך מצרי', אבל באחרית הגלו' ההוא ונברכו כל משפחות האדמה ובזרעך שיאמרו ישימך אלדים כיעקב שיצא ממנו עם רב. והיותר נכון אצלי שאמר ופרצת ימה וקדמה וצפונ' ונגבה כדי להודיעו שיהיו לו י"ב בנים נחלקים לד' דגלי' לד' רוחות העולם ואמר על זה ופרצת להגיד שעם היותם כ"כ רבים תמיד יקראו בשם יעקב ובשם ישראל יכנו אותם כאלו הוא יעקב יהיה הפורץ לכאן ולכאן מזה ידע יעקב שהיה עתיד לקחת ד' נשים ולהוליד י"ב בנים שהם ג' ג' לכל צד שהם ימה וקדמה וצפונה ונגבה שכל זה נכלל בופרצת והותרה השאלה הג'. ואחרי כן שקיים בו הקדוש ברוך הוא כל ברכות אברהם ויעודיו וברכות יצחק אשר ה' ברכו הבטיחו שלא יירא מעשו ולבן ולזה אמר אנכי עמך כלומר ולזה אל תירא מעשו. וכנגד לבן ורשעי ארצו אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך כלומר אע"פ שתצא מהארץ הקדושה המושפעת אל תחשוב שתהיה נעזב מהשגחתי כי אני אשמרך בהשגחתי בכל מקום אשר תשב שמה וגם תחזור ותשוב לארץ הנבחרת הזאת וז"ש והשיבותיך אל האדמה הזאת כי שם תהיה השמירה וההשגחה השלימה וכאלו אמר שיהיה עמו ושישמרה כדי להשיבו אל הארץ הקדושה והנה נתן הסבה בזה מצד ההבטחה הקודמת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו' כלומר כי לא אוכל לעזוב אותך עד אשר אעשה ואקיים את אשר דברתי לך והפסוק הזה מסורס כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי לך את אשר דברתי והוא אשר דבר ויעד לאברהם מרבוי הזרע וירושת הארץ ודבקות ההשגחה וכאלו אמר שזהו מוטל עליו יתברך מצד זכות האבות שכמו שזכותם קיים כך יצטרך בהכרח שתקויים ההבטחה ואם יעזוב אותו אולי ימות באשר ילך ולא יוכל אחר כך לקיים הבטחתו ולכן יצטרך בהכרח להיות עמו בכל אשר ילך ולשמרו ולהשיבו אל אדמתו:

Angels … were ascending and descending. Yaakov was afraid that he had sinned in taking the blessings, but Hashem showed him that heaven approved and that the prayers and offerings of his offspring would ascend to heaven from this spot.

Abarbanel on Torah, Genesis 28:12:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. עד וישמע יעקב. ספר הכתו' איך שבה לאה ללד' בני' והוא שראובן בנה מצא בשדה דודאים והם היברוחים שלהם צורת ראש וידי' כצורת אדם והביא אותם אל לאה אמו אולי שמע ראובן שהיו טובות להריון נשים ובעבור שלאה היתה משתוקקת אליו הביאם אלי' ורחל שאלה ממנה שיתן לה מהם והשיב המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. ואמרה זה לפי שהיה יעקב בראותו שלאה עמדה מלדת כסבור שפסקה לגמרי ממעט בואו אצל' והיה מיחד שכיבתו אצל רחל שהית' בחורה ממנ' ועדין לא ילד' והיתה מצפה שתהר לכן אמרה לה לאה המע' קחתך את אישי לשתהר שהוא מתמיד להיות בעבור זה עמה ולא עמי כאשר היה בראשונה ותרצי גם כן לקח' גם את דודאי בני כדי שתהר יותר במהר'. ורחל השיבה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך כי בשכר הדודאים הסכימה עמה שישכב עמה בלילה ההוא. ולפי שכל אחת מהגבירות ההן היתה בבית בפני עצמו והיה מנהגן שיעקב בבית אשר ישכב הלילה שמה היה עושה סעודתו לכן יצאת ואמרה לו אלי תבא כלומר אל ביתי תבא להתלונן הלילה הזה כי כן הסכמתי עם אחותי תחת דודאי בני. וזכרה התורה כמה הועילו הדודאי' לשתי האחיו' ולכל אחת מהם אם בסגולתם שאם היות' קרים כדברי הראב"ע אולי בסגולה יועילו בהריון הנשים כי לכך היתה רחל שואלת אותם ולאה מתעכבת מלנתנם לה לבשם את המטה כמו שחשב הרמב"ן כי הנה עם היות הריונם בדרך השגחה לא ימנע מפני זה שלא יסתייעו בדברים הרפואיים ולולי זה לא היה נכתב הספור הזה בתור' שלא לצורך ולכן אמר שבאותה הליל' הרתה לאה אבל הגידה התורה שמכח תפלתה ששמע אלדים אליה הרתה גם ילד' בן חמישי ליעקב ויחסה זה לשכר אלקים שכפי דינו נתן לה תחת נתנה שפחתה ליעקב ולכן קראתו יששכר והבן האחר אשר ילדה עוד קראו זבולון באמרה זבדני אלדים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון וכל זה מורה ומאמת מ"ש חז"ל שהאמהו' היו יודעות שהיה יעקב עתיד להעמיד י"ב בנים ויהיו לד' דגלים כל דגל ודגל שלשה בנים. וכבר הודעתיך שאחשוב שידע יעקב זה במה שאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהם ד' רוחות הדגלים ולכן כשילדה לאה את לוי אמרה מזה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים ר"ל שהיה דגל שלם. ולדעת חז"ל כשילדה את יהודה אמרה הפעם אודה את ה' לפי שהתחילה ללדת קצת דגל אחר וכאשר ילדה את יששכר שמחה עמו והיה שכרה כי קרובה מלאכתה להשתלם בעשותה דגל שני לכן היה מנין בו ואומר בן חמישי ובאחרונה אמרה בן ששי ואמרה שזבדה השם זבד טוב ר"ל חלק טוב ועתה יהיה זבולה שלם עם בעלה והזבול השלם הוא הבית והעליה על גביו כי הבית והזבול הנאה בנוי לתלפיות וכן היו לה שני דגלים זה על זה והוא זבול נאה ונכבד מאד. והוא מה שאמר עתה יזבלני אישי ר"ל יעשה כל זבולו ודירת ביתו עמי כי זבד וזבול הכל אחד כיון שילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים ואתה תראה שעל כן לא עשתה מנין הבנים רק בלוי שאמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שהוא דגל שלם ובזבולון כי ילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הח'. אבל מפני שנכנסה בה עם בניה גסות הרוח להיותם בנים וגם חשבה שהשם נותן לה בני רחל עם בניה ושלכן ילדה ששה כנגדה וכנגד אחותה לכן נאמר אחריו ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה כי הנה כל ארבעת האמהות תלדנה תמיד זכרים לא נקבה כלל אם לא לאה בפעם הזאת שילדה בת ומפני שבאה לה על העונש קראה שמה דינה ואולי שצפתה ברוח הקדש שהיא היתה לה עונש תחת אשר רמתה את יעקב בנשואיה ונענשה הצדקת הזאת בענין דינה בתה עם שכם ולכן קראה שמה דינה וכן היתה. ואמנם לענין מה שחשבה שהיו בניה אותם שהציל השם מרחל אחותה זכר הכתוב מיד שזכר אלהים את רחל וישמע אליה שכבר התעוררה להתפלל לפניו ויפתח את רחמה וילדה בן. ולפי שכסתה כלימה פניה על עקרותה אמרה אסף אלדים את חרפתי ר"ל שלא תתפזר עוד חרפתי בפי הבריות אחרי שילדתי. האמנם לא קראה שם בנה כי אם יוסף מטעם שיוסף יי' לה בן אחר וגם זה מורה שהיו האמהות יודעות כמה בנים היה יעקב עתיד להוליד כי בעבור שרחל ראתה שכבר ילדה לאה ששה בני' ובלהה וזלפה ארבעה לא היו נשארים לרחל לשתוליד אלא שנים ולזה אמרה על יוסף יוסף י"י לי בן אחר ר"ל לתשלום מנין הי"ב העתידין להיות כלם. ובעבור שיעקב עשה עקר נשיו רחל להיותה הבת הקטנה מתיחסת אליו שהיה הצעיר בבני אביו חשב בלבו שהבן אשר יצא ממנה הוא יהיה יורש ברכות אביו אשר נתן לו במקום עשו ולזה כשנולד יוסף אמר ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי אז"ל שראה שנולד שטנו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובי' יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' ולפי שלא יאמר לבן שלא נתן לו בנותיו להוליך אותן לארץ אחרת כי אם לשבת בחרן תמיד לכן הוצרך יעקב לבקש ממנו רשות באמרו תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך ר"ל בעד הנשים כלומר שלא עבדתי אותך במתנה לשבת פה כי אם כמקנה דבר לעצמו להוליכו עמו כאשר ילך וזהו שאמר עוד כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ר"ל שהיתה עבודה מבורכת בעבורן מבלי שום תנאי אחר ולכן אין לך לערער עליהם כיון שהרוחת בממכר הזה כל כך. ואין ספק שהיתה כוונת יעקב לא בלבד על הנשים אלא על הנכסים שהרויח שמה שלא ישלחנו משם בידים ריקניות כי מי הוא אשר ישא אח בנותיו ולא יתן להם נדוניאה מתן כתובתן כמוהר הבתולות והותרה בזה השאלה הט'. ולכן מאשר הבין כוונתו שהיה ללכת השיבו אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ר"ל אם עתה אמצא חן בעיניך שתעשה מה שאבקש ממך אדע שנחשתי במה שחשבתי במה שברכני י"י בגלליך אבל אם לא אמצא חן בעיניך לעשותו אחשוב שמזלי גרם להתברך ושלא הית' הברכ' בסבתך שאם היתה בסבתך היית עושה שאלתי ובקשתי ואחר הקדמ' הזאת אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה כלומר פירש כמה צריך להיות שכרך מכאן ולהלן מדי חודש בחדשו ומדי שנה בשנה ואתנה ועכ"פ אל תעזוב אותנו. אבל יעקב ראה בדבריו שהיה פוטר עצמו מלתת לו כלום בעבור מה שעבד עמו י"ד שנים שעברו שהיה מבקש הסכמת השכר לעתיד ולא בעבור העבר כלו. ולזה השיבו ראשונה בעד העבר ושניה על העתיד כי על מה שעבר אמ' לו אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ר"ל כמה זמן עבדתיך שהיו י"ד שנה וידעת ג"כ את העבודה והברכה שהיתה בו וז"ש ואת אשר היה מקנך אתי כמה היה מקנך כשבא לידי כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ומזה יתבאר שברך י"י אותך לרגלי רוצה לומר בסבתי ובכחי והיה היוצא מכל זה שהיה ראוי שיתן לו מתנה טובה בעין יפה על מה שעבר. ואמנם למה שאמר לו נקבה שכרך שהוא לעתיד השיבו ומתי אעשה גם אנכי כלומר אם שנים רבות אעבוד בצאנך ואני כבר זקן מתי אח"כ אעשה גם אנכי לביתי כאשר עשיתי לביתך עד היום הזה. ולכן נכבש לטענות יעקב והודה ולא בוש לשני כללי מאמריו ר"ל שראוי לפרוע לו כל מה שעבד כי בידוע היה שלא לבד הנשים היה שכרו כ"ש ברוב הברכה שהיה בצאנו ולזה אמר לו מה אתן לך ר"ל בעד העבר ולא הוסיף לפצור בו שישב עוד עמו כי ראה כי הדין עמו באמרו ומתי אעשה גם אנכי לביתי. וכאשר ראה יעקב שהוא כבר היה מודה מכח טענותיו שהיה ראוי לפרעו על מה שעבר ושראוי שיתפרד מחברתו לעשות לביתו אמר לו אבל עתה שאתה מודה במה שראוי אומר לך שלא תתן לי מאומה ר"ל על העבר ועוד שלענין העתיד אשובה ארעה צאנך אשמור והרי אני מוחל לך על העבר ורוצה לעבוד עמך בעתיד אם תעשה לי הדבר הזה שאומר לך כי איני שכיר יום לשתתן לי שכר שכיר וזה הדבר אש' תעשה לי אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבי' וכן אסיר כל נקוד וטלוא בעזים והיה שכרי ר"ל מה שיולדו מאותם המראו' המוסרות מכאן והלאה אם מעט ואם הרבה הוא שכרי בלבד וענתה בי צדקתי ביום מחר כלומר אם היום או למחר תבא לראות שכרי אשר קניתי לי לערער ולדקדק להכיר מה עמדי כל אשר תמצא שאינו נקוד וטלוא בעזים וכן אותן המראות וג"כ חום בכבשים שהיו בעזים שתי מראות וכבשים ג' וכדברי הרמב"ן או שהיה שכרו בלבד הכבשים החום שהו' השחור או האדום כשימצא זה כן אני מודה שגנוב הוא אתי אבל אם לא ימצא שם זולת זה תענה בו צדקתי שעשיתי כהוגן ולא לקחת מאשר לך דבר ולכן לא תהיה לך עלי שום טענה בו בין רב למעט. והנה לבן חשב להסי' מצאנו אותן המראות ולא יתן מהן ולא מהנשארו' דבר ליעקב ושהצאן הלבנו' על המעט יולידו נקוד וטלוא וחום לפי שצבעי הנולדים מתיחסים על הרוב לצבעי מולידיהם וכאשר לא הי' במולידיהם ויולדיהם נקוד וטלוא היה מחוייב שלא תלדנה הצאן נקוד וטלוא באופן שיצא יעקב משם בהכרח בשכ' מועט ולכן קפץ ואמ' הן לו יהי כדברך הלואי שכבר יהיה נעשה זה וגם אמר הן לו יהי כדבריך לפייסו יהי רצון שיצא הדבר כרצון נפשך ויהי' לך שכר הרבה כי אני אשמח בזה כיון שהוא ברכת י"י עליך. וידמה שהתנו ביניה' שיוכל יעקב להעזר בזה בכל מיני השתדלו' שירצה כמו שכתב הרמב"ן ועם מה שפירשתי הותרו השאלות הי' והי"א. וזכר הכתו' שכן נעשה הדבר ביום ההוא שהסירו כל נקוד וטלוא בתישים ובעזי' וכן כל חו' מהכשבי' ויתן אותם לבן ביד בניו. והפריד אותם לבן דרך שלשת ימים משאר הצאן הנותרות שהיו נשארות ביד יעקב. והנה הרחיקם כ"כ לבן כדי שהצאן הנותרות ביד יעקב לא יראו את העקוד והנקוד והטלוא שהיו בצאנו ולא החום שהיו בכבשיו ולא יהיו נזקקי' אלו לאלו באופן שלא יולדו בצאן יעקב שו' נקוד וטלוא ויצא יעקב מזה בידים ריקניות. וכאשר ראה זה יעקב כוונת לבן הרעה בזה בהרחיקו את צאנו הנקודי' והטלואים וכבשיו החומי' מהצאן שנשארה בידו כדי שלא תהרנה מהם השתדל לתקנו מצד המקלות שפצל בהם פצלות ומקום הפצלות היה לבן והקליפה היתה שחורה והיו המקלות א"כ נקודים וטלואים וישם אותם בשקתו' המים שדרך הצאן שיתחממו שם והיו הצבעים ההם פועלים במזגיהם כאלו היו הצאן עקודי' נקודים וטלואים כי הצבעים פועלים בליחות וכמ"ש הרופאים שהבטה בהדברים האדומים תעורר הדם. ובשחורים תעורר השחורה. וידמה שלא שם המקלות האלה בצאן לבן רק בהתחלה כדי שיהיו בהם דבר מהמראות ההן המוסרים משם. וגם זה בעבור מה שעשה לבן מהרחק הצאן המוסרות משם כי היה יכול לתת בהם סימנים כדי שלא יאמר יעקב ממני הם ולא שירחיק אותם עד שלא יראו הצאן הנותרות אותם ולא ילדו להם כי לולי זה לא היה עושה יעקב דבר מהמקלו'. אבל כשילדו הצאן מעט מזער עקודים נקודים וטלואים עשה השתדלות אחר והוא שהבדיל העקודים נקודים וטלואים ועשה מהם עדר לבדו ומשם והלא' לא היה משים המקלות בצאן לבן אבל היה משים אותם לפני העדר שלו כדי שלא ילדו לבנים אבל ילדו כדומה להם וזהו אמרו והכבשים הפריד יעקב שהוא דבק עם מה שלמעלה שאמר ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים יאמר שאותם שנולדו עקודים נקודים וטלואים הפרידם יעקב הכבשים שנולדו והיה הולך העדר שעשה מהם לפני הצאן. וז"ש ויתן פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שהיה נולד בצאן לבן כי שת אותם עדרים לבדם ולא שתם על צאן לבן מעורבי' עמם פן יכעס לבן באמרו שלהיות העקודים והנקודים בתוך צאנו היו הצאן מולידות בזה התאר. ואמר והכבשים סתם לפי שנסמך על מה שכבר נאמר והתבאר מהמראות וכל חום בכבשים. ועם היות התנאי החלטי בזה הנה היה יעקב נוהג מנהג חסידות לפי שבהעטיף הצאן לא ישים המקלות כמו שהיה משים המקושרות וכבר זכר הרמב"ן שהצאן המקושרות הם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים תמיד אחר הצאן לא יתפרדו מהם לרוב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו. או החזקים שהיו בהם קשורים זה בזה והעטופים הם החלשים העטופים ברעב. וזכר זה שאם היה יעקב נותן המקלות לעטופות יתפעלו מאד מפני חולשתם והיה כל הצאן עקודים נקודים אבל יעקב לא שם המקלות כי אם למקושרות לבד מפני קשים ולכן היו העטופים ללבן והקשורים ליעקב שאלמלא כן כלם היו ליעקב עד שבזה הדרך שעשה ששה שנים גדל יעקב בצאן ועבדים ושפחות. והרא"בע כתב שהצאן המקושרות הם אותם שתחמנה בניסן ותלדנה ולדות חזקים ובריאים וקשורים באיבריהם בחוזק ובאלה בלבד שם את המקלות. אמנם בהעטיף הצאן שהוא בתשרי לא ישים המקלות וקראה עטיפה לפי שהוולדות ההם הם חלושים מלשון נפשם בהם תתעטף ובזה האופן היו העטופים שתהרנה הצאן בתשרי ללבן כי לא היו שם מקלות. והקשורים והם שתהרנה הצאן בניסן והם בריאים וחזקים היו ליעקב מפני המקלות.. הנה אם כן ספר הכתוב בזה שעשה שני מיני השתדליות אחד מהמקלות ואחד מנהיג עדר הנקודים לפני הצאן כדי שיחמו מהם ושלא היה ענין המקלות תמידי אלא בתחלת חדש ניסן בלבד לאותם שתחמנה אז לא בתשרי ולכן לא הרגיש לבן בדבר מזה וגם הרועים לא היו מרגישים בו כי איך יתנו לב למקלות שיונחו באחד בניסן ולא בשום זמן אחר. הנה התבארו הפסוקים האלו ולמה עשה יעקב ענין המקלות שהנה היה זה לסבות. ראשונה כדי שיפרע לבן העבודה אשר עבד לו בי"ד שנים הראשונים. ושנית כדי שמשלו תקנינה בנותיו המוהר והנדוניאה הראויה לתת להן. ושלישית לפי שהתנו ביניהם שיהיה זה שכרו על עבודת שנים האחרונים. ורביעית כי מפני ההערמה שעשה לבן בהרחיקו דרך שלשת ימים מהצאן הנותרו' ביד יעקב הותר ליעקב לעשות במקומה תחבולת המקלות והותרה עם זה השאלה הי"ב:

Isn’t it enough that you took. When Leah stopped producing children Yaakov reduced the time he spent with her. Would you also take. Although the Matriarch’s pregnancies were all from Heaven, they did not refrain from using medicinal aids as well.

Abarbanel on Torah, Genesis 30:14:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

וישמע יעקב את דברי בני לבן וגומ' עד סוף הסדר. ויש בפסוקי' האלו ג"כ שאלות:

1- and Yaakov heard the words of Laban... until here is the order and in the next Pasukim are twenty three questions.

Abarbanel on Torah, Genesis 31:1:1 · Sefaria Community Translation

ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו'. עד ויצא חמור אבי שכם. שכם הידוע מהנראה הוא שהיה קרוב לממרא קרית הארבע כי הנה בהיות יעקב יושב בחברון היא קרית ארבע היו בני רועים את צאן אביהן בשכם והדעת נותן שלא יהיה ביניהם אלא דרך יום או פחות ולכן שלח יעקב לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן להיותו קרוב למקום אביו. אמנם המקום אשר ענו את דינה היה רחוק מאד מחברון שהיה שם יצחק ויקשה על זה מזה שאחז"ל שהיה שכם מקום מוכן לפורענות שם ענו את דינה שם קלקלו השבטים ומפני זה נראה לי שהיה שכם שם המקום כלו ושהיה חמור נשיא כל הארץ ההיא ובתחלת המחוז פגע יעקב בבואו בפדן ארם ושם קרה ענין דינה בשלם שהיה עיר ממחוז שכם ומשם הלך יעקב לבית אל ומשם לחברון שהיה שם יצחק אביו והיה קרוב משם מקום אחד שנקרא ביחוד שכם מאותו מחוז עצמו ושמה היה רועים בני יעקב את צאן אביהם כי ענין דינה קרה בעיר נקרא שמה שלם בתחלה וקצה מקום שכם ובני יעקב היו רועים בקצה האחר היותר רחוק מאותו מחוז ומפני השתתפות מקומות המחוז בשם שכם ארז"ל שהיה מקום מוכן לפורעניות ולזה אמר עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם כי היה המחוז ההוא בארץ כנען ובקצהו שהיה מצד פדן ארם קרה ענין דינה בקצהו המנגד שהיה סמוך לחברון היו רועים בני יעקב והותרה בזה השאלה הא'. אמר ויחן את פני העיר להגיד שהתחברו סבות לענין דינה ראשונה שיעקב חנה את פני העיר סמוך אליו ובעבור זה הלכה דינה לראות בבנות העיר ואלו לא חנה יעקב כל כך קרוב לעיר כי אם הרחק משם במקום צאנו לא היתה דינה יוצאת ולא קרה אותה מה שקרה. והסבה הב' שקנה יעקב את חלקת השדה אשר נטה שם אהלה מיד חמור אבי שכם והכתוב הזה מורה שראשונה נטה יעקב אהלו בשדה ההוא וכאשר ערערו עליו הבעלים קנה אותה חלקת שדה כי לא רצה להשכירה אלא לקנותה ויען קנאה מיד חמור נשיא הארץ יתחייב שיקנה אותה בדמים יקרים כי נשיא הארץ לא ימכור שדהו לאיש נכרי כי אם בתתו לו יותר משויו הרבה. והנה לא היתה הקניה מיד בני בני חמור כי הוא לזקנתו ולא הלך שמה לעשות המכירה אלא בניו ובסבת זה הלכו בני חמור אל אהלי יעקב וראו שם את דינה ואין ספק שדברו עמה וחשקה נפש שכם בה וזה גם כן היה סבה אל מה שנמשך כאשר יצאה היא לראות בבנות הארץ ומפני זה כלו נכתב הספור הזה כלו והותרה השאלה הב'. וכבר כתב הרא"בע שיעקב נתעכב בעיר הזאת שנים רבות כי דינה בת שבע שנים היתה בבואה לשם ושמעון ולוי נערים היו ולפי שיעקב בבואו שם נכנס לארץ כנען הארץ הקדושה ומלבד זה קנה שם חלקת השדה ונעשה בעל קרקע על אדמת הקדש לכן הציב שם באותה חלקת השדה אשר קנה מזבח להודות לי"י אשר גמלו כרחמיו וכרוב חסדיו להביא אותו אל ארצו ולהצילו מלבן ומעשו ונתן לו אחוזת קרקע בארץ הקדושה. ואמנם אמרו ויקרא לו אל אלהי ישראל אין ענינו אצלי שקרא למזבח אל אלא שעל המזבח קרא לאלהיו והצילו ופרסם שעל הכל הוא אל אלדי ישראל כי אלדי ע"א הם רבים לפי שמושלים עליהם הגלגלים ומניעיהם שהם שרי מעלה אמנם על ישראל אינם מושלים ובלבד משול עליהם אל אחד הוא אלדי ישראל לא מזל ולא כוכב ולא מלאך שעל כן נקרא ישראל ששרו הוא אל העליון ואין עמו אל נכר וזהו אמרו ויקרא לו אל אלדי ישראל שקרא ופרסם על אותו מזבח שאל והוא האל המיוחד הוא אלהי ישראל לא אחר וחז"ל דרשו ויקרא לו אל אלדי ישראל שאלדי ישראל קרא ליעקב אל והענין שקראו ישראל שר עם אל הרי שקראו בשם אל. ואולי שגם ענין המזבח היה גם כן סבה לענין דינה כי כאשר בנה יעקב את המזבח באו כל בניו וכל בנותיו לאכול שם מן השלמים ומן הזבחים ובאו אנשי העיר לראות בחנוכת המזבח ושכם ראה שמה את דינה וחשק בה וכאשר היא יצאה לראות בבנות העיר נמשך עה שנמשך והותרה בזה השאלה הג'. וספר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש"י כי הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה. ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו' אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה שהיתה בת יעקב יושב אוהלים ואם היה אביה צנוע כל שכן בתו וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ לא אמר באנשי העיר וגם לא בבני העיר אלא בבנות העיר ר"ל לראות בבנות העיר במלבושיהן ותכשיטיהן יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות והותרה עם מה שפירשתי השאלה הד'. ואין ספק שלא יצאה דינה יחידה לבדה מבלי חברת איש או אשה עם היות שלא זכרו הכתוב להיותו דבר מבואר בעצמו וכמ"ש ויצא משה לקראת חותנו וידוע שלא יצא הוא לבדו אבל אמר הכתוב וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ להגיד שלהיותו בן נשיא הארץ בחזקה עשה זה ולא חשש למי שבא עם דינה ולא יירא מיעקב ובניו. ואמנם אמרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. כבר ראית מה שפי' רש"י ששכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה והוא מגונה מאד ואיך ידבר בעשותו הנבלה הזאת. והראב"ע פירש שהיתה בתולה אמר בה ויענה ובעבור היות הענוי טבעי הרי הוא בכלל וישכב ולמה יזכרהו הכתוב ואין בו צורך אבל אמתת הדבר ששכם עשה שלש רעות האחד ויקח אותה שלקחה בחזקה בהיותה עוברת בשוק והכניסה לביתו באונס וזה מגונה שאף שיקחה לשם נשואין לא היה ראוי ללקחה באונס. והשנית וישכב אותה וחלל בתוליה. והשלישית ויענה שלא שכב עמה ברצונה כי אם באונס ובצער גדול ועל זה נאמר באחרונה ויענה. ואולי אמר ויענה לפי שהמשגל מענג בטבע ואף שתהיה תחלתו באונס הנה יהיה סופו ברצון על כל פנים להיותו תענוג טבעי וכבר זכרו בגמרא כי באת אשה לפני רבי ואמרה לו נבעלתי באונס והיה לפי שיהיה סבור רבי שהאונס תחלה וסוף שאל אותה אם התענגה בבעילה ההיא כי לא תהיה אנוסה לפי זה ותהיה אסורה לבעלה והשיבתו שאם בא אדם ונתן לתוך פיו ביום הכפורים דבש באונס האם ימתק לחכו. וזה ראיה התענוג הטבעי לא יוסר עם האונס אשר הוא בבחינות הרצון ולכן הגיד הכתוב שבח דינה שעל גודל צערה נמנע ממנה התענוג הטבעי בפועל המשגל וזהו מה שרצה באמרו ויענה שגודל הצער המיוחס לכח הרצוני העיק נפשה מהתענג החוש במושגו הטבעי וכל זה מורה על היות דינה נקיה מעון הזה ולולי זה אין ספק שאחיה הורגים אותה ביום בואם על החללי' כשמצאוה בבית שכם והיו נדונים הנואף והנואפת אלא שנתברר אצלם היותה אנוסה בהחלט. ולפי שהאהבה התלויה בפועל המשגל תתבטל או תחלש בהכרח עם השלמת הפועל המגונה ההוא וכמו שקרה לאמנון עם תמר העיד הכתוב שלא היה כן ענין שכם עם דינה שאחרי ששכב עמה עם היותה בעל כרחה דבקה נפשו בה וזה לשתי סבות האחת להיותה בת יעקב הרשום בשלמות ולזה לא די שלא מאסה אבל גם נדבקה נפשו בה. והב' מצד דינה עצמה שהיתה יפת תואר ויפת מראה אשת חן. ועל הראשונה אמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב כי זכר בת יעקב להגיד שלזה אהבה ביותר ועל השנית אמר ויאהב את הנערה שאהבה ג"כ מצד עצמה והנה דבקות הנפש הוא סבת גודל האהבה כי לא תתפרד צורת הדבר הנאהב מנפש האויב ודמיונו. ולפי שדינה היתה מצטערת על אנסה וחלול בתוליה והדרה היה שכם מדבר על לבה דברי שמחה נדרים ונדבות למלאת רצונה כדי שתאהבהו ותחפוץ בו. ומפאת זה אמר שכם לאביו קח לי את הילדה הזאת לאשה ר"ל שיבקשנה מאביה ומאחיה:

From " And Yaakov came complete to the town of Shechem etc." until "And Chamor, the father of Shechem came out" - Shechem is apparently the city that is close to Mamre Kiriat Arba, since behold when Yaakov was dwelling in Hevron that is Kiriat Arba his sons were sheparding the sheep in Shechem. And it is logical that there was between them a distance of a day maximum, and that is why Yaakov sends [Yosef] to see how the brothers are faring, and the sheep too, and this was when he is close to where his father was. Despite this, the place where Dina was subjugated was far away from Hevron, where Yitzchak was, and this is a question that remains, since Chazal said that Shechem was a place ready for punishment, since there they subjugated Dina and the tribes were damaged. And from this it appears to me that Shechem was the name of the entire place, and Chamor was the prince of all that land [Abarbanel goes to show where he thinks the connection between Shalem, Shechem and Hevron is]... and the issue with Dina happened in a town named Shalem at the beginning, and it is in a corner of the place called Shechem, and the sons of Yaakov were pasturing the sheep in a different corner, farther away from that area... And it is said that "Yaakov put his tent in front of the city" to explain that there were other reasons for this issue [of Dina] to happen: the first one is that Yaakov pitched [his encampment] close to the city, and because of this Dina went out to see the daughters of the land, and if he had pitched in a place farther away, closer to the place of pasturing and farther from the city, Dina would not have come out and what happened would not have happened. Second reason, Yaakov had bought the piece of land where her tent was pitched from Chamor the father of Shechem, and the scripture teaches this by saying that at first he set his tent on the field, and then after the owners complained, he bought that piece of the field, since he did not want to rent it. And since he purchased it from the hand of Chamor, the prince of the land, it makes sense that he paid good money for it, since a prince of the land will not sell parts of his estate to a stranger unless he gave a princely sum. And he did not buy it from the hand of the sons of Chamor, his advanced age prevented him himself to go, but his sons went to make the sale, and this is why they went to the tents of Yaakov, and saw Dina there, and there is no doubt that they spoke with her and the soul of Shechem desired her, and this too was the reason of the continuation [of what happened] when she went out to see the daughters of the land. And this answers the second question. And Ibn Ezra already explained that Yaakov stayed in this city for many years, since Dina was seven years old when she arrived there, and Shimon and Levi were lads. Since Yaakov had entered the holy land, it was for this reason that he bought a piece of the field and became property owner of holy land, and he acquired an altar to praise G-d, that in His great compassion and love brought him to His land and saved him from Lavan... [Abarbanel goes into a discussion on the nature of Judaism, the name E-l and more] And maybe even this altar was a reason for what happened, since once it was ready all his children came to eat from the sacrifices and Shechem and all the town came to see the inauguration of the altar, and saw Dina there, and desired her, and what happened happened once she went out to see the daughters of the land - and this explains the third question. The Torah does not bring the phrase "and Dina came out" to criticize Dina as a "self-exposing daughter of a self-exposer; like mother, like daughter" as Rashi z"l has. Leah was a modest woman, to the point that Yaakov did not see anything until the moment he came to her. And the "Leah went out" really means that she went out just to the door of her tent and she went out joyfully and with holy intent to greet her husband Yaakov and from that came the birth of Yissachar, the tribe of modest Torah teachers. Also, one cannot say that she is called "daughter of Leah" as a criticism of her nature being of "self-exposing", since Leah was taught to stay in the tents, and Rachel was the one out with the sheep. And from Yaakov himself was known to be a modest person, hiding in the tents of scholars, and if he was modest like this, all the more his daughter. The intent wasnot for anything bad, as the text says "daughters of the town" and not sons of the town. Dina had no sisters, being the only maiden in the house and so she went out to see how the girls of the town dressed and used jewelry, and this explains our fourth question. And there is no doubt that she did not went out by herself, without the company of a man or a woman, and this is implied, just as the scripture has regarding Moses, that he went out to meet his father-in-law, and obviously he did not go alone. The text describes that Shechem was "the son of Chamor the Hivite, the prince of the land" to make sure that we understand that being the prince of the land he used force, and had no fear of those who were with Dinah or of the sons of Yaakov. And the text goes on to say, like Rashi explains, that he lay with her in the usual fashion and afflicted her in the unusual fashion, and how can one describe his doing such a disgrace. And Ibn Ezra explains that her being a virgin, and he doing three things - seizing her by force while she was passing through the market, forcing her in the natural way and in the unnatural way.And even if you know about the second thing, why is the text bringing the first? Isn't it already included? This is to teach that even if he wanted to have relations with her due to his wanting her as a wife, one cannot do this by force. The second comes to teach that he destroyed her virginity. And why is it explaining that he afflicted her? To explain that she did not go by her own will, but he hoped that it would being by her being forced and end by her wanting it.[...]

Abarbanel on Torah, Genesis 33:18:17 · Sefaria Community Translation

ויצא חמור אבי שכם וגו'. עד ויאמר אלדים אל יעקב. ספר הכתוב שיעקב שמע ענין דינה ועם היות שנגע עד נפשו הנה החריש לפי שבניו היו בשדה עם הצאן ולכן החריש עד בואם כדי להתיעץ עמם כדת מה לעשות כי לא שלח יעקב לקראם ולא הודיעם עד בואם פן יתפעלו יותר מדאי אבל החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבא וחמור אבי שכם למה שראה שלא התפעל יעקב מהדבר חשב או שלא היה יודע אותו או שלא חשש אליו כי דרך נשים לו ולכן יצא לדבר אתו אל הנשואין כי הנה להיות חמור זקן ונכבד לא יצא מביתו כי אם לסבה חזקה וזהו ויצא חמור וגו' ובהיות חמור עם יעקב מדבר אליו על זה קרה שבאו בני יעקב אז מן השדה ולזה הוכרח חמור לדבר לכלם ר"ל לאב ולבנים יחד. והנה זכר הכתוב שבני יעקב בבואם שמעו את הדבר או שבאו מהצאן כשמעם את הדבר הזה כי זהו אחד מהפסוקים שאין להם הכרע כמו שאז"ל במדרש חזית אם באו מן השדה כשמעם ויתעצבו או שבאו משם כששמעו את הדבר שמה ואמר שהתעצבו ויחר להם מאד מפאת שלשת הסבות שזכרתי בפי' ויקח אותה ויענה. כי הנה כנגד הלקיחה שלקח שכם את דינה בחזקה והביאה אל ביתו אמר כי נבלה עשה בישראל ר"ל כי לבת ישראל לא היה לו ללקחה באונס כי היה לה גואל וגואלים אביה ואחיה והאונס הזה היה נבלה בחק ישראל אביהם וכבודו. ואמנם כנגד מה שאמר וישכב אותה אמר לשכב את בת יעקב ר"ל שלא היה ראוי לשכב עם בת אדם גדול כיעקב ולחלל בתוליה מבלי נשואין. ואמנם כנגד ויענה אמר וכן לא יעשה כלומר שהשכיבה לא היה ראוי לעשותה באונס ושלא ברצונה כמו שעשאה כי היה אסור לבני נח לשכב עם אשה בתולה אם לא בדרך נשואין ולכן אמר וכן לא יעשה. ואפשר עוד לומר בזה שהעצבון והחרון אף הם שתי תנועות מתחלקו' לרוח. כי העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש הנקמה ולכן נתן הכתו' שתי סבות אחת לעצבון ואחת לחרון אף. כי הנה העצבון אינו אלא שיתעצב אדם לרוע מזלו או למה שיקרה למה שלא יבוקש עליו נקמה ועל זה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב רוצה לומר שהתעצבו מהקלון הנמשך למשפחותם לבית אבותם בזנות דינה או להיותה נבעלת לערל לכן אמר לשכב את בת יעקב כי איזו שכיבה שתהיה לה עם הערל היה להם חרפה. ואמנם בחרון אף היה להם עם שכם לפי שטמא אותה באונס וחזקה בהיות זה דבר בלתי נהוג אצלם ועשה גם כן עם אחותם מה שלא היה ראוי ביניהם כפי מנהגם לעשות ועל זה אמר וכן לא יעשה רוצה לומר שלא היה מנהגם לשכב עם אשה כי אם בדרך נשואין לא בעילת זנות ויהיה אם כן וכן לא יעשה כמו לא יעשה כן במקומנו. והרמב"ן תפש על רש"י שהכנעניים היו שטופי זמה ואין בזה טענה כלל כי הנה עם היותם כן בטבעם מי המונע שיהיה הדבר אסור כפי דתיהם ונמוסיהם. הלא תראה שרבים הם זונים בטבעם עם היותו דבר אסור בדתם אם כן העצבון היה כפי משפחתם ודתם לשכב עם ערל אחותם. והחרון אף היה כנגד שכם על האונס אשר עשה בזה. ובהיותם באותו עצבון וכעס הנה חמור שחשב שהם לא היו יודעים אמתת הדבר אמר אליהם שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגומר ר"ל עם היותי נשיא הארץ ואין כבודי להתחתן עם אנשים נכרים רועי צאן הנה שכם בני חשקה נפשו בבתכם ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ולכן אני חפץ שיקח אותה לאשה ואתם תנו נא אותה לו לאשה ר"ל שיעשו החתון מיד קודם שיתחרט וכאלו היה יועץ אותם בזה לכבודם. ואמר שימשך מזה שלא לבד יעשו החתון הזה כי גם חתונים אחרים יעשו וזהו והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. והנה אמר זה הלשון תקחו לכם מיראתו שיגיע ענין שכם באזניהם שלקחה מעצמו בחזקה ולכן אמר ואת בנותינו תקחו לכם שכאשר תרצו תקחו מבנות הארץ בחזקה כמו שלקח שכם את דינה כי לא נקפיד על זה ואין לכם למאן החתון עמנו לומר שמא תלכו מכאן ואיך ישארו כאן בנותיכם כי אתנו תשבו והארץ הנה לפניכם ר"ל אם תרצו להיות מטובי העיר ומנהיגיה אתנו תשבו במושב העיר ואם לעשות סחורה שבו וסחרוה ואם להיותכם עובדי אדמה ורועי צאן האחזו בה קנו קרקעות ואחוזת שדה וכרם כי זה כל האדם היושב בארץ הזאת. והנה שכם לא נסתפק עם דברי אביו שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם לפי שנראה שמצד החשק היה לוקח אותה לא להיות הדבר טוב לעצמו גם פחד אולי חמור אביו ישאל שיתן יעקב מוהר גדול לבתו כי היה מנהג אצלם בימים ההם להביא האשה מוהר לבעלה כמו שאמרו בנות לבן העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ומפני זה דבר שכם אל יעקב וכל בניו ואמר אמצא חן בעיניכם ובזה די מהכביד לכם. ואמנם בענין המוהר והם הסבלונות מלבושים ותכשיטין הראויים לתת לה כמוהר הבתולות אשר תאמרו אלי אתן. ואם אבי ישאל מכם נדוניא רבה מפני כבודו להיותו נשיא הארץ אחלה פניכם שאתם תרבו מוהר ומתן לאחותכם ואני אפרענו בסוד כמו שתאמרו אלי ר"ל אם תרצה שאפרע הכל או חצי או השליש הכל אפרע כרצונכם כי אני רוצה שתתנו לי את הנערה כי איני מקפיד במוהר כי בנערה אני חפץ לא במוהר וזהו אמרו הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי וגו' ויהיה אומרו עלי כמו ועלי לתת לך עשרה כסף שנאמר באבשלום כלומ' הרבו מוהר ומתן לאחריותי ועלי לפרוע אותו כל אשר תאמרו ממנו. וזה הפירוש מתיישב בפסוק הזה יותר מכל מה שפירשו בו המפרשים. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. חשבו המפרשים שמרמה היתה שימולו כלם ויתנו לו את דינה כי לא היה דעתם לעשות כן אלא כדי שבהיותם כואבים יבואו עליהם להרגם כמו שעשו ושאמרו אשר טמא את דינה אחותם הוא מאמר התורה לתת הסבה למה עשו הרמאות והרעה ההיא שהנה היה זה על אשר טמא את דינה אחותם ואינו נכון כי אם ישמעו אליהם להמול כל זכר למה לא יתנו את דינה אשר חולל הדרה לבן נשיא הארץ ועם מי יוכלו להשיאה שיהיה יותר ראוי ויהיה נכנס בברית ישראל ודתו. ויעקב ששמע דבריהם ושתק איך היה במרמה ההיא ומה צורך שתודיע התורה שעשו זה מפני שטמא שכם את דינה אחותם כי ידוע הוא והספור מבואר בזה אבל היתה המרמה שהם ראו לענות אל שכם ואל חמור במענה אחד עם היות דבריהם של חמור ושכם בדרכי' שונים והקדימו זכרון שכם אל חמור כי הוא היה העקר ואליו רצו לחרף ולגדף בעצם באופן שלא יורגש מאד כי נשיא הארץ היה. ואמנם ויענו וידברו לפי שכוונו לשני דברים האחד לענות לשאלת הנשואין. והב' לחרף אותם עם שאינו מענין התשובה. והיא החרופין באמרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל שהודיעוהו בדבריהם שבמה ששכב את דינה אחותם טמא אותה כי היתה שכיבתו אצלם טומאה והנה גלוי זה באמרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו שנראה מזה שהיה חרפה אצלם ששכב שכם עם אחותם. וכן אם הוא בדרך אישות הוא חרפה כ"ש בדרך זנות. והנה אמרו אשר טמא בסתם לרמוז על שכם ולכן הקדימו זכרונו בתשובה והיה דעתם שלא ישמע איש אליהם להמול וכדי ששכם יבין דברי החרפה והטומאה שיחסו אליו ובזה יכנס הריב ביניהם וינקמו נקמתם וזהו ויענו במרמה כי תכלית ענינם היה לחרפו. והיותר נכון בעיני בזה הוא שהם ענו במרמה במה שלא אמרו לו בהחלט שיתנו לו את דינה בהמולו לאשה אבל סדרו דבריהם באופן שיוכלו לעשות כל מה שעשו מבלי חלול דבריהם ושקרות באמונתם וכמו שאבאר ולפי שחמור אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם כאלו לא היה ביניהם כי אם אהבה וחשק בלבד. לכן קודם המענה זכרו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל אל תאמר חשקה נפשו אמור האמת שטמא אותה כי כבר ידענו אמתת הדבר. ואחר שהסירו מעליהם הונאת הדברים שחשב חמור לעשות להם אמרו בתשובת השאלה לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו וגו' ר"ל לא נוכל בעצמנו לתת את דינה אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי הוא לנו חרפה וקלון גדול אך בזאת נאות לכם וגומר והסתכל בדבריהם שהשיבו וערמתם כי הם לא אמרו אך בזאת תאותו לנו אם תהיו כמונו להמול וגו' את דינה נתן לשכם כי לא יצא מפיהם שיתנו את דינה אע"פ שיהיה שהם נמולי' לפי שכבר טמא אותה בהיותו ערל אבל אמרו בדרך כלל ובאופן עצה אך בזאת נאות לכם ר"ל שתהי' תועלת והנאה לכם אם תהיו כמוני במצו' המילה כי תהיו שלמים כמונו ומרוחקים משטוף הזמה וזהו נאות לכם. ומלבד התועלת שימשך אליכם מפאת הדבר בעצמו הנה עוד ימשך אליכם מזה תועלת שני שאת בנותינו נתן לכם ואת בנותיכם נקח לנו. ועוד ימשך מזה תועלת שלישי והוא שנשב אתכם והיינו לעם אחד. הרי שנחנו להם עצה שימולו ויהיו שלמים בעצמם ויעשו חתונים ביניהם וישבו בארצם שהם תועליות כוללים אבל זה לא אמרו שיתנו לשכם בפרט את דינה אחותם לאשה אבל בהפך שאמרו בתחלת דבריהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו וגו'. הן אמת שבשלילה אמרו ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו כי לא נשב פה פן יאמרו עליה כל הרואה אותה נבעלה לשכם. הנה אם כן בשלילת הנשואין דברו בה בפרט אבל לא בעשייתן כי היה דעתם בזה שאם ימולו יהרגו אותם כמו שעשו ואם לא ימולו יהיה התנצלות להם מחמור ומשכם בשלא יתנו לו את דינה להיותו ערל כי חרפה היא להם יען היה חמור נשיא הארץ וראוי להתנצל ממנו בטענה אמנם חמור ושכם טפש כחלב לבם לא ידעו ולא הבינו דבריהם ודרכיהם וחשבו שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה ולכן הסכימו להמול ובהשתדלות גדול לא אחר הנער לעשות הדבר ר"ל להסכים הענין עם אנשי העיר כי חפץ בבת יעקב ר"ל מפני שלמותו וזה לא היה להיות שכם פחות בעיניו נמאס כי הוא הנכבד מכל בית אביו שהיה נשיא הארץ אלא שהיה יעקב כל כך חשוב בעיניו שלא נמנע מעשות בעבורו כל דבר. ואפשר לפרש ולא אחר הנער לעשות הדבר על המילה שהוא במהירות מל ראשונה את עצמו בחשבו שבזה יותן לו את דינה לאשה לפי שחפץ בבת יעקב ושעשה זה ראשונה עם היותו נכבד מכל בית אביו. והיא היותר נכון והותרה השאלה הו'. ואחר שמל את עצמו בא לדבר עם אביו אל שער עירם ואמרו להם האנשים האלו שלמים הם אתנו. והתבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים זה כדי שתנתן את דינה לשכם לאשה וגם לא הודיעו אותם המחלוקת שהיה מעותד מפני ששכב שכם עם דינה אבל בהפך שמפני שלא יאמרו אנשי העיר שאיש אחד יחטא שכם במה שעשה ועל כל העדה יהיה קצף להכריחם להכנס בברית מילה אשר לא ידעו. ואמרו חמור ושכם האנשים האלה שלמים הם אתנו ר"ל לא תחשבו שאנו דורשים זה מפני מה שעשה שכם כי כבר אנחנו עמהם בשלו' ואמרו זה לפי שחשבו שכיון שנמול שכם לא היה ספק בנשואיו ושלומו. אבל יהיו חמור ושכם בנו דורשים זה לתועלת הארץ וטובו. לפי שיעקב ובניו ועמו ישבו בארץ ויסחרו אותה ויגיע לכל א' מהם תועלת רב ושאין להם שיאמרו שיעקב ובניו יאכלו את טוב הארץ ולא תוכל הארץ לשאת אותם כי הנה הארץ רחבת ידים ויש בה ולתושביה ולגרים עליה די והותר ושמלבד זה יתחתנו בהם כי יש אתם בנים ובנות אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו היותכם לעם א' להמול לכם זכר כאשר הם נמולים ר"ל שאחרי שיעקב ובניו הם נמולים איך יהיו לעם אחד עם אנשי הארץ אלא בשימולו כמוהם כי בהיותם מתחלפים במנהגיהם אלה נמולים ואלה ערלים לא תחדל הקטטה והגדופים ביניהם וכיון שא"א לנמולים שיחזרו להיות ערלים לא ישאר האחוה אלא להמול לכם כאשר הם נמולים ועם כן הכניסום גם כן בחמדת הממונות באמרם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם ר"ל הלא ידעתם שאלה הם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו זה בשכירות בית ושדה וזה בהונאה וזה בגניבות או בגזל ואם ירצו לצאת נקח כל אשר להם באופן שלסוף סוף כל עשרם לנו הוא ובלבד שנאות כלנו אלה לאלה כדי שיתמידו לשבת בארץ. והנה נתפתו כל אנשי הארץ לעשות זה אם להפיק רצון אדוני הארץ ואם בחמדתם להיות להם כל קניני יעקב ובניו ולכן נמולו כלם זה נכון כמי שכתב הרלב"ג שבני יעקב מלו אותם והיו באים אצלם לרפאתם. ואמנם אמרו ויהי ביום השלישי אחשוב שאינו שלישי למילתם כי לא אחרו בני יעקב כ"כ לנקום נקמתם אבל היה יום ג' למעשה דינה כי מיד ששכם שכב אותה דבר לאביה לתתה לו לאשה וישיבוהו בני יעקב בענין המילה וביום הב' נימול שכם ויצא ודבר אל שער עירו וביום הג' נמולו כלם ובו ביום בהיותם כואבים מהמילה שאז נמולו באו שמעון ולוי בבתיהם ויתכן כמו שכתב הרל"בג שהיו באים לרפאתם וסבבו שלא תשאר בחדר אחד מהנשים והטף והיו הורגים אותם בחרבותם מבלי שיודע הדבר והיו סוגרים הדלת אחריהם ומצוים את הנשים ואת הטף שלא יכנסו שמה כדי שינוחו החולים בשינתם מן מחץ מכתם ובזה הדרך עשו עד שהרגו כל זכר קודם שירגישו בדבר. ואין ספק שהיתה עיר קטנה ואנשי' בה מעט ולכן יכלו שמעון ולוי לעשות את הפועל וכן הרגו את חמור ואת שכם בנו אבל דינה לקחו אותה מבתיה' כי מפני שהיתה אנוסה ודמעת' על לחיה הוציאוה משם ולא המיתוה והנה הותר להם לעשות זה לפי שבני נח היו מוזהרים על העריות ועל הגזל ושכם בגזל שכב עם דינה ויענה ואנשי העיר לא מיחו בידי ומפני זה היו נתפשי' באותו מעשה ולכן היו כלם חייבי מיתה ולפי שכאשר נמולו היתה דעתם וחמדת' על קניני יעק' לקח' את כל אשר לו לכן ראו בני יעקב לפשוט את החללים ויבוזו את העיר ואת כל אשר להם ועשו להם כאשר יזמו לעשו' ולקחו נשיהם וטפם כדי שלא ישאר להם שם ושארית להגיד בערים אשר סביבותיה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. והנה יעקב לא ידע דבר מזה לא מערמת בניו והסכמת בהריגה ובשלל קוד' היותו ולכן תפש את בניו על ההסתרכו' הנפלא ההוא ששמו נפשם בכפם והיתה הסכנה בזה מפאת הסביבות ר"ל סביבות העיר שהם הכנעני והפריזי שהיו עם רב והוא אמרו עכרת' אותי להבאישני ביושב הארץ ר"ל אתם חשבתם שעכרת' אותם ואינו כן אבל עכרת' אותי לא עם אלו שכבר מתו אלא ביושב הארץ שהם רבים ואני מתי מספר ר"ל אנשי' מעטים שבקלות יוכל אדם לספור אותם ונאספו עלי מפני זה שעשיתם והכוני ונשמדתי אני וביתי ונהיה נשמדים כלנו ומה התועל' בנקמה אם ינקם אדם מעצמו. אבל בניו השיבוהו הכזונה יעשה את אחותינו. ופירשו בו המפרשי' הכמו זונה יעשה שכם לאחותינו ואין זו תשובה מספק' לדברי הזקן אבל הרלב"ג כתב בשם אביו פי' נאה והוא שבני נח כמו שזכרו חז"ל לא היו מוזהרים על הזנות מופקרות כי הותרו אצלם אבל היו מוזהרים על העריות שלא ישכב אדם אלא עם אשתו המיוחדת לו או עם זונה מופקרת ואם לא היו מענישים אנשי העיר ההיא והורגים אותם יחשב שהיתה דינה זו מופקרת ושלכן שכב שכם עמה ואיש אין בארץ שימחה בידו ולכן היה מההכרח אחד משני דברים אם שישימו יד לפה ויסבלו קלונם או שיהרגו כל זכר כ"א יהרגו את חמור ואת שכם בלבד יעמדו עליהם כל אנשי העיר ולכן הוצרך להיות הדבר כולל אם הסבל ואם הנקמה כדי שלא תשאר דינה כזונה מופקרת שאין הורגים עליה וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב"ה שעשו כי היה חתת אלדים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב והותרה בזה השאלה הי'. והנה נכתב הספור הזה ללמדנו כמה היא גדולה צרת הבת שיעקב נולדו לו י"ב בנים ולא קבל מהם החרפה והקלון והסכנה שקבל בעד בת אחת שנולדה ביניהם. ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנק' מאויביהם. ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מצאת מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברה"ר מפני שמסתכלי' בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כ"ש מפני הגנב כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה:

They approached … with confidence. Yaakov’s sons had performed the circumcisions themselves. Then when they came to check up on their “patients” they sent the women and children out of their rooms and killed them one at a time.

Abarbanel on Torah, Genesis 34:6:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם וגו'. עד ויקרע יעקב שמלותיו. ספר הכתוב שאחי יוסף בשנאתם אותו הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם בחשבם שבהתרחקם לא ילך רכיל בינותם להביא לאביהם דבתם ולא יראו במה שיעשו אביהם אליו מהיתרון והכבוד גם שאולי הוא ילך שמה יום אחד ואז ישיבו לו עמלו בראשו וכמה שעשו. ואולי שמפני זה הלכו לרעות בשכם עיר הדמים כדי שיחשוב אביו אם יוסף ילך שם ויהרגוהו שמאויביהם אשר היו סביבותיהם הרגוהו ולכן ספר שישראל באהבתו את יוסף אמר לו בדרך שמחה והתול הלא אחיך רועים בשכם ואתה יושב בבית ארזים איני רוצה בזה לך ואשלחך אליהם ותרעה שם את הצאן כמוהם כי כלכם בני ולמה יהיה לך זה היתרון עליהם והוא בענותנותו השיבו הנני ר"ל אנכי אעשה כדבריך ואז כשראה אביו את תשובתו בענוה ומוסר אמר איני חפץ שאתה בני תשב שמה עם הצאן אלא שעת' תלך שמה לראות את שלו' אחיך ואת שלו' הצאן אולי שמפני היותם בשכם יבואו מהסביבות עליהם ויזיקום אבל מיד השיבני דבר ותשוב לעמוד לפני ולא תשאר עמהם וגם לאהבתו אותו לווהו מחברון עד עמק העיר וישלחהו מעמק חברון ללכת לשכם ובעבור שהיה יוסף נבון וחכם מבין דבר מתוך דבר וסימנא מילתא היא זכר הכתו' מה שקר' לו בדרך שמצא אותו איש אחד ויוסף היה תועה בשדה כמבקש אותם וישאלהו האיש לאמר מה תבקש כי נראה לו כמבקש דבר מה האמנם הנה תחת שאלתו עומק כי הוא שאל ממנו מה תבקש ר"ל התדע שתבקש טובה לעצמך או אולי תבקש רעה ויוסף לקח הדברים כפשוטים כדי שלא ימנע ממה שצוהו אביו ואמר את אחי אנכי מבקש כי חשב בו מתוך שאלתו שהיה מכיר בו ומק"ו יכיר את אחיו הגידה נא לי איפה הם רועים כי א"א שלא ראית את עדריהם בדרך אשר באת בו אבל האיש השיבו נסעו מזה כי אני שמעתי רועים אומרים נלכה דותיינה ודאי הם אחיך אשר תבקש וגם במאמר הזה רמז לו האיש בעבור שהוא אמר את אחי אנכי מבקש שנסעו מהיותם אחיו והיה לבבם למרעה ומה הוא אם כן מבקש ולפי שהיה כ"כ מהסימן בדבריו ארז"ל שהיה גבריאל שאמר לו מה שהיה עתיד לבא עליו ברמיזות ויוסף חכם היה ואין ספק שראה את הרמוז בדבריו אבל עכ"ז לא שב אחור דרכו פן יעבור על מצות אביו גם שהקב"ה היה מדריך אותו להגיע לתכלית הגזרה מחכמתו ולכן לא חשש מן הסימנים ההם. הנה א"כ שלח יעקב את יוסף לראות את שלום הצאן ומפני שהלכו לשכם ויצא משכם שמה ולא נתן אל לבו שיעשו רעה ליוסף כי ידע שהוא לא הרע עמהם לעולם ולמה יזיקוהו ויוסף לא נמנע מלהלוך כדי לקיים מצות אביו והותרה השאלה הי"ג. וזכר הכתוב שכאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק ויתנכלו אותו להמיתו רוצה לומר שבקשו ביניהם נכלים וערמומיות להסירו מן העולם ולסלק דעתו מעליהם כי כלם הסכימו להסיר מעליהם אדנות וממשלת הנער ההוא. אמנם היו מחולפים באיזה אופן יסירוהו מעליהם כי מהם אמרו שיהרגוהו בהחלט ועל זה אמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא רוצה לומר העושה החלומות מעצמו כחפצו הנה הוא בא ועתה לכו ונהרגהו וגומר ואז נראה איך יתקיימו חלומותיו כי היה דעתם של אלו שהחלומות שהיה מספר יוסף לא חלם אותם מעולם אבל שהוא מזדונו וגובה לבבו ממציא אותם החלומות ואז"ל שהיו אלו האומרים ועתה לכו ונהרגהו שמעון ולוי ויש להם טענה כי הנה ראובן ויהודה לא היתה שנאתם שלימה ובני השפחות היו קטנים ופחותים אצלם והוא היה שגור אצלם לא יעצרו כח לומר דבר בזה. כשאר אם כן שהיו שמעון ולוי כי מפני שבאותו שכם הרגו החללים רצו להרוג שם גם את זה. ואמנם לענין אביהם אמרו שישליכוהו באחת הבורות ויאמרו חיה רעה אכלתהו ואביו יאמין לזה ובפרט בראותו את כתונת הפסים כי יאמר אלו הרגוהו לסטים היו נוטלים הכתונת ועוזבים את נבלת גופו אבל מאחר שנמצאה הכתונת ולא הגוף חיה רעה אכלתהו. אמנם ראובן היה מדעת אחר כי הוא אמר אליהם אולי שהחלומות מאת האלדים ואיך תבטלו רצונו וגזרתי למה אתם עוברים את פי י"י והיא לא תצלח ולכן לא נכנו נפש ולפי שאחיו לא היו מקבלים עצתו לשיפטר בלא כלום הוצרך לדבר אליהם שנית והוא אמרו ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם רוצה לומר אל תשפכו אותו בידים כי דבר רע הוא לשפוך דם נקי. ואם הוא נקי מזה אשר חשבתם עליו מהחלומות אבל השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו רצה לומר שלא תשליכו עליו אבנים להרגו והיה דעתו אצלם בזה שבזה תראה אמתת הדבר כי אם בדרך נס היו חלמותיו הוא יסירהו משם בדרך נס בכחו הגדול ואם לא שם ימות בנפש מרה והיה אם כן כפי זה הדרך נסיון גדול בזה האמנם העידה התורה עליו שהיתה כונתו להצילו מידם להשיבו אל אביו כי מאשר חטא לאביו בחללו את יצועי אביו חשב שבזה יתקן את אשר עוותו. והנה אחיו קבלו ממנה העצה היעוצה הזאת להיותה כפי הנסיון ולכן בבא יוסף אליהם הפשיטו ממנו את כתנתו והוא כתונת הפסים שהיה עליו. והמפרשים פירשו את כתנתו את החלוק הסמוך לעור. ושכתונת הפסים היא אשר עליו והשליכו אותו בבור ערום ואינו נכון שאם כן היה ראוי שיאמר ויפשיטו את יוסף את כתונת הפסים אשר עליו ואת כתנתו כי אין ספק שראשונה יפשיטוהו כתונת הפסים שהיה למעלה קודם שיפשיטו ממנו החלוק אלא שלא הפשיטוהו לבד כתנתו המיוחדת למעלה והיא כתונת הפסים אשר עליו וישליכו אותו הבורה שהיה רק ואין בו מים כי אם היו שם מים היה נטבע ומת ומה הנסיון אשר ישאר. וספר מאכזריותם שישבו לאכול לחם התשעה אחים לא ראובן כי הוא לא היה שם במכירתו ובהיותם אוכלים ראו ארחת ישמעאלים באה מגלעד כי מצד משאם הכירו שהם ישמעאלים ומצד הדרך שבאים בו ידעו שבאים מגלעד כי כן היה מנהגם להביא באותו דרך נכאת וצרי ולוט משם למצרים וכן חשבו יהודה ואחיו שאמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים אבל כאשר נתקרבו אצלם הוסיפו עוד ידיעה והכרה בהם כי מלבד שהיו כבר יודעים שהם בכלל ישמעאלים הכירו בבואם שהיו בפרט מדנים שהם מכלל הישמעאלים ומחוז מדין ולכן נקראו כאן ישמעאלים ונקראו גם כן מדינים כי שני שמות היו להם בכלל ישמעאלים ובפרט מדינים וכן כתב הראב"ע שהמדנים נקראים ישמעאלים וזה יותר נכון ממה שפירש הרמב"ן שהיו הסוחרים מדינים והגמלים היו של ישמעאלים. והיו דברי יהודה לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו. רצה לומר הנה אחרי שהשלכנו את יוסף בבור הרי הוא כמת כי הנה י"י עושה ארובות בשמים איך יוציאוהו משם ואין שם הכנה להתברר הנסיון כדברי ראובן וידוע שהאדם ההורג את האדם לא יהיה כי אם לאחד מג' סבות אם לקחת ממנו כסף או זהב או דבר שבידו. ואם לשנאתו אותו אם הוא אויבו. או להתפאר עליו שגבר עליו והרגו. והנה בהריגת יוסף אין לנו אחד משלש אלה. אם לממון מה בצע מה ממון כפרש"י נרויח בהריגתו ואם לאיבה ונקמה ממנו הוא אחינו כי אחינו בשרינו הוא והרי הוא כאלו נקח הנקמה מעצמינו ומבשרנו. ואם להתפאר בהריגתו גם זה לא יחול כאן כי אנחנו בהכרח נכסה את דמו רוצה לומר מפני אבינו וא"כ מה תועלת בהריגה הזאת מוטב שנמכרנו לישמעאלים ולא להרגו בידינו ולא בבור אשר השלכנוהו כי אחינו בשרנו הוא והיתה כוונת מאמרו שאם מי"י יצא הדבר כאשר חלם שם ינוח לו ריוח והצלה יעמוד לו באשר ילך ואם החלומות השוא ידברו תתהפך ממשלתו ומלכותי לשפלות ועבדות עולם שהוא תכלית ההרחקה כאלו אמר וי"י הטוב בעיניו יעשה ואנחנו לא נעבור על דברו ולא נחטא לאבינו בהריגת בנו וישמעו אחיו וקבלו עצתו וימשכוהו מן הבור ומכרוהו להוריד מצרימה. ולפי שלא היתה כוונתם כמכירה כי אם להרחיקו מבית אביו לא לחמדת הכסף שנטלו ממנו לכן מכרו אותו בעשרים כסף שהיה דבר מועט כמו שכתב רש"י. וכאשר חזר ראובן מן המקום אשר הלך שם ולא מצא את יוסף בבור חרד חרדה גדולה כי חשב אם שאכלוהו שם חיות רעות תנין ובנות יענה או שחשדם שהם עצמם העלוהו והרגוהו ולכן קרע את בגדיו ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא. ופירוש זה הוא כך אצלי הילד הזה עם היותו נקי מעון איננו שהרגתם אותו ואני אנה אני בא. שגם כן היום או מחר אם אשב בחברתכם יעלה בדעתכם ותהרגו אותי ולמה אני בא לשבת עם אנשים רצחנים. ואין ספק שהודיעוהו אמתת הדבר שמכרוהו לישמעאלים להורידו מצרימה אבל לא נתקררה דעתו של ראובן שהיה בדעת להשיבו אל אביו והותרו עם מה שפירש' בזה השאלות הי"ד והט"ו האמנם כאשר ראו שנעשה הדבר נתיעצו לענין אביהם ולכן שחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדמו וישלחו את הכתונת ר"ל שבחרבותם עשו בה חתיכות כדמות שיני חיות מלשון בשלח יעבורו והביאוה אל אביו כי הנה באו כלם עמה כמתאבלים על מציאותה ולכן שאלו ממנו הכתונת בנך היא אם לא. והזקן הכירה ואמר כתונת בני זו בלי ספק ואחרי שמצאתם את כתנתו ולא מצאתם את גופו אין ספק שחיה רעה אכלתהו והיא אכלה בשרו ועצמותיו ועזבה כתנתו. ואמנם התפלא הזקן איך לא מצאו ממנו עצם ולא דבר מכל גופו כלל ועל זה היה אומר עם היות שחיה רעה אכלתהו איך אפשר שטרוף טורף יוסף. כאלו כלו בבת אחת נטרף ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא נשאר ממנו דבר. ומאשר לא אמר הכתוב כתונת בני זו אלא כתונת בני בלבד נראה לי לפרש הכתוב הזה שיעקב היה מדבר כנגד הכתונת ואומר כתונת אין ספק שהיו בנרצח הזה שתי בחינות בחינה מצד שהוא בני ובחינה מצד שהוא יוסף כפי שלמותו וחכמתו ומדותיו. ולכן עם היות שבבני חיה רעה אכלתהו כי לא הספיק זכותי לשמרו ולכן מצד שהוח בני אכלתהו חיה רעה הנה הוא מן הצד שהו' יוסף ר"ל יוסף בשלמו' השכל והמעלה. אך יתכן שטרוף טורף יוסף ושלא נדבקה בו ההשגח' האלדית זה בלי ספק שאין ראוי להאמינו והותרה בזה השאלה הי"ו:

Let us not kill him. Some of the brothers wished to kill him to prevent him from imposing his rule upon them, but Reuvein was concerned that the dreams might have been genuine. Throw him into this pit. If he escaped miraculously it would prove that the dreams were genuine.

Abarbanel on Torah, Genesis 37:12:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו' עד ויוסף הורד מצרים. כתב הרא"בע שהספור הזה היה קודם מכיר' יוסף ונכתב פה להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו ולזה נמשך הרלב"ג ויש להם טענה על זה מאשר מצאנו כשירד יעקב למצרים היו ב' בנים לפרץ והנה אונן א"א שישא אשה ושחת ארצה אם לא שהיה לפחות בן י"ב שנה וירבו הימים וגדל שלה כאשר הרתה תמר והולידה פרץ והוא לא יהיה בהולידו את בניו פחות מי"ב ואיך יהיה כל זה בכ"ב שנה שעברו משנמכר יוסף עד רדת יעקב מצרימה. אין כן דעת שאר המפרשים שאחרי מכירת יוסף קרה כל הספור הזה אולי יאמרו שירד יהודה מאת אחיו אחרי המכירה וראה שם בת איש כנעני ולקחה והוליד בניו. ונראים הדברים לפי שלא נפרד יהודה מחברת אחיו כי אם מפני מכירת יוסף שנעשתה בעצתו ולהצילו מהמות ואין ספק שהיה ראוי לחבר אחרי מכירת יוסף ויוסף הורד מצרימה אלא שראתה התורה להפסיק עם ספור יהודה לסבות. ראשונה להגיד שב' התחלות היו למלכי ישראל ומלכי יהודה כי יוסף היה התחלה למלכי ישראל בשני בניו אפרים ומנשה שילדה לו המצרית ולכן היה מלכותם בלתי אמתי וישר. ויהודה היה התחלה למלכי יהודה שהיו ושיהיו בימות מלך המשיח משני בניו שילדה לו תמר כי היא היתה הגונה לצאת ממנה מלכים קדושים מפאת שלמותה ואם מפאת היותה בתו של שם כדבריהם ז"ל לכן היה מלכות מאת י"י קודש ומתמיד לעד. ושנית להודיע צדקת יהודה שנפרד מאת אחיו בעבור מה שראה מאכזריותם על יוסף להרגו עד שעם כמה מחוזק ההשתדלו' הצילו מיד' במכירתו למרי' וג"כ שלא יוכל לראות ברעה אשר מצא את אביו ואבלו וצערו ועם היות שנפרד מהם הנה לא עזב את אביו מלעבדו כי תמי' היה יהודה בן עובד את אביו עד שהיה בימי הרעב הולך עם אחיו לשבור שבר במצרים לבית הזקן כמו שיראה מן הספורים שיבואו בפרשת ויהי מקץ כי עם היותו נבדל מאחיו הנה תמיד היה חוזר על בית אביו לעשות צרכיו ולעבדו בכל לבבו. וסבה שלישית ראתה התורה לספר ענין יהודה מפני שיכירו וידעו כל בני אדם שהיתה השגחת הש"י על בני יעקב וזרעו עד שלא מת אחד מכל בני בניהם עם היות דבר טבעי שימותו רבים מהילדי' בינקות' ומהנערים והבחורים בנערות' ובחרותם ג"כ אבל אלה היה חונה מלאך י"י סביבותיהם ויחלצם באופן שלא נעדר מהם איש ואותם שני בני יהודה אשר מתו לא היתה מיתתם בעונש עון מה שעשו נגד יוסף אלא להיותם ער ואונן בעצמם רעי' וחטאים לי"י. ובהשגחת הש"י על יהודה במקום שני בניו שמתו נתן לו שני בנים תאומים יחד צדיקים ולכך נזכרה מית' ער ואונן בהרבה מקומות להעיר על זה. וכבר יורה על היות ירידת יהודה מאחיו קרוב לזמן מכירת יוסף אמרו אחרי והמדנים מכרו אותו וגו'. ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ולא היתה הירידה ההיא מקומית ממקום עליון למקום תחתון אלא שעזב חברתם בעניני הצאן ונתחבר עם איש עדולמי ושמו חירה מפני שחברתו עמו היתה ירידת מעלה בערך החברה שהיה לו עם אחיו לכן אמר וירד יהודה מאת אחיו ר"ל ירד מהתחבר עם אחיו ויט עד איש עדולמי להתחבר עמו. והותרה בזה השאלה הא'. וזכר הכתוב אח"ז נשואי יהודה שראה שם בת איש כנעני ופירושו מזרע הכנענים ולכן היו בניה רעים וחטאים. או שהיה כנעני סוחר כדברי המתרגם האמנם העיד הכתוב שהיה שוע ר"ל נדיב לב ואולי שלזה בחר יהודה להתחתן עמו שנתן לו נכסים הרבה ואחשוב ששם האשה היתה בת שוע ע"ד בת שבע בת נדיב ולכן לא ביאר הכתוב שמה לפי שכבר נודע אל מאמרו שהיתה בת שוע. וע"כ אמר אח"כ ותמת בת שוע אשת יהודה כי כן שמה והותרה השאלה הב'. והנה ילדה בת שוע שלשה בנים ליהודה והיה התעוררו' אלדים לשנקראו שמות על ענינ' וסופם עם היות שלא כיוונו כן בעת שקראום כן. ולפי שהיה המנהג אצלם כאשר ג"כ הוא בנו היום שהבן הנולד לו ראשונה אביו יניח לו השם והשני אמו תניח לו שמו והשלישי האב יקראהו בשם לכן אמר והיה בכזיב בלדתה אותו ואמר על הראשון ויקרא את שמו ער שיהודה קראו והיתה כוונתו שיהיה ער ומהיר ומשתדל במעשיו לא כבד ונרדם מלשון עוררה גבורתך אבל רוח הקדש הביאו לקראו כן לפי שהיה ערירי גבר לא יצלח בימיו ועל כן בשני אמר ותקרא את שמו אונן ר"ל שאמו קראתו מלשון און ורוח הקודש אומר' כי תקרא שמו אונן כי נפשו עליו תתאונן ותתאבל. ואמנם הבן הג' היה ראוי כפי זה הדרך שאביו יקרא את שמו ולא ה ה כן כי קראה היא שמו שלה וזה היה מפני כי יהודה היה בכזיב בלדתה ולכן להעדרו משם קראה אמו את שמו ואין ספק שקראתו שלה מלשו' שלום או שהיה אביו בכזיב כי שלו וכזב הכל אחד בענינ' אבל רוח הקדש אומרת שלה וכזב יהיה ענינו שעליו יכזב יהודה את תמ' באמרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה ולזה נזכר בזה הבן שם המקום והותרה בזה השאלה הג'. וחז"ל דרשו שמותם בענין אחר ער שהוער מן העולם. אונן שהבי' אנינות לעולם. שלה פסיקה. וזכר הכתוב שהיה ער רע בעיני י"י כאלו החליפו שמו מער אל רע והנה היה חטאו שלא רצה שתמר אשתו תהר ותלד אולי כדי שלא ישחית יפיה ויחשך הדרה היה מונע ממנה פרי בטן וכמ"ש חז"ל ולהיות המעשה הזה סותר ומנגד לכוונה האלדית שהיא להרבות זרע יעקב על פני האדמה כדי שבזמן מועט יזכו לירש את הארץ לכן המיתו השם. וכבר זכרו חז"ל שמדין בני נח המבטל פריה ורביה חייב שהרי הם מצווים על פריה ורביה כו' ולזה אמ' ויהי ער רע בעיני י"י וימיתהו י"י כי מאשר הוא י"י בעל הרחמים כל זרע אברהם היה חפץ להרבו' זרעו ולכן המית את ער המנגד רצונו בו והותרה השאלה הד'. והנה בימים הקדמונים היתה מצוו' יבום נוהג בבני נח לכוונה מבוארת בדברי רז"ל ולכן צוה יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך שאותו יתיחס אליו שהיה אחיו לא בנו על דרך האמת וכן חשבו אונן באמרו כי לא לו יהיה הזרע לפי שיהיה הנולד אחיו לא בנו ועם זה נשתבש אונן שלא חלה מצות פריה ורביה על היבם כיון שהזרע אינו לעצמו כי לא יקר' על שמו אלא הוא להקים זרע לאחיו ושלא היה מצוה לפרות ולרבות לזולת ומפחדו שלא ימות גם הוא כאחיו אם לא ישכב אותה היה שוכב אותה ושחת ארצה בחשבו שזרעו היה משחית ולא יחש' לו לעון ולפי שגם זה סות' ומנגד לכוונה האלהית היה ג"כ ענשו שהמיתו השם כאחיו והותר' השאלה הה'. והנה חשב יהודה שבניו אלו מתו בעונם ושהיה עונם מסובב מנערותם וקוצר דעת' לכן אמר לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ר"ל אם תשבי בביתי לא אוכל לשמור את הנער שלה מעמך וישכב אותך בנערותו ואולי יבא למות גם הוא כאחיו שהיו נערים כשלקחוה פחות מי"ב שנים על כן שבי אלמנה בית אביך ותפרדי ממנו בעוד שהוא נער עד יגדל שלה בני לא שיהיה בן י"ב שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא וזהו כי אמר פן ימות גם הוא ר"ל אם יזדווג לה בנערותו כאשר עשו אחיו והותר' השאלה הו'. וספר הכתוב כמה מהמדות נזדמנו בשכיבת יהודה עם תמר כלתו כאלו מן השמים סבבו הדבר ההוא ראשונה שרבו הימים ר"ל גדל שלה ולא ניתן לתמר כאשר אמר וכפי מ"ש הרמב"ן לא היה אז שלה בן עשרה שנה אבל בעיניה היה גדול ולכן מהרה לעשות הדבר הזה לפי שחשבה שלא היה רצונו בהחלט לתתו לה לפי שהיה במחשבתו שהיו בניו מתים מפאת רוע טבעה ומזלה ושהיתה קטלנית בטבעה כי בתרי זמני הויא חזקה ושלכן לא היתה ראויה להנשא לאיש אחר. שנית ותמת בת שוע אשת יהודה ונעצר יהודה מאשה ימים רבים ובסיבת זה הרבה בו הזרע וגברה התאוה בו מה שלא היה עוש' בחיי אשתו. שלישית וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו לכן ביום טובה ושמחה ביום הגזה התעורר לבו ותאותו לזה מה שלא היה עושה בימי אבלו ולכן כאשר הוגד לתמר שחמיה עולה תמנתה לגוז צאנו רצה לומר שמח וטוב לב כמו שעושים למעשה ההוא התנכרה כשהסירה בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ר"ל ותתכסה מלשון מעולפת ספירים והיה זה כדי שלא יכירה. ותשב בפתח עינים מקום קרוב לעיר כדי להראות לפניו שם ביום שמחת לבו אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם לצאן. ושם מתוך השמחה יתאוה אותה לאשה אבל הענין נמשך באופן אחר שראה אותה יהודה ויחשבה לזונה והיה זה לפי שכסתה פניה ולכן לא הכירה וחז"ל דרשו לפי שבהיותה בביתו של יהודה כסתה תמיד פניה ולכן לא הכירה עתה ושאלה לבא אליה והיא בשמעה את דבריו שנשתנה הענין למה שלא עלה על לבה בראשונה השיבתו מה תתן לי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכיר וכדי שידור לה דבר כי לכל הזונות יתנו נדר והיא לא תתפייס לדבר שיתן לה מיד באופן שתקח ממנו ערבון על מה שידור לתת לה כל זה כדי לעשות מה שעשתה אחר כך ולכן שאלה ממנו החותם והמטה והפתילים שהחותם הוא הטבעת שבידו שבה יחתום והפתילים הוא הסודר שבידו לנקות את פיו שיש בקצהו פתילים. והמטה הוא שבט המלכו'. ואין ספק שהיתה מצות היבום ביניהם מוטלת על הקרוב מהמשפחה וכראות תמר ששלה לא נתנה לו לאשה חשבה מחשבה לקיים זרע עכ"פ מאותו אדם כשר ונכבד ואם הבן לא רצה לקיימו שיקיימהו אביו כי הוא הקרוב במשפחה וכ"ש בהיות אשתו כבר מתה יוכל להנשא למי שירצה הנה אם כן לתכלית היבום ולשם שמים נתכוונה בפועל הזה והדברים שיכוונו עושיהם לעשות לשם שמים אף שיהיו מגונים כפי הפרסום יקראו משובחים ויש עליהם שכר רב ממנו יתברך לכן שובח מעשה תמר זה ומעשה רות עם בועז כפי הכוונה הטובה שנעשו והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם יהודה לא נאסר עליו המעשה ההוא לפי שבני נח הותרה להם המופקרת ולמות אשתו היה צריך מפאת טבעו לעשות כן וכבר זכר הרב המורה בפ"מג ח"ט כמה היה מעש' יהודה כפי מנהג בני נח הגון ונאות כפי המעלה. וזכר הכתוב כי כמשלש חדשים שהעובר היה במעי אמו שלם היצירה נודע הדבר ליהודה שאמרו לו זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה וגו'. רוצה לומר הלא ידעת שזנתה תמר כלתך כי להיותה שומרת יבם בשכב איש אותה יאמר שזנתה ולא די שזנתה אלא שגם היא מפרסמת זנוניה כאלו אינה מתבישת מהם וזהו וגם הנה הרה לזנוני' כלומר והיא מתפארת בהריונה ויהודה אמר הוציאוה ותשרף והיה הענין בזה שמנהגם בימים ההם כאשר מנהגם אצל קצת העמי' שהאשה שתזנה תחת בעלה יהיה עושה בה כרצונו וימסרוה בידו אם ירצה להמיתה תמות ואם לפוטרה תפטר. ולכן בהיות תמר זקוקה ליבם היתה כאשת איש לכל דבר ועל יהודה היה לו לתת לה העונש כרצונו ועל זה אמר הוציאוה ותשרף כי אף שלא יהיה נגיד ומצוה לאומים מהיותו יבם היה יכול על זה. וחז"ל אמרו שלהיות תמר בת מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון דן אותה לשרפה שכן כתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף והותר השאלה הח'. והנה תמר לא אמרה טענו' לפטור עצמה אבל שלחה לומר לו לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ר"ל אני חייבת מיתה ג"כ הנואף חייב בה כי דין אחד לנואף ולנואפת ולכן אודיעך מי הוא הנואף כדי שתמיתהו ג"כ. ואמנם מאמר צדקה ממני נראה לפרשו באחד משני דרכים. הא' שיהודה אמר כבר יחשוב שאני חטאתי במה שבעלתי את כלתי ושתמר חטאה במה שנבעלה לחמיה ובדרך הונא' ואין הדבר כן כי אני צדקתי במה שעשיתי כיון שלא הכרתי אותה והיא ג"כ צדקה לפי שנתכוונה לשם יבום ולקיים זרע ממני אבל בלי ספק היא צדקה ממני כי היא עשתה מה שעשתה בדעת ויראת שמי' ואני עשיתי מה שאני עשיתי מוכרח מתאותי ובלי דעת שהיא כלתי. וראוי היה שתעשה זה בצדק ובתבונה ככה כי על כן להיותה יותר צדקת וחכמה ממני לא נתתיה לשלה בני כי הוא נער ובער והיא אשה חכמה שידע' להצטדק ממני. זהו הדרך הראשון. והשני שיהוד' חשב כי בחטאה של תמר או ברוע מזלה מתו ער ואונן ולכן לא נתן לה את שלה. ועתה כשראה שהיא נתעברה מיהודה עצמו התברר לו שבניו בחטאם מתו ושהיא למה שידעה זה רצתה בצדקתה להתעבר מזרע ההוא הנכבד ולזה אמר יהודה הנה תמר צדקה במחשבתה יותר ממני שהיא חשבה שבני מתו בעונם ואני חשבתי שהיו מתים בגלל' כי ע"כ לא נתתי ר"ל כי מפני מה שהיה מחשבתי בזה לא נתתיה לשלה בני כי חשבתי שהיא היתה הגורמת שלא תהר ושימותו אנשיה בשכבה עמה וכן אני היום חי והיא מעובר' ממני א"כ צדקה במחשבת' ודעתה ממני ר"ל במחשבתי שע"כ שחשבתי אני מה שחשבתי לא נתתיה לשלה בני ויחזור לפי זה מאמר כי ע"כ למה שנכלל במלת ממני כמו שביארתי והותרו בזה השאלה הט' והי'. והנה אמרו חז"ל ולא יסף עוד לדעתה לא שבח את יהודה בזה כי בידוע הוא שאחרי דעתו שהיא כלתו לא יוסיף עוד לדעתה אבל בא הכתוב להודיע כי גם בזה היתה מהשגחת הש"י שעם היות שהתאומי' נולדו משתי ביאות ולא מביאה אחת הנה אז עם היות שלא יסף עוד לדעתה בעת לדתה נמצאו תאומים בבטנה כי שניהם נתהוו מאותה ביאה לבדה שבא יהודה אליה והיה זה מפאת ההשגחה להקים שם לשני אנשים המתים אע"פ שזיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זיקת שני יבמים הנה להיות היבם אב שניהם היה כן. וספרה התורה כמה נדבקה ההשגחה בלידת פרץ בהיות בכור פטר רחם אמו שממנו יצא מלכות דוד וממנו יצא מלך המשיח שנפתחו שתי השליות יחד ששם היו התאומים והוא פלא כמ"ש הראב"ע. ועוד שבהיות שזרח נתן יד לצאת ראשונה והמילדת קשרה על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה הנה חזר לאחור ויהי כמשיב ידו לפנים והנה יצא אחיו כפורץ גדר לצאת ראשונה ולכן נקרא פרץ ובזה נשלם ספור תולדות יהודה ראשית המלכים מלכי יהודה. ואחר זה יחזור הכתוב לספור יוסף:

At that time. This episode is inserted here to compare the founding of Yehudah’s dynasty with that of Yoseif’s dynasty, and to show how Providence saw to it that none of Yaakov’s offspring would be lost, so that even the sinful Er and Onan were replaced by the righteous Peretz and Zorach. Yehudah descended. He wanted to distance himself from his brothers’ cruelty as well as from his father’s sorrow. Nevertheless, from the fact that he went with his brothers to Egypt it is clear that he did not sever his ties to them altogether. She is righteous, [it is] from me. I had thought my two sons died on her account, but now I see that it was due to their own wickedness, for she has conceived through me yet I am still alive (Abarbanel).

Abarbanel on Torah, Genesis 38:1:12 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

ויוסף הורד מצרים וגו' עד סוף הסדר. ויש בפרשיות האלו גם כן שאלות והם אלו:

‘And Joseph was brought down to Egypt’, etc, to the end of this Scriptural portion. There are (valid) questions arising out of these two chapters (39 & 40) also, which …

Abarbanel on Torah, Genesis 39:1:1 · The Biblical Exegesis of Don Isaac Abrabanel. PhD thesis by Dr. David E. Cohen, University of London, 2015 · excerpt; the full text is on Sefaria

השאלה הי' מה ראה פרעה שאמר לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלדים בו. ושאמר לו אין נבון וחכם כמוך ושעשאו אדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים טרם ידע אם יצדקו דבריו ויצא הדבר לפועל כאשר פתר אם לא כי הנה שר המשקים לא עשה דבר כאשר פתר לו חלומו לטובה ואולי לא יהיה הדבר כמו שפתר אותו לפרעה ולמה א"כ גדלו קודם שינס' הדבר ונתן לו אשה מטובי הארץ:

(On verses 37-38:) What did Pharaoh see to say to his servants, "Could we find another like him, a man in whom is the spirit of God," and that he said to him, "there is no one wise and understanding like you," and that he made him the master over his entire household and ruler over the entire land of Egypt - before he knew whether his words would be substantiated and whether the thing would come to effect as he had interpreted or not?! As behold, the chief wine steward did not do a thing [for just this reason], when he interpreted his dream positively. As maybe the thing would not be as he had interpreted it to Pharaoh. And if so, why did he raise him before the thing was tested? And he also [prematurely] gave him a wife from the notables of the land.

Abarbanel on Torah, Genesis 41:1:11 · Sefaria Community Translation

בזאת תבחנו וגו' עד ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר. הנראה מפשט הכתוב שאמר להם יוסף בזאת תבחנו כאומר יבא אחיכם הקטן ההוא שאמרת' ובו אדע אם כלכם בני איש אחד ומה מעשיכם ועל מה באתם פה כי להיותו נער קטון אחקור ואדרוש אותו היטב וראוי להאמין בו כמשיח לפי תומו כי לא ידע להכין שקרים כמוכם. ומפני זה כאשר ראה את בנימן שהיה אדם גדול ולא ילד אמר יוסף אליהם הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלהים יחנך בני. כי גם אתה תוכל לזייף דברים כאחד מאחיך. גם אפשר שלא אמר בזאת תבחנו על ביא' בנימין כי לא היה בזה בחינה כלל והיה לו לומר בזה תבחנו. אבל פירושו כאומר באמת מרגלים אתם ותמיד הייתם רגילים באומנות הזה ולפי שלא באתם בשום פעם מהפעמים לידי בחינה ונסיון חשבתם שכן יהיה תמיד ולא יהיה כן כי בזאת תבחנו ר"ל בזאת הפעם תבחנו ואני אחקור ואדרוש בעניניכם כי חי פרעה כי מרגלים אתם ולא תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטון. ולא אשלח אני בעדו וגם לא ילך אחד מכם להביאו פן יסיתהו לדבר דברי כזבים אבל שלחו מכם ומצדכם איש אחד שיקח את אחיכם ההוא ואתם האסרו ר"ל שימו עצמכם במאסר ויבחנו דבריכם כשאחקור ואדרוש עליכם ועל מעשיכם האמת אתכם ר"ל במה שאמרתם שכלכ' בני איש אחד בארץ כנען ושכנים אתם אנשי אמת ונכבדים ואם לא ר"ל אם לא נמצא הדבר כמו שאמרתם חי פרעה כי מרגלים אתם שאין ספק אם כזבתם בדבריכם שהלא דבר הוא מה שנחשדתם בו מהיותכם מרגלים. וכפי הפי' הזה אין ענין שלחו מכם אחד שילך א' מהם להביא את בנימין שאם היה כן היה ראוי שיאמר שלחו אחד מכם. ועוד שלמה יפטור אחד מהם ואולי שהוא יהיה חייב מיתה אלא שפירושו שלחו מכם מצדכם איש אחד שילך לארצכם ויקח את אחיכם ולזה לא אמר ויקח את אחיו לפי שהלוקח לא יהיה אחיו ומזה תבין שלא נשבע יוסף חי פרעה לשקר כי הוא נשבע ב' פעמים האחד באמרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטן הנה ואתה תראה שלא אמר אם תצאו מזה עד בא אחיכם הנה. אלא כי אם בבא ר"ל חי פרעה אם תצאו מזה כ"א כשתודו ותסכימו להביא אחיכם הקטון הנה גם שעל כלם אמר אם תצאו מזה כלומר שלא יצאו כלם עד בא אחיהם וכן היה שנשאר שמעון עד בואו. והשבועה השנית היא אמרו חי פרעה כי מרגלים אתם שפירושו ויאמנו דבריכם שאמרתם שכלכם בני איש אחד ושכנים אתם ואם לא שאין הדבר כן חי פרעה כי מרגלים אתם אבל ודאי יאמנו א"כ אינם מרגלים והותרה השאלה הי"ב. ובמדרש אמרו בשעה שהיה מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה והוא דרך דרש וכי על דרך האמ' אין ראוי ליחס פחיתות כזה ליוסף גדול השלמו' בכל מה שיאמר שלמות בהיות פרעה כלבו ואהבו. והנה אחי יוסף לא ענו אותו דבר כי נבהלו מפניו ויוסף צוה לשים אותם במשמר שלשת ימים אולי מנהגם במצרים כמו שהוא היום בארצות מספרד לאסור החשודים אף שלא יתברר חטאם שלשה ימים כי בהם יצא הקול ויבואו עדים אם לזכות ואם לחובה ואחר עבור אותם שלשה ימים וחקירת הענין יפטרום או יחייבום ולכן יוסף לא המתין השלשה ימים אבל ביום השלישי מבלי שהם יאמרו דבר מענין משפטם אמר להם יוסף שהאלדים אני ירא איני רוצה שתמותו כאן אבל איעצכם עצה ותחיו ולא תמותו והיא שמדעתכם ורצונכם אם כנים אתם אחד מאחיכם פה יאסר בבית משמרכם ר"ל ישאר פה בבית הזה אשר אתם נשמרי' בה אבל יאסר כי אתם לא הייתם נאסרים יען היה רחוק שתברחו כלכם אמנם איש אחד בנקלה יוכל לברוח ולכן יאסר שם ואתם לא תתעכבו פה אבל תכף לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ובלי עכוב הביאו אלי את אחיכם הקטן ויאמנו דבריכם ר"ל לא אחוש עוד לחקירה ודרישה אחרת כי אני אתן אמנה לדבריכם שאמרתם שאינכם מרגלים ולא תמותו כי עתה אולי אם הייתי חוקר בדבר הזה ודורש אותו הייתם חייבים מיתה כי בקלות ילכוד האדם המפחיד את האסור באמרי פיו ויתחייב מיתה והנה התנה לומר אם כנים אתם לומ' שהם אם אינם אמתיי' כדבריהם יגידו לו והוא ירחם עליהם ולא יכנסו בסכנת הנסיון אולי אחיהם הקטון יכחיש דבריהם כי לא ידע לקיים הכזב. ואמר ויעשו כן להגיד שנתרצו בזה. ואמרו שכן יעשו להביאו כי הם לא דברו עולה. והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסבות. האחת לראותו כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשור' בנפשו והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו ולכן צוה לראותו. והב' כדי להעליל עליו עלילת הגביע ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת. והסבה השלישית היא שרצה יוסף בביאת בנימין כדי שיקחהו לעיניהם לעבד ובזה יתקיי' ענשם מד' במד' כמו שיתבא' בענין הגביע ובין כך ובין כך ישאר אסו' אחד מהם על עלילה הזאת הכוזבת כמו שהם שמו אותו בבור ומכרוהו על העלילה הכוזב' שהיה מרגל ומלשין לאביו כי היו כל מעשיו של יוסף להענישם על חטאם כפי הראוי מדה כנגה מדה לטוב להם לכפר על חטאתם לא להנקם מהם כי גם הוא הצטער אחר כך בצערם ובכה. ובפרט כששמע דברי תשובתם ובפרט באמרם אבל אשמים אנחנו וגו' כמו שהם אחרי שמכרוהו נתחרטו ונצטערו בצערו ובזה השוה ענינם לענינו. ואמנם מאמרם אבל אשמים אנחנו נראה לי לפרשו בא' מג' פני'. האחד כששמעו דברי יוסף ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם האמינו שבודאי היה ירא אלדים להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם שלא היה לא עמהם קורבה וגם להיותו מרחם עליהם בהיותם מארץ אחרת כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו וגם להיותה עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממני ולכן נתנו אל לבם להאשים את עצמם שלא רחמו הם על אחיהם כמו שזה היה מרחם על הזרים ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם כמו שזה מרח' על מה שאינו רואה ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלשת הבחינות האלו כוונו הם באמר' אבל אשמים אנחנו על אחינו והיא הראשונה. אשר ראינו צרת נפשו והיא השנית בהתחננו אלינו ולא שמענו ולכן באה אלינו הצרה הזאת לאכזריותנו והצדיקו עליהם את הדין. וזהו הפן האחד מהפירוש. והב' שהם בתחלה כשראו העול המפורסם שהיה יוסף עושה עליהם חשבו שברשעתו וסכלותו היה עושה כן אמנם כאשר שמעו את דברי אמרו את האלדים אני ירא וצדקת עצתו וטוב דבריו פשפשו במעשיה' מה זאת עשה אלדים לנו והיו מהם אומרי' שהוא דרך מקרה ומעניני בני אדם ולכן אמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו ר"ל לא המקרה נגע בנו אבל הוא עונש על צד ההשגחה להיותינו אשמים על אחינו יוסף כי כמו שאז אנחנו בידינו מכרנו אותו ונתננוהו לאויבים ככה מפני אותו חטא באה עלינו הצרה הזאת שנצטרך לתת בבחירתנו א' ממנו ולשומו במאסר ביד אויב כי זה האכזריו' שנעשה עתה דומה לאכזריות אשר עשינו ולפי שהמעשה ההוא לא היה כמעשה אנשי' חכמים ונבונים אלא כמעשה השכורים השוגגים עצמם במה שיעשו ולכן קראו עצמם אשמים מלשון אשם ושוגג הנעשה בבלי דעת. והפן השלישי מהפי' הוא שהם היו מתמיהים זה עם זה איך לקבל העלבון הזה על דבר שלא היה בעולם מהיותנו מרגלים לכן ענו אלו לאלו אין הצרה הזאת על ענין המרגלים אבל הוא על ענין אחר והוא שהיינו אשמים על אחינו וכאנשי' נעדרי השכל ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת שזה המושל איננו שומע בקולנו עם היותו ירא אלדים. ולפי שהם היו קוראים את עצמם אשמים ושוגגים במכירת יוסף לכן ענה ראובן על דבריהם ואמר למה תקראו עצמכם אשמים ושוגגים כי מזידים היותם הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ר"ל מלבד האחוה עוד מאשר הוא ילד במעשיו ודבריו התרתי בכם שלא תחטאו בו ולא אביתם. ולכן לא לבד יבקש האלדים מכם עון האחוה אבל גם דמו ששפכתם במכירתו הנה הוא היום הזה נדרש ר"ל גם דמו מצד שהוא בעצמו לא מצד שהוא את הוא נדרש. או יהיה פירושו שחטאו במה שראו צרתו וצערו בהתחננו אליהם ולא שמעו ושמלבד הצער שצערוהו בידיהם גם כמו שיתכן שהמיתוהו שם הנה נדרש הדם מלבד הצער וענין נדרש הוא כי אינו עדין פרוע ולכן הוא נדרש מהמשפט האלדי להפרע. ואין ספק כמו שכתב הרמב"ן שכל הדברים האלה דבר אליהם ראובן בעת המעשה וקצרה התורה במה שאין בו צורך. ואמנם אמרו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם אפשר לומר שעם היות שבא המליץ עם יוסף לדבר אתם הנה אחרי שדבר אליהם הלך לשם ולכן בהיותם מדברים בינם לבין עצמם לא ידעו כי שומע יוסף לפי שתמיד היה רגיל להיות המליץ בינותם ולכן לא נתנו אל לבם שהיה הוא שומע ר"ל מבין דבריהם. וי"מ שכאשר כלה יוסף לדבר אל אחיו באמצעות המליץ קם המליץ מאצלו ויקרב אליהם לדבר על לבם מלבו דברים טובים דברים נחומים על צערם והם היו ביניהם נושאי' ונותני' בענינם וכאשר דברו כדברים האלה לא ידעו כי שומע יוסף לפי שהמליץ לא היה אז עמו להליצו כי הוא היה בתוכם מדבר עמהם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם וכאשר ראה יוסף תשובתם ואיך היו מתחרטי' ממה שעשו כנגדו חזר פניו מהם ויבך מלשון ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וישב אליהם וידבר אליהם ר"ל דברי חן ותחנוני'. ובעבור שראה אותם מצטערים איך יתנו בידיהם אחד מהם להאסר ואולי לא יסכימו מי מהם יהיה לכן הוא עצמו לקחו מאתם לסלק אות' מהמחלוק' והאכזריות שיעשו בתתו אותו בידו והנה אסרו לעיניהם שיראו אותו בעיניהם ולא יוכלו להושיעו כי כן עשו הם כאשר ראו המדיני' אסרו את יוסף לעיניהם ולא חמלו עליו. והנה לקח את שמעון כי הוא היה גדול החוטאים כי ראובן אמר אל תחטאו בילד גם שמעון היה אשר אמר לכו ונהרגהו כמו שביארתי שם ואין ספק שמדבריה' בזה ששמע יוסף ידע שראובן לא חטא במכירתו. הנה התבאר למה רצה יוסף שישאר שמעון במאסר ולאסרו לעיניהם שהיה הכל להענישם על חטאם ולא תהיה להם זאת לפוקה ומאת י"י היה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והותרו במה שפירשתי השאלות הי"ג והי"ד והט"ו:

In truth we are guilty. The man’s mercy towards their households reminded them of their own lack of mercy towards their brother. Alternatively, until now they thought he was simply cruel, but now that they saw otherwise they knew that what had befallen them was a punishment.

Abarbanel on Torah, Genesis 42:15:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

מהרו ועלו אל אבי וגו'. עד ויעלו ממצרים ויבואו וגו'. אחרי שהשלים יוסף טענותיו ודבריו הטובים והנחומים לאחיו השתדל בהגעת התכלית אשר כיון השם בשליחותו למצרים. והוא אמרו מהרו ועלו אל אבי אחרי אשר שולחתי לפניכם למחיה. והרעב כבד בארץ. אין ראוי להתאחר עוד אבל מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו בשמי שמני אלדים לאדון לכל מצרים לא שאני אדון אלא לדמיון אדון מושל על כל הארץ שאני עושה חפצי בה כאלו אני אדון עליה ומכני זה איני יכול לזוז מכאן וללכת לראות פניך כבן יכבד אב על כן רדה אלי אל תעמוד כי הנה יגיעך תועלת בירידה לא יגיע לך מבלתה כי להיותי מושל בכל ארץ מצרים לא אוכל לעזוב ממשלתי וללכת אצלך ויותר בנקל תבא אתה אצלי על כן רדה אלי אל תעמוד. ואם יקשה אצלך לשבת במצרים לפי שתועבת מצרים כל רועי צאן וגם כי מצרים בית מקדש מלך הוא ומי שיחפוץ במנוחה והיות בניו ובנותיו במוסר ודרך ארץ ימאס לשבת במקום מושב המלך מצד עבדיו שלא יחדל מהם הגזל והזנות והסכלות הנה לתקן זה אני אעשה שתשב בארץ גושן בשובה ונחת אין שטן ואין פגע רע והנה ימשכו לך מזה תועלות. האחד שתהיה קרוב אלי ואוכל אני ללכת לראות פניך פעם אחת בשבוע. והב' שתשב בארץ גושן אתה וכל אשר לך בניך ובנותיך ובקרך וצאנך ואמר זה לפי שבהיות יעקב בחברון להיות ארץ כנען בלתי רחבת ידים היו הולכים בניו לרעות את צאן אביהם בשכם רחוק משם אשר התרחקם ממנו היה סבה לכל מה שקרה מענין יוסף אמנם בהיותו שם בארץ גושן יהיו בניו וכל מקנהו עמו שם מתחבאים עמו כי היא ארץ גדולה ורחבה לרעות בה את מקניהם וזהו אמרו (בראשי' מ"ה) וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך שאינו חוזר אתה ובניך להיות קרוב אלי כי מה טעם שיהיו קרובים אליו הצאן והבקר אבל הוא חוזר לוישבת בארץ גושן שישב שם הוא ובניו וכל אשר לו יחד לא מפוזרים מפה ומפה כאשר הם בארץ כנען. וגם ימשך לך מביאתך פה תועלת שלישי והוא וכלכלתי אותך שם ולא אוכל עשוהו כן בהיותך בארץ כנען כי אולי לא יחפוץ המלך בהתחזק עוד הרעב שיוציאו בר ולחם ומזון ממלכותו. וגם בשלחי אותו שמה ילך בסכנה בדרכים כי לחוזק הרעב יצאו לסטים לגזול בדרכים. אמנם בהיותך בארץ גושן אכלכל אותך וצריך אתה מאד לכלכלה הזאת כי עוד חמש שנים רעב ואמרו פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך ענינו אצלי שאין ראוי ליעקב אביו שיחשוב לקלון שיכלכלהו בנו כי להכרח הרעב מביא לו זה ואין בו קלון כלל חלילה כי אם לא יעשה כן יורש הוא וביתו. והמפרשים פירשו תורש תתמסכן ולא יתישב לפירושם אתה וביתך וכל אשר לך אבל הוא מלשון להוריש גוים גדולים והוא כולל למה שאמר לשום לכם שארית בארץ פן תורש מן העולם ברעב אתה וביתך וכל אשר לך ר"ל הבנים ובני בנים שכלם יוציאו כל מה שלהם ברעב. ואחר זה אמר יוסף אל אחיו שכל דבריו היו ללא צורך אחרי שהם בעיניהם ראו הדבר כמו שהוא ולכן ראוי שהם מעצמם יעוררו לאביהם בהגיד אמתת הדבר אם שהוא עצמו יוסף כיון שהם בעיניהם ראו פניו כי עם היות שעד עתה לא נתנו לב להביט בפניו ולהכירו הנה עתה אחרי שהודיעם שהוא יוסף יכירו בפניו וידעו שהוא הוא וכ"ש אחיו בנימן שלהיותו אחיו בן אמו תהיה תמונתו יותר חקוקה בדמיונו וגם אביו מהסבה ההיא יאמין יותר לדבריו. וגם כלל באמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן את כל כבודי ואת עשרי ושהוא בפיו דבר אליהם כל זה כי לא יהיו בדבר הזה עדי שמיעה אלא עדי ראיה ואמר שהוא לא רצה לספר להם את כל כבודו וגדולתו אלא בדרך קצרה ולפי שפיו המדבר אליכם ומשום יהללך זר ולא פיך אין ראוי שירחי' בשבחיו. ואנקלוס תרגם כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש בלא מליץ יאמר גם זה לכם נאות שאני יוסף בדברי עמכם בלשונכם כי המליץ שהיה בינותינו עד עתה היה כדי שלא תכירו בפני שאני יוסף ולפי שראית זכרון המכיר' היתה מיוחדת אליהם ולא לבנימן כי לא ידע ממנה דבר לכן בראיה הזאת מהלשון שתף את כלם והוא אמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם כי באות זה כלכם שוים ואיני צריך א"כ לטענו' אחרו' לכן תגידו לאבי את כל כבודי ואת אשר ראית' באופן שתורידו ותביאו את אבי הנה ואחרי שסיים יוסף דבריו התעורר לחבק ולנשק ולהודיעם שלבו שלם עמהם באהבה וחבה רבה ולפי שאהבתו היתה חזקה לבנימן להיותו בן אמו בראשונה נפל על צואריו ויבך לזכור העצבון שסבלו זה על זה כל אותם הכ"ב שנה שהיו נפרשי' כי כן דרך האוהבי' בהיותם נפרדים זה מזה בראות זה את זה הנה יתעורר צער ההעלמה וההפרדה עם מציאות ההראות לפי שכל הפך יוכר בהפכו ואחרי כן נשק לכל אחיו ובכה עליהם מהסב' שבכה על בנימן. והם לא בכו עליו לפי שהאדם יבכה מהרעה שהגיע לו מזולתו ולא יבכה על הרע שעשה הוא עצמו ולכן היו אז הם נכלמים לא בוכים ואחרי שעבר כל הענין הזה ונתישבו בלבותם דברי יוסף וראו כי מאת י"י היתה זאת דברו אחיו אתו ולא נבהלו מפניו כמו שעשו קודם זה. וזה טעם אמרו ואחרי כן דברו אחיו אתו שהיה ראוי שיאמר ואחרי כן דברי אתו אלא שכינה כאן הכתוב בשם אחיו להגיד שלא דברו עמו כבושים ולא כנכלמים מהענין אלא כאחיו הנאהבים ועם מה שפירשתי בזה יותרו השאלות הי"ד והט"ו. וספר הכתוב שהקול נשמע בית פרעה איך באו אחי יוסף ושיטב בעיניו ובעיני עבדיו. וגם זה מהשגחת הש"י שלא אמר אדם הלא אלה יאכלו את כל טוב הארץ ויירשו את עושר המלך אבל מאשר יקר בעיניו יוסף שהיה אהוב למלך ולשריו שמחו בבא אחיו וידעו ממעלת בית אביו ומשפחתו. ואין ספק שיגיד יוסף לפרעה ולשריו כי גונב מארץ העברים ושהיה אביו ואחיו חושבי' כ"ב שנה שהיה מת אבל לא יגיד לשום אדם דבר מהמכיר' פן ישנאו אותם עליה ולכן היה ששמח פרעה בבואם ורצה שירגישו אחיו ואביו באהבתו את יוסף ולכן אמר לו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם וגו' ר"ל אתה מעצמך ומהכח המסור לך ממני אמור לאחיך שאתה מצוה אותם שיטענו את בעירם וילכו ארצה כנען וישאו את אביך ואת בתיהם והודע להם שאני אתן להם את טוב ארץ מצרים. והנה צוהו על העגלות בפרט לפי שבזמן ההוא היו העגלות מיוחדות למלך ולעניני המלחמה ולא היה אדם רשאי להשתמש מהם בלי רשותו. וכבר יורה אל זה מאמר המשורר (תהלים מ"ו יו"ד) משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש. שמנה העגלות מכלי המלחמה ולכן אמר ואתה צוית זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ואמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה לפי שהיו העגלות מטכסיסי המלך ולא יצאו מן המלכות רק בדבר המלך עצמו עד שזה לקח יעקב לאות ולמופת על מעלת יוסף במצרים כמ"ש וירא את העגלות אשר שלח יוסף. ואמר פרעה ונשאתם את אביכם ובאתם אחרי שכבר אמר וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי לפי שבראשונה אמר שיבואו כלם כלומר לא אל יוסף כי אם אל פרעה עצמו כי הוא יתן להם את טוב ארץ מצרים ויאכלו את חלב הארץ ודשנה אמנם לענין העגלו' עצמם אמר שהיה שולח אותם לכבוד אביו בפרט כי להיותו זקן יצטרך לבא בהם הוא ומזונותיו הנשים והטף ולכן אמר ונשאתם את אביכם ובאתם כי הוא העיקר אשר אני חפץ לראות כיון שיצא ממנו חוטר נכבד כיוסף. ולפי שלא יחשבו שהיה חפץ בביאתם מפני ממונם אמר ועיניכם אל תחוס על כליכם כי יש לאל ידי להעשיר אתכם עושר גדול והוא אמרו שנית כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הי"ו. ואמר ויעשו כן בני ישראל להגיד שבמהירות הלכו להביא אביהם ואת בתיהם שמה ושלא חסו על כליהם כמו שצוה פרעה ובכלל ויעשו כן שטענו את בעירם בר ולחם ומזון מלבד הצידה אשר נתן להם עם העגלות. והנה רצה יוסף שישאו מלבושיהם לטוב כדי שכל רואיהם יכירום שהם אנשים נכבדים ולכן נתן לאיש חליפות שמלות גם כדי שישמח אביהם בראותו כן. ולבנימן שנשאר שם עמו נתן שלש מאות כסף כדי שיהיה מעות בידו לקנות הדברים שירצה לאשתו ולבניו וחמש חליפות שמלות כדי שבכל יום יחליף לבושו בהיותו עומד לפניו לכבודו ולתפארת. ולאביו שלח כזאת פי' כזאת אצלי אינו מה שיזכור אחר זה אלא מה שזכר כבר שנתן לבנימן שגם כן שלח לאביו כסף וחמש חליפות שמלות ומלבד זה שלח לו עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות צידה לדרך לצורך ביאתו שמה כדי שלא יתעכב בעד דבר. ואמרו וישלח את אחיו וילכו להגיד שהיו אחי יוסף מצטערים כל כך על פרידתם ממנו שלא היו יכולין ללכת לדרכם עד שהוא שלחם ואמר להם אל תעמדו פה עוד וזהו וישלח את אחיו. או ירצה שלוה אותם ויצא עמהם מחוץ לעיר ע"ד הולך עמם לשלחם וזכר הכתוב להודיע ענותנותו של יוסף שעם היותו השליט על הארץ היה מלוה את אחיו. ואמרו אל תרגזו בדרך ענינו אצלי ברכה שברכם שלא יקבלו רוגז ולא נזק כדרך שלוחי מצוה אינם נזוקים:

You will dwell. He invited his father to come to Egypt because he could not abandon his duties to go to Canaan. In the land of Goshen. In case his father was deterred by the immorality of the capital, he assured him that he could dwell in Goshen instead.

Abarbanel on Torah, Genesis 45:9:1 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' עד וירא יעקב את בני יוסף. לפי שהיתה מחשבת יעקב ובכוונתו ברדתו מצרים לראות את יוסף ולשוב מיד לארץ כנען והש"י הודיעו בבאר שבע שלא יהיה הדבר כן כי הוא יתעכב שם עם כל ביתו ושם ימות ויפרו בניו שמה ולא יעלו משם עד שיעלה אותם הקב"ה לכן הודיעו הכתוב שעצת י"י נתקיימה לכן אמר למעלה מזה וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה כלומר שלא שב יעקב אחרי ראותו את יוסף אבל ישב בארץ מצרים הוא ובניו ויאחזו בה לא כמ"ש לגור בארץ באנו כי בה נאחזו ולא היה זה לפי שקפצה על יעקב המיתה כי הוא ישב במצרי' י"ז שנה ועכ"ז לא שב לארץ כנען עד יום מותו ולזה ספר הכתוב כאן ביחוד כמה מהשנים חיה במצרים והותרה בזה השאלה הא'. וספר הכתוב שכאשר קרבו ימי ישראל למות והוא כמ"ש הרמב"ן שהרגיש בעצמו אפיסת הכחות וראה שקרב יומו לבא אע"פי שלא היה חולה קרא לבנו ליוסף וראה לצוותו על ענין קבורתו ובזה מהלמוד לנו ולבנינו עד עולם שלא יתאחר אדם לעשות צואתו מחמת חליו עד היותו קרוב למות כי אז בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ולא יהיה בו כח ולא משפט שכלי מחמת חליו לצוות מה שראוי אבל שקודם חליו יצוה את ביתו כמו שעשה יעקב שקודם חליו קרא את יוסף לצוותו על קבורתו והנה צוה זה ליוסף ביחוד כפי דעת רש"י ומפני שהיה היכולת בידו שלא היה לשאר אחיו. אבל במדרש נתנו טעם בזה יפה מאד והוא שבעבור יוסף שלח להביא את אביו מצרימה והוא הביאו שם מדעתו על כן צוהו שיחזירהו למקום שהוציאו משם כאלו אמר כיון שאתה הבאת אותי מארץ כנען ראוי הוא שאתה תשיבני אחרי מותי. ולי אני בזה טעם אחר והוא שיעקב צפה ברוח הקדש שעצמות יוסף אחרי מותו ישארו במצרים עד שיגאלו ישראל משם וחשש שמא יוסף ג"כ יסכים שישארו עצמות אביו ג"כ שם כדי שיעלו עצמות שניהם ושיהיו עצמות הזקן סבה לשיעלו עצמות יוסף עמהם. לכן צוהו על קבורתו שתהיה מיד אחרי מותו ושלא תתאחר עד זמן הגאולה ולזה אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. כי הנה שימת היד תחת הירך היא להשביעו בברית המילה הסמוך לאותו מקום כמו שביארתי בהשבעת אברהם לאליעזר עבדו. או שכיון יעקב בזה לרמוז שידיו ישאוהו ויוליכוהו משם כי כן יעשו מוליכי המתים שישימו ידיהם תחתיהם להוליכם. ואמר ועשית עמדי חסד ואמת לפי שהי' ליעקב עם יוסף שתי בחינות אם במה שהוא בנו ואם במה שהוא שר ושופט על הארץ. ובבחינת גדולתו אמר ועשית עמדי חסד. אמנם בבחינת היותו בנו אמר ואמת כי היה מחוייב כפי האמת השכלי לעשותו והיתה שאלתו אל נא תקברני במצרים ומלת נא במקום הזה הוא בלשון עתה יאמר ידעתי בני ידעתי שבזמן הגאולה יעלו עצמותיך בני ישראל מכאן אבל איני רוצה שעתה אקבר במצרים ושאז ישאו עצמותי מזה. אבל שאלתי ובקשתי שלא עתה תקברני במצרים אלא שמיד שאשכב עם אבותי והוא רמז למיתה מיד אתה תשאני ממצרים וקברתני בקבורתם באופן שבשום צד לא זמן רב ולא מעט אקבר במצרים. ויוסף השיבו אנכי אעשה כדבריך רוצה לומר מה שמוטל עלי ויהיה בכחי ורשותי אנכי בלא ספק אעשה כדבריך יהי רצון מלפני הש"י שירצה פרעה לתת לי רשות ללכת אבל מצדי לא אתעכב ולא אמנע וזהו אעשה כדבריך. ובמדרש דרשו יפה הפסוק הזה אמרו אבי מאחר שאתה משתדל כ"כ להקבר בארץ ישראל גם כן אנכי אעשה כדבריך שאצוה בשעת מותי שישאוני מכאן לשם ואעשה גם אנכי לעצמי כמו שאתה דברת לעצמך וכבר כתבתי ענין הקבורה ותועלתה אצל קבורת אברהם ושרה. ואמנם למה השתדל כל כך יעקב ויוסף גם כן שיהיו נקברים בארץ ישראל יתבאר בסוף זה הסדר אצל השבעת יוסף לאחיו על קבורתו. ולפי שהמלך לא יעכב זה בידי יוסף השביעו הזקן עליו וכבר הוצרך אח"כ לזה ששלח לומר לפרעה אבי השביעני לאמר והיתה תשובתו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך והותרו השאלות הב' וג'. וספר הכתוב שאחר הדברים האלה כלומר סמוך אליהם כי לא נתארכו עליהם ימים רבים הוגד ליוסף שאביו חולה. ומפני שהיה זקן וחלוש מאד חשש אולי ימות פתאום או אם בימים ההם לא היה אדם ניצול מחליו וכמו שאמרו חז"ל שעד חזקיה לא חלה אדם שיחיה מחליו וכן מיד ששמע בחליו הלך והוליך את בניו עמו כדי שיברכם יעקב לפני מותו. וכן היה שבבואו התחזק וישב על המטה ודבר עם יוסף וברך את בניו ואחר כך קרא לכל בניו וברכם ובהשלמתו ברכותיו אמר ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע וגו' והוא המורה שמת יעקב בנשיקה בהיותו מדריך את בניו ובהשלימו דבריו. והנה היו דבריו ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' לפי שהיה דעתו להסיר הבכורה מראובן ולתתה ליוסף כמו שיתבאר ואולי יראה זה ממנו עוות הדין ומשפט מעוקל. לכן הודיעו איך משמים שמו הדבר הזה בלבו לעשותו וזהו אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ר"ל ידוע תדע שבבואי מבית לבן נראה אלי אל שדי המורה על קיום ההבטחה והיה זה בלוז מקום מוכן לנבואה וכל זה יוכיח על אמתת המראה ההיא והנבואה ההיא לא תחשוב שנאמר לי על רבוי זרעי אחרי אין הדבר כן אבל ויברך אותי. כי אותי בפרט היתה הברכה ההיא. והנה היה ענינה שאמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ושלשת הלשונות האלו מורים שהיו עוד שלשת בנים להיות נוספים בבני וכנגד הא' אמר הנני מפרך. וכנגד הב' אמר והרביתיך. וכנגד הג' אמר ונתתיך לקהל עמים. ואין לומר שנאמר זה על רבוי זרעי כי מיד אח"ז אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ומאשר בירושת הארץ ביארה המראה שהיה לזרעי אחרי מורה שמה שאמר משלשת הבנים. היה ברכה לי לא לזרעי שאם לא כן היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת אחוזת עולם. אבל כיון שבארץ ביארה שהיה לזרעו הנה א"כ ברכת הבנים היה לי לא לזרעי. והנה אחר המראה ההיא לא נולד אלא בנימין ודבר אלדינו יקום לעולם. הנה א"כ בהכרח יאמר ששני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם ועליהם אמר השם היעוד הזה. והרא"בע כתב שנתן יעקב הבכורה ליוסף לפי שלא תאות רק לבכור פטר רחם וכיון שראובן לא היה ראוי אליה היתה ראויה ליוסף שהוא פטר רחם לרחל כי דן וגד היו בני השפחות ומאשר אמר הנני מפרך בתחלה ידעתי שנאמר על אפרים כי שמו אפרים מלשון מפרך. וכן אמר לו שם אני אל שדי פרה ורבה שפרה רמז לאפרים כמו מפרך ורבה על מנשה וזהו יעוד והרביתיך שנ' א"כ על מנשה שהוא אחיו והנה נראה לו ענין אפרים בשמו לא ענין מנשה לפי שמנשה להיותו בכור ליוסף כבר היה ראש לשבטו ולא נתחדש בו דבר אבל באפרים שלהיותו הצעיר מבניו לא היה ראוי שיהיה ראש שבט הוצרכה הנבואה להודיעו שהוא יהיה שבט בפני עצמו וגדול בפני אחיו ואמר הנני מפרך על אפרים ועל מנשה הסתפק לומר והרביתיך. והג' שהוא ונתתיך לקהל עמים נאמר על בנימין. והנה ראה יעקב שהיה המראה ההיא על שני בני יוסף הנולדים לו קודם בואו למצרים ולא לשאר בניו וגם לא על שאר בני יוסף אם יוליד אח"כ לפי שנ' לו הנני מפרך ויוסף קרא לבנו אפרים כאלו מן השמים הורוהו לזה כדי שתתקיים בו המראה ההיא ולא קרא כן אחד משאר בני בניו ולכן גזר אומר ואמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר"ל שיקראו שניהם שבטים בדגלים ובחנוכת המזבח ובנחלת הארץ וביתר הדברים כלם נחשבו אפרים ומנשה כראובן ושמעון גם כיון באמרו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ר"ל שיהיו כ"כ רבי האוכלוסים אפרים ומנשה כראובן ושמעון וכן אתה מוצא שהיו פקודי אפרים ומנשה יותר מראובן ושמעון והותרו השאלה הד' וה'. ואמנם ומולדתך אשר הולדת אחריהם. ר"ל אשר תוליד אחריהם כדברי רש"י לך יהיו רוצה לומר לא יהיו במדרגת בני אלא במדרגת בני בני כי הנה אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון אבל שאר אחיהם יהיו במדרגת בני בנים וזהו לך יהיו שיהיו כבניך ולפי שלא יחשוב יוסף ששאר הבנים יהיו נחשבים על שמו יהיו אם כן מביתו ג' שבטים אפרים ומנשה ויוסף לכך הוצרך לברר על שם אחיהם יקראו בנחלתם וכל ביתך אם כן תוכלל בשני שבטים אלו ושאר בני יוסף יהיו ראשי משפחות בישראל כחנוך ופלוא חצרון וכרמי בני ראובן. גם בזה הועילה ברכת יעקב ליוסף ר"ל שאפילו בני שלשים ליוסף היו ראשי משפחות ומכח זה המאמר כמו שאמר למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגומר ראה שלא נמצא ככה בשאר השבטים רק בבני הבנים בלבד והם הם מיורדי מצרים וזהו טעם ומולדתך אשר הולדת אחריהם שלא בלבד נאמר על שאר בני יוסף כי אם על כל תולדותיהם עם היות שלא ישר זה בעיני הרא"בע. ואולי שלזה נאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים כדי להודיע שמכח ברכת אביו זכה לזה כי אלה הן התולדות שהוליד אחריהם והותרה בזה השאלה הו'. ואמנם אמרו ואני בבואי מפדן אפשר לפרש שאמר יעקב ליוסף וראוי לי לעשות לו היתרון הזה על אחיך לפי שקבלת עלבון ממני בקבורת אמך שלא קברתיה במערת המכפלה כאשר קברתי את לאה וקברתיה בדרך אפרת והיה זה לפי שמתה עלי בדרך ולא יכולתי להוליכה שמה להקבר. ובעבור זה לבניך היתרון הזה. והיותר נכון אצלי הוא שבמאמר הזה נתן יעקב ראיה אחרת על עשותו אפרים שבט בפני עצמו מלבד מנשה שהיה שבט במקום יוסף אביו וענינו שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך והמקום שמתה בו הוא כברת ארץ לבא אפרת וקבר אותה שם בדרך אפרת והיה זה לו סימן גדול שנקברה ונשארה זכירת רחל באפרים בן יוסף בנה כי אפרתה ואפרת מורים על שם אפרים כמו שאמר מפרך. הנה אם כן עשה הזקן שתי ראיות. או אמור טענות על עשותו את אפרים שבט בפני עצמו הא' מלשון מפרך. והב' מקבורת רחל בדרך אפרת. ואמנם מה המתנה שנתן יעקב ליוסף בעשות את בניו שבטים הנה הוא אצלי ג' דברים. האחד כי לפי שהיה ישראל בנוי על י"ב עמודים ערכם במציאות כערך הי"ב מזלות בשמים ממעל וצפה הזקן ברוח הקדש שעתיד שבט לוי ליבדל משאר השבטים לעבוד מקדש ה' היה מחייב שיתוסף עוד שבט אחר למלאת מקומו בשבטים ובכל שאר הדברים להשלים מספר י"ב שבטי יה וזה לא היה אפשר אלא בחלוק שבט אחד לשנים והוא משפט הבכורה הנה אם כן לכבוד ולתפארת ולקדושה רבה היה ליוסף הדבר הזה. והב' לענין רבוי האוכלוסים כי הנה מברכת יעקב זכו בני יוסף שהיו פקודים הרבה כראובן ושמעון. והג' והיא נמשכת מזאת הנה היא בענין נחלת הארץ כי עם היות שנתחלקה לגולגלותם הנה היו שמה גורלות באיזה מחוז יירש כל שבט נחלתו ואם היה יוסף שבט אחד לא היה לו רק גורל אחד ובהיותו שני שבטים יהיו לו שני גורלות שהוא יתרון גדול ואם בהיותו אוכלוסין יהיה לו חלק רב. וכבר ביארתי בפירושי לספר יהושע איך נתחלקה הארץ ושם ביארתי בשלמות רב הדרוש הזה שהוא רב הספקות והוחרו בזה השאלות הז' והח':

Please do not bury me in Egypt. He was concerned that Yoseif would leave his coffin in Egypt until the redemption to ensure that the Israelites would take his own out as well.

Abarbanel on Torah, Genesis 47:28:18 · Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009