Horeb

א: אלוהות — קבלת עול מלכות שמים.

Horeb 1:1

אמנם כן הוא גם בדבר הרעיון הגבוה מעל גבוה — ברעיון ״ה״. ולוא יהי, כי קנית אותו לא ע״י אותות השכל העיוני בלבד ומופתי משפטיו, אשר יחרוץ בעינים סגורות ובאזנים אטומות מול פני התבל ומלואה — לוא גם עיניך רואות את ה׳ בטבע, אזניך תשמענה את הוד קולו בתולדות בני אדם, לוא גם כתבי הקדש יביעו לך כמאז אמר מהליכות אל מלכך בקדש ודבר הופעת שכינת כבודו בדברי הימים וקורות הדורות — אבל אתה השגת את כל אלה רק בשכלך ושמרת זאת בזכרונך בלבד — כל עוד לא קבעת ברוחך, בנפשך ובלבבך, כי ה׳ אמנם ה׳ אלהיך הוא, כל עוד לא תחוש בכל עצמותך, כי אכן ה׳ אלהיך הנהו — כל עוד גם הרעיון המאד — נעלה הזה זקנה לו זכות אזרח רק בצוח ראשך בלבד — הנה גם רעיון כל הרעיונות הזה, גם הוא עודנו לא ישוה פרי לחיים. ולוא גם תשוה לנגד עיניך את העולם כלו, כי הנהו היכל ה׳, מקדש מלך עליון המושל בכל וכל יכול, אבל לא תחוש בנפשך בכל מקום, אשר שמה תדרוך כף רגלך בהיכל הזה, כי גם הוא הנהו אדמת קדש לה׳— ואם גם תכיר לדעת בכל צבא יצורי הבריאה, כי הנה הנם מחנה כבד מחיל צבא משרתי אל, עבדי ה׳ כלמו — ואם גם תחוש, כי הנך יצור ה׳, אבל לא תרגיש בך ובעצמך, כי כמוהם כמוך עבד ה׳ הנך גם אתה, לוא גם נוכחת לדעת, כי תעודת ישראל היא מאד נעלה וכי במנת גורלו הנהר אמנם כלי מחזיק ברכה ביד ה׳ לחנוך האנושית — אבל את עצמך לא תחשוב, כי הנך כלך כליל בן־ ישראל, בת־ ישראל, הביטה וראה! הן אז הדעת שלך כלא נחשבה — מדעת כזאת לא יגמלו החיים ופרי לא ישוו למו.

Horeb 2:1

״אנכי ה׳ אלהיך״! הנני בוראך, מחוקקך, שופטך, המפקד את צבא רעיוניך, רגשותיך, דבריך ופעולותיך — עליך להביט על כל קנין פנימי וחיצוני כי מידי הוא לך — כל נשימה ונשימה מחייך, היא מתנת ה׳ לך להיות חלקך בחיים — עליך לחשוב עצמך וכל אשר לך, כי קנין שלי אתם, ״שאתה ושלך שלי״ וקדש עצמך כלך כליל אלי, אלי, עם כל חלק וחלק מקנינך ובכל חלק וחלק מזמנך, ברוח, ברגש, בכח הגוף וברכוש, קדש עצמך אלי! אלי בדבורך ובמפעלך! להיות כלי יוצר בידי ומוציא לפועל את רצוני עם כל אשר אתך ובאשר יהיה לך, בוא נא והכנס ככה בחופש ובבחירה בתוך ״מקהלת יצורי הבריאה״ בתור יציר כפי, עבדי אתה, איש־ ישראל!.

Horeb 4:1

שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד (דברים ו׳ ד׳):

Horeb 6:2

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳ ג׳).

Horeb 8:2

אכן את אשר הכרת לדעת, עליך להוכח ביסוד מוסד ולקבוע אותו בלבך להיות פנת יקרת חייך, גם להוקיר ולכבד את זאת בעצם שלמותו להיות פעולתו אתך בחיים, עד כי גם בחייך לא יהיה לך שום דבר נלוה ונחשב בעיניך יחד עם ממשלת ה׳, לצרפהו אל ה׳, להיות גם הוא לך לאלהים, לא יהיה לך אלהים אחרים משותף יחד ״עם ה׳ ובפני השגחתו השולטת בכל״; לא יהיה לך שום דבר, אשר תחשוב אותו לתומך חייך, למנהל רעיוניך, למכונן רגשותיך ומפקד צבא דבריך ופעולותיך, זולת ה׳ — אם תתבונן בשום מקום על יציר נברא העומד מתחת לממשלת ה׳, לחשוב תועה, כי עומד הנהו בשתוף עם ה׳, להיות גם הוא בעיניך כאלהים; אם תואל בדבר חוק הטבע ובכל חוק שתכיר לדעת אותו במציאות העולם, ואשר אמנם ממנו תראה רק את חכמת ה׳, ואתה תחת להציג בטבע את חוק הטבע, ובתולדות בני אדם את מנת גורלם תחת השגחת ה׳ ולהכניע אותם תחת ממשלתו, הנך משתף אותם להיות נלוים יחד עם ה׳, או תוציא איזה חלק ממערכת שלטון ה׳ ותחת ה׳ תאמר עליו, כי הוא זה ״מקרה והזדמן״; אם תתנכר אל הבחירה החפשית שלך, שהיא אמנם מתנה נתונה לך מאהבת ה׳, ובהתבוננך ברוח הבהמה אשר בך, ותחת לחשוב, כי הוא זה כח נתון לך מה׳, ולהכיר, כי אמנם אתה בעצמך תוכל למשול בו, ואתה הוא המושל עליו, תדמה כי הוא זה רוח כביר ממך, או יצר הרע, העומד ברשות עצמו ושלטונו עליך, ואתה לא תמשול בו — או תשכח, כי הנך כלך כליל תלוי רק ברצון ה׳, ותאמין, כי אתה ״שלך״ ואשר לך ״שלך״, ותעדה גאה וגאון ותתנשא לשים לבך כאלהים, אף בחיים החיצוניים, תחת לבנות ולכונן את חייך על ה׳ לבדו, הנך נשען גם על עשר ורכוש, על כחך ועוצם ידך, על דעתך ותבונתך וכדומה, אז הנך חוטא ופושע נגד תכן הלמוד הנזכר, הנך עובר על הלאו האיום והנורא: ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״.

Horeb 10:1

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (במדבר ט״ו ל״ט).

Horeb 13:2

הן שכלך הנוסד על החושים הלא נועד הנהו רק להשגת תבל היצורים, הוא ידע ויכיר בראש וראשון רק את הנראה לעין והמוחש בחוש המשוש, ורק אלה הדברים נמצאים והוים לפניו, ואם תתור ותשקיף אתה על התבל מחוץ לך, רק כפי אשר אתה מראה מהשכל הזה לבד, המוליכך בדרך השקפתך על התבל, ואשר הוא אמנם יכונן מבטך על פעולות הדברים אחד על השני ועל היצורים שהנם משולבים יחד, לחשוב, כי זאת היא התבל הנה, אז הנך מכקש ככל האפשר לקשור בשכלך קצות השרשרת הגדולה ולהביאה בחוברת להיות בתכונת. טבעת עגולה סגורה ומסוגרת בפני עצמה. — והנה יען מרגיש הנך, כי ישנם במציאות כחות מכחות שונים ואחד מהשני יאמץ — אבל מפני כי לא יצלח בידך לחבר את השרשרת בחוברת תכנית טבעת עגולה — אז תשים אל היקשי השכל פניך והיקש על היקש יחיב אותך להחליט בהכרח, כי אמנם ישנו במציאות כח מיוחד להם, ואשר אתה תניח ותחזיק בשכלך כי הנהו בתור ״כח ראשון״, אשר עליו תחליט, כי הוא הוא הכח היסודי לכל היצורים — ואת הכח היסודי הזה תקרא בשם ״אלהים״; אבל מה פעלת לך בזה, הן אתה תוכל רק להדביק את הכה היסודי הזה מתחת להשרשרת הגדולה, להיות נחשב לך בתור הכח הראשון, רק בתור החוליא הראשונה אל השרשרת ההיא.— אכן את ה׳ אלהיך, את האלוה מקרוב, האל הקדוש, מלוא כל הארץ כבודו, את אדון העולם בטרם כל יציר נברא, ואשר יהיה גם אחרי ככלות הכל, את אל תורתנו הקדושה, את המושל בכל ואשר בטובו ובחסדו יחזיק את הכל, אשר ברצונו ולתכלית חכמתו, קרא את כל הנמצאים אל מציאותם, את אל חי וקים, והשליט היחידי בכל התפתחות העתים והזמנים, את ה׳, שהוא ה׳ אלהיך ומקדשך — אותו לא תכיר ולא תדע בשכלך זה; הוא לא יהיה לך על פיהו: אל אדון על כל המעשים, כל יכול, חי וקים, אל צדיק ורב חסד, גבוה ונשא על הכל, רחוק רחוק ונעלם מכל, גם קרוב אליהם במאד מאד; את השליט היחידי את האל היחיד ומיוחד, אשר עין השגחתו משוטטת בכל, אותו לא תמצא בשכלך זה. בשום אופן, אתה תבוא ותגיע בלכתך אחרי שכלך זה בלבד לכחש בה׳ או לכפור בו — מינות.

Horeb 14:1

אולם כזאת היה לא תהיה איש ישראל! עליך לתור ולהשקיף על התבל ועל עצמך רק בלכתך אחרי תורת ה׳ אלהיך ואחרי מוריך הנאמנים, אשר גלו לך דבר אמת לאמתה ולקיים ולקבל בהחלטה גמורה, כי אכן יש ה׳ וחוקי תורתו וכי המה אמת ויציב בפועל (טהאטזאכע) — כמו השמים והארץ יחד עם המציאות בפועל של כל הנמצאים למראה עינך החיצונה והפנימית — ובהיותך כה ערוך ומסודר בהחלטת דעתך כזאת, רק אז תוכל להשקיף ולהתבונן. על התבל ועל עצמך — אל תחפוץ להכיר ולדעת את ה׳ מהתבל ומעצמך, רק את התבל ואת עצמך תכיר לדעת מה, אלהיך — אז תגלה ותופיע לך התבל בתור בריאה ברא ה׳ בחכמה עליונה, ותוכה לדעת, כי היא אמנם מעשה ה׳, שהוא אדון עולם, כל יכול ומושל בכל, אז תבין, כי כל נטיה וכל מפעל הלא סרים המה למשמעת חוק ה׳, כי כל היצורים המה עבדי תכלית חכמתו — ואתה איש ישראל אתה — הנך נלוה יחד בבחירה חפשית אל מקהלת עבדי ה׳, גם קרוא הנך בחופשך זה לקדושתו — להיות העבד הראשון, הבכור ובחיר יצוריו בקהל עבדיו הרבים — למלאות בבחירה חפשית את רצון ה׳ הנגלה אליך.

Horeb 17:1

אכן גם אחרי אשר רכשת לך את המושג הנאמן ע״ד ה׳ אלהיך עפ״י התורה, עליך להיות נזהר במאד מהשען על בינתך ועל השכל הנוסד על החושים, לכל תיחס לה׳ גם כן שום מושג ממשיגי הגוף. אל תחפוץ עפ״י השכל הנוסד על החושים לקבל תשובה נכונה על כל שאלות שכלך מעצם ה׳ ושלטונו, אשר שניהם כאחד בלתי יכולים להיות נמצאים וגלוים בשכל כזה, שכלך יספיק רק לחקור ולדרוש ע״ד תבל היצורים ולהכירם לדעת, מה ולמי ולמה המה, ולזה נתן לך ״השכל״, בעוד התבל היא אמנם חוג ושטח מקום לפעולותיך, גם יספיק רק בעד מרחק מקום פעולותיך, אבל ה׳ הלא איננו יציר נברא — ובה במדה, אשר תמוד כל יצור וכל נמצא, חלילה לך למוד בה גם את הבורא — הלא גם את הידיעה: מה היא לך תבל היצורים, מה עליך להיות לה, מה ה׳ הוא לך ומה הוא רצונו להיות לך בגלל פעולותיך בחיים ומלואי תעודתך בצבא חלדך? לא רכשת לך מעצמך, הן כל זה נגלה לך על ידי התורה. — רק ע״י התורה בלבד — אבל מה למעלה מזה לא נגלה לך עוד שום דבר, יען כי אין לך כל תועלת מזה בעד החיים, בעד חיי האדם ופעולותיו — לכן אל תחפוץ, את אשר לא גלתה התורה, לחקור ולדרוש ולהשיג את זאת בשכלך, יען כי את זאת לא תחקור ולא תדע לעולם — כי לוא יהי, כי גם תשיג את זאת, הלא לא תהי לך כל תועלת מזה בעד חייך — לפני כל חקר דבר, שאל לך, אם את החקירה ההיא יוכל האדם להשיגה ולהגיע אל תכליתה, גם אם טובה היא ומסוגלה בעד החיים — ואם תמצא, כי אמנם זאת לא זאת, אזי גם תשוקת החקירה הזאת בלבד, כפי אשר יאמרו חז״ל, פגיעה ופגימה היא בכבוד ה׳ (שלא חם על כבוד קונו); היא גאוה נמרצה וחפץ נמהר לעבור את הגבול אשר התוה לך ה׳ בחכמתו — ומפני זה יביא לך גם נזק גדול, יען כי חפץ כזה ימרר את חיי האדם ויעכיר את רוחו, ויביא אתו ספקות רבות, גם בנקל ימשוך אחריו כחש בה׳ — מינות — לכן השמר לך, כן ילמדו חכמינו ז״ל, מכל חקירה, לדעת את עצמות ה׳, מהותו וכדומה; הן הידיעה הנאמנה: מה הוא ה׳ לך, כי אמנם הנהו בורא, מחוקק, שופט, אב וכדומה. מה היא התבל לך ואת אשר עליך להיות לה? הן כל זאת נגלה לך בדבר ה׳ ומתורתו תלמדנה — הלא מעשי ה׳, דבר קדשו, טבע, תולדות בני אדם, תורה, כל אלה אמנם גלוים ופתוחים לפניך — באלה חקור ודרוש את מעשיו, את מפעלו ורצונו, למען תביט ותראה בכל דבר, שהנהו ואשר יהיה, את כבוד ה׳, אף תתאמץ תמיד על ידם להכיר ביותר את רצונו, למען תתרומם ותתנשא בעולם המלא כבוד ה׳, להיות ולחיות תחת עין השגחתי הצופיה בכל ותחת עזרתו וחסדו, אשר ימשוך לכל, עד כי בכל חלק וחלק מחייך תחוש את עצמך ותעודתך להיות בעל פועל וממלא את רצון ה׳ — בתור עבד ה׳ — אבל כל ידיעה, אשר לא תוליך ולא תביא אל ההכרה הזאת נעלה היא מבינת אדם ומחוג אנושיותו — טוב אשר יפה הנהו מאמר חז״ל: תורתנו מתחלת באות ב למען דעת ולמען תזכור בתחלת בואך אל שער החקירה, כי הידיעה: מה הוא לפני התבל הזאת, מה למעלה ומה למטה ממנה, היא הגבול לחקירתך — ותעודתך הלא היא רק לפעול הלאה והלאה בחוג שלך ולצעוד הלאה והלאה בעבודתך את ה׳ — זאת היא תעודתך ואל אלה עליך לכונן את פנות חקירתך —אף לזאת יספיק לך גם שכלך אשר חוננת במו.

Horeb 18:1

אתה עלם בן ישראל! את עלמה בת ישראל! התאמצו לקבוע בלבכם את דבר תעודתכם בעצם תומו! קנו חכמה, קנו בינה, ודעו, כי אמנם זה ה׳ אלהינו, אשר התוה לשמש את מסלולה, אשר הורה לקרן האור את דרכה־ולהתולעת את התפתחות חייה, הוא הוא נתן גם לכם בתורתו את חוק חייכם — ובידיעה והכרה כזאת חיו בתבל ה׳ בתור אח ואחות לכל יצור כגדול כקטן — כלמו כמוכם — אתם ככלם הנכם נקראים יחד לעבודת אל אחד יחיד ומיוחד — והיו שמחים וטובי לב בקרב חוג המקהלה הזאת! אז הרעם בגלגל, השמש המאור הגדול, שבולת חציר, אשר יגיע לכם בראשו על דרככם ורוח קל העובר עליכם כמו הגה, יקדם אתי־ פניכם בשלום רב בשמחת ובצהלה — אף המה יזכירו אתכם על אדות תעודתכם כמוהם, לעבוד את ה׳ — מבלי השפל ומבלי הכנע בהיותכם בקרב חוג שלהם. הן אמנם רק אז, אם תשחית את דרכך ותשתמש עם מתנת חופשך שלא כהוגן, להיות על ידו נסוג אחור מעבודת ה׳ אל יחיד ומיוחד, רק אז תשפל ותכנע באמת — אף מה נורא יהיה נפלך, כי השפלת אז לא לבד תחת המאורות ברקיע תחת כוכבי שחק וצבא השמים לבד, כי גם מתחת למעלת התולעת אשר תרמוס אותה תחת כפות רגליך, גם מתחת להאבן אשר במנוחה, בהיותה נאמנה לתעודתה, תשא ותסבול את כובד משאך עליה.

Horeb 22:1

כי אתה בא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נתן לך, לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף: וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים כי תועבת ה׳ כל עשה אלה, ובגלל התועבת האלה ה׳ אלהיך מוריש אותם מפניך.— (דברים יח ט׳).

Horeb 23:2

התכונה המיוחדה, אשר להדמיון הנזכר הוא: כי מתאמצים מהחזיונות להכיר ולדעת את היחס והמצב של הדברים בעבר ובעתיד, אבל לא עפ״י הכלל של ההשגה והידיעה מהסבה את המסובב עפ״י הכח אשר נטע ה׳ בעצמו ברוח האדם בהליכות עולם למו, ואשר אמנם על פיהו ג״כ לא נוכל להחליט בבטחה את תוצאות פעולותינו, יען גם באופן הזה החזיון וידיעת היחס בלתי עומדים במדרגה כזאת להיות לאות נאמן, למען דעת מראשית אחרית — אכן הדמיון הכהב לוקח את החזיון מכללות העולם, להיות לו בתור מנבא על פעולת האדם ומנת גורלו, עד כי באופן הזה יעמיד האדם את עצמו ואת פעולתו לא תחת השגחת ה׳, רק תחת התבל מסביב לו, תחת עולם הכהות והיצירים.

Horeb 31:1

אבל אחרת היא עם הדבר, אשר יורה לך, הנסיון — אשר בו הכרת לדעת עפ״י בחינה ודאית שני יחוסים בתור ״סבה ומסובב״ בטבע, גם מקור ותוצאה בחיי האדם, באופן כזה תוכל אצל הסבה והמקור לצפות על המסובב והתוצאה נם בהפך מהמסובב והתוצאה תוכל להבין את הסבה והמקור — יען כי באופן כזה הנך מוקיר את החוקים אשר נתן ה׳ ויסד אותם בעצמו בחיי האדם — אז תעשה את מעשיך עפ״י הכלל והכח, אשר נטע ה׳ ברוחך להשיג ולהכיר אותם — כמו כן, אם ראית שני חזיונות אשר ברור לך כי בחיצוניותם חזרו לבוא ולהתקיים שלש פעמים, אז תוכל להתבונן עליהם ולהשתמש אתם בתור מבחן וסימן, אף כי על פי נסיונך לא הכרת עדנה לדעת היטב את היחס וההתקשרות בין שניהם — כי רק במערכה כזאת יתקבצו ויאתיו כל בחינות הנסיון — בכל זאת גם בנסיון של עצמך הזהר מאד לבל תתעה בשוא, שית לבך לתבונה, לרכוש לך מנוחת הנפש מתינות, כשרון הבחינה, הבדלת העיקר מהטפל, הפרט מהכלל — ואם תרצה לקיים ולקבל לך גם את הנסיון של אחרים, עליך להתבונן ולהודע מראש, אם נמצאו באלה המעלות שזכרנו ולהוכח לדעת בראש וראשון אם תוכל לתת אמון בהם (יו״ד קע״ט).

Horeb 32:1

רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחרב וגו׳ (דברים ד ט).

Horeb 33:2

הנה חוק לישראל לא נתן לו לא ע״י איש ממוצע ולא ע״י הקיום של אותות ומופתים, הן כל ישראל בערך שנים והצי מילליאנען נפשות נקבצו ובאו אז מול הר חורב לשמוע בלי כל אמצעי את קול ה׳, עת אשר בהתרגשות הטבע החל לגלות את חקי החיים. — כל ישראל היו ברגע ההוא נביאים גם עלו בנבואה למדרגה היותר גבוהה, פנים אל פנים דבר ה׳ את דברי אלהים חיים לכל עם ישראל. המעשה בפועל הזה (טהאטזאכע), אשר מעצמו יסיר כל ספק קל באמתתו, הוא הערובה הנאמנה בעד התורה, כי לא ימיר אותה ה׳ ולא תתחלף לעולמי עד בכל הדורות ובכל העתים ובכל הזמנים. התחלת התגלות החוק על הר סיני תתן ערובתה גם על השלמת החוק, על שלמות כל התורה כלה, אשר שם משה עפ״י ה׳ — ויען כי התורה תביע אמר ותגיד ליעקב, כי נחתמה אז מבלי להוסיף עוד ומבלי לגרוע ממנה, וכי נתנה בעד כל העתים וכל הזמנים לדורי דורות, לכן רק מעשה בפועל כמו מעמד הר סיני ובתכונה כזאת כמוהו ומבלי אמצעי, רק ישר מה׳ לבדו, כפי אשר היה אז, גם במספר וסכום העדים כמספר הנצבים אז לשמוע בקול ה׳, ורק באופן כזה יוכלו להוסיף אף מלה אחת בתורה או לגרוע אותה ממנה או לבטלה חלילה —, אכן כל עוד יעמדו השמים על הארץ על מכונם, התורה תתקים לעד לעולם בקרב עדת בני ישראל — תורת ה׳ תמימה — בתור חוק לחיי ישראל.

Horeb 34:1

למען תירא את ה׳ אלהיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו, אשר אנכי מצוך, אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יארוכן ימיך (דברים ו׳ ב׳).

Horeb 38:2

ואהבת את ה, אלהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו׳ ה׳).

Horeb 49:2

בכל זאת, גם בעד האהבה המאד נעלה הזאת, גם בעד מסירת נפש כזאת, צא ולמד איך להתנהג בצדק, כאשר תלמדך התורה.

Horeb 61:1

אבל באלה המצות שיש להן יחס עם עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים אחרת היא בתכונתן המיוחדת — ואם יחפצו לאנסך ולאלצך, ולוא יהי גם בסתר וגם לא בעתות השמד והחרום ואף אם יש בזה תועלת למאנסך ונוגשך, לאנוס אותך, כי תעבור על אחת מהעבירות האלה — אז מסור את נפשך וחייך ואל תעבור — הן חייך במה נחשבו עוד אם תעבור עליהן — כה תאמר תורת ה׳.

Horeb 64:1

לא תנסו את ה׳ אלהיכם כאשר נסיתם במסה (דברים ו׳ טז).

Horeb 69:2

הביטה וראה על הרמז הכביר ונאור הנמצא בתורה (דברים ז׳ ט׳) — האם תחפוץ אתה לבקר את צדקת ה׳? האם תבין ותשכיל את צדקת ה׳? ואם תבוא האמת להיות עד לעצמה, כי אמנם זה הדבר, אשר יתראה לך לעול, וכי הוא נגד חוקי הצדק, כי באמת הנהו פעולת הצדקה לחיים באופן מאד נעלה? הנך משתומם על הצלחת הרשעים — ראה נא! התורה אומרת, כי ה׳ הצדיק, ה׳ משלם (הטוב) גם לשונאיו, גם לאלה אשר אין יראת אלהים בלבם וישנאו אותו ויאמרו לאל סורה ממנו, וידמו, כי רק בכחם ועצם ידם יפרשו ממשלתם בתבל, להיות להם לנחלה בלי מצרים — גם לאלה משלם להם ה׳ טוב, בעד הטוב אשר עשו (כי אין גם רשע בארץ, אשר לא יעשה איזה דבר טוב בחייו), אך ה׳ משלם להם בעד זה טוב וחסד אבל רק בחוג משאלותיהם (אל פניו, אל פני כל אחד מהם, אל אשר ישא הרשע פניו, לחשוב לטוב לפניו) — בחוג משאלותיהם ומגמת פניהם ישלם להם הטוב—; אם ישעם וחפצם הוא רק אהבת עצמם, רק חפצי התבל, רק כח ושלטון חיצוני, הצלחה חיצונית, שמחות חיצוניות — אלה וכאלה, אשר כצל יעברו גם כליל יחלופו, ככה היא שלמת־רשעים בעד הטוב אשר עשו בחייהם, כי גמולם הוא רק במתנת הדברים העוברים והחולפים — הבה! ישמחו המה זמן ועדן במתנת חלקם, בשלטון, בעשר ובהצלחה העוברים והחולפים — אך המה יחלופו, יעברו ויבטלו מן העולם ויאבדו יחד עם הקנינים העוברים והחולפים אשר להם, (להאבידו); אך לאלה, אשר אדיר חפצם, להכיר ולדעת את ה׳ ולדבקה בו, ולתעודת חייהם בחרו להם את מלוא רצון ה׳ וקיום התורה והמצוה, לאלה אשר כל מעינם רק פעולות צדיק לחיים והשגת הנצחיות, שכרם וגמולם גם כן נצחי — לאלף דור ישארו לברכה במעשיהם ובמפעליהם, בסבלנותם, בענים ועמלם — הביטה וראה על האבות הראשונים! שכרם בעולם הזה — כלל האנושית — והמה בעצמם בלי אחוזת נחלה, בלי מקום קבוע בעדם, חיו רק בעתיד ובהבטחות ה׳ — אם טוב הנך באמת, התוכל לכבד ולהוקיר הרבה את הצלחת הרשע החולפת? ראה נא, התורה אומרת, כי רק לאלה השונאים אותו, רק לאלה אשר אין תקוה עוד, כי ישובו אל על, רק להם ישלם ה׳ הטוב בחוג משאלותיהם ומגמת פניהם — ולאלה, אשר יש עוד תקוה לאחריתם, אלה המוכשרים להיטיב עוד את דרכם, להם יתן ה׳ צרות — לענותם — הלא הוא לרפא את משובת לבבם ושב ורפא להם בשובם מדרכם הרעה, ובעד אלה אסונם הלא הוא אשרם הנעלה, וההצלחה בטח יכולה היתה להיות להם לאסון גדול — לכן עליך להס את אולת אדם, הקשורה בלבך, לסלף דרכך ומחשבותיך, רק התחזק בה׳ והאמינה בו. — צדקה היא תולדות בני אדם, יען כי מניע גלגלי המסבות ומפלס מעגל חייה, הלא הוא אל־צדיק.

Horeb 71:1

בהבטחותיו, את אשר הורה לך ה׳ על דבר העתיד בפי עבדיו הנביאים, לבל תתעה בשוא ללכת אחרי מראה עיניך בזמן ההוה וחליפותיו, כי תתאמץ בכל אשר תוכל לקרב אתם חיי עצמך אל זמן העתיד לבוא ההוא, אשר נבאו לעמם; וכאשר יתיצב לפניך העתיד בתור זמן הוה, אז תבין ואז תשכיל גם את זמן ההוה — כל זאת אמת ויציב, יען וביען, כי את האמת לאמתה הזאת הגיד לך ה׳ אל אמת, לכן כל אלה תמלאנה בעתן — יען כי ה׳ כל יכול, המניע ומכונן את גלגל התקופות ומפעלות התבל, הוא גלה את כל זאת להיות עד נאמן לשלטונו — ואתה האם תפון באמתת מלואי ההבטחות האלה בעת רצון, יען—אתה, קצר רואי, לא תחזה את עקבות העתיד ההוא בזמן ההוה שלך — ועם כל יום ויום, כה תדבר לנפשך, ירחק העתיד חוק והנהו תמיד ממך והלאה, עד כי לא יאמן לך, כי כזאת יוכל היות. אכן ה׳ אל שדי, הוא דבר! וחותם שלטונו בעולם — אמת — ותחת להציג מערכה מול מערכה את ההוה מול העתיד, הלא יסכן לך יותר, כי תתאמץ להבין ולהשיג היטב את ההוה שלך על פי העתיד ההוא ולהחליט, כי הנהו לך מעבר וחבל נמרץ של צרות, נסיון וחנוך, למען תגיע על ידם בטח עד העתיד הכביר ונאור, ובמשך תקופת הזמן שהנה ״התוך והאמצע״ בין ההעברה מעת לעת, עליך לשאת ולסבול הכל במנוחה ובתקוה — עוד הפעם הביטה אל ציר חצבת ואל מקבת בור נקרת, שים עינך ולבך על אבותיך ועל ה׳, אשר גדל וחנך אותם — ה׳ הבטיח לאברהם, כי יהיה אב־המון גוים, כי עם יצא מחלציו — והנה עד השנת המאה לימי חייו לא היה לו גם בן, אבן פנת העם הראשונה! ארץ הבטיח ה׳ לאבותינו — ולאברהם לא היה מקום קבוע ואחוזת נחלה לשבת בו — בעד ארבע אמות אדמת עפר לקבר בה את אשתו, עליו היה להפציר בעם הארץ ולשקול כסף, בטרם חפצו נתן לו! למשפחה בת שבעים נפש הובטחה, כי תהיה לעם גדול ורב ועל זרעה נגזרה להיות עבדים ארבע מאות שנה ולשאת ולסבול עוני וצרה גם חייהם לא היו חיים — אבל ״אמונה״ היתה להם ובכחה האריכו ימים וישארו חיים וקימים לעד — ובעד אמונתם ובטחונם בה׳ שלמה להם האמת את תגמולה.

Horeb 72:1

שכן ארץ ורעה אמונה (תהלים ל״ז ג׳).

Horeb 75:2

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא: ויענך וירעבך ויאכלך את המן, אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם: שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה: וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך (דברים ח׳ ב׳).

Horeb 78:2

ומה צדקו דברי חכמינו ז״ל: אם ראית יסורים באים עליך בחון את חייך — אם בחנת ולא מצאת בך כל עון אשר חטא, שאל לך, אם את התמונה והדוגמא לחיים הטובים והטהורים לקחת לך מהתורה, גם הכרת אותם לדעת בשלמות ובחנת עפ״י הדוגמא הזה את חייך להתאימם יחד — אך אם למדת גם זאת לדעת, גם בחנת את חייך ועוד לא מצאת — אז אשריך וטוב לך! דע לך כי אז יסורים של אהבה המה, אשר ישלח לך ה׳ מאהבתו אותך ומאהבתך אותו גם אתה, למען תחזק ותאמץ את אהבת ה׳ בך ולהעלותה לרום המעלה — לרוממך ע״י הנסיון ולהביאך לידי שלמות ולהעמידך בשלמות כזאת לאות ולמופת בעד אחרים, ככתוב: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״ (משלי ג׳ י״ב), ונאמר: ״שומר מצוה לא ידע דבר רע״ (ברכות ה׳ א׳, קהלת ח׳ ה׳).

Horeb 89:1

השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו, אשר אנכי מצוך היום: פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת: ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים: המוליכך במדבר הנדל והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש: המאכלך מן במדבר, אשר לא ידעון אבתיך, למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך: ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה: וזכרת את ה׳ אלהיך, כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל, למען הקים את בריתו, אשר נשבע לאבתיך כיום הזה (דברים ח׳ י״א, גם ראה שם ט׳ ד׳ ועוד).

Horeb 92:2

ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך (דברים ח׳ י״ח).

Horeb 98:2

כי אני ה׳ אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (ויקרא י״א מ״ד). והתקדשתם והייתם קדשים, כי אני ה׳ אלוהיכם (שם כ׳ ז׳).

Horeb 106:3

לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י״ט י״ז).

Horeb 113:2

שנא את החטא אבל לא את החוטא — זולת באופן אם האיש הרע התמכר כה לרעתו עד כי נצמד אליה בכל עצמותו, עד כי מתיצב הנהו לפניך כמקור הרשע, רק אז באמת כבד להבדיל בין הרשע ובין הרשע, בין הרע ובין הנושא אותו — אותו תוכל לשנוא — כי בו תשנא רק את הרע — ואיש כזה הלא הוא, אשר תדע בו אל נכון, כי הוא זד ורשע עריץ, אשר איננו מוכשר עוד להיטיב את דרכו, אם הרשע הזה יפעל און בצדיה ובכונה, ואתה נוכחת לדעת, כי אין לו כל יכולת עוד ואין כל תקוה לו לשוב מדרכו הרעה, יען כמה וכמה פעמים יעולל בנפש חפצה עלילות ברשע ובזדון לבב, ולא יועיל לו כל אזהרה ותוכחה — וביחוד שנא את המסית והמדיח — אשר איש כזה רע הנהו לא רק בעד עצמו לבד, רק כי כל מעינו להיות חוטא ומחטיא את הרבים ולזרוע און על תלמי לבבהם למען יגדלו פרי כחש — איש כמוהו אדיר חפצו להמית בקרב לבב רעהו כל מדה נכונה וכל רגש אלהות וכונן הוא לבלע ולהשחית, איש כזה הבדיל ה׳ בעצמו לרעה, ה׳ האוהב את הכל ויטע אהבה וחמלה בלבות כל בני אדם, את איש כזה לא תאהב עוד, כי אם תאהבהו, הנך אוהב בו את החטא והעון בעצמו, אשר אליו הוא נושא את נפשו.—

Horeb 118:1

ואהבת לרעך כמוך אני ה׳ (ויקרא י״ט י״ח).

Horeb 119:2

לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון (דברים ט״ו ז׳).

Horeb 125:2

לא תקם ולא תטר את בני עמך (ויקרא י״ט י״ח).

Horeb 129:2

לא תשא שמע שוא (שמות כ״ג א׳).

Horeb 133:2

בצדק תשפט עמיתך (ויקרא י״ט ט״ו)

Horeb 136:2

ויהי־ערב ויהי־בקר יום הששי, ויכלו השמים וגו׳ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב׳ א׳).

Horeb 139:2

ג]״תכלית״ — כי תכלית חרשת המעשה תהיה לשם המפעל בעצמו. — מלאכה שצריכה לגופה, אבל לא עשית איזה דבר שלא על פי מגמת האדם הראשונה, למשל: כבוי האש לא מפני החפץ בכבוי הנר שיהי חשך, רק מפני שחם על השמן או על הפתילה שלא ישרפו (שבת כ״ט ב׳). החופר גומא ואין צריך לגומא רק לעפרה (שבת דע״ג ב׳) וכדומה. במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו דומה עצם הפעולה לאופן של ״פסיק רישיה״, כי בפסיק רישיה כל חרשת המעשה נעשית בשלמותה, והבונה נכללת בשתיקה אבל בידיעה קדומה, כי כה יהי, אך במלאכה שאינה צריכה לגופה תוצאת חרשת המעשה יוצאת בשלמות מכלל הכונה הבולטת, שהיתה בתחלה לתכלית אחרת ושונה היא מאשר יזם לעשות.

Horeb 146:7

לט] הוצאה (פערזעטצען), הוצאת דבר והבאתו מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך (שבת ע״ג ע״א).

Horeb 148:38

שבות: א) כל שטח מקום רחב ד׳ טפחים מרובעים שאין הלוך לרבים וגם אינו מוקף במחיצות כראוי כמו שדה, בקעה ונהר, שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ד׳ טפחים נקרא ״כרמלית״, ואסור להוציא מתוכו אל רשות היחיד וברשות הרבים ולהפך, גם לשאת בו ד׳ טפחים, ״כרמלית״ מגיע למעלה רק עד עשרה טפחים בגובה ברה״ר. כל שטח מקום המוקף מחיצות לא לשם דירה ומעון ומחזיק בשטחו ⅔70 אמות מרובעות דינו גם כן ככרמלית. — להוציא מרשויות יחידים מאחד אל השני, ורק ע״י ערוב — הלא הוא לעשות למטרה הזאת רשות וזכות כוללת מכל הרשויות האלה תחת שם אחד. — וראה ביתר באור דיני הוצאה בא״ח שמ״ה — שצ״ה. — כל דבר הנשא על גוף האדם לתכשיט ולמלבוש, ימצא מקומו תמיד בכל מקום על גוף האדם, לכן מותר לשאת על גופו בכל מקום ולא נחשב למלאכה וכל השייך לזה. ראה בש״ע, ש״א, ש״ג, רנ״ב. — ע״ד שבות תחומין: הלא הוא התפשטות אסור הוצאת איזה דבר בתחום אחר המתיחס אל גוף עצמו של האדם להעבירו בתחום גוף אחר (מאתים אמות ממקום מגורו) ראה ש״ע א״ח שצ״ו, תט״ז. לפי דעת אחרים י״ב מיל והוא היקף שטח מחנה ישראל במדבר ממושג וטעם הכתוב: ״אל יצא איש ממקומו״, מקום גופו (פערזאנליכקייטשטאטטע) ביום השביעי (שמות ט״ז כ״ט) ולכן הוא דאורייתא, אבל המעטת השעור בצמצום מאתים אמות הוא ״שבות״ וביחס הזה אולי נוכל למצוא זאת במושג ״מקרא קרש׳ (שם כ״ד). ע״ד מוקצה ראה סימן ש״ח ושי״ג, אדות אמירה לאינו יהודי ראה רמ״ג, רמ״ז, רע״ו, ש״ד, שכ״ה ועוד; עשית מלאכה ע״י בעלי חיים ראה ש״ה, במקרים: מחלות, יולדות, ברית מילה, סכנת נפשות, מלחמה וכדומה ראה שכ״ח של״ה.

Horeb 149:22

וידבר ה׳ אל משה לאמר. אך בעשור לחרש השביעי הזה יום הכפרים הוא, מקרא קדש יהיה לכם, ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה׳. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כפרים היא לכפר עליכם לפני ה׳ אלהיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג כו).

Horeb 153:3

אמנם כן לו היה ה׳ רק שופט צדק לבד, ולא היה גם ״אב־רחמן״, כי אז איש בחטאו הראשון מת, בחטאו זה נחרץ עליו מהשופט כל הארץ משפט מות, יען וביען, כי קבלת את מציאותך וקיומך בתבל מה׳, רק בתנאי, אם תחיה חיי צדק — ובעד כל חטא ועבירה קלה הן אבדת את זכותך להתקים עוד ומציאותך נכרתה. אך הביטה וראה! הן זה היום, אשר בו חטאו אבותינו בעון ״העגל״ ויתנצלו את עדים מעליהם, זה כחם לאלוה להיטיב ולהשכיל ויאבדו את זכותם להתקים בחייהם החיצוניים, עוד גם צפוים היו, כי ימחה שמם ולכלותם מעל פני האדמה. — אבל כאשר הכירו לדעת, כי אמנם חטאו ופשעו והנם ברע ויתאבלו וישובו אל ה׳ בלבם (שמות ל״ג), אז נחם גם ה׳ על הרעה, אשר חשב לעשות לעמו, והמודים והעוזבים קכלו ממנו כפרה וסליחה, זה היום עשה ה׳ להיות יום גדול ונורא! את יום העשירי בחדש ״תשרי״ קבע ה׳ ברחמיו ובחסדו הנאמן להיות ״יום הכפורים״, את זה היום הקדוש והנעלה, אשר מדי שנה בשנה ישוב להופיע לכל עדת בני ישראל, היום אשר יביא סליחה בעד החיים החולפים, באשר יסיר וירחיק את התוצאות מעל חטאתינו לבלי תעצורנה כח לפרוע פרעות עוד —,בעד החיים החיצוניים ״כפרה״ — אשר מובנו מגן ומחסה, ובעד החיים הפנימיים ״טהרה״ — הלא הוא הכשרון הנאמן והטהר לעשות הישר והטוב.

Horeb 154:2

אלה מועדי ה׳ מקראי קדש, אשר תקראו אתם במועדם. בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה׳. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה׳, שבעת ימים מצות תאכלו. ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו. והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש, כל מלאכת עבדה לא תעשו.—וספרתם לכם וגו׳ וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו, חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם.— בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה׳. ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו. שבעת ימים תקריבו אשה לה׳ ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה׳ עצרת הוא כל מלאכת עבדה לא תעשו.— וידבר משה את מעדי ה׳ אל בני ישראל (ויקרא כג ד׳).

Horeb 161:3

את אשר יחל ״חג הפסח״ ישלים ״חג השבועות״, ואת אשר יחל ״חג הסכות״ ישלים ״יום שמיני עצרת״, יען יסוד מוסד והחזקת ״הגוף״ יקבלו ערכם עליהם רק ע״י יסוד מוסד והחזקת ״הרוח״ המוליד את החיים, והנה ״שמיני עצרת״ נקשר אל חג הסכות מבלי ״רוח בין הדבקים״, בעוד החזקת הרוח והגוף יחד יתלכדו, אבל חג השבועות בהיות ערכו עליו במעלת הבאה לידי שלמות את הנעשה ״בפסח״, אזי אל השלמות הזאת דרושה הכנה והזמנה על ידי ספירת העומר״ (ראה פרק ט׳), מצד השני, את אשר יוציא חג הפסח ״לפועל״ יחזיק ויקים אותו ״חג הסכות״, ואת אשר יוציא ״חג השבועות״ לפועל יחזיק ויכלכל אותו ״יום שמיני עצרת״ — וכפי היחס שבו עומד הנהו ״חג הפסח״ מול ״חג השבועות״, כן הוא ״חג הסכות״ ביחוסו אל ״שמיני העצרת״, וכמו ״חג הפסח״ יתיצב מערכה מול מערכה מול ״חג הסכות״, כן יעמוד ״חג השבועות״ במערכה כזאת אל יום ״שמיני העצרת״.

Horeb 167:2

פסח ושבועות יצאו ממקור הברכה של יום השבת, כי ישראל נברא בעד ״יום השבת״, אשר האנושית בכללותה בזתה אותו ותחללהו, וסכות ושמיני עצרת יצאו ביחוד ממקור יום הכפורים, יען ה׳ יתן החזקת הגוף והרוח לפי מכסת המלואים, כפי החלטת ״יום הכפורים״ ופעולתו. סכות יביא לידי שלמות את ״הכפרה״ ושמיני עצרת את ״התורה״.

Horeb 170:6

הצד השוה שבכל הימים האלה, כי כלם כאחד יבואו ויאתיו לעשות ״הפסק״ ומעצור בחיינו הפועלים ושואפים לפעול הלאה והלאה, למען קדש על ידם את חיינו ולהכשיר את נפשנו בקבלת שפע האמתיות הנובעות מתעודת הימים האלה ומושגיהם, להחליף כח ולחדש רוחנו ולרומם את חיינו לשאר פעולת החיים, ומפני זה הימים האלה נקראים בשם ״מועדים״ ונעשים על טהרת הקדש לשם תעודתם, ובעבור התכונה הכללית המשותפת לכל ימי החגים נקבע בעדם ״אסור מלאכה״ —, יען כל עבודת מלאכה הלא הוא שנוי הדברים מסביב לנו, היא המשך והתמדת החיים הנהוגים ע״י פעולת הנתינה להדברים את ״העתיד״ שלהם וצורתם בימים יבואו, ומטעם ״המועדים״ הלא עלינו לעשות ״הפסק״ בכל אלה — לכן כל פעולה כזאת, אשר על ידה ובכחה נאריך לטוות את תקנת חוט החיים! אשר על ידה התבל מסביב לנו תשתנה ברב או במעט להבטיח את עתידותיה, אסורה לעשות בימי מועד וחג; אבל פעולה כזאת המתאמת עם תכונת ״המועד״ בעצמו ואשר תכלול את חין ערכו להיות נקרא בשם ״מקרא קדש״ — (ראה פרק ד׳), הפעולה אשר תורה דעה, כי החיים הנוסדים גם על רגש החושים, לו ניסדם עז על הידיעה הנאמנה, לכלכל את כח האדם לאמצו לחזקו ולקרבו אל ״עבודת אלקים״, עד כי באופן כזה ״פעולות לחיים״ כאלה עולות במדרגתן להיות בעצמן ״עבודת אלקים״ — מאלה הפעולות אסור המלאכה נסוג אחור והעבודה לצרכי הנפש מותר, גם חובה היא לעשותה. לכן מזה יצאו לנו המשפטים האלה אשר בדעת ובדת התורה יסודם: —

Horeb 171:1

ג)מלאכות אחרות אף אם יש לחוש מפני הטעמים הנזכרים, בכל זאת מותרות הנה אם נעשו ע״י שנוי מעשיתם הנהוגה, כמו להפיח באש אבל לא במפוח (תק״ב), לסדר עצים להחל ממעלה למטה (תק״ב), לשאת משאות, אבל לא בכלים הערוכים לשאת משא, ובנוגע למושג אסור ״מוקצה״ (ראה פרק א׳ י״א) שביום השבת הוא חל על הדבר שהוא נבדל והוקצה משמוש לצורך האדם, אשר בשבת רק בעד עצם הדבר יתפשט אסור ״מוקצה״, הנה בימי החג יתפשט האסור הזה אף באלה הדברים, אשר בעצמם אמנם מכשרים וראוים המה לשמוש האדם, אבל אדונם לא יעד ולא זמן אותם לידי שמוש, כי על הכל ביו״ט דרוש להיות מוכן ומזומן לשמושם לפני כניסת החג (זמון), ובבעלי חיים, אשר שייך בהם בררת האדם, צריך להיות הזמון לא לבד בכללם, כי גם בפרטים נחוצה ״הזמנה״, אבל אם סכום כולם כאחד מיועדים המה לתכלית ״הנאה״, לא נצרכה עוד הזמנה. ביונים קטנות הבלתי פורחות מהשובך נחוצה הזמנה (יונות פורחות בלתי מזומנות לאכילה ביו״ט אסור מפני הצדה), אווזים ותרנגולים ביתיים מותר לצודם ואין צריך ״זמון״ (תצ״ז). ״טלטול מוקצה״ לצורך אכל נפש ושמחת יו״ט מותר (תק״ט); מצד אחד דורש היתר הכנת צרכי אכל נפש, כי איזה ״שבותים״ הנהוגים ביום השבת בל ישלוט אסורם ביו״ט, כמו השבותים שתחת המלואים לאות ו׳ עד ח׳, שנים האחרונים ממלואים לאות כ״ח (תק״י), והשבות הראשון תחת המלואים של אות ל״ד (תקי״ט).

Horeb 173:4

מראש מפני הצורך והנחיצות, ואח״כ מפני התקנה קבעו לחוג גם את היום השני של יו״ט במושבות היהודים מחוץ לארץ ישראל (ראה בס׳ הזה מערכת המצות), והיום ההוא שוה הוא בכל דבר אל היום הראשון של יו״ט, רק באיזה יחס שונה הוא מהראשון בנוגע לקבורת מת ובקצת חולי (ראה תצ״ו).

Horeb 177:1

וידבר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה׳, אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי (ויקרא כג א׳).

Horeb 178:2

זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳ ח׳).

Horeb 186:2

ויאמר משה אל העם: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים. כי בחזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה ולא יאכל חמץ: היום אתם יצאים בחדש האביב: והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש. ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה: שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה׳: מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך (שמות י״ג ג׳).

Horeb 197:2

ושמרתם את המצות, בי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדרתיכם, חקת עולם: בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת (שמות י״ב י״ז).

Horeb 205:2

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם: והיה כי תבאו אל הארץ׳ אשר יתן ה׳ לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת: והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם: ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל (שמות י״ב כ״ד).

Horeb 207:2

בכל דבר ידרוש ה׳ ממך תמיד בתור אב ישראל, אב לבנים, כי תשנן לבניך וצאצאי מעיך, אשר חנן אותך בעודם באבם, מה ה׳ שואל ממך ומזרעך; בשחר טל ילדותם תקרבם אל ה׳ ותפיח בלבם התשוקה, להיות קשורים ואחוזים, חבוקים ודבוקים בחיי ישראל ומנת גורלו; אבל את ערב היום ההוא, אשר אתה בעצמך תחוג בו את יום הולדת עם ישראל, את הבריאה אשר ברא ה׳ את עם הפלאות בקרב תולדות בני אדם, תחלת תעודתך, תעודת איש ישראל, את הערב ההוא יעד ה׳ לקדש את זרעך, להכניס את בניך הקטנים בברית עמך, את לדיך הקטנים, אשר על קרבתם אל אלקים או חללם את שמו חלילה, נוסד נצח־ישראל ועתידות עמנו בעתיד לבוא. בילדיך אלה תוכל להשקות את ״מטע לשם״, אשר נטע ה׳ לחיי עולם ע״י ״יציאת מצרים״ למען יגדלו וישוו פרי קדש הלולים בעת תחלק לך ולהם את פרוסות הלחם עוני, את המצות, לאות ברית, כי תתקשר אל תעודת עמך ״ומסירת הנפש״ של ישראל אל אלקי אבותיו ותורתו, אז אל תמעיט בדברים היוצאים מלב טהור, דבר אליהם, אל בניך, יוצאי חלציך, והשמיע להם את מעלת התעודה הנעלה להיות אב לבני ישראל ובנים למקום בני אל חי — למדם את רעיון הלחם עוני, הכירם לדעת את רוח חג הפסח העולה היא למעלה, הבינם את מעלת מעשי ה׳ ונפלאותיו במצרים ושם ישראל, אשר נחלו למו עת הוציאם מאפלה לאורה, מעבדות לחרות.

In everything, God always requires you, as a Jewish father, to instill in your children whom God has graced you with, while they are still with their father, that which God asks from you and your offspring. While they are still young, bring them close to God and encourage the desire in their hearts to be connected, embraced, and clinging to the Jewish people's life and fate. But on the evening of that day when you, yourself, celebrate the birthday of the Jewish people, God's creation of this amazing nation amid mankind, the beginning of your mission as a Jew — God dedicated this evening to sanctifying your offspring, to bringing your children into the covenant with you, your young children upon whose closeness to God or, God forbid, their profaning His name, the eternity of the Jewish people and the future of our nation depend upon. Through these children, you may nurture the planting of renown (alluding to Ezekiel 34:29), which God planted for eternity through the exodus from Egypt. So that they may grow and become worthy of being the fruit of holiness for jubilation — when you pass around the pieces of the bread of affliction [the matzah] to yourself and to them, while you are connecting to the mission of your people and the dedication of the Jewish people to the God of their fathers and His Torah — do not minimize the words that come out of the purity of your heart. Speak to them, to your children, and let them hear about the supernal nature of this sublime mission, to be a father to Jewish children and to be children of the living God. Teach them the concept of the bread of affliction; acquaint them with the spirit of the Passover holiday, which ascends upon high. Make them understand the supernal nature of God's deeds and wonders in Egypt and of the name of Israel, which He bequeathed to His people when He took them out from darkness to light and from slavery to freedom.

Horeb 208:1 · Sefaria Community Translation

כמו בכל דבר ישועה ורחמים, עת נבוא להודות יה על חסדו, חכמינו ז״ל בחכמה רבה סדרו, כי נברך על הכוס ישועות חסד ה׳ עמנו, כמו כן סדרו ותקנו בזכרון הנעלה הזה, הזכרון הראש והראשון מחסדי ה׳ יסוד מוסד למפעלות ה׳, אשר עשה לעמו בכל העתים ובכל הזמנים, כי נברך את גאולת ישראל על הכוס, ויען כי בענין הרם והנעלה הזה היו ארבעה פנים להתגלות ה׳ בפועל בעד עמו ישראל: א) מהעני והלחץ תוצאות =״והוצאתי״. — ב) ההצלה ממצב העבדות = ״והצלתי״. — ג) גאולת ה׳, עת אזלת יד ואין עזרתה מבלעדי ה׳ = ״וגאלתי״ ד) ובאחרונה בחירת ה׳ ולקיחת עמו לתכלית הלאום מאד נעלה = ״ולקחתי״.— האופן האחד והג׳ נוגעים להגוף וליחוסי הגוף, ב׳ וד׳ נוגעים אל הרוח ותעודת הרוח, א׳ וב׳ המה פדות והצלה, ג׳ וד׳ שלמות הקדושה, א׳ וב׳ מסירים את הרע, וג׳ וד׳ יתנו את ״הטוב׳, א׳ וב׳ מצילים את הגוף ואת הרוח, ג׳ וד׳ נותנים להגוף והרוח את תעודתם, כל אלה נקרא מפרש בכתובים (שמות ו׳ ו׳—ז׳), המה יכוננו את מעלת עם ישראל על ידי ״יציאת מצרים״, לכן למען הוקיר את ״ארבעת הפנים״ האלה סדרו חכמינו ז״ל בעד כל אחד כוס מיוחד (ארבע כוסות), עד כי בשתית כל כוס יין מלא, עליך לאשר ולקיים את רעיון כל דבר בשלמות, לעלה ולקלס, לפאר ולרומם את חסדי ה׳ לעם סגולתו.

Horeb 212:1

כסדר ההוא, אשר בו תחל למנות ולספור את ימי השבוע אחר השבת, הלא הוא יום א׳ יום ב׳ יום ג׳ בשבת והלאה, למען תביע אמר בזה, כי הקדושה, אשר הנחלת לך ביום השבת, תבוא לידי שלמות רק בחיי השבוע, והשבת בעצמו יקבל אז ערכו עליו על ידי שפע קדושתו כבודו ותפארתו עליהם (ראה פרק א׳), כמו כן תחל עם היום השני של חג הפסח, הלא הוא עם היום הט״ז בניסן לספור את הימים: יום א׳ יום ב׳ יום ג׳ ״בעומר״. ממחרת יום הראשון מחג הפסח, ובכל פעם תצרף את הימים לעשות מהם שבוע ותשוה לנגדך את ימי השבוע של פסח כיום השבת (בעוד ערך חג הפסח לישראל דומה הוא ליום השבת בעד כלל האנושית), עד אשר תספור שבע שבתות — פסח תמימות כאלה, והיום אחר ״השבת־פסח״ השביעי (האחרון) תחוג את ״חג השבועות״, להביע בזה אמר, כי תחזיק ותקבע בלבך בחיי הלאום את האמתיות האלה: כי הפסח ימצא את השלמות שלו רק ״בחג השבועות״, הלא הוא כי ״החופש״ ועמו כל שפע הברכה, אשר יכלכל בתוכו גם אחוזת הנחלה בארץ אבותינו, יקבל רק אז את ערכו עליו, גם תכן פעולתו ומעלתו, רק ע״י ״חוק ותורה״, כי אמנם ישראל יצא לחפשי ממצרים מעבדות לחרות, למען היות עבד ה׳, עבד תורתו הקדושה; הן ביום שידובר בפעם הראשונה אדות החופש הזה אמר ה׳ למשה, כי התכלית הרוחנית היא דרושה לצאת להם מחופש הגוף: וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה״ (שמות ג׳, י״ב), ומדברינו הלאה בנקל יבין כל אחד מדוע הספירה נקשרה אל ״הבאת העומר״.

Horeb 214:4

בתקופת העת של ימי הספירה, הימים, אשר בהם נבוא לרומם את כבוד התורה ולהעריך אותה גבוהה ונשאה אד, כל עוד נקרב יותר ויותר אל חג זמן מתן תורתנו, בעת ההיא מתו תלמידי רבי עקיבא כפי הנזכר במסכת יבמות (ס״ב, ע״ב), מפני כי לא חלקו כבוד איש לרעהו, או כפי המסופר בב״ר ס״א, יען כי הביטו בעין קנאה אחד על השני, על אשר לא התגדרו באהבת התורה ולא כבדו אותה בנושאיה. העת ההיא היתה עת חרבן תלמידי חכמים ומפלת מחזיקי התורה, עד אשר אסף רבי עקיבא עוד הפעם תחת דגלו תלמידים חדשים וירבץ תורה ברבים ויבצר מחדש את עמודי התורה ע״י נושאיה, והנה מעת ההיא אלף שנים עברו חלפו, ובימי הספירה אלה, בין פסח לעצרת, ביחוד בארץ אשכנז, בני ובנות ישראל הראו לדעת, כי יודעים המה להוקיר את חין ערך התורה, חיי רוחם, בימי הספירה, ימי ההכנה אל חג זמן מתן תורתנו, הראו בפועל את מעלת אהבתם את ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם, כי אז אלפי רבבות ישראל בזקניהם ובנעוריהם קדשו את שם ה׳, והקריבו את חייהם בגלל דת קדשם, יען כי בעיניהם כל קניני התבל גם חייהם כאפס וכאין נחשבו, אם יאלצו להפר את ברית התורה ולהנזר לבושת להמיר את דתם; המה באמץ לבב קדשו את שם ה׳ אלהי ישראל ופשטו את צוארם תחת המאכלת וחרבות אנשי הדמים, תועי הרוח, אשר הניפו חרב פיפיות בידם בימי מסעי הצלב, לתת חתיתם ראשונה על עם ה׳. ויתקוממו נגדם ויאלצו אותם לכחש בה׳ ובתורתו, והמה, בגי ישראל, בני אל חי, בנפש חפצה ובשמחה קדשו את שם אלהי ישראל, ויהיו זבחי רצון שופכי דם אדם בשם האהבה, אשר התאמרו, כי בגלל אמונתם זך וישר פעלם, לבוא בדמים לפרוש ממשלתה על גוי ואדם יחד, המה טבחו לא חמלו את אחינו הנקיים במושבותיהם אלה, ויכינו מטבח לקהלות קדושות בישראל ותרב בבת יהודה תאניה ואניה (גזרת תתנ״ו, ובמספר שנות האזרחים שנת 1096.)

Horeb 215:1

בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה׳ וגו׳: וחגתם אתו חג לה׳ שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו: בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת: למען ידעו דרתיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳ אלהיכם (ויקרא כג לד. מא — מג).

Horeb 216:2

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה׳ שבעת ימים. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ״ג ל״ט).

Horeb 224:2

בחדש השביעי, ביום הראשון לחדש, הום, אשר תחל בו ההכנה וההזמנה אל יום הכפורים (ראה פרק ב׳) הוא יקראנו לעשות ״הפסק״ בחיינו הנהוגים, הפועלים בעד העתיד, לסוג אחור מהם ולשוב אל קרבנו ולפני ה׳ — לבחון לפני עין ה׳ את פעולות חיינו בזמן העבר, לבקר ולבחון את כל דבר, אשר בנינו לנו ולהתבונן אם יחזיק מעמד ומצב — וע״י התשובה ובחינת עצמותנו להתרומם ולכונן עצמנו אל עתיד יותר קדוש וטהור, להיות זך וישר פעלנו — ביום ראש השנה עלינו לתקוע ״תרועה״׳ ולקבוע בלבנו את רעיון היום, זכרון ״התרועה״.

Horeb 228:4