Sefaria has this book in Hebrew only, so it appears here in the original, word for word.
Chapter 164
כי הנה הכוונה הפנימה פנימית שבלבו מתחזקת והולכת, ע"י הרגל העסקים, החיצונים לכוונות הממוצעות להתקרב אליה תמיד, עד שנעשית מושלת במצפוניו לאמצו ולחכמו אפילו שלא מדעתו עוד (ע"ס ס"ג), ועד שנעשה ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות לחכמם להראותן גדולתו ולקרבן לעבודתו, דהיינו תכלית מה שיש בכחו להיטיב להם, ואפילו כשהוא נכשל בנסיונות ומתקומם מהם, הוא מוצא תחבולה להשתכר ממפלתו, ע"י שהוא חוזר לחקור אחר מקור מיני הפחים להכירם, ליזהר ולהזהיר אחרים מהן, וכ"ש בכל שעה שהוא מוצא לפום צערא אגרא בדרכו, כוונתו המסותרת מתחזקת יותר ויותר, עד שמרוממתו לעילא מן הנפש הבהמית ונסיונותיה, לפי שרוב עוצם חשקו להיות מכיר בגדולות ובטובות הבורא ית', נותן בו כח להרוס ולכתת כל מעכב בדרכו, וכמ"ש (אבות פ"ה) הוי עז כנמר כו' וגבור כארי וכו':
Chapter 165
ואמנם יש להתבונן, דאנן הכא לאו בטפשי עלמא אלא ברשע ערום כבלעם עסקינן, השוטים מפליגין מהאי גיסא ומאידך, ומתרחקין מדרך הישרה כנ"ל (סי' ה'), אבל הפקחים הללו לפי מדרגתן הולכין ומתקרבין אליה, עד שאינן ניכרין עוד אלא לבוחן לבות בלבד, כי הנה הדבר ברור שצריכין ג"כ למלחמות עצומות וארוכות בכדי להגיע למדרגת בלעם, קרוב לאותה של משה, לא מבעיא בנצחון תאות הבהמיות ועצלותה, שצריך שיהיו נהירין ליה שבילי חכמת ההנהגה והמוסר, בכדי לדחות הנאה וצער עוברים מפני ארוכות או גדולות מהן לאחר זמן, דרך משל הרחק מן הזמה והיין, שהן הנאות עוברות וגוררות הפסדים ארוכים וקשים אחריהן. ומן התאוה והגאוה והקנאה, שמוציאין את האדם מן העולם, התאפק מן המותרות כשיש לך, ולא תצטער להתאוות כשאין לך, וכיוצא בזה, אלא אפילו מאי דסני לך לחברך וכו', ואפילו אם נתנסה למות על קידוש השם והצלה דרבים כנ"ל, ועדיין אין משם ראיה, לפי שמי שהוא בהול להעלים תכלית הכוונה לטובת עצמו א"א לשער עובי הכחול והסיקרא של צביעות שהוא עשוי לחפות עליה, ואולי בחר במות מחיי איבה ובוז אצל בני גילו, שחשבנוהו לריע אוהב נאמן וכו', ובכל זאת אין כאן שום רבותא, כמו שנת"ל ששעבוד הבהמית גופיה זכות הוא לה (עי"ס קסד) והני מילי שהוכר רמאותו בבירור גמור לרבים, אבל בלא"ה אסור לחשוד בכך שום אדם, דהא אנן במדרגה של יצה"ר דמשה קיימינן, והכתוב מעיד שלא קם כמוהו:
Chapter 166
אבל הפתי משתתף עם החכם בתכלית הכוונה הקיצונה לעשות נחת רוח ליוצרו כנ"ל, אלא שמתרחקין והולכין כממזרח למערב בעסקים וכוונות הממוצעים שלהם, לפי שאותה הפתיות שאנו עסוקין בה איננה חסרון שכל בתולדה, שהאיך יתחייב בדין מי שנברא בעל מום, ואדרבא פתי דידן בעל חכמה וגבורה לנצח רוח בהמיוהו, אלא שטעה מנקודה אחת של התרשלות בהתחלה, העלובים הללו בהולים ביותר אל התכלית האחרונה שהיא ראשונה במחשבתם (עי"ס קמב), וכשמעם טורח הדרך של מלחמות קשות הן מתיאשים ממנו, וזאת הנקודה נעשית פרשת דרכים מן החכם המתחיל בשלשלת ארוכה של עסקים וכוונות ממוצעות, והם מבקשים מרגלים למצוא דרך קלה ובטוחה משעה ראשונה, ובעוד שהם מחפשים לתומם, מוצאים רמאים הרבה כנגדם, ונמסרים להם בכל גופם ובכל ממונם, והנה תאות פתאים הללו מעוורתן ונעשים חריפים לרמאות את עצמם, למצוא סימנים מובהקים של אמת בשקריהם, ורמיזות של חכמות רמות כגוזמותיהם, ואלו משפיעים להם בדמים יקרים את כזביהם,עד שהרמאים נפתין מפי עצמן לעובדיהם, להאמין שנגלה עליהם באמת איזה כוכב או מזל, להנחיל אוהביהם יש ולמאמיניהם ברכות עולם, אלו ואלו נהנין בחליפין ומורישין טפשות רמאותן ורמאות טפשותן לזרעם אחריהם, ואלו ואלו מתמחין והולכין כאו"א בחלק פתיותו ורמאותו מיום ליום, עד שכל העולם דומה עליהם למישור, להתקרב לתוך תוכן הכוונה שלהם, אלו להיטיב לעצמן ואלו לעשות קורת רוח לאליליהם בכל עת ובכל דרך שיוכל (עיין סי' קסה):
Chapter 172
ובכל זאת לא נח עוד, כי אם התחיל לחתור בלבו להמציא איזו סגולה בטוחה לבצר רכושו היקר ההוא מצר ואויב, שלא יקום דור סורר באבותיו, ויחזרו לשבש תורתו הנקיה ולהשכיחה מפי זרעם, ונענה בסייעתא דשמיא לחדש תחבולה נפלאה לבראות לו תלמידים נאמנים ולהפרות מצדיקי הרבים ככוכבי עולם, דהיינו לאחר שנתברך מאוד בפירותיהן של ג"ח שלו (מדין צדיק גמור וטוב לו ברכות דף ז), שם על לבו להפליג במדת הכנסת אורחים כפי כחו לההנותם בצרכי שעה וחיי עולם כאחת, ובשעה שהחיה עטופי רעב וריפא לשבורי לב בהשתפך נפשם להודות לבעה"ב על כל תגמולוהי ונעשית אזנם כאפרכסת ליחל למלקוש אמריו, אז נתכוין הוא לפקח עיניהם להכיר בטובותיו של הקב"ה הרוממות והרבות לאין קץ והאיך הוא משפיע חסדו על האדם בלי הפסק ומקיים לדור ודור אמונתו, ושעיקר החזקת טובה הרצויה לפניו ית' הוא, להשתכל בגדולתו ולהכיר באותו חסד של אמת הנ"ל לבטוח באהבתו הנאמנה ההיא, ולחבב באמונה את בריותיו, ולהיטיב להם בכל מילי דמיטב ובפרט באותו פיקוח עינים לנחול חיי עולם כנ"ל, דהיינו מצות המחשבה שבין אדם למקום להסתכל בשלמיותיו ית', וע"י הכרת מחשבתו מתוך מעשיו נמשך ממנה מצות מעשיות של ג"ח שבין אדם לחברו, דהיינו אותה מצות עשה ול"ת הכללית, מאי דהני לך לחברך תעביד ומאי דסני לך לא תעביד:
Chapter 173
ובכדי להוסיף כח מצוה זו עוד, חזר וכלל הכל בנוסח תפלת שחרית, שזוהי הרגע המצלחת דכולהו איתנייהו בה וזמנה קבוע וחוזר מהנץ החמה לנץ החמה, לפי ששעה זו היא עת היציאה מן החשך לאור, וחידוש כחות הגוף ע"י השינה והחזרת נשמה למתים, ומה גם שהיא מצויה ומוכשרת ביותר להכיר גדולתו ב"ה המתפשטת לאפסי שחקים, וגוזרת חק עולם על צבא מרום המדקדקים כשערה בחשבון מהלכם שלא יכשלו על משמרתם, וכך נתחנך אברהם להיות משכים יום יום לצאת לשוח בשדה, והכל רצין אחריו, אבל מי ששמע אותו פה נעים מפאר ליוצרו בתפלת השחר, רפו כל עצמותיו בגילה וברעדה, עד שנתאוה גם הוא להתחיל חיי מעת לעת שלו בתפלת יוצר בבוקר בבוקר כל ימיו עוד, וע"כ זכה אברהם אע"ה בסוף ימיו לתלות מרגלית טובה שלו בגלגל חמה (ב"ב ט"ז). לילך ולהקיף עמה להאיר לארץ ולדרים עליה לדורות עולם:
Chapter 174
אלו הן קצת מאורעות שנשתייר זכרונם אצלנו מחיי אע"ה הנקרא אוהבו של מקום על שם שהיה מאהבהו על בריותיו בכל כחו ומאודו, ואף גם הקב"ה מצדו עבר בין הבתרים כביכול, ליכנס עמו בברית רעים אהובים בשבועת עולם לזרעו, ובשכר טרחו הגדול למצוא השגת נקודה קטנה של הכרת רצונו ית' מתוך מעשיו, ולהוציא ממנה כמה וכמה מצות מעשיות, ועוצם חשקו להפיצם ע"פ כל הארץ, להעמידם לכלות עצמותיו ולהיות לזכרון עולם (פי' שיעמדו גם כשיבלו עצמותיו ולהיות לזכר עולם), הוציא הקב"ה מנקודה זו עצמה יותר משש מאות מצות, מתנה מפורשת מפיו לנכדיו, ומאהבתו ית' ומשמחתו ששמח בו בחר גם הוא בתחבולת אוהבו להכין לו לבות ת"ר אלפים תלמידים לקבלן (עי"ס קעב) וע"כ דכא אותם ימים ושנים רבות בשפלות ובעבדות קשה מאד ואח"כ גאלם בהון עתיק, הפך ים ליבשה ומדבר לגן עדן סבובם, השיטם מטיילים בחופות ענני כבוד, ועמודי אש וענן מסקלים הדרך לפניהם, עד שהקדימו נעשה לנשמע פה אחד כולם בשעת מתן תורה:
Chapter 178
ובאמת אותו התענוג הוא מעין ההנאה העליונה דכתיב בה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ואין לו להקב"ה בעולמו תחלה אלא האמונה והבטחון של בריותיו בלבד, דהיינו מדרגה א' של סילוק היראה הנמוכה דאימת גבור על החלש כנ"ל, אבל אח"כ התחיל ית' לחנך את עם קרובו, לגאלם לגמלם חסדים טובים ולנסותם ברדיפת מצרים ובכניסה לים וכו', עד שלמדם יראת אהבתו הפרטית אליהם, כמש"ה וייראו העם את ה' ויאמינו בה' וכו', והנה נתעלו משה וישראל בהשגה זו הרבה יותר מכל אשר היו לפניהם, שכל חסידי עולם לא הכירו עדיין אלא אל שדי, דהיינו חכם עליון, כל יכול, אל נקמות, אלהי הצדק והמשפט וכו', אבל לא זכו להעמיק כ"כ בדרכי טובו, ר"ל להכיר שכל כמה שהוא מרומם בחכמתו ובשולטנותו הבב"ת כך הוא ית' נורא ונשגב מאד בחסדו ואמונתו כנ"ל, וכבר נת"ל במקום אחר שההפלגה בכח ובחכמה נקרא תעצומות ועוז, אבל ההפלגה בהוד וטוהר ונועם ורוח נדיבה וכו' נקרא קודש, ואם תעלה בדעתך, ענק גדול בכח ובקומה נוקם ובעל חמה ותחבולה במלחמה (והיינו מרומם בעוז כנ"ל בלבד), הרי הבריות בורחין משמו ומזכרו, ואילו נגלה לעינינו מלאך מעופף ומבהיק בזיוו ועושה נפלאות גדולות במדותיו חנון ועניו סניגור סלחן ורחמן וכו', דהיינו נאדר בקודש, תיכף הכל נכספין להתקרב תחת רגליו, ולהתחנך באורו לפי שאין זה יראוי אלא יראת הרוממות של תהלות והיא יראת אהבה הנ"ל, כי הנה המדות היקרות כל כמה שהן מתרוממין כך הן מאהבין יותר את בעליהן וכך יותר הבריות יראות מהן שלא להקניטם, ומכאן תבין, שכשנסתכלו דור עולי הים והשכילו נפלאות רבות בענין השגה החדשה ההיא, אזי נחה עליהם רוח אלהים וענו כולם שירה ואמרו מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא:
Chapter 183
צריך המתחנך במדת סבלנות להזהר שאם יפגענו איש בעל חמה בקטטות ומריבות פתאום, שלא לענותו כלל מטוב עד רע וישים מחסום לפיו ויעמוד כך כאלם, ובזה ינצל מעון הכעס, שדומה לעבודת כוכבים (עי' שבת ק"ה ע"ב). ואם יפתח את פיו אפילו בדברי ריצוי ותוכחה, סופו ליכשל בדבריו עד שלא יוכל לעמוד עצמו, ולהנצל טפח היצה"ר של כעס:
Chapter 186
כל זה ברוחות של חיים סתם וכ"ש לאותן של מדות שהזיקן יותר שכיח, ועשויין להתעורר ע"י גרמות קטנות מאד, ולא עוד אלא שלפעמים הן סוערות בזעף עצום עד שכל הרגשות האיברים נדחות מפניהן (עיין סי' קפ). ד"מ מאן דהוא אומר דברים של מה בכך בשוק, ואין איש שם על לב כלל זולתי פלוני הגאוותן הכעסן או הפחדן וכו', דאיתרמי להתם, ונפל עי"כ בכעס ובהלה עצומה, נטרפה דעתו ושכח רעבון בטנו וכאב ראשו, ונכשל בצרה וסכנה או שאיבד עצמו לדעת, ואדם שבמותו עלול ליפול ברעה כל זמן ועדן, אפילו במקומות היותר בטוחים לכל אדם:
Chapter 187
ואמנם צריך ליזהר ג"כ שלא להבזות הרוחות לגמרי, אלא להתכוון להשתמש בהן תמיד לאותו תכלית שנבראו בשבילו, ואחר שקדמה עצת הנפש המשכלת תחלה כנ"ל, מוסרין גמר המעשה לכחות הנפשות התחתונות ורוחותיהן (עי"ס פ"ב), לאפוקי מדעת התועים הסוברים להתחכם על מעשי הבריאה ית', להתקומם כנגד הרוחות לשרשן מן הלב כאילו לתהו נבראו, שהם קרובים לשגעון, אותם שסרסו עצמן להנצל מהרהורי זמה (עיין הקדמה סי' ס"ד) ועליהם נאמר אל תתחכם הרבה למה תשומם, כי הנה לא בלבד שיש לחוס כ"כ שאפשר, שלא לבלות הרבה מכחות הנפש הבהמית בכדי לשמרם לעת הצורך, וכ"ש שלא לאבד מכח היקר של הנשמה האנושית כלום לבטלה (עיין הקדמה), לפי שגם החכמה העליונה ית' צמצמה מאד בשיעור הכחות, ובראה להן תשלומין את הרוחות, אלא שאפילו התרבות מיני תשוקות הלב והתפשטותן הנ"ל (סי' קפד) נבראו להשתמש בהן לדרך הטובה, בכדי שיוכל האדם להעלות ולזכות את נשמתו ממדרגה למדרגה תמיד ולא יניע לגבול מוחלט בחייו לעולם, ולא זו בלבד אלא שאפי' אותה הסגולה לאיגרויי יצה"ר של מים גנובים, המיוחדת לנפש הבהמית (שהרי כח הדמיון לבדו יכול להטעים טעם חלב בשומן, טעם א"א באשתו, ושל יפת תאר בכעורה כמ"ש בפרק עשרה יוחסין (דף פ"א ע"ב) היא ג"כ סגולה יקרה מאד לאינדויי יצ"ט שלא יקוץ ולא ישבע בעשיית הטוב והישר לעולם (ועיין סס"י קע"א קע"ב):
Chapter 188
ומי שאינו מובטח בעצמו לאמץ מנוחת נפשו בפני התעוררות הרוחות בדרך החינוך הפשוט, ויש לחוש שלא יכשל ע"י הטורח ההוא ויפול בשקיעה (עי"ס י"ז וסי' ס"א) אזי יכולנו לפתוח לו דרך החינוך המהופך, דהיינו, שאין המתחנך צריך לאנוס עצמו ולבזבז מכח הנשמה עד כדי שיתאפק מן החטא לגמרי דוקא (פי' מן המדה המגונה שעלול להביא לידי חטא), אלא לחנך עצמו לנצח אותו יצה"ר אחת אחת כפי יכלתו, ובעד כל פעם שהצליח לעמוד בנסיון משך מעל"ע, ירשום בפנקסו נקודה אחת בערב, ויתנהג כך משך תקופה אחת ויותר עד שיאזור כח במדת מנוחת הנפש באופן שיוכל להתחיל בה חשבון השגיאות כראוי, והוא הדין נמי לכל מדה כבדה ביותר או לכל נסיון קשה, שלא ניתנו להנצח בתחבולות הנ"ל (בסי' לו וסי' מב) יכולין ג"כ להקילם לפי שעה בדרך החינוך המהופך הזה, ואלא משום דעיקר כוונת החיבור הוא להמציא עצה לחלושי כח ע"י קיבוץ המשהויין (עי"ס נו וסי' קמז) ע"כ היכא דלא סגי בהכי צריך לנסות ג"כ בדרך החיזוק (סי' נח) אבל במקום שהחיזוקים הללו מזיקים, יש להם לנסות בדרך קולי קולות עוד. ד"מ אם נמצאה העלאת הכוונה (סי' לו) מזקת בשעת הנסיון, אזי צריך לפרק אותה מדה לחלקים, וליתן לכל חלק וחלק שבוע מיוחדת לשמש בה או חצי שבוע לזה וחצי שבוע לזה, וכן במ"ש (סי' מב) להכפיל שבועת השליטה למדה אחת בתקופה, ונמצא תחבולה זו מזקת, אזי מנסין ליטול החצי מן השבוע שלה ואף גם למוחקה מכלל המדות השולטות בשבוע שלהן לגמרי, ולא לחנך אותה אלא בדרך אגב בלבד, עד שיאזור כח אחת אחת, ואז יחזור ויחבר חלקי המדה הכבדה שהוקלה או יחזור ויתן לה שבוע משמשת שלמה כראוי, ומה גם לאותן מדות הכבדות לרוב האדם, כגון מדת הפרישות מעריות (פי' גם מן ההיתר כשהוא שלא לצורך), וכדומה צריך להתחיל בחינוך מספר הזכיות לכל שבוע כנ"ל משך כמה תקופות ויועיל בעז"ה ליישר חיליה אח"כ להתחיל בחינוך חשבון העונות כנהוג, ובשעת הדחק יכולין לחלק עוד מדרגות הזכיות עצמן, ויתחיל לחנך עצמו בנצוחי נסיונות קלים ואח"כ בחמורים מהם ועד למדרגות היותר קשות וכו':
Chapter 189
כשם שהמדות המשובחות מקשטות ומאהבות את בעליהן (עי"ס קעח) כך המדות הרעות ממאסין ומשניאין אותם, והנה מי שמוסר עצמו ליצה"ר של שיחה בטלה קונה אדון קשה לעצמו, ואותו כסיל לפי זקנותו נעשה אומן מהיר להראות תמיד את אולתו ואת רוב חשקו לפרסמה, כשרואה עוברים ושבים בסמוך לביתו, רץ ומוציא כל חפציו גרף ועביט כסף וזהב מגלות סתרים וזכיות, לזון בהם עיני מרגלים ולצים בכדי לגלות להם עיקר תורף נבלותו, ואם יש שהות חוזר להביא הנותר עוד בבית גנזיו, ויש בו כדי להתגנות אפי' על אוהביו ולהנוול בפני עבדיו: זוהי תאוה מלומדת כשכרות ושקדנות, ויכולה להעשות מדה כבדה שמלפפת והולכת עד יום המיתה, ואז צריך לבדוק בשרשה (עי"ס לב), ואם נמצא שעיקר מגמתו הוא להתפאר במעלותיו, אזי צריך לפקח את עיניו עד שיכיר שהוא פועל בדבורו, היפוך כוונתו מכמה טעמים, חדא מחמת שאינו מרגיש שהוא נוגע בעדותו, ואפי' אותם המאמינים בדבריו, מנכין לו מן הכבוד המגיע לחלקו משום יהללך זר ולא פיך, ועוד לפי שרוב בני אדם עשוין להתקנאות בבעל מעלה ולמצוא בו חסרון, ולהגדיל ערכו של זה בשביל להפחיד את זה, ואיזהו חסרון יותר גדול מלהג הרבה, ומן גאות המתכוון להתפאר מפי עצמו, אכן הגאוה בפני עצמה אינה נראית באדם אלא בשעה שהוא משתרר על חבירו, אבל הלהג של התפארות הוא ניוול מגולה תמיד כשחין על מצחו:
Chapter 190
ואפילו אותו יצה"ר של טחינה ריקנית בשפתיו בלבד, היה מספיק לכסות כלמה פניו מפני שנעשה נצרך לבריות, וכל כמה שקשה צער מקבלי מתנות שמשנה פניהם ככרום ומקצר את חייהם, שע"כ נקיי הדעת מהחכמים בכל מיני תחבולות לסלקו או עכ"פ להקילו (עי"ס צ) כל זה איננו שוה עוד לנותנים שפלים החפצים להתכבד בקלונם של מקבליהם ולרוק גם בפניהם, ועדיין אין שפלות הנצרך לבריות גדולה, כשל אותו שיש לו מאה מנה ושואל פרוטה על הפתחים, או שמבקש ללקט פירורין מתוך תרמיליהם של עניים, מחמת שהוא מעיד בעצמו שכבר נסתלקה מסוה הבושה מעל פניו, ואלו יכול הלוהג לראות את עצמו בשעה שהוא נתלה בהדיוט להשביעו ברוב דברים, כשזה מואס בו ומפרפר להפטר ממנו והוא אוחזו בטלית ומהגה לתוכו עוד, או כשהוא מוטה ועומד ע"ג פלוני מושכב על מטהו פרקדן וסוגר עפעפיו, והוא עודנו דש בלשונו ומצלצל באזניו ואינו פוסק, ואלו יכול לבא במושב לצים המתאספים למהר לצחק על טפשותו, ויודעים לדורשה כמין חומר, בכדי להרבות בה עונג לשונאיו, היה נבהל ומשתומם מאותה צורה נבזה ומשוקץ שעושין מדמות תבניתו, ונאלם ונכלם באין פה להשיב ולחפות על כלמתו, אלא שזו היא עיקר גנותו שנסתלקה בושה מפניו ואינו מכיר בגנותו עוד:
Chapter 191
אבל כשם שאין לו עינים ולא אזנים למשורר שוטה כשהוא מנצח בנגינותיו כנ"ל (סי' פח) כך אין דעה ואין בושה ולא הרגשה כלל אצל כל מיני שתויי ומטורף בעדן רעש המדות (עי"ס קפו) אלא צריך להמתין לעתים רחלים כשדעתו מיושבת ואזניו פקוחות לקבל מוסר (עי"ס מט), ולהשיאו עצה לנסות בכל מיני החבולות למדות הכבדות שנת"ל (בסי' לו מב וקפח), ולפי שיצה"ר של טחינה סתם, מתחבר לפעמים לאותו של התפארות וליצנות ואונאת דברים. וכיוצא בהן (סי' צח וקפט), אזי צריך לפרק את מקורה כנ"ל (סי' קפח) וליחד שבוע או חצי שבוע להתפארות, חצי לבדחנות וחצי לאונאת דברים כנ"ל (שם), או לנסות דרך החינוך המהופך (שם) ולהתחיל בנצחון של נסיונות קלים (שם סוף הסי') או להתרגל בשתיקה של רביע שעה למעל"ע תחלה, ואח"כ בחצי שעה, ובשעה וכו', וזהו מין חינוך של עיכוב פעולת הרוחות שנת"ל (סי' ב' ט', וסס"י ח') ועי"ס י"א:
Chapter 192
והן אמת שמי שאינו שם לבו אלא לפשטותם של דברים המסופרים ביניהם, עפ"י רוב אינו מוצא אלא גרמי כחישי שאין בהם לחלוחית של חכמה ותועלת כלל, ולא זו אף זו אלא שטבע מהלך הרעיונות לעורר חשק הקוף בנפש הבהמית להדמות לבריות שהיא רואה סביב לה, ומי שהוא רגיל בחבורות אנשי רשע ה"ז קולט בכל פעם רשימה קלה מן החשק לדבק במעשיהם בשעת הכושר לכך, והרשימות מתקבצים והולכים לצרף מביניהן תאוה המורידה לבאר שחת וע"כ אמר הכתוב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', אבל מי שיש לו לב להבין דבר מתוך דבר (עי"ס צב) ונותן דעתו להשגיח על הדבורים לפי כונתם בדרך כלל, ולפי משמעותן ופעולתם בשומע ומשמיע בפרט, ה"ז יכול ללקוט תמיד חידושים יקרים בועד אנשים, הן במה שנוגע לענין חינוך המדות (סי' פט) והתבונות (סי' קמז קמט סעיף יג יד טז יט וסי' קנ קנא בסופו) והן לענין החכמה במוסר ובדעות:
Chapter 193
והנה כבר נת"ל (סי' מ"ג) שכל הדברים הסובבים את האדם פועלים בו לפי הדעות הצפונות בנפשו, ע"כ מי שאינו הולך לועד, אלא ע"פ בחירת הנשמה לתכלית הלמוד בענין חכמת ההצלחה, אזי פועלת בו זאת המחשבה שהיא צפונה עתה בלבו לקלוט הרשימות הראויות לה ולדחות את הפסולת, והדבר ידוע שההרפתקאות מחכימין את האדם, כמש"ה בישישים חכמה, ואמרי אינשי אין חכם כבעל הנסיון, אלא שלפי שהנסיון סתם מקורו בנפש הבהמית בלבד (עסי' פ"א) וצריך להניחו תמיד בהשכל כמש"ה כל זה נסיתי בחכמה, וע"כ ראוי לכל אדם ללקוט פרי נסיונותיו באוצר הזכרון כמו שנת"ל בילקוט המאורעות לענין חינוך המדות (סי' ל"ד ומ"ד) ומי שהוא רגיל לבא בועד רבים שכאו"א מטיל לשותפות דברי נסיון בחכמה משלו, אזי מצטרף מהכל שיעור חשוב מאד, שהרי הגדול יכול ללמוד אפילו מן הקטן ממנו הרבה ע"י צירוף תבונות, כמש"ה ישמע חכם ויוסיף לקח, ואפילו מן השוטים הגמורים, יכולין ללמוד חכמה, בכדי להכיר מתוכן מהלך הנפש הבהמית בלי מנהיג, ועד היכן יכולה להתעות את האדם מדרך השכל, וכ"ש מן הרמאין שכל דבוריהם מפולסין תמיד ע"פ קישור העלילות והכוונות, ומי חכם יתן אל לבו להתבונן בנגלה ונסתר שבדבוריהם, ישא שכר עמלו מהם בריוח תמיד, ואפילו מן המכשפים מותר ללמוד להבין ולהורות (סנהדרין ס"ח), דהיינו לילך אצלם בכוונה לאותה תכלית טובה ומי שנתגלגל בחבורת אנשי חכמת הפסלנות (סי' קע"ט) יכול ללמוד מדבוריהם הרבה, בכדי להכיר בהן ולהשמר מרשתם, ומה גם עונג הוא לישרי לב, לשמוע את רוב חריצותם של אלו העמלים במרוצתם לבאר שחת, ולהודות לש"י על הנאה זו לתועלתו להבא ושלא שם חלקו מהם לשעבר:
Chapter 209
מי שיושב על עגלה מהירה ביער למזרח, נדמה לו כאילו ב' שורות אילנות הסמוכות אצלו לימינו ולשמאלו רצים לקראתו במהירות גדולה למערב, והב' שורות הסמוכין לאלו מכאן ומכאן, גם הם רצים במהירות פחותה מן הראשונה והב' של אחוריהן במהירות יותר קלושה וכו', עד שהשורות הרחוקות הולכין במתינות מוסיפה והולכת כפי ריחוקן, ועד איזה דבר רחוקה הרבה כגון איזה הר או בנין גבוה שנראה קטן ואפל הרבה, והוא נח כציר באמצע מחוג האילנות שכולם מקיפין בעיגול סביב, הסמוכין במתינות והרחוקים במרוצה רבה, כך גם המחשבות הצפונות בצד המושג, הסמוכים רצין, והרחוקים מרחשין וכולם מקיפין סביב הציר הרחוק הקבוע באמצעותם . משל לאחד שהוא נחוץ לגמור ארבעה טורים בד' תקופות השנה ה"ז תוכף עיקר השגחתו בפרטי דינין החולפין ועוברין סעיף אחר סעיף במהירות רבה במחשבתו אבל כללותיהן המצויינים בראשי הסימנים אינן מבוררים ברעתו כ"כ, אלא חולפין והולכין בדרך אגב, ובמהירות פחותה מן הראשונה, וכללות ההלכתות במתינות יתירה עוד וכו', עד שהכל סובב על הציר הרחוק במקצוע הנפש, ברכות ומצות זמניות דהיינו טור אורח חיים לתקופת האסיף, או"ה לתקופה השניה, דיני ממונות לשלישית, ומיהו אע"פ שציורים כללי כללים הללו, מוקצים בקרן זוית בשעת הלמוד בעיון הפרטים כנ"ל מ"מ פועלים בהסח דעת האדם כצירים ועל כן בתקופת האביב (שהיא תקופה שלישית) כשהוא מוצא בספרו כתוב בלשון זה פלוני אית ליה מגו, אזי מבין הוא בתוך כד"ד שר"ל בעל דין פלוני יש לו טענת מגו, אבל בתקופה ראשונה היה מפרש שפוסק פלוני סובר מגו דאתקצאי לבהש"מ וכו', וידיעה זו נחוצה מאד ואינה ממתנת להמלכת השכל זולתי ע"פ פעולת הצירים להסב בריח ההשגחה בנפש הבהמית כאן וכאן למקום הראוי לו:
Chapter 210
וכמו כן יש לך מיני צירים צפונים במשיג, מקצתן א) תקועין בלבו של אדם תמיד כגון מיני אומניות ומדות שונות (עי"ס מג) והן חלוקין מאד במדרגות תקפן וצפונתן זו לפנים מזו. ד"מ במדות, א' פלוני כעסן, בטבעו, ב, כשהוא שרוי בכעס על פלוני במדינת הים או שאינו מוצא עלילה לשפוך חמתו עליו, ג' שבא פלוני ממדינת הים וגירה את כעסו ע"י איזה גרמא חדשה ה"ז מחרפו ורודפו בחרי אף וזו מדרגה עצומה שיש בה כח לנצח אפילו את ההרגשות החזקות אלא שאותה מדרגה אינה שייכה עוד לכאן, אלא למין ב) דהיינו ציר המוטט או ציר דלפי שעה ד"מ מי שהוא שקוד לברור העדשים מן התבואה מוצאן תחלה ואח"כ מכיר בפול המעורב שם וכן הכועס על חבירו ונזכר לגמול רעותיו הקטנות ומשכח טובותיו הגדולות:
Chapter 211
וכבר חלק לה השי"ת כח לנשמה האנושית לבחור לה איזו כוונה מיוחדת כחפצה ולהפקירה אצל נפש הבהמית בכדי להשתמש בה לציר מהלך הרעיונות לשעה עוברת ולהסיחה מדעתה אח"כ לגמרי או במקצת ולמנות אחרת תחתיה לפי צרכה, למה הדבר דומה למי שלובש בתי עינים מגוון של תכלת לראות הכל באור תכלת ואח"כ פושטן ולובש אדומים תחתיהן, אלא דמחמת שניתנה רשות להשתמש ולחזור להשתמש באותו ציר עצמו כנ"ל ולעשות ממנו הרגל ה"ז יוצא מתורת ציר מוטט ונעשה ציר קבוע ואינו צריך להטריח את הנפש המשכלת עוד ולבזבז מכחה הקלוש לחזור ולחדשו בכל פעם אלא קיים ועומד נחבא בקרן זוית תמיד ופועל במדה או תאוה מלומדת בכח גדול כפי הרגיל' וכמ"ש רז"ל (אבות פ"ה) הלומד תורה ע"מ ללמד וכו' והלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו כו' לשמור ולעשות וכו', וכן יש לך חריפים להמציא בנינים של המצאות מיניה וביה, ועצות מרחוק או לסתור מה שבנו אחרים, ויש בקיאין בספרים רבים בעל פה, ולגמור העמוד מן השורה הראשונה, וכיוצא בזה, ובכל זאת אין בהם דעת להבין ולהורות אפילו בהלכה אחת על בוריה, מפני שהם צפנו בלבם ציר כללי של שכר עמלה, בהתחלת עסק הלמוד שלהם, ללמוד ע"מ לחדש ולפרוך או לשמור הדפין והשיטין, ולא נסתייעו אלא ללמוד שלא לשמה ולאותו מין שלא לשמה בלבד, והנה הלומדים הללו אינן מכירין עוד ביצ"ט או יצה"ר, שטמנו בקרב לבם בתחלה, אלא מפנים את דעתם להעמיק במקראות והלכות שונות בכל רגע במחשבתם (עי"ס רט). אבל יצר הלב שלהם קיים ואדוק בשלו, לעשות מהן גמיר סביר בעל הוראה ממציא מקנתר ולוהג וכו', וזהו ערמה הנפלאה של גנבת דעה הנפש הבהמית, מתנה יקרה מחסד עליון יתב' לאדם, והיא היא מלאכת החינוך שאנו עסוקין בה כאן, שיש בה כח נצח הפיל העצום ולהשיב את הרוחות למחוז חפץ הנשמה כנ"ל (סי' רא):
Chapter 213
ומאחר שלא לתהו נברא האדם, אלא לערב דעתו בין הבריות להסתייע מהם, לטובת עצמו או חבירו, ואנו צריכים לפעול בלבם תמיד ע"י צער ועונג של הרגשות או מדות, בכדי להטותם למבוקשינו (עי"ס ר) ומה גם כשצריכין לחסדים של קצין או שר ומושל שחיי הנפשות תלויין במהלך הרעיונות שלהן ובהבל פיהם עקרי טורי, ע"כ דבר יקר הוא לכל אדם ללמוד להכיר צירי תבונות הלבבות של עצמו ושל אחרים מתוך מעלליהם, ולדעת להמציא תמיד עלילות מוכשרות לזרוק החץ קולע לתוך ציר נפש השומע לטובת המדבר ואינו מגרה ציר המוכן לרעתו, ואלא קשה לברור כולם מתוך אוצר הצירים שבלב האדם, כמחפש מרגליות בהרי החול מחמת עוצם ריבויים כנ"ל, ע"כ צריך להתחכם לפרקן למחלקות שונות ולעמוד על כללותיהן מיניהן ומיני מיניהן, וללקט לענין זה פרטי ידיעות מן הנסיון כ"כ שאפשר שעי"כ מסקלין את הדרך למצוא היחיד מתוך הריבוי. כמו שחלקו ס' רבוא לי"ב חלקים וכל שבט למשפחות והמשפחות לבתי אבות ולגברים עד שמתוך ארבע חקירות בלבד נמצא עכן המבוקש (יהושע ז):
Chapter 223
וכן צריך לדקדק ב לבור לו דרך ישרה בין אופני החינוך (סי' ס"ג) שיש בכל אחד מהם צדדי שכר והפסד, ומה שמועיל לאדם אחד מזיק לחבירו. ולענין זה יש ליזהר להבחין בתכונת מדותיו יפה יפה, להעריכם אל מהלך התיקון שלו תמיד עד שימצא אותו דרך ממוצע המעולה לפי טבע נפשו, לפי שלא לבד המתינות עשויה לפגוע מכשול ולהכשיר דרכה, אלא שגם מהירות יתירה עלולה לגרות יצר הרע ולגרום שקיעה רבה, וכמו שרופא המומחה מתון בעסקי הפצעים ישנים שהמון העם נחפזים לרפאותם ומביאין עי"כ את החולים לידי סכנה, כך יש לך גרמות רבות לגרור את המתחנך לדרך חיזוק והתפעלות התיקון שצריך להשמר מפניהם (שם) וע"כ ראוי לצמצם הרבה בחשבון מהלך מהירות התיקון בכדי לקדם קלקלה זו ולהכיר בה תיכף מרגע של נסיגה או עמידה במהירות דמהירי מהירות כ"כ שאפשר, בעוד שלא תתגלה השקיעה בסמוך לעיני בשר של נפש הבהמית וח"ו אם יקשה להעלותה שנית עוד (יע"ן סס"י ל"ב וסי' ל"ג):
Chapter 227
דרך משל נתבאר לעיל (בסי' קל"ח) שהעוסקים בתורה ובבחינות מעשי בראשית מוצאים על כל קוץ תלי תלים כוונות של חסד ואמת אין קץ, ובכלל זה תורה שבעל פה כמו שנתבאר לעיל שראוי לחסידי בשר ודם לדבק בדרך החכמה העליונה יתברך לפי יכלתם, וכן יש לכל מצוה סייג ותקנה כמה טעמים ולכל דיבור אפילו מד' ספנים (אולי צ"ל ספרים) אמתיים רבים, שנמצאים עוד היום לדורשיהן מוסיף על הראשונים, ודלא מוסיף יסף, וזה רמוז ג"כ במ"ש (עירובין נ"ד) נמשלו ד"ת לשדיים שהתינוק מוצא בהם טעם תמיד כל זמן שמוצץ בהם וכן תמצא (בסימן ט"ז) פנים חדשות למה שאמר נתאי הארבכלי ואל תתיאש מן הפורענות ואמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף (עיין מדרש ויגש) פרחה נשמתן, כשיושב הקב"ה לדין על אחת כמה וכמה (עס"י צ' וסי' קנ"ז). רבי מאיר אומר נאמר ירא אלהים באברהם וכו' אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה (סי' קע"ח). ואמר רבי הא דמחדדנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה וכו' ואמרו (סנהדרין ל"ב ע"ב) סנהדרין כחצי גורן עגולה שיהו רואין אלו את אלו (עיין ס"ס קמ"ט וסי' ק"נ ודוק) וכמה שכתבתי (בסי' קמ"א) מסדר אצילות הכוונות ממקור החכמה, יובן מה שאמרו התורה קדמה לבריאת עולם, ומקור התשובה בנשמת האדם (סימן ע"ר):
Chapter 228
קונטרס "הנהגה ישרה" נמצא כתוב מתחלתו בזה הלשון "תשורתי! אם קטן אתה בעיני זולתך ולא ישימו לב עליך, אל יפול פניך, כי גם הכוכבים ממעל ידמו אליך, תיקר תשורת ר"ש בעיניך ככסף וזהב בערכך. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח לומר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (סוף מנחות):
Read next