Eight Chapters

ואתה יודע, שתקון המידות אמנם הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם - כן אשר ירפא הנפש וירצה לתקן המדות, צריך שידע נפש האדם בכללה ובחלקיה, ומה יחלה אותה, ומה יבריאה.

Thou knowest that the improvement of the moral qualities is brought about by the healing of the soul and its activities. Therefore, just as the physician, who endeavors to cure the human body, must have a perfect knowledge of it in its entirety and its individual parts, just as he must know what causes sickness that it may be avoided, and must also be acquainted with the means by which a patient may be cured, so, likewise, he who tries to cure the soul, wishing to improve the moral qualities, must have a knowledge of the soul in its totality and its parts, must know how to prevent it from becoming diseased, and how to maintain its health.

Eight Chapters 1:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

אמנם המעלות - הן שני מינים: מעלות המידות ומעלות השכליות. וכנגדן שני מיני פחיתות. אמנם, מעלות השכליות הן ימצאו לחלק השכלי. מהן-החכמה, והיא: ידיעת הסיבות הרחוקות והקרובות, אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סיבותיו; ומהן - השכל, אשר ממנו השכל העיוני, והוא הנמצא לנו בטבע, רצוני לומר: המושכלות הראשונות; וממנו - שכל נקנה, ואין זה מקומו. ומהן - זכות התבונה, וטוב ההבנה, והוא: לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן, או בזמן קרוב. ופחיתות זה הכוח - הפך אלו, או שכנגדם. אבל מעלות המידות ימצאו לחלק המתעורר לבדו; וחלק המרגיש בזה הענין אינו רק שמש לחלק המתעורר. ומעלות זה החלק רבות מאוד: כזהירות, כלומר: ירא חטא, והנדיבות והישר, והענוה, והשיפלות, וההסתפקות, והוא שקראו חכמים: עשירות, באמרם: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). והגבורה והאמונה וזולתם. ופחיתות זה החלק-היא: לחסר מאלו, או להוסיף בהן. אבל החלק הזן והמדמה - לא יאמר בו לא מעלה ולא פחיתות; אך יאמר: שהוא זן על ישר, או על בילתי ישר, כמו שיאמר איש פלוני עיכולו טוב, או בטל עיכולו; או נפסד דמיונו או הוא מדמה על-ישר - ואין בזה לא מעלה ולא פחיתות וזה מה-שרצינו לזכרו בזה הפרק.

Now, as for the virtues, they are of two kinds, moral and intellectual, with the corresponding two classes of vices. The intellectual virtues belong to the rational faculty. They are (1) wisdom, which is the knowledge of the direct and indirect causes of things based on a previous realization of the existence of those things, the causes of which have been investigated; (2) reason, consisting of (a) inborn, theoretical reason, that is, axioms, (b) the acquired intellect, which we need not discuss here, and (c) sagacity and intellectual cleverness, which is the ability to perceive quickly, and to grasp an idea without delay, or in a very short time. The vices of this faculty are the antitheses or the opposites of these virtues. Moral virtues belong only to the appetitive faculty to which that of sensation in this connection is merely subservient. The virtues of this faculty are very numerous, being moderation, [i.e. fear of sin], liberality, honesty, meekness, humility, contentedness, [which the Rabbis call “wealth”, when they say, “Who is truly wealthy? He who is contented with his lot”], courage, [faith-fulness], and other virtues akin to these. The vices of this faculty consist of a deficiency or of an exaggeration of these qualities. As regards the faculties of nutrition and imagination, it cannot be said that they have vices or virtues, but that the nutritive functions work properly or improperly; as, for instance, when one says that a man's digestion is good or bad, or that one's imagination is confused or clear. This does not mean, however, that they have virtues or vices. So much we wished to discuss in this chapter.

Eight Chapters 2:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

וכמו שהחולים הגופניים, כשידעו חולים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום ממה שידמוהו ערב, והוא בהפך חולים. ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם, וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע - כן חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מידות הנפש, אשר אזכרה בפרק שאחר זה.

Likewise, just as when people, unacquainted with the science of medicine, realize that they are sick, and consult a physician, who tells them what they must do, forbidding them to partake of that which they imagine beneficial, and prescribing for them things which are unpleasant and bitter, in order that their bodies may become healthy, and that they may again choose the good and spurn the bad, so those whose souls become ill should consult the sages, the moral physicians, who will advise them against indulging in those evils which they (the morally ill) think are good, so that they may be healed by that art of which I shall speak in the next chapter, and through which the moral qualities are restored to their normal condition.

Eight Chapters 3:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

וכן הנדיבות - ממוצעת בין הכילות והפיזור. והגבורה - ממוצעת בין המסירה-לסכנות ובין רך-הלבב. והסילסול - ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופרוש סילסול - הוא: מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות - היא: שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה - ידועה, והיא: שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. והנחת - ממוצעת בין הקיטרוג והקטרנות, ובין רכות הטבע, מה שקורין בלע"ז: מולד"ה והוא: מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טיבעו וקור מזגו, והוא כנגד הקיטרוג שיבוא מחידוד טיבעו וחום מיזגו. והענוה - ממוצעת בין הגאוה ובין שיפלות הרוח. וההסתפקות - ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות. וטוב לב - ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב (ומפני שאין למידות האלה שם ידוע בלשוננו - צריך לפרש עניניהם, ומה שרוצים בו הפילוסופים: לב טוב - קוראים: מי שכל כונתו להיטיב לבני אדם בגופו, ועצתו, ובממונו בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או ביזיון, והוא: שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב", ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או ביזיון, או טורח רב והפסד מרובה - והוא: הקצה הראשון). והסבלנות - ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז. ובושת פנים - ממוצעת בין העזות והבישנות (פרוש ניראה לי מדברי רבותינו, זיכרונם לברכה, שהבישן הוא אצלם: מי שיש לו רוב בושת. ובושת פנים, היא הממוצע - ממאמרם: "לא הבישן למד" (אבות ב, ה), ולא אמרו: 'אין בושת פנים למד'. ואמרו: "בושת פנים לגן עדן" (שם ה, כ), ולא אמרו: ה"בישן" - ולזה סידרתים כך). וכן שאר המידות יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מהסכמה, שיהיו הענינים מובנים.

Likewise, liberality is the mean between sordidness and extravagence; courage, between recklessness and cowardice; dignity, between haughtiness and loutishness; humility, between arrogance and self-abasement; contentedness, between avarice and slothful indifference; and magnificence, between meanness and profusion. [Since definite terms do not exist in our language with which to express these latter qualities, it is necessary to explain their content, and tell what the philosophers meant by them. A man is called magnificent whose whole intention is to do good to others by personal service, by money, or advice, and with all his power, but without meanwhile bringing suffering or disgrace upon himself. That is the medium line of conduct. The mean man is one who does not want others to succeed in anything, even though he himself may not thereby suffer any loss, hardship, or injury. That is the one extreme. The profuse man, on the contrary, is one who willingly performs the above-mentioned deeds, in spite of the fact that thereby he brings upon himself great injury, or disgrace, terrible hardship, or considerable loss. That is the other extreme.] Gentleness is the mean between irascibility and insensibility to shame and disgrace; and modesty, between impudence and shamefacedness. [The explanation of these latter terms, gleaned from the sayings of our sages (may their memory be blessed!) seems to be this. In their opinion, a modest man is one who is very bashful, and therefore modesty is the mean. This we gather from their saying, "A shamefaced man cannot learn". They also assert, "A modest man is worthy of Paradise", but they do not say this of a shamefaced man. Therefore, I have thus arranged them."] So it is with the other qualities. One does not necessarily have to use conventional terms for these qualities, if only the ideas are clearly fixed in the mind.

Eight Chapters 4:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

והמשל בו: שישים הכונה באכילתו ובשתיתו, ומשגלו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו - בבריאות גופו לבד. והכונה בבריאות גופו - שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא. ועל זה ההקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות - אבל יכון אל המועיל. וכשיזדמן שיהיה ערב - יהיה. ושכיזדמן שיהיה בלתי ערב - יהיה. או יכון אל הערב על דרך חכמת הרפואה: כמי שחלשה תאותו למאכל - יעירה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הנגונים, ובמיני זמר, ובטיול הגנות, ובבנינים הנאים, וחברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש, ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה - שיבריא גופו. ותכלית הכונה בבריאות גופו - לקנות חכמה. וכן כשיתעסק לקנות ממון - תהיה תכלית כונתו בקבוצו, שיוציאו במעלות ושימצאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו, עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו.

So, his only design in eating, drinking, cohabiting, sleeping, waking, moving about, and resting should be the preservation of bodily health, while, in turn, the reason for the latter is that the soul and its agencies may be in sound and perfect condition, so that he may readily acquire wisdom, and gain moral and intellectual virtues, all to the end that man may reach the highest goal of his endeavors. Accordingly, man will not direct his attention merely to obtain bodily enjoyment, choosing of food and drink and the other things of life only the agreeable, but he will seek out the most useful, being indifferent whether it be agreeable or not. There are, indeed, times when the agreeable may be used from a curative point of view, as, for instance, when one suffers from loss of appetite, it may be stirred up by highly seasoned delicacies and agreeable, palatable food. Similarly, one who suffers from melancholia may rid himself of it by listening to singing and all kinds of instrumental music, by strolling through beautiful gardens and splendid buildings, by gazing upon beautiful pictures, and other things that enliven the mind, and dissipate gloomy moods. The purpose of all this is to restore the healthful condition of the body, but the real object in maintaining the body in good health is to acquire wisdom. Likewise, in the pursuit of wealth, the main design in its acquisition should be to expend it for noble purposes, and to employ it for the maintenance of the body and the preservation of life, so that its owner may obtain a knowledge of God, in so far as that is vouchsafed unto man.

Eight Chapters 5:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

וכבר אמר שלמה המלך, ע"ה, כיוצא בזה: "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י). ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתה, זה המאמר: "שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און" (משלי כא, טו). זהו הנראה מדברי הנביאית נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאוה לעברות ונכסף אליהן - הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם - תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א). ולא דים זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויותר מזה - שהם צוו להיות האדם מתאוה לעברות, והזהירו מלומר: שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואע"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יואמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי ללבוש שעטנז; אי אפשי לבוא על הערוה, אלא: אפשי, ומה אעשה אבי בשמיים גזר עלי".

Solomon, also, entertained the same idea when he said, "The soul of the wicked desireth evil", and, in regard to the saintly man's rejoicing in doing good, and the discontent experienced by him, who is not innately righteous, when required to act justly, he says, “It is bliss to the righteous to do justice, but torment to the evil-doer”. This is manifestly an agreement between Scripture and philosophy. When, however, we consult the Rabbis on this subject, it would seem that they consider him who desires iniquity, and craves for it (but does not do it), more praiseworthy and perfect than the one who feels no torment at refraining from evil; and they even go so far as to maintain that the more praiseworthy and perfect a man is, the greater is his desire to commit iniquity, and the more irritation does he feel at having to desist from it. This they express by saying, “Whosoever is greater than his neighbor has likewise greater evil inclinations”. Again, as if this were not sufficient, they even go so far as to say that the reward of him who overcomes his evil inclination is commensurate with the torture occasioned by his resistance, which thought they express by the words, “According to the labor is the reward”. Furthermore, they command that man should conquer his desires, but they forbid one to say, “I, by my nature, do not desire to commit such and such a transgression, even though the Law does not forbid it”. Rabbi Simeon ben Gamaliel summed up this thought in the words, “Man should not say, ‘I do not want to eat meat together with milk; I do not want to wear clothes made of a mixture of wool and linen; I do not want to enter into an incestuous marriage’, but he should say, ‘I do indeed want to, yet I must not, for my father in Heaven has forbidden it’”.

Eight Chapters 6:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

והכונה בזה הענין מה שאומר לך, והוא שאנחנו בארנו בפרק השני: שהמעלות, מהן מעלות שכליות, ומהן מעלות המידות. וכן הפחיתיות, מהן פחיתיות שכליות: כסכלות ומעוט ההבנה, ודוחק התבונה: ומהן פחיתיות המידות: כרוב התאוה, והגאוה, הרוגז, והכעס, והעזות, ואהבת הממון והדומה להן, והן רבות מאד. וכבר זכרנו הסדר בידיעתן בפרק הרביעי. ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך. מאמר הנביא מבאר זה: "כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם ובין אלהיכם" (ישעיה נט, ב). יואמר: שעונותינו - והן אלו "הרעות", כמו שזכרנו - הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך.

Let me now explain the above statement. In accordance with what we have made clear in Chapter II, virtues are either intellectual or moral. Similarly, vices are intellectual, as ignorance, stupidity, and want of understanding; or they are moral as inordinate lust, pride, irascibility, anger, impudence, avarice, and many other similar defects, a list of which we have given and explained in Chapter IV. Each of these defects is as a partition separating man from God, the Most High. This is what the prophet meant when he said, “But your iniquities have ever made a separation between you and your God”; which means that our sins—which, as we have said, are the evil qualities—are the partitions which separate us from God.

Eight Chapters 7:2 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle

אולם אמת שאין לפקפק בה היא, שמעשי האדם כולם מסורים לו: אם ירצה – יעשה, ואם ירצה – לא יעשה. ואין מכריח ולא כופה אותו בזה, לפיכך הוא מצווה ועומד. ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [...] ובחרת בחיים" (דברים ל', ט"ו–י"ט), ונתן לנו הבחירה בזה. והטיל העונש על מי שימרה, והגמול על מי שיצית: אם שמוע תשמעו (שמות יט, ה), ואם לא תשמעו (ויקרא כו, יד). וחייב הלימוד וההתלמדות: וְלִמַּדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט), וּלְמַדתם אותם ושמרתם לעשותם (שם ה, א), וכל מה שבא בלימוד והחינוך במצוות. וחייב גם כן ההכנות כולן, כמו שכתוב בתורת אמת: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך (דברים כב, ח), פן ימות במלחמה (שם כ, ה), במה ישכב (שמות כב, כו), לא יחבול רחיים ורכב (דברים כד, ו); והרבה מאוד בתורה ובספרי הנביאים לעניין זה, רצוני לומר: ההכנות.

In reality, the undoubted truth of the matter is that man has full sway over all his actions. If he wishes to do a thing, he does it; if he does not wish to do it, he need not, without any external compulsion controlling him. Therefore, God very properly commanded man, saying, "See I have set before thee this day life and the good, death and evil .... therefore choose thou life", giving us, as regards these, freedom of choice. Consequently, punishment is inflicted upon those who disobey, and reward granted to the obedient, as it is said, "If thou wilt hearken", and "If thou wilt not hearken". Learning and teaching are also necessary, according to the commands, "Ye shall teach them to your children", "and ye shall do them and observe to do them", and, similarly, all the other passages referring to the study of the commandments. It is also necessary to take all the precautionary measures laid down in the Law, such as, "Thou shalt make a battlement for thy roof; that thou bring not blood upon thy house", "lest he die in the battle", "wherein shall he sleep?" , and "no man shall take to pledge the nether or the upper millstone", and many other passages in regard to precautions found in the Law and the Prophets.

Eight Chapters 8:5 · The Eight Chapters of Maimonides on Ethics, by Joseph I Gorfinkle