Sefaria has this book in Hebrew only, so it appears here in the original, word for word.
Chapter 1
חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קי"ט).
Chapter 2
כן הוא נפש הבהמית שאין בה רוח עצה וגבורה לנוח או לנוע מעצמה מכח בחירתה, אלא מתמעטת והולכת תיכף על ידי התעוררות איזה נדנוד רוח תאוה או צער המוטבעים בה בתחלת ברייתה או שנעשה לה טבע מלומדת ע"י הרגל ארוך, עד שהשביעה את תאותיה ופסקו כל הרגשותיה ואז היא נקפאת בתרדמת העצלות ואינה יכולה לזוז מעצמה עוד, עד שיבוא איזה רוח כל שהוא של הרגשה ותאוה ויקיצנה, וכשפוגעים בה שתי רוחות הפוכות אזי היא נכנעת להיותר חזקה שבהן באותה שעה, לפי שהיא מחוסרת בינה להיות רואה את הנולד, ומחוסרת עצה וגבורה, לדחות אפילו הנאה כל שהוא של עכשיו, מפני צער או הנאה קיימת לעתיד:
Chapter 10
דרך משל, מי שהיו שני בניו כעסנים והוא מאיים על הגדול שבהם כמשחז"ל (עי' שבת ק"ה) כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ומתחיל לחנך את הצעיר עפ"י דרכו למנוחת הנפש, מכאן לסבלנות מכאן למדת מהיות טוב אל תקרי רע:
Chapter 12
לפיכך מי שהוא עזוז וגבור נאה לו לתפוס דרך הראשון, לפי שאין ריוח של כח משהו שוה לו בנזק הזמן, וזהו ענין דורות הראשונים שהיה לבם רחב כפתחו של אולם, לראות את הנולד כהוה, והסתום כגלוי, והיו גם גבורי כח להלהיב את היראה בלבם, בכדי לנצח על ידה את העצלות והתאות, ולקיים את התורה עם כל פרטי לאו דלא תסור, בלי שום סיוע של עזר ותרופה אחרת כמש"ה שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, ומה גם דלגבי משה, היתה אפילו היראה עצמה מילתא זוטרתי (ברכות ל"ג):
Chapter 13
אלא שהיו הדורות מתחלשין והולכין, עד שבימי חכמי המשנה והתלמוד, הוזקקו להיות ערומים ביראה, דהיינו שלא היה כח גבורתם מספיק עוד, והוצרכו לצרף עמה את הערמה ולמדו את העם באזהרות מיוחדות, כמשז"ל הוי זהיר בג' דברים וכו' (ברכות כ"ח) הזהרו בכבוד חבריכם וכו' לפי שכל אחד מהן תפס לו לעיקר אותן המדות שנדלדלו אצל בני גילו:
Chapter 17
ומעשים בכל יום בזמנינו בעו"ה, באנשים יקרים שנכוין באש היראה בימי רתיחת מזג בחרותם כשנחפזין לעקר ולשרש היצה"ר במהרה, ולאבד זכרו מתוך קמטי לבבם, סופן משתקעין במרה שחורה ושעמום הדעת, דהיינו מיתת נפש השכלית שלהם מדרס לפיל (סי' ד'):
Chapter 20
אלא שמחמת שהן נוחים מאד, לפיכך כל עיקר פעולתם תלויה בהתמדה רצופה, כמש"ה אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט), שהדבר ברור שהחינוך הנוח והמתמיד, מוסיף והולך אפילו על כח הגוף הבהמי עצמו, וכמעשה של אותו בעל אגרוף הגדול בארץ יון שהרגיל את עצמו לשאת על כתפו עגל בן בקר כמה שעות, מדי יום ביומו מעת הולדו עד שנעשה פר בן שלש שנים, ועדיין לא היה יכול להכביד עליו אפילו בגדלו יותר מבקטנו עד שנשתוממו רואיו, ולא האמינו שומעיו, דהיינו אותן שלא הכירו בהערמות גנבת הדעת של נפש הבהמיות שלו:
Chapter 24
בכל בוקר תקרא בפיך הרמז השייך לאותו שבוע, ותפסיק מעט בכדי להתבונן כיצד להשתמש בו היום, ואחר כך תדקדק לחקור בדעתך, כמה מיני עסקים מוטלים עליך להטפל בהן היום, הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא, ותערוך לך היום לעשותן בסדר נכון ובמשך הראוי לכל אחד ואחד מהן. ובסדר הזה ממש תהא שקוד אח"כ לגמרם וכמשפט הזח תעשה בכל יום ויום:
Chapter 26
ובמוצאי כל שנה ושנה, תעבור גם על כל אחד ואחד מלוחות הסכומים הנ"ל בפרטות, וראית ורחב ושמח לבבך בעזה"י, כי תמצא העונות מתמעטין והולכין משנה לשנה ומתקופה לתקופה ומשבוע לשבוע, ובה תדע כי רצה אלהים מעשיך ונחך בדרך אמת, כמשחז"ל (מכות יו"ד) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואז תלך לבטח דרכך עוד איזו תקופות, עד שימחה זכר העונות של מדה אחת מספרך לגמרי, ותוכל להכניס אחרת הצריכה רפואה במקומה, וכך תוכל להכניס אחת לאחת אחרות במקומם, עד שיטהר כל ספרך מכתמי העונות, והיו לאותות על טהר לבבך, ועל ממשלת עוז נפשך המדברת על הבהמית שכל עיקרך לכך נוצרת, אז ינוח לך מכל אויביך לעבוד את השם בשמחה בשני יצריך כל ימי חייך, עד שוב גויתך לעפרה והרוח תשוב אל מקורה להשתעשע בגן עדנה, וליהנות מזיו זהרי שכינה:
Chapter 29
והנה הסברא נותנת שיהא מהלך התיקון רובא דרובא הולך ומהיר בתנועתו כמ"ש חז"ל (יומא ל"ח) הבא לטהר מסייעין אותו דהיינו שאם אין המיעוט ניכר לכתחלה אלא מסכום עונות שנה אחת לחברתה אזי יתגלה במהרה ג"כ מסכום תקופה לתקופה וכו' בסייעתא דשמיא, וזהו ענין מהלך התיקון, ומהלך המהירות ועמידת המהירות שהיא ג"כ דקדוק יקר הערך במלאכת החינוך (נ"ח):
Chapter 32
טוב מאד להשגיח תמיד על כל פרטי מאורעותיו הנוגעים לעסק החינוך שלו, בכדי לקבל תועלת מהם לימים הבאים, ואם יזדמן לו איזה מאורע טוב או רע ביותר אזי יש לרושמה בקיצור אפילו בפנקסו לזכרון, שאם לא יועיל לו לעצמו עכשיו, יכול להועילו לימים הבאים להשתמש בחינוכים האלו, שידע הוא ליעצם לטובתם עפ"י הנסיונות שלו:
Chapter 43
נת"ל (סי' ל"ד) שהחברותא טובה מאד לעסק החינוך, וכ"ש לאיש ואשתו, שמשתתפין בכל לבבם בכל נפשם ובכל מאדם, ולא עוד אלא שהאשה יכולה להביא לידי נסיון היותר קשה והיותר מתמיד, שא"א להמלט ולא להשמט מפניו כל ימי חייו (ל"ה), ומי שאשתו מוכשרת לקבל מוסר, אז אין לך אוהב נאמן ואח יותר דבוק ממנה, דניחא ליה ושכיחא ליה בכל זמן ועדן, ובשכר עמלו והתמדת טרחו להשיא אותה לחינוך יזכו להשתתף ג"כ שניהם לגדל בנים לעבודתו ית', אלא שעפ"י רוב אין הנשים יכולות לפנות לבן לכך כראוי, מחמת טורח עסקי הבית וטפול התינוקות, לכך טוב לבקש לו גם חבר נאמן להתועד ולהתיעץ עמו עכ"פ ליום החשבון פעם אחת בשבוע:
Chapter 44
טובים השנים מן האחד וגו' כי אם יפולו האחד וגו' (קהלת ד) (ל"ג) אתי נמי למעוטי ג' ויותר, לפי שהמקהלות עלולות מאד להתקלקל, שאעפ"י שכוונת אותה הכנופיא בתחלה היא להסתייע בעזרת אנשים רבים לדבר טוב, מ"מ תיכף כשמתחילין להצליח במהלכם בדרך הישרה נטפלים אליהם חברים חדשים מיום ליום עד שא"א לבחור בהם לקרב את זה ולדחות את זה מפני הקנאה, ואחת אחת צומחת ביניהם פירוד הלבבות, ותקלות קצרות וארוכות, ואח"כ מכשולות קטטות ונאצות ר"ל, משא"כ בחבר טוב שהדבר קל למצוא לו אדם ישר וכשר אחד להתחבר עמו לפרקים:
Chapter 49
הנפש הבהמית בשעה שהיא שקטה מכל נדנוד רוח תאוה או צער, אזי אין לה אלא מהלך הקבוע של חילוף הרעיונות כנ"ל (סי' ט"ז) בלבד. מהלך הזה נקרא מהלך העצלות, ע"ש שהוא מתהלך מאליו תדיר, בלי שום כח וטורח כלל, ואז יכולה היא הנפש השכלית לעכבו או לשנותו כחפצה, ע"י כח גבורת הרצון שלה, אכן אין כחה הזה מספיק לכבוש אותו אלא משך זמן מועט, לפי שהיא מתחלשת והולכת ע"י הטורח ההוא עד שטתיגעת לגמרי, ואז חוזר מהלך העצלות ושב לאיתנו הראשון:(ט"ו)
Chapter 56
ואמנם הדבר ברור ג"כ ששיעור חוזק הרשימות תלוי בשיעור חוזק הדיוקנין שמהם נתרשמו, והדיוקן החזק מחבירו כפלים, גם כח רשימתו גדולה כפלים משלו, הילכך מתגדלין ג"כ רשימות כח הגבורה (הבטלה לכתחלה), לפי ערך כוונת האדם המתריס כנגדה, שכשהוא מתכוון להתאבק נגד התאות בכח יותר גדול (אעפ"י שהוא מנוצח לפי שעה מ"מ) משייר רשימה יותר חזקה בנפש, וכך הוא מוסיף כחו בהתנצחות, ומגדל את רשימותו יותר ויותר:
Chapter 62
לפיכך צריך לצרף אליה דרך קיבוץ וחיזוק הרשימות הנ"ל (נ"ג נ"ז) דהיינו שירגיל א"ע לנצח היצה"ר בראשית התחלת קטנותו, ויתמיד בזה כל ימי משך גידולו, עד שיאזור כח להתגבר עליו אפילו בתכלית גדלו, וכמעשה דאותו בעל אגרוף (סי' כ"ב), אלא שעי"כ מתעכב הדרך הזה במהלך התיקון שלו גם הוא, כאותו של דרך הקיבוץ בלבד זמן ארוך ומסוכן כנ"ל (סי' נ"ט). וצריך אדם בינוני שלנו לכפלים של שנות מתושלח (דרך דוגמא) בטרם שיגיע למדרגת משה בן עשר שנים:
Chapter 63
ואמנם גם דרך התפעלות עם כל תוקף מהירותו, איננו לא יותר בטוח ולא יותר מהיר מב' הדרכים הנ"ל, כי אותן הכחות שהנפש מתרוקנת מהן ע"י הדרך הזה במהרה, אינן חוזרין להתמלאות אלא אחר זמן ארוך, והוא מסוכן לפגוע מתוך כך את הפיל הגדול שהמריד עליו לרומסו בזעף (סי' ד'), ומחמת זה הוזקקו מקצתן להמציא להם תרופה לכך דהיינו להתיש כח גופן בענויים קשים וארוכים וסגופים אכזריים בכדי לשבר תוקף יצרם, עד שכבר נמצאו מתחכמים לחבל בנפשם ולפרס את עצמן, בכדי להנצל מהרהורי זמה, ואלו הן מן השוטים דהאי גיסא (שם) ר"ל:
Chapter 65
והנה כל מיני מתחנכים לילך בדרך הישרה נקראים בא לטהר וזוכים לס"ד, ומה גם אותו מין חינוך של י"ג מדות בכלל, ואחת בפרט דהכא, שיש בו מכל הד' מינים הנ"ל (סי' ס"ג), ובצירוף כל אותן תרופות (סי' כ"א וסי' ס"ב), ומעשה חשבונותיו נעשין לו לאדם לעסק הרגל תמידי בשכבו ובקומו, ובלכתו בדרך, ונותנין לו לאדם שמחה בלבו לראות שאינו חי חיי בטלה בהמית, אפילו יום אחד שלא לצורך תיקון נשמתו, מתוקה שנת העוכר הזה בלילה, עריבה עבודתו ביום, והוא מבלה כל שנותיו בנעימים, כמש"ה בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך (משלי ו' כ"ב):
Chapter 66
כל זמן שדעתו של אדם מיושבת עליו, הרי נפשו המשכלת שוקטת על משמרתה, ושופעת במוחו כאבוקה ברומו של בנין הגוף, והנפש הבהמית משתלחת להפיץ אור הדעת ההיא ע"י צינורות המוחין על פני כל הגוף כולו, בכדי להודיע לאברים מצות הנשמה העליונה ורצונה, ולהשיב לשולחה דבר ע"י החושים והרגשות שנתחדשו בהן כמש"ה נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ' כ"ז), ואז הוא האדם בעל בחירה ומושל ברוחו ליקח לו פנאי, לחשוב מחשבות של המלכה ועיון, ולהמציא תחבולות להניע את הרוח הבהמי, או לאסרו לטוב לו בעה"ז ובעוה"ב, אבל משעה שדעתו מיטרפת עליו, אזי נופלת אימה חשכה עליו, וניטלת ממנו חכמה עצה וגבורה, והנפש הבהמית העזובה משתאה ומשתוממת בעת צרה, משתקעת בתרדמת העצלות ונופלת ברעה לאין מרפא, או רוח רעה בהמית אוחזתה, גוררתה על גבי קוצים וברקנים, ומדיחה לפעמים גם היא לשוחה עמוקה וחשוכה (סי' ב'):
Chapter 67
והיפוך הדברים באותו נער חסר לב (משלי ז') שכשמגיע לפנת ביתה, דעתו מיטרפת עליו, ומתחיל לכוין לשום פסיעותיו במתינות תחלה כמש"ה, ודרך ביתה יצער, עד שרוח התאוה חוטפתו כמהר צפור אל פח (שם):
Chapter 71
ויש מי שדעתו מיטרפת עליו מחמת טרדא, כשמוטל עליו איזה עסק נחוץ קצת הוא נחפז ומשתקע בכעס ומריבה עם ב"ב, ולא עוד אלא שאפילו באותו עסק בעצמו, משתומם הוא ומקלקלו, וכך הוא מבלה זמנו בקלקולים ותקנות, ומלאכתו אינה נעשית, ורפואתו להרגיל א"ע למתינות וישוב הדעת, ומה גם למדת סדר (לקמן פ"ג) וכן כל ביוצא בזה:
Chapter 72
בשלשה מיני שלמיות הקב"ה מתכבד בעולמו, ביכלתו, בחכמתו ובחסדו הבב"ת, ושיעור הכבוד הזה דומה ממש למלא כל העולם כולו, לפי שאין לך אפילו כמלא גרעין חול אחד בכל העולם כולו פנוי שלא נברא בו גוף מאיזה מין ידוע המחובר מחלקים שונים בחכמה נפלאה עליונה, ולא עוד אלא שאפילו כל גרעין וגרעין בפני עצמו אינו נשאר כך על מתכונתו מחמת שחיבור החלקים שלו משתנה תמיד, דהיינו, שמעמדן של עכשיו מתפרק, והן מתחילין להתקשר באופן אחר, ועי"כ הגרעין המחובר מהן עוזב ענין טיבו ומהותו שברגע זה וקונה לו טבע אחרת ברגע שלאחריו, אבל בתוך כך, יש לך גרעין אחר כנגדו הממלא מקומו, ר"ל, שנכנס במהותו תחתיו באותו רגע ממש לפיכך הכל חוזר חלילה כגלגל זה שחלק אחד רודף אחר חבירו תמיד, שאעפ"י שכל חלקי הבריאה משתנים תמיד מרגע אחד לחברו כנ"ל. וכמש"ה כל הדברים יגעים וגו' (קהלת א' ח'), מ"מ כלל הכל נשאר קיים על מכונו תמיד כשהיה כל ימי רצונו ית', כמש"ה והארץ לעולם עומדת (קהלת א' ד'), ודבר זה מבואר מאד בחכמת ספור הטבע:
Chapter 73
כי הנה לא מבעיא באותו המון רב של מיני הנאות שונות גוונין קולות וריחות ומיני מתיקה לחיך לאלפים ולרבבות, שברא הקב"ה לענג בהם את בריותיו מידו הפתוחה והרחבה כמש"ה תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב (תהלים ק"ד כ"ח), והאדם שחנן אותו הש"י דעה ובינה מוצא בהן יום יום עוד תהום עצום של המצאות, וצרופי הרכבות נפלאות של נגונים וציורים, מיני מוגמר ומטעמים רבים ושונים לאין קץ ותכלה. ואפילו מן הצער עצמו יכול להוציא עוד תבלין נפלאים וכל מיני עונג, כחומץ ופלפלין למשמנים ומיני מתיקה, בכדי לרומם ולהעלות עוד תענוגי נפש הבהמית שלו, למעלה מהם עוד מיני מעדנים הרוחנים שהנשמה העליונה ניאותית בהן, כגון אותו תענוג הנפלא מעין שלמעלה לעשות צדקה עם כל בשר ורוח, ואותו נועם הנראה בשלמיותיו יתברך דהיינו ביכלתו חכמתו וחסדו הנשגבים, ע"י הבחינה בהרכבת היצורים, כגון הקישור הפירוד השילוב והגלגול התמידי בעולם הדוממים הנק' חימיאה, זריעה, קליטה, מזון, גידול, וזיווג הצמחים. תהלוכות אברי בעה"ח וקשורי אלפי רבבות חוליותיהן וכו':
Chapter 75
וגדולה מזו מצינו באותן שנכשלו בפשעים גדולים ועצומים שאין להם מנוחה כל ימיהם, והם רצין ומתודין את חטאם במקהלות, הרבה רוצחים הבאים במחתרת, מתעוררת רוח סערה בלבם תיכף, ואין להם מנוחה עד שבאים למקום המשפט, ומוסרין עצמן למיתה, ועי"כ מסתלק הנזק ע"י שמבערין את הרע מקרב האדם. וגם הם עצמן מתכפרין במיתתן, כמש"ה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו (משלי כ"ח):
Chapter 76
וכל זה לא מיירי אלא מהרפתקאות רעות שהיינו יכולין להמלט מהם קודם לכן, או שיש בידינו למצוא תרופה להתריס כנגדם עכשיו, אמנם לאותן מאורעות קשות המתרגשין לבוא עלינו בכח שלא היה בנו יכולת לקדם אותם ולא להתקומם כנגדן בבואן, הכין לנו השי"ת עדיין תרופת חינוך הסבלנות, שעי"כ יכולין להקהות גם צער הנפש, כמו שמחלישין הרגשת הכאב ע"י תחבולות מסוגלים להקשות צינורות המוחין וקרומיהן (סי' כ"ז בהג"ה) וכמש"ה רוח איש יכלכל מחלהו וכו' (משלי י"ח):
Chapter 77
אבל אוי לו לאיש המפונק שלא נתחנך לסבלנות מימיו, שהרי בין היום ומחר סופו לשתות מכוס היסורין של נסיון או כפרה, המיועדים לבוא על האדם בעה"ז, כמש"ה אדם לעמל יולד (איוב י"ד), כי הנה הרגשת צערו וכאבו חדה יותר מכל אדם, ולא עוד אלא שנטפלת אליה גם צער החרטה לריק כדרך הבוערים האומללים, המלאים חרטות של מה בכך לאמר, אילו לא נכנסתי לעסק זה לא פגע בי מקרה רע הזה, ואילו הייתי מתעכב עוד שעה אחת במקום פלוני לא הייתי נכשל בכאן וכיוצא בזה, שהרי לא בראנו הקב"ה כלנו נביאים, ולא הרשנו אלא להשתמש באותה זהירות של בינה שחנן אותנו ברחמיו, אבל לא להתחכם יותר מדאי כמש"ה (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והמבעט ביסורין של הקב"ה ומתרעם על מדותיו ח"ו לוקה ומשתלם בעון כפלים, וטועם טעם חיבוט הקבר בחייו עד שמררתו פוקעת בקרבו, ופעמים שיוצא מדעתו או מת מתוך חרופין וגדופין ר"ל:
Chapter 82
וכמו כן האדם בקטנותו, בעוד שלא התחילה הנפש המשכלת להתנוצץ בו כלל, הוא לומד והולך ג"כ ע"פ הנסיון של מהלך הרעיונות כנ"ל, ואמנם כשהולך ובא בימים, עד שביכרה נפשו המשכלת והבשילה כל צרכה, הרי הוא בן חורין לעכב מהלך הנפש הבהמית, וליקח לו פנאי להמלכה, בעצת בינתו הרואה את הנולד, אבל רובא דרובא א"א להוציא דבר מתוך דבר (ובפרט בעסקים שבין אדם לחברו) בכדי להבחין בין טוב לרע בבירור גמור, אלא ע"פ רוב צריכין אנו להסתפק בסברא בעלמא, ולפסוק הדין ע"פ מה דמסתבר טפי, ולא זו אף זו, אלא שצריך להיות מהיר מאד להוציא הכרע הסברות בזמן קצר, לפי שרוב העסקים צריכין מהירות בכדי שלא תעבור השעה המוכשרת לכך, וצריכין עקשנות לנצח את המונעים, ומשנפסק הדין כמשפט הנפש המשכלת, אזי חוזרין ומוסרין את העסק הגופני לנפש הבהמית, להיות פועל אותו בכל תוקף הרוח הבהמי החזק, והנה אותה המדה הממוצעת המכונה חריצות או עקשנות עלולה לחלאים והפלגות לסור אילך ואילך מדרך הנכונה:
Chapter 83
ד"מ יש לך אדם שמקצר בהמלכה מאד, וכאילו הוא נוהג את כל עסקיו בעצת הנפש הבהמית בלבד, ועליו אמר הכתוב מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור (משלי כא ה), וכנגד זה יש לך אדם משכיל ומהיר באיזו חכמה או מלאכה ידועה, והוא מחוסר עצה ונסיון בעסקים אחרים, וכשמזדמן לפניו איזה עסק זר, אזי הוא חושב ומתחכם ומתנחם, וחוזר ומתיעץ וחוזר ומפקפק לאין קין, והרי אדם זה תקנתו קלקלתו, לפי שע"י שהוא בר שכל, הוא יכול להמציא תמיד פנים לכאן ופנים לכאן לאין סוף, או עכ"פ הוא מאחר את זמן כל העסק או מקצתו, או שהוא מתעכב לדחות את העסק בשהי ופהי ימים ושנים ועי"כ הוא מפסיד ליהנות משכרו זמן רב. ד"מ, פלוני שוקל בדעתו לקנות לו חבר, לקבוע לו עמו עתים לתורה ולעבודה, והוא מתישב והולך ונדחה מפני המונעים והמלעיגים, עד שאותו חבר מוצא לו חבר אחר כנגדו, ולכל הפחות הוא מבטל שנה אחת או חדש אחד מת"ת, וכן במי שנזדמנה לו מצוה דרבים, והוא משתהה והולך עד שנעשית המצוה כולה או מקצתה ע"י אחרים, וכן כל כיוצא בזה הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא:
Chapter 85
והנה כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ מלאה אזהרות של נקיות וטהרה, מצות קידוש ידים ורגלים, נטילות וטבילות חפיפה ורחיצה בחמין וכו', הנאים מאד לאומה הישראלית ולכל מאמינים בבורא עולם שהשכינה שרויה ביניהם, ובעינן והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר וכו', עאכו"ב לת"ח שצריכין להתקדש עוד יותר שלא יהא גופם מחולל על הבריות כמשחז"ל (שבת קי"ז) כל ת"ח שנמצא רבב על בשרו חייב מיתה ואמרו ז"ל (ב"ב נ"ח, עי' ע"ז כ' ע"ב) מטתו של ע"ה כאוצר בלום, ואמרו נקיות מביאה לידי טהרה וכו' (וע"ש פי' רש"י):
Chapter 86
והנה נפשו של אדם קצה ונרתעת לאחוריה תיכף בתחלה, בעוד שלא שמה על לב להבחין עדיין, שמא הוא עשיר גולה וירד מנכסיו, שמא בן טובים הוא, ושמא בן תורה וכו', ומאחר שאתה מדקדק ורואה במומין של אחרים שים לבך להיות נזכר בשלך, ואל תאמר במילי דשמיא אני עוסק לצורך נשמתי, והיאך אטפל בתיקוני גופי למראית עין של אחרים, שכבר אמרו רז"ל (ברכות י"ט) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:
Chapter 88
ד"מ מי שפניו מכוערות ביותר, ומרגיל עצמו לראות באספקלריא יום יום, עד שתגל נפשו לחזות ביפיו, או מי שקולו עב כגעית החמור והוא רגיל להשמיע לרבים, שסובר לההנותם בנועם קולו ובאריבת זמירותיו, עד שמעצים עיניו אפי' כנגד המשחקים עליו בפניו, ויש מתענג להרהיב פה ולשון במקהלות, כדי להשמיע דברי שטותו, ולהכאיבם בגסות רוחו כמש"ה (משלי יד ג) בפי אויל חטר גאוה וגו'. וזהו ענין משחז"ל כל גיא שוטה, שאפילו מי שהרגשת גסות הרוח שלו חדודה כ"כ, עד שמתלהב בחרי אף כנגד מי שפוגע בכבוד עבדו, משתטה ויוצא מדעתו, למכור עצמו לכל הבזיונות והשפלות הללו ע"י גאותו:
Chapter 90
נת"ל (פי' פ"ז) שאהבת האדם את עצמו היא אהבה עזה שהטביע הש"י בנפש הבהמית מפני תיקון העולם, אלא מחמת שנפש הבהמית לעולם מעושה ואינה מצווה כנ"ל (סי' ח'). לפיכך אין לה אלא נהום כריסה בלבד (שם). ואמנם הנפש המשכלת מצווה לעשות רצון קונה דהיינו להיטיב לברואים, ובפרט לאדם החביב להקב"ה שבראו בצלם, ומה גם למאמינים בבורא שמים וארץ ביישנים המרגישין בצער נהמא דכסופא ורחמנים על המצטרך לבריות שפניו משתנים ככרום (ברבות ו' ב'), לנו נאה להיות גומלי חסדים דהיינו לדבק במדתו של הקב"ה כנ"ל (סי' ו'), וביותר לאהוב לכל מאמינים בשם שנודעת לו חבה יתירה, שנצטוה גם הוא על האהבה הזאת מפי הגבורה, שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ח י"ט) ואמרו רז"ל שזה יסוד כל התורה כולה, ובמקום אחר אמרו (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה, וגרסינן במדרש משלי, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין, והקב"ה מזמין לו פרנסתו, מפני שבני אדם בוטחין באמונתו, ויהיה ממונם מצוי לו תמיד, ולא די לו שמתפרנס מן האמונה, אלא שנקרא צדיק שנאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב') עכ"ל ר"ח ריש פרק מו"מ ונאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואמרו רז"ל (אבות פ"ו) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעוה"ב וכו':
Chapter 92
ואיתא במדרש קהלת טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. טוב מי שהוא עושה צדקה מעוטה משלו ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות משל אחרים. מתלא אמרין גייפה בחזורין מפלגא לבישייא. ורעות רוח רעותא דמתקרי בר מצוותא. פירוש מנאפת לקבל אתנן ולחלק לחולים בכדי שיחשבוה רודפת אחר המצות. בויקרא רבה פ״ג, נפש כי תקריב מנחה וכו׳. טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס מהן. ממי שהוא הולך ולוה ברבית. דמאבד דיליה ודלא דיליה. אלא רעותיה דמתקרי פרגמטיא:
Chapter 97
ואמנם הנפש המשכלת שולטת בעצלות ההיא, בכל פעם שעולה ברצונה, והיא יכולה לקשר איזו רעיונות עם הרגשת איזו אותיות בכתב או בע"פ, ועל שם כך נקראת נפש המשכלת ג"כ נפש המדברת, ע"ש שנבראת בו באדם לגלות מחשבות לבו לאחרים, למראית העין או להשמעת אזנים, בכדי שיהיו בני אדם לומדים ומתלמדים, משלימין ומשתלמין בחבורתם זה עם זה אבל כשמפליגין בדבור בלהג הרבה סופה להעשות ממנה יצה"ר של תאות המלומדת, ושפחה לגאוה ורדיפת הכבוד, ומה גם שדברים בטלים מביאין לידי לה"ר רכילות ליצנות ושקרים וכיוצא בזה כמשחז"ל כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א י"ז):
Chapter 98
ואמנם דרך החינוך הוא לפנות את לבו להמלכה בעוד שלא נפתח הפה, דהיינו בעוד שרוח התאוה קלוש מאד בסמוך למקורו, ולחנקה בחדר הורתה כנ"ל (סי' נ"א), שאם רחש לבו איזו דבר הלצה דבדיחותא, ירגיל עצמו לחזור ולבולעה לתוך מעיו, כמו שנתפאר דהמע"ה זמותי בל יעבר פי (תהלים י"ז) וכמ"ש חז"ל תן דעתך עד שיצא מפיך (תד"א זוטא פ"ג):
Chapter 99
רוב מדות הישרות מצומצמות מאד במדתן, שאם חיסר מהן או הפריז עליהן, הרי זה סר מדרך הנכונה, כשם שלכלוך הטיט וכדומה מגונה מאד, כך היא התפארות והתקשטות יתירה גם היא מאוסה, וכמו שהצביעות (דהיינו מי שמתכוון להטעות את הבריות לחשבו לאיש חסד) מגונה מאד כך היא הקלות (המזלזל בכבוד הבריות ובגנותן גם היא מגונה מאד וע"ז נאמר והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר ל"ג כ"ב) הוקש הנקיון מישראל לנקיון מהקב"ה:
Chapter 103
עד שיתפקחו עיניו לראות ביפיפותה של אמת, וכמה היא חביבה לפני מי שאמר והיה העולם שנקרא אל אמת, ואין לך נמאס משוקץ ומתועב כליצנות עולה ומרמה וחנופה, וכמשחז"ל (סנהדרין כ"ט) סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי, שהליצנים והמלשינים והחנפים נבזים אפילו בעיני אותן הניאותין בשקריהן, ואין נותנין להם שכרם אלא כמו שמשליכין נבלה לכלבים, ואם בעיני הפסולים שכמותן כך, בעיני כשרים עאכו"כ:
Chapter 108
והנה הקליטה עצמה (דהיינו תחלת הרהורי עבירה כנ"ל) באים עפ"י רוב ע"י גלגול מהלך הרעיונות שא"א להשמר מפניו כמשרז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום וחדא מינייהו הרהורי עבירה, נשתיירו א"כ שלש משמורות של עבור לידה וגידול הנ"ל, ואם יזדרז המתחנך לשכל את העובר הזה ע"י הפסק איזו מלאכת מחשבת שיש בה תועלת ע"י סיוע של מדת זריזות או איסור הבטילה, ומשהתחיל במחשבה החדשה, אזי יכול הוא לפרוש בקל מהמשך הרהורי העבירה ע"י סיוע של מדת סדר, דהיינו ע"י הסיפא דפיסקא שלה (ע"ח) וכל מחשבתך תהא פנויה למה שלפניך, וחז"ל אמרו (סוכה נ"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וזוהי עצה היותר הגונה דמקרבא הנייתה לפי שד"ת מצויין לנו בכל זמן ובכל מקום:
Chapter 109
אכן אפילו אם נתרשל מלשכלם במשך עיבורם ויצאו לאויר העולם וכבר גדלו קצת, עדיין יכול הוא לנצחם עפ"י סיוע של העלאה קטנה בפיסקא מנוחת הנפש (ס"ב ס"ג), ואם בכל זאת גברה עליו התאוה פעם ופעמים ושלש מ"מ נשתיירו עכ"פ רשימות כונתו הטובה להתנצח כנגדה כנ"ל (ס"ב):
Chapter 112
הצדק והמשפט היושר האמת והאמונה נכונים כולם לדרך אחד קולע אל השערה, אבל דרכי הרשעה העולה שקר ומרמה מטים עקלקלותם לאין חקר, לפיכך נוח הרבה לכוין לדעת החכמים ואנשי אמנה מלירד לסוף דעת הטועים הבורים והרמאים, הנלוזים במעגלותם לאין סוף. והנה נשתבח מרדכי בלשן ע"ה שעמד על סוף דעת האשה (מסכת שקלים) שנתקשו בה גדולי דורו ז"ל. וכן בשלמה נאמר ויחכם מכל האדם ודרשו ז"ל אפילו מן השוטים, כמש"ה (קהלת א) ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות וכו':
Chapter 113
ובפירוש למגלת קהלת איתא וז"ל. ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת כו' כל כמה שהיה שלמה המלך ע"ה מצליח והולך בחכמתו עד דהוו נהירין ליה שבילי דרקיעא וכל חללי עלמא, כך היה משוטט וחוקר ג"כ בחללו של עולם הקטן, דהיינו באותו תהום רב של דמיונות מחשבות מדות ודעות המכונסין במצולות הלבבות, באיזו דרך הן נכנסין לכאן מתוך חללו של עולם הגדול, היאך הן משתלשלין זה מתוך זה כנהר שאינו פוסק לעולם (עיין לעיל). ומניה הם חוזרים ויוצאים משם אל הפועל בעולם הגשמי וכו', ואגב זה נגלו לפניו גם חילוקי פרטי הנפשות האנושיות זו מזו, עפ"י סגנון מערכי לב ומענה לשון המיוחדים לכאו"א ואפילו הגיונות השוטים וקצרי הדעת דמחשכן שמעתייהו טובא, ועי"כ נתחכם ג"כ להמציא תחבולות להסביר חכמות רמות להדיוטות מוסרים עמוקים וערמות לפתאים ולנערים דעת ומזמה (משלי א ב) עכ"ל.
Chapter 122
עיון זה לקוח מפי' משלי (כה) ע"פ כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר:
Chapter 124
ומחמת שיצר לב האדם רע מנעוריו, והגדול כאחד העם לענין זה, ולא עוד אלא שאפילו היותר חכם וחסיד שבגדולים כשאינו רואה אלא בעיני הממונים שלו, עשוי ליכשל ולהכשיל בכל עת, לפי שכל כמה שאוכלסי מדינתו רבים, כך מתפשטת גם השתלשלות הממונים המבדילים בינו לבין העם, ואם לא יחטא אלא אפילו אחד מאלף שבהם יכול הוא להחטיא הכל עמו (כמש"ה אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' (קהלת ה) אלא שהאדם מצווה כפי כחו בלבד לפי שלא ניתנה תורה למה"ש, ועל המלך אינו מוטל אלא להראות לכל, שכל מגמתו להיות סוקר הכל, שעי"כ תהא אימתו מוטלת תמיד על הממונים ועל העם כאחת ודיו:
Chapter 127
והנה חכמה זו אינה נמצאת אלא למחפשים אותה ככסף וכמטמונים ועל שם כך נקרא הקב"ה אל מסתתר, לפי שע"י פליאות הצמצום הזה נכסה כל אותו היום הגדול של צהרים ואור האין סוף ונגנז מעיני בשר, כשמש המתעלמת ברוב זהרה מעינים כהות של עטלף, וכל כמה שמלכי ב"ו זקוקים להראות ולאיים על הבריות תמיד כנ"ל, כך הוא כבוד ה' הסתר דבר, שאלולי כך היו בני האדם דומין למה"ש, ולא היה מקום לזכות ועון של טו"ר כלל, וכמש"ה אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה וגו' (קהלת ח):
Chapter 132
כי הנה הדבר ידוע שהצמאון והשביעה היתרה, יכולין להפוך רוחות הנפש הבהמית מצער לעונג ומעונג לצער, כמש"ה נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק, וכן ההרגל הארוך משקיע אף הרוחות הללו ומוליד תאוות מלומדות אפילו לדברים שנפשו של אדם קצה בהם בתחלה, ואח"כ הוא מרגיש אליה רעב עצום בחסרונן כמו שמצינו בתאוות הי"ש והטיטון, כ"ש לדברים של מה בכך, כ"ש לדברים ערבים מצד עצמם: ד"מ מי שמתחיל לרדוף אחר איזו הנאה גופנית והוא מוצא שיכולין לקנותה בכסף, אינו זז מלעמול ומלהרויח עד כדי דמיה, וכשהוא מתגלגל לרדוף אחר איזו הנאה אחרת מחר, ועוד אחרת למחרתו, ועוד אחרת, ועוד אחרת ועוד אחרת וכו', והוא מוצא שהכל נקנה בכסף, אזי פשוט הדבר שע"י הרגלו לחזור אחר הממונות מיום ליום, יכול הוא להשתקע במדת הכילות, דהיינו להעשות רודף אחר הבצע שלא בשביל שום הנאה במחירה, אלא חי כחמור למשאוי ההון בלבד, ולהיפוך מחנכין התינוקות בשכר הפרוטות לקבל עליהם טורח מיני מלאכות הגוף והנפש בקטנותן, עד שאותה מלאכה שאינה צריכה לגופה אצלן, נעשית הרגל להם, והן רצין אחריה אפילו בהיסח הדעת מן הכוונה לקבל פרס, ועד שבאים בשנים להכיר בטובת מי שחנכם בדברים יקרים אלו ע"י שוחד של ענינים טפלים ושפלים, ואמרו חז"ל מתוך שלא לשמה וכו':
Chapter 138
ולפי שהחכמה האמיתית היא להתמתן ולראות את הנולד, ע"כ חכמה יתירה לפי יתירותה רואה תולדות יותר מרובות (דהיינו טורחת לגלות אחת אחת את התולדה ותאומותיה וצעירי אחיותיה ותולדותיהן) הנעלמים בחכמה נמוכה הימנה, עד שהחכמה עליונה ית' סוקרת צאצאי כל גרמא וגרמא הקרובות עם הרחוקות בזמן ובמקום עד סוף העולם כאחת, ולפי שאין החכמה עושה דבר לבטלה, שמעית מינה שהחכמה הבב"ת מכוונת בכ"א מעלילותיה להוציא לאור כל המון התועליות שיכולין לצאת ממנה, ושע"כ בחרה באותה פעולה יותר מכל האחרות, מחמת שראתה פירותיה מרובין מכל זולתה, וכן האמת כשבוחנין איזה חוק מחוקות מעשה בראשית מוצאים בו תמיד טעמים רבים מאד שאין כח בילוד אשה לעמוד על תכלית מספרם, וכך גם כל הדבורים והכתובים עפ"י רוח הקודש, דרושים לפנים רבים, עד שכל קוצה של יו"ד מהן מלאה כוונות שונות כל כך שאפשר כנודע:
Chapter 139
ומשונה חכמה היתירה מן הפחותה עוד לענין הריחוק והקירוב, שלזו נגלין הדברים כסתום ולזו במפורש, עד שנפש קצרה בערך הגדולה ויתירה ממנה הרבה, בטילה בכחות נפש בהמית שאינה רואה אלא בסמוך בגלוי ובשל עכשיו (עיין סי' י"ט): ועד שהיתירה שביתרות של ב"ו בטילה בתרי תלת ד' וה' משהו דמשהו וכו' אין חקר, לגבי חכמת בראשית יתברך, כמש"ה כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם וכו' דהיינו שלשון דרך האמור בכאן הוא כינוי לעסק או עלילה הנ"ל, כי כמו שהדרך מוליך את האדם למחוז חפצם כך הוא מגיע ע"י העסקים לתכלית מבוקשו, מחשבה היא הכוונה הנ"ל: ובדברי חז"ל (ביצה יט) מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ר"ל אותה המחשבה הקודמת למעשה:
Chapter 141
כשנופלין עושר ונכסים רבים בפעם אתת ליורש רך בשנים, מטרפין את דעתו ומביאין אותו לידי נסיון שנכשל בו אדוניהו בן חגית, אבל אחיו הצעיר ממנו היתה רוח אחרת אתו שגברה שמחתו ע"י כך לעשות משפט וצדקה בישראל, על כן נשתלחה ברכת שמים בחכמתו ובמעשיו מכל אשר היה לפניו, ומעתה גתאוה שלמה עליו השלום א) להראות לכל שהוא מכיר בטובתו ית' בכל כחו, דהיינו על ידי ב) הקרבה מראשית פרי חכמתו ועשרו תרומה לאלהיו, ובכדי להביא מנחה היותר עריבה ויותר הגונה לה' ולתגמולוהי עליו, עלה בלבו ג) לבנות בית הבחירה שזוהי ריח ניחוח לה' שאמר ונעשה רצונו, ומה גם מפני שיש בה טובה מופלאה לאהוביו שבשבילם נתברך, אלא שצריך ג"כ ד) שיהא הבנין ההוא מפליא את כל העולם כולו בכבודו של השי"ת ע"י רוממותו, ה) בגדלו, ו) בגופו, ז) בריבוי חלקיו המספיקים לכל מיני תקונים ומכשירים נוחים מאד, כאו"א לצורך תשמישו בזמנו ובמקומו, ח) בחכמת המלאכה שבכל חלק וחלק, וקישור כלל הכל להיות מקום נחמד ונורא לבית זבול לשכינה ובית תפלה לכל העמים, ט) אז צלחה עליו רוח ה' ובחר (א) במרום הר המוריה (ב) והמציא תבנית הבית והעזרות היכל ואולם וק"ק תאים ולשכות וכו' (ג) אופן בניניהם וערכם זא"ז (ד) ומעשה הכלים הראוים לכאו"א באופן היותר מתוקן והיותר מהודר בעשרו ובחכמת מלאכתו, (ה) המציא מעשה ים הנחשת המכונות העמודים והכותרות והמנורות (ו) מערכות דוכני לויים והמון מיני כלי זמר למחלוקתם וקישוריהם וחילופי ניצוחיהם לכל זמן ועדן וכו'. י) וא"כ צריך להביא אומנים רבים מהירים בכל מיני אומניות הללו, וצריך להבין להם יא) מזון וצדה ודירה בירושלים, וגם שימצאו תיכף בבואם יב) מיני חומרים הרבים בשיעור מספיק כדי כל המלאכה וכו', (ואע"פ שלפי האמת איננו יודעים כמה נמסר לדור קבלה בזה משמואל, וכמה הוסיף בו דוד ושלמה וכמה חומרים הכין דוד וכדומה לזה מ"מ יכולנו להניח הכל באופן הנ"ל לדוגמא בעלמא), זוהי שלשלת הכוונות בסדר אצילותם במחשבת המלך החכם מכל אדם, ומעתה נזדרז לשלשלת העסקים בכדי להוציא הכל אל הפועל, וצוה יב) להכין מיני העצים והאבנים והמתכיות הצריכים כדי סיפוקיהם, יא) הטיל מס לפרנסת האומנים, יו"ד) בחר אומנים מהירים בישראל וכתב גם לחירום לשלוח לו היותר חרוצים משלו, ט) מסר כל מחשבותיו א' ב' ג' ד' ה' ו' שהם איברי כלל הבנין, לאומנים הנבחרים איש ואיש למלאכתו, (אילו נק' קטן שאם ינטל אחד מהם יהיה מום ניכר בחסרון אבר), ה' ו' ז' ח' פקד אותן האומנים תחת ממשלת ארבעה שרי הבנין שכל אחד מהן מופלג באחד מפרטי המצטרפין הללו להגדיל כבוד הבית ולהאדירו, זה בקי בחכמת קישור העמקות עם הפשטות (עיין סיום רפואות הגויות סי' תקפ"ט) שהיא כוונה ח' הנ"ל. וחבירו בקי להמציא מכשירין וכלי תשמישים שונים מספיקים בריוח מופלג לכל צרכי איזה מין עסק מלאכת מחשבת שיהיה, דהיינו כוונה ה' ז', פלוני יש לו הבחנה דקה ביופי הציורים והגוונים עריבות הקולות והניגונים הראויים לפי המועדים הקבועים מאורעות מקריות של אבל שמחה והודיה וכו'. ו) ופלוני יש בו בינה יתירה בשיעורי הבנינים בתמונתם בגבהם ורחבם וערך חלקיהם, להיותם הגונים לבית נכון ונשא של ממ"ה ית' (ה) (ואלו הן ה' ו' ז' ח' מצטרפין להגביר שלימות הכוונה ד' בלבד, ואילו ינטל אחד מהם אין חסרונו ניכר כמו בעסק ט' הנ"ל, ואכן יש עוד מין חיבור כמה עסקים לכוונה אחת או כוונות שונות לעסק אחד, הנקרא שכנים ממלאי מקומן זה אצל זה ואינם שייכים אלא למעשי ב"ו בלבד, דהיינו מחמת שאין דרכם בטוח תמיד להוליך אל מחוז חפצם מפני קוצר המשיג (עס"י קל"ט) על כן הם צריכים או להרבות העסקים לכוונה או להמציא מין עסק אחד שאפש' להגיע ע"י אל המבוקש מכמה צדדים דאי בטלה הא קיימא הא, (וכההיא דאסתר המלכה שהיה תכלית המבוקש שלה להפיל המשנה הקרוב מכל המקורבין למלך, והוצרכה להמציא מעשה המשתה, שהיא תחבולה נפלאה כוללת כל הכוונות דכולהו תנאי ואמוראי, בכדי להקל הסכנה ע"י ריבוי מיני ספק ספקות), ובכל יום מתהלך המלך בחצרות עושי מלאכה, להוסיף עוד סניפים של תקונים וקישוטין חדשים בכל עסק לפי כהונותיו, או לצרף אליהם עוד איזו תועליות אחרות טפילות, דהיינו אותם שאינם שייכים לאותה הכוונה, או אפילו יוצאים גם מחוץ לכוונה הקיצונה (א) לגמרי אלא שבאו כאחד אגב גררא. וככלות כל הבנין נתקיימו אחת אחת גם מחשבותיו ג' ב' א' עד תומם.
Chapter 142
והנה כל מעשה ועסק מלאכת מחשבת מצד היותו מורה על איזה כוונה מובנת ונבונים נקרא דיבור ולפי שיש לך דיבור הנגלה והנסתר לפי מדרגת התעלמותו וגילויו עפ"י כוונת המדבר, ודיבור הדיקות שהנבון שומע תבונות חדשות לעצמו מה שלא נתכווין להם משמיע, שאפי' מן מסירת המן יכולנו ללמוד שהשלכת תפוחים בש"ת מנהג קדמון הוא (עש"ע א"ח סי' תרס"ט בא"ה ס"ק ב' ועיין הקדמת המעתיק ספר רפואות העם) כך יש בכל מיני עלילות החכמה דיבורים צפונים וגלויים ממדריגות שונות, ואמר הכתוב השמים מספרים וכו' בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם גו' ר"ל שקול שירת כוונתם הנגלית הולכות מסוף העולם ועד סופו. וכמו שכוונות החכמה שונות בנפשות המשכילים לפי מדרגתם כנ"ל, כך גם הבינה יתירה מוסיפה למצוא כוונות מצטרפים ושכנים יותר מן הנמוכה הימנה עד שבינה היתירה מהחכמה דוחקת לגלות צפונות בעל כרחו של משמיע (שם בעובדא דהאי ארמאה בריש פסחים) ולהיפך הבינה הנמוכה הרבה בטילה כנפש בהמית לגבי חכמה גדולה ויתירה, כשממית כשממית שקיננה בארמון הגדול ואינה רואה חוץ לד' אמותיה, כך זו אין עיניה מספיקות להקיף כלל האברים שבבנין העלילות, ואפילו מאותו מיעוט שהיא רואה אין בה כח להכיר חילוק פרטים השונים בכל אבר, וכ"ש השכנים והמצטרפים שבכל אחד ואחד מהן, ועד שבינת ב"ו כולן בטלות לגבי מעשי בראשית, הן לענין היקף הכללית והן לענין פילוש הפרטות, אילך ואילך במשהו אין קץ (עיין אגרת החכמה שם):
Chapter 144
ויש להתבונן עוד שאעפ"י שמחשבות האדם משתלשלות בזו אחר זו, ונפקחין והולכין עוד גם בבחי' בינה לאחר התחלת העסקים, להוסיף עוד סניפים שלא נגלו לעיניהם אלא ע"י ראייתם תבנית הבנין לאחר שיצא מקצתן אל הפועל, מ"מ אין לזה שייכות לעין העליונה הסוקרת הכל בלי שום חילוק זמנים כלל, ואין זה אלא לסבר את האזן במה שהיא למודה להבין, האיך נאצלים בכוונת הבריאה בדעתן של יצורים, ואכן לענין עשיית העולם בפועל הרי ידוע שעלה ברצונו ית' לכלותו בששת ימים אעפ"י שבמאמר אחד היה יכול להבראות:
Chapter 145
וחלוקין הן כוונות האנושיות מן העליונות ג"כ לענין ראשית מקורן. האדם עיניו פקוחות למאורעות העולם המתחדשות והולכות מאליהן, ומצודתו פרוסה עליהם תמיד, ומי החכם בהם מתפעל מאותן הגרמות שיש בהן הרעה והטבה לדידיה, תיכף ברגע הגלותן לעיני ב"ו שלו, ומזדרז לחטפן בעוד שעת הכושר לכך, וחורש בדעתו למצוא שלשלת עסקים מוכשרים להביאו מאותה הגרמא אל מבוקשו, משא"כ ביוצר הכל ב"ה, שאין שום מציאות לגרמות זולת אותן שנבראו להיות כלי שרת לתשמישו, שמתפעלין כחומר ביד היוצר מחכמתו ית' בלי שום שינוי והתחדשות דממילא כלל:
Chapter 149
דרך משל יתחיל לקבוע בדעתו שבוע א', שלא יפקיר שום מעשה קטן ואפילו דיבור קל כמתעסק בעלמא, אלא יהא לו בכל דרכיו איזה טעם וכוונה לדבר מה, שזהו עיקר סגולת הרצון והבחירה האמיתית מתנת חלקו של אדם, והיא כתר לראש חכמתו (עיין לעיל סי' יו"ד), וכל זמן שהאדם שקוע במעשים של מה בכך ובעניני תאוב המוטבעות והמלומדות, עסוק בחכמות עמוקות של פסלנות וליצנות או במלאכת הבראה והלעטה של שחד וחניפות דברים, ואפילו טורח בספרי חכמות עיונית שלא בכוונה להצלחתו ע"י תכלית האדם הקיצונה (עיין לעיל סי' קמ"ו), הרי זה ממית אותה שעה האנושית, ומבלה אותה בחיי בהמית בלבד (עיין סי' פ"ט). שבוע ב' בסידור עסקיו מבוקר ישקול בדעתו אולי יצטרך לאיזו כלי מכשירין או הכנות במשך עסקו, ולהזמין לו הכל קודם לכן שלא יתעכב בדרכו, שבוע ג' יחקור במעשיו של אתמול, מפני מה לא עלתה לי לגמור עסק פלוני כחפצי, וכיצד היה ראוי לי לעשות שיתוקן הקלקול ההוא. (ד) ואפילו באותן העסקים שנגמרו כראוי יש להבחין אם אולי היה אחד מהם אפשר להתקיים ע"צ היותר טוב משהיה, (ה) ליזהר אפי' בכוונות הממוצעות לברור היפה שבהן לשמים ולבריות, ולפלס ג"כ מהות הכוונות הקיצונות וחלק תועלתן לענין אותה כוונה קיצונה הכלליות (בסי' קמו). (ו) לבחור לכל כונה העסק היותר פשוט והיותר בטוח להשיגה ע"י, (ז) ואם לאו אזי יתקננו בשכנים ממלאי מקומו [עיין סי' קמא בהגהה]. (ח) יזווג לכל עסק ג"כ כוונת מצטרפין לגדל כחו (שם). (ט) לחבר לכל עסק כוונה עיקרית שהוא טורח עתה להשיגה, עוד סניפי כוונות טפלות שלא יצטרכו לאבוד זמן טרחא או הוצאה יתירה בפני עצמן (שם). (י) ללמוד מדרכי החכמה העליונה ית', לקשר תמיד כמה וכמה כוונות עיקריות וסניפיות לכאו"א מעסקיו, באופן שיהיו עשירים בפירותיהן כ"כ שאפשר לו (עי"ס קלח). (יא) לשום מסוה בטוחה על פני כוונותיו הצפונות לפי ערכם בבדי לגלותם לראויים ולהסתירם מהיזק ראיות שאינן מהוגנים (עי"ס קמב). (יב) להשגיח בעינא פקיחא משך הנהגת כל עסק, אולי תתגלה לו רגע מוכשרת להשיג אגביה עוד איזה סניף תועלת שלא כוון אליו מתחלה (עי"ס קמד). (יג) לחדד השגחתו בנחל הגדול של מאורעות העולם והמון גליו, ולחטוף הרגע המצלחת בעונתה, או להשתמש בה תיכף לטובתו או ללמוד ממנה איזה דבר תועלת להבא (עי"ס קמה) ועי"כ יסתייע ג"כ לפנות כל מחשבתו למה שלפניו, שהיא עיקר גדול במדת סדר (עי' פרק ג'), ומה גם בהכנסו בחבורת בני אדם צריך להתלמד ביותר לשום אזנו באפרכסת ללמוד שהם כ"כ שאפשר לתועלתו ולתיקון מדותיו שזוהי ג"כ מכלל חינוך מדת הענות (עיין פרק י'), ולרווחא דמילתא (יד) להתלמד להבין שיחת המעללים דהיינו להכיר הכוונות מתוך העסקים (עי"ס קמב) ולדבר בהן, (טו) להכיר בלשון דבור הקריצות והריקות (שם) ולדבר בו. (טז) להכיר מזגי מדות בני אדם מתוך דבוריהם והנהגותיהם, כמשחז"ל אמר ר' יוחנן י"ב תלמידים היו לו לר' אושעיא ברבי וי"ח יום גדלתי ביניהם, ולמדתי לב כאו"א וחכמת כאו"א (עירובין דף נג ע"א), אבל קודם לכל צריך להכיר מדות עצמו בצמצום גדול כ"כ שאפשר, והבוחר יבחר או יתקין לו בדומה לזה כפי צרכו:
Chapter 150
ואכן פלוני חבירו איש נדיב לב אבל סרבן גדול ומקנטר שא"א להשיאו לאיזה דבר טוב בלשון מפורש שלא לעוררו לפלפולים וויכוחים, ואכן כשאתה מדבר אליו בדבור הדיקות, כסבור הוא לנצחך לגלות מסתוריך שלא מדעתך או שלא בטובתך (עי"ס קמב) ועי"כ אתה מהנהו לשמוע דברי טעם שלך בישוב הדעת:
Chapter 151
וכן מענין הכרת חילוף תכונות בני אדם במעשיהם יש בו תועלת גדולה, אלא שכל המרבה לבדוק במדות המון העם מוצא בני עליה מועטין ועלול לשנאת הבריות שמוציאין את האדם מן העולם (אמת פ"ג), ע"כ צריך להקדים יראת חטאו לחכמתו ולשום אל לבו שהיה צפוי לפניו ית' מעולם שאדם אין צדיק בארץ לפני בוחן כליות, ושאל נא גם אתה את לבך ויעידך, ועכ"ז ענש את המסטינים באמרם מה אנוש כי תזכרנו, ועוד היום הוא רגיל לשמוח במעשיו ולשוש להיטיב למבחר יציר כפיו, ומדת טובו הבב"ת מוצא קורת רוח להשביע מברכתו למכעיסיו, עמוד ענן ומן לעובדי עגל זהו רצונו והוא כבודו, ע"כ המשכיל יאלם ויכלם מלפקפק עוד רגע אחד מלאהוב את אהוביו יתב', ושלא ימוד להם עכ"פ במדה שמודדין לו, אבל די לו להכיר כיצד ליהנות מצד הטוב של כ"א ולהשמר מן הרע וללמוד להיטיב מן הרע ומן הטוב שבהן כאחת, ובזה ימצא ודאי שכר עמלו משולם בכפלים:
Chapter 152
ואכן מי שחינוכים הכפולים קשים עליו, וכן מי שחשקה נפשו במקצת התבונות הנ"ל (סי' קמט) להתלמד בהן תיכף, אזי יכול להכניסם תחת חינוך המדות הכללי, בדרך העלאת הכוונה שנת"ל (בסי' לו) כגון זהירות הבחירה בכוונה (קמ"ח אות א') כלולה בזריזות ושתיקה פ"ט ופ"י, אות ב' (שם) יכולה להכנס במדת המתינות, ג' ד' ח' ט' י' יכולין ליכלל בחינוך הבינה של ערב (עי"ס כו) ה' בצניעות, ו' ז' י"א י"ב במתינות, י"ג במדת סדר, י"ד ט"ו ט"ז י"ז במדת ענוה:
Chapter 153
ובאמת אין כאן טרחא יתירה, ליחד לו אחד מן הי"ג כללי תבונות הללו לשבוע אחת בכדי לסדר לו העסקים על פיו בשחרית, או לבוחנן לו בערב, ולשמור הי"ב הנשארים כסניפים טפלים (עי"ס כד) שעי"כ הוא מקיים רוב מילי דחכמה ובינה תיכף הלכה למעשה, אגבי עסקים שהוא מטפל בהן משך אותה שבוע, ומה גם שחינוכים הללו מקרבא הנייתייהו על ידי הצלחתו בבחירת העסקים והכוונות שהוא מתחכם בהן מיום ליום, ומוצא קורת רוח לראות דרכיו הולכין וממהרין מיום ליום להביאו אל מבוקשו עצהי"ט, ומעשירין אותו כפירות חדשים שהיו אבודין אצלו בימי סכלותו עד הנה, וכשהוא מחשב בערב באותן מאורעות או חבורות בני אדם שפגעו בו היום לפי תומו תחלה, איזו ידיעה נתחדשה לו מהם אח"כ לפי התבונה השייכה לאותו שבוע, הרי זה מצליח והולך בלמוד דבור העלילות והדיקות והכרת הנפשות של עצמו ושל אחרים, מעשי ידיו כוננים עליו ודעתו מתערבת בין הבריות (עי"ס קנא), ואע"פ שאינו מהדר לחבר בשבילם עוד פנקס מיוחד לחשבונות ועונות כלל:
Chapter 156
ומה גם לנו בית ישראל המרגישים בצער נהמא דכסופא שמשנין פניו של אדם ככרום וכו'. והנה צער לחם בבית שנואי נפשו קשה יותר שמכוה בשר האדם כגחלים בוערות (משלי כ"ה), ואפילו בפת חרבה ומים אצל הדיוט ומי שהוא כדאי לשנאתו, הכתוב מדבר, וכ"ש שנאת חנם לאדם חשוב ומאכילהו מעדנים, דון מינה, לאותו עונג נפלא שאין מעדני שבעים שנה רצופים בעוה"ז, חשובין כנגד שעה אחת ממנו, למי שזכה להיות מן המחוננים בפלטין של ממ"ה ימים ושנים, למי שקץ בנהמא דכסופא כזו, ויצא לפרוזדור וסרח להכעיס אלהי חסדו שעדיין הוא סמוך על שלחנו, כשהוא שב עכשיו לבוא בהיכלו ולהסתכל בפניו, בקהל בחיריו ומכיריו שהיו מאז בני גילו עאכ"ו: (עסי' ו' ז'):
Chapter 157
אם נצייר לנו הנפשות ג"כ מקושרות מאברים וחלוקות זו מזו בכח ובקומה, אזי יכולנו להעריך מדרגותיהן לפי ערך הגדלות ולפי מדת הגבורה של כל אחת מהן, והנה אין הנשמות הללו רואות כאור הבהיר (החכמה לפנים והבינה לאחור כנ"ל פ"ה), אלא כשיעור קומה אתת של ערך ג' פסיעות בלבד, ומכאן ואילך השגותיהן מאפילין והולכין אחת אחת. ומתפשטין עוד לערך ג' קומות, שאין הדברים נגלין להם עוד אלא מתוך ערובי העננים, אבל משם ולהלן מתעלמין ונכסין בערפלי תהו לגמרי, ומיהו אע"פ שכח הראיה עדיין שולטת קצת בעלטה ההיא, מ"מ צריכין שהות יותר להכיר שם הדברים לפי ערך ריחוקן, וכבר נת"ל (ריש פ"ה) שצלמי מראות גוונוני הגופין שבעולם הגשמי וטעמן וריחן וכו' עם כל טובן, הן הן מלא העולם הקטן מכון לנשמה המשיטה עיני השגחתה שם תדיר: ושלא כטבע הגשמים הכבדים הן הצללים הקלים הללו, שמתנועעים ועפים כלהבות אש, נדפין כרוח מהלך הרעיונות ומתרחקין והולכין ונבלעים זו בזו, כגלים שעל פני הנחלים שאינן פוסקים (ריש פ"ג) אא"כ תופסין אותן בחזקה (עסי' י"א) ואז הן משתיירין במקומן, בעוד שהיותר קרובין מהן קודם לכן מתפזרין והולכין לטמיון:
Chapter 160
נת"ל (סי' קמ"א) שהחכמה ממציאה איזה עסק בכדי להוציא לאור את כוונתה, והבינה מתבוננת במעשה להבין מתוכם את המחשבות. וכבר נתבאר בסי' קל"ח שמספר הכוונות הממוצעות של כ"א מן העלילות של מ"ב לא ניתן לעמוד עליו בשכל האנושי עד היום, ובסי' קמ"ג נזכר עוד שמספר מדרגות הבינה ביצורי בראשית, הוא במופלא ממנו גם כן, ואילו היה מספר מדרגות הללו בד"מ חמשים, שכ"א מהן יכול להיות מכונה שער בדברי חז"ל, הנה כבר ידענו (עיין סיום לס' רפואות העם ח"א סי' תקצב) שאחר אלפים שנה שהקישו חכמי הטבע על פתח השער הראשון מצאוהו נעול בפניהם, דהיינו שלא השיגו כמלא מחט סדקית בערך אל הסודות החדשים שמצאום סתומות לפניהם חותם בתוך חותם (ע"ש). ואמנם מי שזכה להכנס לפנים ממ"ט שערים, אעפ"י שהשגתו עדיין בטלה בעומק חכמת בראשית במשהו (עס"י קמג) מ"מ כבר נתעלית מצירוף אותן הרבה אלפים גלגלות של מקרים אנושיים, במ"ט משהו דמשהו (שם): וברפ"ב מבואר שעדיין דרכי טובו וחכמתו ית' בגופים הדוממין מופלאים הרבה מעיני הבינה האנושית, אעפ"י שכבר הצליחו האחרונים לגלות פליאות נשגבות בבריות דצח"מ כולם. אבל הדבר ברור מעתה שאין ערך בין קופה של חגבים הללו לגדול ורם בענקים ע"ה, דהיינו בגובה של מ"ט קומות גדולות שכ"א מהן מבטלת מוחין של ענקים דידן (עס"י קנח) במשהו (עס"י קמג), ושהיתה שירת יצורי בראשית (עס"י קמב) מתנשאת בקול רעש גדול מכל פאה ומכל פנה, באזני אדון הנביאים שחפץ השי"ת להעביר לפניו דרכי טובו, בכדי להראות לו כבודו המפחד במלא העולם כולו, וע"כ הדבר פשוט מאד שתהא היראה וענוה מילתא זוטרתא לגבי מי שהיה רואה את כל המון הקולות הללו, על הריבוי כמ"ש על שלש מאות כהנים מטבילין אותה. וכמו שמיעוט רבים שנים כך ריבוי דרבים במקרא מכונה שבעה. לפי' המפרשים כי שבעתים יוקם קין כו' ונהי נמי שמספר מ"ט יכול להיות לשון ריבוי דרבוי דרבים דהיינו זפ"ז. מ"מ מצינו כאן עדותם ז"ל על עוצם מעלת בינתו של משה אפילו לכל הפחות שאפשר. שהיתה מופלגת בריבוי של ריבוי דריבוי בערך ההשגות האנושיות של דור המדבר.}} מנצחים לאדר לרומם יכלתו חכמתו וחסדו ית' בלי הפסק כלל:
Chapter 161
אבל בימי דוד לא היתה הבינה לבדה מספקת עוד, והמציא אותה עצה נפלאה של (תהלים ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד דהיינו לצייר במחשבתו כאילו עומד לפני כסא המלך היושב ומשגיח עליו בכל עסקיו, ולפי שעדיין צריכה גם עצה זו לכח דורותיו של דוד, בכדי ללטוש לוח הנפש הבהמית לקבל אותה צורה בבהירות הראוי לפעול יראה ורעד ברואיה (סי' קנ"ט) ומה גם לעצור כח משך בנין הצורה ההיא מאברים שונים וגוונים הראוים לכ"א, ולהחזיקה עוד אח"כ בשלמותה זמן מספיק להכירה יפה בענין שתהא מוכשרת לפעולתה הנ"ל (עס"י קנ"ח), וממילא היתה זאת העצה אובדת סגולתה מדור לדור, עד שהוצרכו לתמכה בתחבולות שונות כנ"ל (סי' י"ד ט"ו) ועד אשר בדורות הננסין של עכשיו הרי זה בנין כבד, שאפי' מהלך הרעיונות בלבד פוררו וזורה לרוח באותו רגע (ע' ס"ס קנ"ח) ואע"פ שאנו יכולין ע"י ישוב הדעת מתונה כראוי לנו להסביר לנשמתנו עוד היום אמיתות דברי הרמ"א ז"ל בריש א"ח, מ"מ כבר שפלה קומת הבינה ונחלשה גבורתה בנשמתנו, נטשטש לוח נפשנו כנייר מחוק, ולא נשאר לנו ממנה רושם אחר, זולתי לצייר לנו כאילו שומעים אנחנו קול איש אחד מקרא אותכו אותו פסוק שויתי ה' וכו', או כאילו הוא כתוב לפנינו בדיו שחור על הקלף, וכך אנו כותבין זה בפועל על הסידורים והמנורות, או קורין ושוננין אותו מקרא בכל כחנו, ובכל זאת עדיין לבנו ריקן מאין שום ציור ופעולה של התעוררות כלל:
Read next