Kedushat Levi

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. (בראשית א, א) הכלל שהבורא ברוך הוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו אינו נפסק מעולם כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש. ולכן אנו אומרים יוצר אור ובורא חושך. ולא יצר אור וברא חושך רק יוצר בלשון הוה, כי בכל רגע הוא יוצר שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי והכל מאתו יתברך והוא שלם. והוא כלול מהכל ולכן כשאדם בא לאין ויודע שהוא אינו כלום רק הבורא ברוך הוא נותן בו כח אז מכנה להשם יתברך בשם בחינת יוצר דהיינו לשון הוה שגם עתה הוא יוצר. אכן כשאדם מסתכל בעצמו ואינו מסתכל באין אז הוא במדריגות יש אז מכנה להבורא ברוך הוא רק בחינת יצר, דהיינו שברא אותו כבר ולכן אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה דחכמה הוא מדריגת יש. ולכן שפיר שייך יצר ולא יוצר. ולכן נאמר בכתבי האר"י ז"ל שה' מלך הוא בחינת אין, כי ה' מלך שהוא עכשיו נותן בנו חיות. והוא בחינת אין שאין אנו כלום רק שהשם יתברך נותן בנו כח. והנה האין הוא מתנהג הכל למעלה מהטבע והיש מתנהג בטבע. אמנם ההתחברות שאנו מחברים היש באין הוא על ידי המצוה ותורה שנקראת והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) וזה שכתב הזוהר כי המצות והתורה הוא סתום ואתגליא כי סתום הוא מרומז לאין ואתגליא מרומז ליש שהוא התחברות יש באין ואין ביש ולכן נקראת מצוה כי מ"צ הוא בא"ת ב"ש י"ה דהיא בחינת האין ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינת יש ולכן אותיות י"ה הוא סתום כי אין הוא סתום. ונבאר זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה. דזה שאנו פועלין במצוה שאנו עושין נחת רוח להשם יתברך זה הוא בסתר שאינו נראה לנו ומה שאנו פועלין טובות לעצמנו זה הוא נראה לנו. וזה פירוש הכתוב (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, פירוש הנסתרות בחינת הסתר שבמצות שאנו פועלין הוא לה' אלהינו שמה שאנו פועלין בו הוא נסתר לנו. והנגלות הבחינת התגלות הוא לנו ולבנינו, הוא מה שאנו מביאים שפע הוא נגלה לנו. וזהו בראשית ברא אלהים , פירוש שהשם יתברך ברא יש שהוא ראשית ועל ידי זה נתהוה בריאת שמים וארץ, כי קודם הכל נתהוה באין וזהו שתרגם ירושלמי בחוכמא ברא כו', כי חכמה הוא בחינת יש:

In the beginning E-lohim created heaven and earth (Genesis 1:1) ~ the general rule is that the Blessed Creator created all, and is all, and the Creator's flow does not stop ever, because in every moment God continuously flows [God's presence] to what is created, and to all the worlds, and all the halls, and all the messengers [angels] and to all the holy beings. And that is why we say "forms light and creates darkness", and not "formed light and created darkness" with a past tense language, since at every moment the Creator flows life-force to all living things, and all is from the Creator, Blessed Be, and the Creator is absolutely complete. And the Creator includes all, and therefore when a person comes to [the state of] nothingness, and knows that they really aren't, that the Creator gives them strength [to exist] then they recognize the Creator through the aspect of "One who Forms", that is, through the present tense, meaning, even at this very moment God forms. Indeed, when a person looks at themselves, and does not see "nothing", they are in the level of "there is" and then that person is recognizing the Creator just with the aspect "formed", meaning, God created the person and that's it, and therefore we say "that formed the human in wisdom", since wisdom is the aspect of "something". Therefore, [in that case] it is more appropriate to say "formed" and not "forms". And therefore, it is said in the writings of the Ariz"l, that "Hashem reigns" is the aspect of "nothing", since "Hashem reigns" at this very moment, giving to a person life-force. And this is the aspect of "nothing", since we are nothing, only that the Creator gives to us strength. And behold, [the aspect of ] "Nothing" behaves with everything through "above nature" and [the aspect of] "Something" behaves through "in nature". And isn't it that the connection that we make between these two aspects of Something and Nothing come through the mitzvah and the Torah, that is called "the life-force going back and forth" (Ezekiel 1:14); and this is what the Zohar wrote (Zohar Bereshit 11:133-134), since mitzvot and Torah [are in the aspect of] hidden and revealed, since 'hidden' hints to "Nothing" and 'revealed' hints to "Something", which is the connection of Something to Nothing, and of Nothing to Something, and therefore it is called Mitzvah, since Mem-Tzadi in Atbash [reversing the letters, Alef becomes Tav, Bet becomes Shin etc] is Yud-Vav [י"ה] and the letters Vav-Hey [ו"ה] of the word Mitzvah are in the aspect of Something and therefore the letters י"ה are in the aspect of Hidden. And let us explain this: what is the hidden and the revealed in a mitzvah. This, that when we act in a mitzvah and we give pleasure to the Holy Blessed Name, is concealed in that we do not see it. And this, that we make goodness for ourselves, we see it. And this is the explanation for "the secret things are for Hashem our God [and the revealed things are for us and our children]" (Deuteronomy 29:28): the "secret things" are the aspect of concealed in the mitzvah that we do to God, that what we act on God is hidden from us. "And the revealed things" are the aspect of revelation to us and our children, that is, this that we bring down Flow, that is revealed to us. And this is "in a beginning God created" - the explanation is that the Holy Blessed name created "Something", which is the beginning, and through this the creation of heaven and earth came into being, since before everything it became into being through "Nothing", and this is what the Targum Yerushalmi says: "in wisdom created, etc" (Targum Jerusalem, Genesis 1:1) because Wisdom is the aspect of "Something".

Kedushat Levi, Genesis, Bereshit 1 · Sefaria Community Translation

אלה תולדות נח (בראשית ו, ט). נראה דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא ברוך הוא רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא, ויש צדיק אחד שעובד הבורא ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין מ.) טוב לשמים וטוב לבריות, כי זה הצדיק שעובד ה' ומקרב את הרשעים גם כן להיות עבדי ה' נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ברוך הוא וטוב לבריות גם כן בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה' אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה' כנ"ל. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה) נמצא לפי זה אברהם אבינו שהיה מגייר גרים הרבה לכך לא נאמר אצל אברהם אלה תולדות כמו שנאמר אצל נח משום שלא היה לו תולדות רק מה שאמר הכתוב ויולד נח שלשה בנים את שם וכו', ולא יותר כנ"ל (וזהו פירוש הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וכו' ויולד נח וכו', רק אלה תולדות נח מה שאמר הכתוב להלן ויולד נח שלשה וכר). והטעם את האלהים התהלך נח, רצה לומר רק את האלהים היה מתהלך נח, נח לבדו היה עובד הבורא ברוך הוא אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבם להיות מעובדי הבורא ברוך הוא לכן נאמר שוב ויולד נח רק שלשה בנים את שם וכו', ושייך שפיר אלה תולדות נח. וזהו פירוש ונח מצא חן בעיני ה', היה לו לומר ונח היה לו חן בעיני ה', ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי ידוע שאנשי דור המבול שטופי זימה היו ונח היה צדיק תמים והיה מעלה אותו החן לקדושה כי דור המבול הביאו אותו חן לקליפה ונח לא היה מוכיח אותם. וזה פירוש ונח מצא חן בעיני ה'. ונח מצא חן, רצה לומר ראה שיש מציאת חן בזה העולם והוא מצא אותו חן בעיני ה', רצה לומר היה מעלה אותו לקדושה אבל לא היה מעלה רק בעיני ה' אבל לא בעיני הבריות כנ"ל:

These are the generations of Noach (Gen. 6:9) it appears that - behold - there are two types of righteous people that serve the Creator. One is the righteous that serves the Blessed Creator with great enthusiasm, and is separated from others, and does not mingle with evil people to inspire them to become servants of the Blessed Creator. This type of righteous person serves the Creator alone. And there is another righteous, who serve the Creator and inspires evil people to return, so they too will serve the Creator, just as Avraham our father, who made converts. And it is written in the writings of the Ariz"l that Noach was punished for this, for the fact that he did not admonish the evil people in his generation, and so he was reincarnated in Moshe, and Moshe fixed that, since he was admonishing Israel constantly. And this is the explanation for what the Rabbis z'l said (Kiddushin 40a) "One who is good both for Heaven and for people [is a good righteous person; one who is good for Heaven but bad for people is a righteous person who is not good] since this righteous person that serves God and brings the evil people closer, so they will also be servants of Hashem, is called 'good for Heaven', since the righteous serves the Blessed Creator and also is good for people, given that the righteous draws people to serve Hashem. But Noach did not do so, as explained. And it is known what our sages z"l said (Sanhedrin 19b) "anyone who teaches Torah to someone else's child is as if they had given birth to them", as it is written regarding Avraham our father 'and the souls they made in Haran' (Gen. 12:5). According to this, Avraham made many converts and therefore regarding Avraham it is not said "these are the generations" as it is written regarding Noach, since he had no generations, and this, that the text continues 'Noach begot three children etc' and not more, as explained, [and this is the explanation why the text separates between generations and the listing of the children] has a reason: "Noach walked with God" meaning, only with God, and not with others. Noach would serve the Blessed Creator alone, but did not walk with other people in order to bring them closer and inspire them to serve the Blessed Creator. Therefore, the text says again "and he begot" only "three children, Shem etc". And it would have been better "these are the generations of Noach". And this is the explanation for "and Noach found favor in God's eyes" (Gen. 6:8) - it should have said "Noach received favor in the eyes of God", according to what is explained above it would have been better, since it is known that the people from the generation of the flood were debauched, and Noach was righteous, complete, and would raise that grace towards holiness, and the generation of the flood would bring it to the husks (kelipot) and Noach did not admonish them. And this is the explanation for "Noach found favor in God's eyes": Noach found favor, meaning, he saw that there was a way of finding favor in this world, and he found favor in the eyes of God, that is, he raised it towards holiness, but only in the eyes of God, not in the eyes of other people, as explained.

Kedushat Levi, Genesis, Noach 1 · Sefaria Community Translation

ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב, א). רבים מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים כיון שלא אמר לו השם יתברך. והנראה מה שהשם יתברך אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך, אמר לו שלזה הארץ אשר יהיה הסבה שילך ילך שם. והנה אברהם כאשר בא לארץ ישראל והיה שם הרעב ראה כי כן הסיבה מן השם יתברך שלא יהיו כאן. וזהו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, בזה ראה כי כן הסבה שלא ישאר כאן רק ילך לארץ אחרת ונמצא זה הוא מן ה' שילך אל ארץ אשר יהיה שם הרצון מן ה':

Genesis 6,9.‎ “The Lord said to Avram: ‘go for ‎yourself,’ etc.” Many commentators ask why Avram endangered ‎Sarai by taking her with him to Egypt, seeing that G’d had not ‎given any instruction for either him or his wife to go to Egypt? ‎The answer may be in the words: ‎אל הארץ אשר אראך‎, “to the land ‎that I will show you.” By being vague about Avram’s destination, ‎and not naming the country, G’d may have hinted that Avram ‎should move to any country which circumstances would indicate ‎as a suitable destination for him. Hence, when he came to Eretz ‎Yisrael and shortly thereafter a famine struck that land, he ‎reasoned that it was time for him to move further south, to ‎Egypt where there was no famine. This is the meaning of 12,10 ‎ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ‎, “It was that when ‎a famine broke out in the land, Avram descended to Egypt as the ‎famine in the land was severe.” He took the outbreak of the ‎famine as a sign from G’d not to remain in the land of Canaan, but ‎to move on. He was convinced that he acted in accordance with ‎G’d’s wishes.‎

Kedushat Levi, Genesis, Lech Lecha 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

וירא אליו ה' באלוני כו' (בראשית יח, א). ויש לדקדק למה לא כתב וירא ה' אל אברהם ולמה אינו מזכיר שמו. ונראה, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לברואיו ויש שפע אשר לא צמצם עדיין בעולמות. והנה השפע אשר היא מצומצם בעולמות הוא באותיות כגון עולם השרפים הצמצום הוא באותיות שרפים וכן לכל העולמות שלהם וכן לעולם התחתון לכל אחד כפי אותיות שלו, היינו לאברהם השפע מצמצום אברהם וכן לכל אדם. והנה האדם העובד להשם יתברך במסירת נפש אז הוא מתפשט מאותיות ומדבק עצמו להשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות. והנה אברהם אבינו עליו השלום מל עצמו לעת זקנותו והיה עובד הבורא ברוך הוא במסירת נפש ועל ידי זה נתפשט עצמו מן האותיות שלו, כי הוא דבוק בהשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות ולא נקרא בשמו כלל. וזהו וירא אליו ה', שלא נקרא בשמו כלל:

‎ “Ad-nai appeared to him in the ‎groves of Mamre.” (Genesis 18:1) - there is a need to see carefully why the text did not say "and Hashem appeared to Avraham" and why his name is not mentioned. And it seems that as the Blessed Creator is showers Flow to the creations, there is a Flow that is not yet constricted in the worlds. And behold the Flow that is constricted in the worlds is constricted through letters, for example, [in] the world of the seraphim [the constriction happens] in burning letters, and this is the same in all their worlds, and so too in the lower world, to each person according to their letters, meaning, to Avraham the Flow was constricted according to Avraham's constriction, and so to every single person. And behold, a person who serves the Blessed Name with self-sacrifice then that person expands themselves/releases themselves from the letters and clings to the Flow that is not yet constricted in the letters. And behold, our father Avraham PBUH circumcised himself in old age, and was serving the Blessed Creator through self-sacrifice, and through this he released himself from his letters, because he was clinging to the Flow that was not constricted, and so his name is not mentioned at all. And this is "Ad-nai appeared to him", in which he is not designated by his name at all.

Kedushat Levi, Genesis, Vayera 1 · Sefaria Community Translation

ויהיו חיי שרה מאה וכו' שני חיי שרה (בראשית כג, א). נראה לי בסייעתא דשמיא על פי דאמרו חכמינו ז"ל (נדרים סד:) ומובא ברש"י פרשת ויצא בפסוק (בראשית ל, א) ואם אין מתה אנכי, דכל אשה שאין לה בנים קרויה מתה רק כשיש לה בנים היא חיה. וידוע מאמר חכמינו ז"ל (שבת קנו.) שהשם אמר לאברהם אבינו עליו השלום צא מאיצטגנינות שלך כי שרי לא תלד שרה תלד. הרי שנבראת במזל שלא תלד רק על ידי מעשים טובים זכתה שישתנה מזלה כמאמר חכמינו ז"ל (שיר השירים רבה ב) מפני מה היו אמהותינו עקרות מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים. הרי מחמת תפילת ומעשים טובים של שרה זכתה לבן שבזה נקראת חי ולא מת. וזהו שאמר הכתוב שני חיי שרה, פירוש ששרה גרמה חיים לשנים שלה על ידי מעשים טובים ותפילתה גרמה שיהיה חיים לה, דהיינו שזכתה לבן על ידי מעשים טובים שעל ידי זה לא נקראת מת רק חי. וזה שני חיי שרה, ששרה גרמה חיים לשנים שלה כו' והבן:

And the life of Sarah was one hundred etc (Genesis 23:1) - it appears to me, with the help of Heaven, [that this can be explained] according to what our sages of blessed memory said (Nedarim 64b), and is brought by Rashi on Parashat Vayetze on the verse "if not, I'm dead" (Genesis 30:1) that every woman who does not have children is called "dead", only when she has children she's called alive. And the saying of our sages z"l is known (Shabbat 156a) that Hashem said to Avraham our father PBUH: "get out of your astrology" since "Sarai will not give birth, but Sarah will" (Bereshit Rabbah 44:10). Behold she was born under a star configuration that she wouldn't give birth, only due to her good deeds she merited that her star configuration was changed, as our sages z"l say "why did our mothers were all barren? Because the Holy One of Blessing desires the prayers of the righteous (Shir Hashirim Rabbah 2? See Yevamot 64a:9). Behold, due to her prayers and her good deeds she merited a son, and so she was called alive and not dead. And this is what the text says: "years of the life of Sarah", meaning, that Sarah brought life to her years, through her good deeds and prayers she caused that she would have life, meaning, that she merited a child through the good deeds that through this she was not called dead, only living. And this is the life of Sarah, that Sarah caused life to her years, and sit with this to understand.

Kedushat Levi, Genesis, Chayei Sara 1 · Sefaria Community Translation

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (בראשית כה, יט). הכלל כתיב בתורה (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע אף על פי שגם ישמעאל נולד מאברהם אף על פי כן השתלשלות האבות היה אם בנו יהיה צדיק יהיה נקרא זרעו ואם לאו אינו נקרא זרעו. אך מהאבות ואילך אינו כן, רק אב המוליד בן הבן הוא זרע האב ואין צריך לעשות שום פעולה שיהיה נקרא זרע האב. אבל אצל האבות השתלשלות שלהם לא היה כן, רק אם היה צדיק יהיה נקרא זרע האב ואם לאו אינו נקרא זרע האב. ונמצא הבן צריך לעשות פעולה שיהיה נקרא זרע האב, דהיינו שיהיה צדיק ותולדה היא לשון פעולה. וזהו הרמז בפסוק ואלה תולדות יצחק, פירוש יצחק עשה פעולה שיהיה נקרא בן אברהם, זרע אברהם והבן:

Genesis ‎25,19 “And these are the generations of Yitzchok, the son ‎of Avraham; Avraham begot Yitzchok.” (We have been told in ‎Genesis 21,12 ‎כי ביצחק יקרא לך זרע‎, “for your seed (descendants) ‎will be known through Yitzchok.” G’d told Avraham already ‎before Yitzchok was born that although he had another son, ‎Yishmael, his descendants would always be associated with ‎Yitzchok. It was understood that this promise was contingent on ‎Yitzchok becoming a righteous person, a tzaddik, future ‎generations would not trace themselves back to their ancestor ‎Avraham but each generation would only trace itself back to their ‎immediate forbears, i.e. their fathers. In other words, the new ‎element provided by our verse above is that even Yitzchok’s ‎offspring would trace themselves back to their founding patriarch ‎Avraham. We learn from here also that it is up to the “son” to ‎demonstrate by his deeds that he was not only descended from ‎his father but could claim previous generations as his “roots.” ‎When we consider this, the word ‎תולדה‎ is no longer an adjective, ‎an attribute of a person which he came by naturally, without any ‎input of his own, but it is a tribute to the person so described, ‎meaning that he is a worthy descendant of his illustrious forbears.‎

Kedushat Levi, Genesis, Toldot 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויצא יעקב מבאר שבע כו' (בראשית כח, י), עד סוף הפרשה. ויבואר בזה מה שאנו קורין לנס דחנוכה בשמן לשון חנוכה. כי חנוכה הוא מלשון חינוך. ותוכן הדברים, דמצינו בתורה גבי חינוך הבגדים של כהנים שנאמר (שמות כט, לג) למלא את ידם לכהן כו', דהנה כל דבר אשר נעשה מקום להשראת הקדושה עליונה צריכה מקודם לעשות כלי והכנה ובית קיבול שיהיה מקום להקדושה הבאה אחר כך לשרות בדבר ההוא וזה נקרא חינוך כמו שמחנכין הנער במצות שיהא כלי מזומנת לקבל השראת הקדושה שחל עליו בעת גדולתו. והנה יעקב אבינו הסתכל ביחוד עליון מראשית המחשבה וראה שיסוד כל העולמות הוא כנסת ישראל כמאמר חכמינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלה במחשבה בראשית ברא וכו', בשביל ישראל שנקראים ראשית, והם נקראים אבן הראשה שממנו הושתת עולם, כי הם יסוד כל העולמות עליונים ותחתונים ובמחשבה שם נקרא אבן הנ"ל בלשון יחיד, כי שם נתאחד כללות ישראל באחדות האמיתי במזל עליון. והנה יעקב אבינו נתן שכלו ומחשבתו והניח מוחו על זה הענין שהשתוקק יעקב אבינו להוציא הדבר מכח אל הפועל משורש אשר משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד) אל התפשטות לנטוע כנסת ישראל בנין שלם בכל ענינם בשנים עשר שבטי י"ה המכוונין נגד י"ב גבולי אלכסון ולהיות המרכבה שלימה מששים רבוא ישראל כמאמר חכמינו ז"ל אין השכינה שורה פחות מששים רבוא ישראל, ולהיות קומה שלימה מאברים ופרקים ולהיות הכל מכוון כנגד העולמות ואורות העליונים ולהוציא זה האבן מן הכלל אל הפרט על זה הניח יעקב אבינו מוחו וראשו. וזהו שהכתוב מכנה שיעקב הניח ראשו על האבן, זה כינוי שהניח מחשבתו ושכלו על אבן הראשה הנ"ל. אך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שבוודאי שכב על האבן ויצק עליו שמן כמו שמבואר בכתוב, רק שרמז יעקב במחשבתו וכוון על דבר אחר על אבן הרוחני היא ראשית המחשבה הוא פינת יסוד העולם להיות מקושר אל המעשה בכל ענפיו ופרטיו להיות בנין מפואר מחדרים ומפלטרין שממנו כמה וכמה צדיקים ולומדי תורה זה היה עבודת יעקב והסתכל באחדות של כנסת ישראל עד סוף כל הדורות ואחר כך ראה יעקב ברוח קדשו הירוס של כנסת ישראל וחורבן בית המקדש וגודל החרון אף והדינים שעברו על ישראל:

Genesis 28,10. “Yaakov left Beer Sheva, etc.;” ‎‎[I presume the connection to Chanukah the author makes ‎here is based on his having composed this commentary for a ‎Shabbat Chanukah sermon. Ed.]‎‎ The reason why the miracle of Chanukah, actually the ‎miracle of the cruse of oil, is popularly known as the “miracle of ‎Chanukah,” is due to the word ‎חנוכה‎, being a derivative of ‎חנוך‎, ‎‎“consecration.” We find in Exodus 29,33 in connection with the ‎consecration of the priestly garments, that before the priests ‎were allowed to perform their sacred service they had to be ‎provided with suitable vessels to be used, i.e. priestly garments. ‎Wearing these priestly garments was so important that if they ‎performed their duties improperly dressed (even missing one of ‎these garments) this was a cardinal sin. (Maimonides 10,4 ‎‎hilchot kley hamikdash) The container in which certain ‎offerings were presented, were as integral a part of the ritual as ‎the ritual itself. The garments are the “container” in which the ‎priestly body performs his sacred task. It or they, are viewed like a ‎חנוך‎, educational tool, consecration, that must precede the actual ‎ritual in order for the priest to be truly a priest. ‎‎[Possibly, the emphasis on this in connection with the ‎priests especially, is due to the fact that the priest was born to ‎his status, and it would have been most unseemly for him not to ‎undergo preparations before fulfilling his sacred tasks. Rabbis ‎might not need this, as they were not born to the Rabbinate but ‎had to study and pass exams before being granted their titles, ‎ordination. Ed.] ‎Children are trained to perform the commandments before ‎becoming legally of age, i.e. ‎בר מצוה‎ or ‎בת מצוה‎, as the case may ‎be, before being ushered into adulthood and all that this entails.‎‎ Our patriarch Yaakov had contemplated the awesome ‎fact of the Unity of G’d from the day he was able to think, and he ‎realized that the foundation of all parts of the universe was the ‎Jewish people, i.e. if there were to be no Jewish people, G’d’s work ‎of creating the universe would have been in vain.‎ Zohar I,24 (and elsewhere) states that ‎ישראל עלה במחשבה ‏בראשית‎, “the eventual existence of the Jewish people was the first ‎thought that G’d entertained when contemplating the creation of ‎this universe.” Numerous scriptural verses are quoted in support ‎of this statement, one of which that concerns us especially being ‎that Israel was also known as ‎אבן‎ as in “foundation stone,” seeing ‎that the entire universe emerged from that origin. The Jewish ‎people therefore are not only the “root” of mankind, but also in ‎no lesser degree the founders of the celestial regions. While still in ‎the stage of being only a thought in G’d’s mind, they were called ‎אבן‎, “rock” in the singular mode, as at that point the true unity ‎of the Jewish people and what they represent could be found.‎ Our ancestor Yaakov attempted with all the intellectual and ‎emotional powers at his disposal to unravel the secrets of these ‎concepts in order to convert Israel’s potential into an actual. As ‎per Genesis 49,24 he wanted ‎משם רועה אבן ישראל‎, “to lay the ‎foundation stone of Israel,” as the shepherd of a nation consisting ‎of 12 tribes that parallel the 12 bisections of the 6 sides of the ‎cube when the universe is portrayed as a cube, dividing it into 12 ‎triangles (compare Sefer Yetzirah, “Book of creation”) by ‎bisecting each side from corner to corner. Each of the tribes of ‎the Jewish people represents one of these “triangles.” In order for ‎the celestial merkavah, Divine chariot, to be complete it ‎must be comprised of 600000 components, the number of Jewish ‎male adults that were redeemed from bondage in Egypt. ‎According to our sages, the Presence of the Shechinah will ‎not manifest itself as resting above the Jewish people when they ‎number less than these 600000. According to our author, when ‎the Torah in Genesis 28,11 describes how Yaakov took “stones” in ‎order to prepare to spend the night, and he put his head on of ‎the stones to serve as his “pillow,” the Torah merely illustrates ‎the kind of thoughts that preoccupied Yaakov at that time, and ‎how during his “dream” of the ladder he experienced Divine ‎insights that had never been revealed to him. Nonetheless, in view of the sages having said that no verse in ‎the Torah must be explained in a way that departs completely ‎from the written text and its plain meaning, we must pay ‎attention to this also. [I believe that in accordance with the above ‎Yaakov/Yisrael’s role as ‎רועה אבן ישראל‎, “shepherd of the nucleus ‎of the people” of Israel began here. Ed.]‎‎ According to the plain text there is no question that Yaakov ‎placed his head on real stones, as he had no softer pillow at hand. ‎Nonetheless while lying with these rocks as his pillow, he thought ‎of matters far beyond his immediate and pressing terrestrial ‎concerns. Perhaps this very fact qualified him for experiencing ‎the first of his many Divine visions, although this time he was not ‎certain for 34 years that it had indeed been a divine vision. ‎According to our sages, during this night Yaakov’s mind foresaw ‎the ruins of two Temples and the great anger that the Jewish ‎people, his descendants, would provoke in G’d’s mind on ‎numerous occasions.

Kedushat Levi, Genesis, Vayetzei 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

בשם אדוני אבי מורי ורבי זצוק"ל עם לבן גרתי, פירש רש"י ותרי"ג מצות שמרתי. הודיע לו זאת דרבותינו ז"ל אמרו ששלח לו להגיד ויהי לי שור וחמור, שלא יקנאו בו שלא נתקיים בו הברכות מטל השמים ומשמני הארץ, שזה אינו לא מטל השמים ולא משמני הארץ וכדי שלא יאמר דמהאי טעמא לא נתקיימו מחמת שלא שמר התורה והברכות לא נתנו לו רק על מנת שיקיים התורה כפי' בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כז, מ) והיה כאשר תריד כו', לזה שלח לו שתרי"ג מצות שמרתי ואף על פי כן לא נתקיימו בי הברכות אף על פי ששמרתי התורה אם כן אין לך לנטור שנאה על הברכות וקל להבין:

Genesis 32,4. “I have remained a stranger at ‎Lavan’s” (all the time); my late father of blessed memory, ‎commented on Rashi’s interpretation of Yaakov having ‎chosen the word ‎גרתי‎, that he referred to the numerical value of ‎the letters in this word being 613, a symbol of the 613 ‎commandments of the Torah that Yaakov observed even while in ‎Padan Aram. He supposedly emphasized to Esau that in spite of ‎his having acquired considerable wealth, none of it had been at ‎the expense of Esau, as his father’s blessing which was: “may the ‎Lord give you from the dew of heaven and the fat parts of the ‎earth” (Genesis 27,28) had not been fulfilled. Should Esau counter ‎that the reason Yitzchok’s blessing had not been fulfilled was that ‎he, Yaakov, had not observed the commandments, this was not ‎so. Esau knew that his father’s blessings were conditional on a ‎certain mode of conduct by Yaakov, and that is why he had told ‎him (Genesis 27,40) ‎והיה כאשר תריד ופרקת עול מעל צוארך‎, (according ‎to Rashi) “if the Israelites will fail to observe the ‎commandment, you will be able to shake off his yoke from your ‎neck.” Yaakov hints to his brother that in spite of having ‎observed the commandments he does not own any land, so that ‎his father’s blessings could not have been fulfilled. Yaakov ‎reassures Esau that he has no reason to revenge himself for ‎Yaakov having obtained this blessing.‎

Kedushat Levi, Genesis, Vayishlach 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בראישת לז, א). הכלל הוא כך, דהנה בספר האמונה ובטחון להרמב''ן כתוב הגם שהקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב אבינו, אף על פי כן היה מתירא שמא יגרום החטא ולא עבד את הבורא כדת עיין שם. והנה צריך כל אדם לעבוד את ה' בכל עת ורגע ויהיה בשמחה תמיד אם הוא רואה שיש לישראל טובות בזה העולם ואם חס ושלום להיפוך צריך להשתתף בצערם וצריך לדאוג תמיד שמא יגרום החטא ולא עבד את הבורא ויעקב היה תמיד במדריגה זו שמתירא תמיד שמא יגרום החטא ולא יצא ידי חובתו לעבוד את הבורא. וזהו שאמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו, דהיינו שהיה לו תמיד פחד שמגורי הוא לשון פחד וממה היה לו פחד שמא לא עבד את הבורא כראוי. אביו שהיה לו מדת אביו, דהיינו פחד יצחק שיצחק עבד את הבורא במדת יראה כמו (בראשית לא, מב) ופחד יצחק:

Gensis 37,1. “Yaakov settled in the land where his father ‎sojourned, in the Land of Canaan.”‎ In his volume called ‎האמונה והבטחון‎, “Faith and Confidence”, ‎Nachmanides postulates the following principle. Although G’d ‎had made numerous promises to our patriarch Yaakov, Yaakov ‎continued to fear that due to any sins he might commit or have ‎committed, these promises might not be honoured. One of these ‎‎“sins” might have been that he did not serve the Lord in the ‎manner required. Such sins of omission are very easily committed ‎as the duty to serve the Lord is applicable 24 hours a day seven ‎days a week. ‎[Nachmaindes explains that everyone who has ‎confidence, ‎בוטח‎, has faith, ‎מאמין‎, else what would he be ‎confident of, whereas not everyone who has faith also possesses ‎confidence. Ed.]. ‎ The human condition described by our sages as ‎שמא יגרום ‏החטא‎, “maybe one’s sin results in one’s confidence being ‎misplaced, disappointed,” is what Nachmanides has in mind when ‎he says that not every believer also possesses confidence. ‎Proper service of the Lord also presupposes that the person ‎who serves Him does so with a feeling of joy, joy that he is able to ‎perform this service. Such “joy” must not be dependent on his ‎joyful experiences on earth; our whole personality including our ‎bodies, must participate in this joy; [as opposed to the ‎angels who serve the Lord without mental reservations at all ‎times as they are disembodied beings, Ed.] When we remember this, Yaakov’s frequent “fears,” ‎something unusual when compared to Avraham and Yitzchok, is ‎easily understandable, and does not reflect lack of ‎אמונה‎, “faith.” ‎Whenever the Jewish people experience “bad times,” every Jew ‎must immediately ask himself how he had been remiss in his ‎service of the Lord. Yaakov excelled in this constant critical ‎review of his service of the Lord, and instead of such statements ‎in the Torah as ‎ויירא יעקב‎, “Yaakov was afraid,” reflecting a lack of ‎faith, they reflect Yaakov’s constant concern if his service of the ‎Lord had been adequate.‎

Kedushat Levi, Genesis, Vayeshev 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

מה שהקשה הרמב"ן האיך לא נתקיים הפתרון של יוסף שיהיה שבע שני רעב. נראה כי כך פתר החלום, את אשר אלהים עושה הגיד לפרעה, כלומר שבאם יעשה אלהים גזירתו ולא יהיה צדיק שיבטל אז יתקיים הפתרון. וזה פירוש הפסוק על יהיו שבע שני הרעב הוא הדבר אשר דברתי אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, כלומר על שני הרעב יכול צדיק לבטל ולא שני שבע כי הוא גזירה טובה. וזהו ויעמידהו לפני פרעה (בראשית מז, ז) פירוש לפני קודם פרעה שהוא ינהג את פרעה:

Concerning the question of Nachmanides that it is surprising that ‎Joseph’s prediction of seven years of famine was not fulfilled, and ‎that therefore his reputation as an interpreter of dreams must ‎have suffered, it appears that Joseph had covered this eventuality ‎by saying: (41,28) ‎אשר האלוקים עושה הראה לפרעה‎, “what G’d is ‎about to do He had shown Pharaoh.” This left it open to G’d to ‎forego the unpleasant part of Joseph’s interpretation of Pharaoh’s ‎dream. G’d’s decrees, (negative ones) are definitive unless a ‎‎tzaddik intervenes and asks Him to cancel or to “soften” ‎them. On the other hand, the tzaddik has no power to ‎cancel or “soften” a decree by G’d which is manifestly beneficial ‎for the people concerned. When we read in 47,7 that Joseph ‎introduced his aged father Yaakov to Pharaoh, the Torah ‎describes this with the words: ‎ויעמידהו לפני פרעה‎, “he made him ‎stand (not bow) before Pharaoh.” This was a hint that his father ‎had the power to affect G’d’s negative decrees which his son had ‎predicted. In other words, although G’d had taken him, and ‎through him, Pharaoh, into His confidence, Yaakov, Joseph’s ‎father took precedence over both Joseph and Pharaoh in his ‎intimacy which G’d.‎

Kedushat Levi, Genesis, Miketz 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

בכסליו הוא חנוכה, כי כסליו הוא נגד יעקב ועל ידי יעקב הם הניסים כנודע ולכן היה נס בחודש הזה והוא חודש השלישי מתשרי התחלת שנה שהוא נגד לוי שלישי שבשבטים ולכן היה בו הנס על ידי הכהנים חשמונאי ובניו שכהנים הם שבט לוי:

In Kislev falls Chanukah. Kislev corresponds to Yaakov, and through Yaakov came miracles, as it is known, and therefore a miracle happened in this month, which is the third month counting the beginning of the year from Tishrei. [Kislev] corresponds to Levi in tribes, and therefore a miracle happened through the hands of the Kohanim, the Hasmonean and his sons, since the kohanim are from the tribe of Levi.

Kedushat Levi, Genesis, Homilies for Chanukah 1 · Sefaria Community Translation

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (בראשית מד, יח). והנראה, דהנה אמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) צדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב' כג, ג), מי מושל בי צדיק, כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה צדיקים מבטלים ונתן השם יתברך כח וגבורה לצדיקים שיוכלו לבטל בתפילתם כל גזירות רעות ונקראים כביכול מושל בי צדיק. וזה נראה פירוש הפסוק דאיתא בזוהר הקדוש, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהלים מח, ה) זה יהודה ויוסף יוסף נקרא הקדוש ברוך הוא ויהודה נקרא כנסת ישראל. וזה פירוש הפסוק ויגש אליו יהודה, שהכנסת ישראל נגשים להקדוש ברוך הוא. ויאמר בי אדוני, כביכול בי האדנות והממשלה דמי מושל בי צדיקים בתפילתם מבטלים כל גזירות קשות וממשיכים לישראל שפע טוב וברכות. וזהו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך, שהצדיקים בתפילתם להבורא ברוך הוא מהפכים ממדת הדין למדת הרחמים ושלא יהא חס ושלום שום חרון אף, אפס מי הם הצדיקים שתפילתם עושה פרי אותם הדבקים תמיד בשמו הגדול והם בבחינת אין ויראים ומזדעזעים תמיד מפחד השם ומהדר גאונו ויש להם כח לפעול בתפילתם ויראתם מושל בי צדיק ואיתא בגמרא כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אבל בישראל יש כמוך מה הקדוש ברוך הוא מחיה מתים גם צדיקים מחיים מתים מה הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים גם צדיקים מורידים גשמים. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שבחינת אין נקרא כ' ובחינת יראה נקרא יו"ד. וזהו כ"י הצדיקים הם בבחינת כ"י, היינו בבחינת אי"ן ובחינת יראה הם כביכול כמוך מה הקדוש ברוך הוא מחיה מתים גם צדיקים מחיים מתים מה הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים גם צדיקים מורידים גשמים וזהו כפרעה, דפרעה הוא לשון התגלות והכ"ף הוא בחינת אין והצדיקים ממשיכים מבחינת אין להתגלות וזהו כפרעה, שמהכ"ף שהוא בחינת אין ממשיכים לפרעה להתגלות והיכולת ביד הצדיקים להמשיך מבחינת אין לידי התגלות כל הטובות וכל הברכות וישועות ונחמות:

Genesis 44,18. “Yehudah came forward and said: ‘please ‎my lord allow your servant to say something for your ears ‎only, and do not become angry at your servant, for you are ‎similar to Pharaoh himself.” When reading this ‎introduction of Yehudah’s plea we are reminded of a statement in ‎the Talmud Moed katan 16, when quoting Samuel II 23,3. ‎‎[The following is misquoted in the Hebrew versions of ‎several editions, and no Biblical source is given. Ed.] David is speaking in his final address; ‎אמר אלוקי ישראל לי דבר ‏צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלוקים‎. “Israel’s G’d said: ‎‎‘concerning Me, Israel’s Rock: “be ruler over mankind; be ‎righteous, be a ruler practicing the fear of the Lord.” The Talmud ‎understands the unspoken rhetorical question of G’d as to who ‎‎“rules” Him, by answering that the righteous does so when he is ‎able to squash decrees issued by G’d. [As the author has ‎mentioned several times already. Ed.]‎ This also appears to be the meaning of the verse (psalms 48,5) ‎כי הנה המלכים נועדו‎, “see the kings joined forces,” (strove against ‎one another) quoted by the Zohar I, 206. The “kings” in our ‎verse are understood as being Joseph and Yehudah respectively; ‎Joseph is called there ‎קדוש ברוך‎, whereas Yehudah is called ‎כנסת ‏ישראל‎, “the collective soul of the Jewish people.” In our verse the ‎Torah describes the confrontation on a spiritual level of the ‎collective soul of the Jewish people and the individual ruler ‎represented by Joseph. The collective soul of the Jewish people, ‎Yehudah, confronts G’d represented by Joseph. This collective ‎soul of the Jewish people seeks to overturn an evil decree issued ‎by G’d by prayer (concerning the detention of Binyamin in Egypt ‎as a slave). When the tzaddikim, i.e. people normally ‎content to live by the stringent standards of the attribute of ‎Justice, resort to an appeal to the attribute of Mercy, they do so ‎when they plead on behalf of others. Hence Yehudah prefaces ‎his words with the word ‎בי‎, an appeal not to justice but to do ‎something beyond justice. These tzaddikim are at pains not ‎to create the impression that they have lowered their standards ‎concerning their own conduct. The category of tzaddikim ‎to whom such power of squashing G’d’s decrees is attributed are ‎the ones who relate to G’d from the vantage point of ‎אין‎, ‎‎“naught” [explained by the author as a negation of “self,” ‎one’s own dignity, opposite Hashem.] This total ‎negation of self is rewarded by G’d when they intercede on behalf ‎of others in an effort to squash or soften a negative decree.‎‎ The sages, (introduction to the Zohar 10,) when ‎commenting on Jeremiah 10,7 ‎כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין ‏כמוך‎, “for amongst all the wise men of the gentile nations and ‎amongst all their kings there is none comparable to You,” the ‎implication is that “but amongst the Israelites” there is someone ‎comparable to You. When the prophet Elijah as well as the ‎prophet Elisha revived the dead, this was considered as proof that ‎the ‎חכמי ישראל‎, the wise men of Israel, can perform acts that only ‎G’d can perform. When the just succeed in squashing decrees of ‎G’d that were meant to kill the victims, they too compare to G’d ‎by that same criterion, i.e. they revive those that were “dead,” ‎were it not for the prayers of the righteous. G’d is perceived of ‎granting life or denying life just as He provides rainfall, without ‎which we would not survive for long; the righteous’ prayers for ‎rain when granted achieve exactly the same result.‎ According to the writings of the Ari’z’al the “attribute” ‎אין‎ is described in the Hebrew alphabet in the Holy Scriptures as ‎the letter ‎כ‎, whereas the “attribute” ‎יראה‎, “awe and reverence” is ‎represented by the letter ‎י‎. The word ‎כי‎ in the verse from ‎Jeremiah quoted in the previous paragraph therefore alludes to ‎this quality of ‎אין‎, total negation of self, that characterizes some ‎of our tzaddikim in their relationship to G’d, and in their ‎service of Him, when they completely deny their ego, or “self.” ‎This very denial of self, obliteration of one’s ego, is capable of ‎resulting in a commensurate degree of ‎התגלות ה'‏‎, “revelation” of ‎aspects of G’d’s essence. When Yehudah described Joseph as ‎כ-‏פרעה‎, where the ‎כ‎ symbolizes this negation of self found in the ‎most exalted ruler, (who does no longer need to impress his peers ‎with his “superiority,”) who can therefore reveal a different ‎virtue, the revelation of an attribute superior to that of Justice, ‎the attribute of Mercy. ‎

Kedushat Levi, Genesis, Vayigash 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

בפסוק ויברכם ביום ההוא לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה (בראשית מח, כ). קודם נבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במסכת מגילה (טו.) בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, בשר ודם שופת את הקדירה ואחר כך נותן לתוכה מים ומדת הקדוש ברוך הוא נותן מים ואחר כך שופת את הקדירה. דכבר פרשנו בפסוק (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, דידוע מאמר חכמינו ז"ל (מגילה יג:) השם יתברך מקדים רפואה למכה, וכונתו בהצרה רק בשביל הישועה שישלח אחר כך. וזהו כל המחלה, לשון פעולה, כלומר הפעולה והכוונת החולי אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אצלך כוונת כי אני ה' רופאך, רק בשביל הרפואה והישועה שאחר כך. וזהו בצרת איש ישראל חס ושלום החסדים קודם, כי כוונתו בהצרה על החסדים שמקודם רק על ידי החולי האדם נעשה כלי לקבל השפע כדרך בני אדם כשרוצין לעשות מכלי קטן כלי גדול צריכה שבירה כן השם יתברך ברוך הוא רוצה להשפיע להאדם וצריך שיהא ביכולתו שיהיה יותר גדול גלל כן שלח לו צרה או חולי חס ושלום שזהו שבירת הכלי קטן שאחר כך יהיה יותר גדול וזה החולי נקרא קדירה. וזה מאמר חכמינו ז"ל אדם שופת את הקדירה ואחר כך נותן מים לתוכה והקדוש ברוך הוא בתחלה נותן מים, פירוש החסדים דמים מרומז על חסד שכוונתו על חסדים. ואחר כך שופת את הקדירה, פירוש על ידי כוונתו לחסדים מתקן הקדירה, היינו האדם שבא לו הצרה שעל ידי זה יהיה כלי גדול שיהיה ביכולתו לקבל השפע וכוונתו הכל לטובה וקל להבין:

Genesis 48,20. “He blessed them on that day, saying: ‎may G’d make you like Ephrayim and Menashe; he positioned ‎Ephrayim (the younger) in front of Menashe.” Before ‎commenting on this verse, let us first explain a puzzling passage ‎in the Talmud Megillah, 15. The Talmud invites the reader ‎to note that G’d’s way of doing (relating to) things is radically ‎different from the way human beings do (relate to) things. A ‎human being is in the habit of putting the pot on the stove ‎before pouring water into it, whereas G’d first pours water into it ‎before putting it on the stove to boil. The Talmud “illustrates” ‎this by quoting Jeremiah 10,13 ‎לקול תתו המון מים בשמים‎, “when He ‎makes His voice heard there is rumbling of water in the heavens.” ‎We have explained this in connection with Exodus 15,26 ‎כל המחלה ‏אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך‎, “all the diseases that I ‎brought upon Egypt I will not bring upon you, for I am the Lord ‎your Healer.” We derive the rule that G’d arranges for the ‎recovery before He brings on the plague from the above verse, ‎where G’d describes Himself as our Healer prior to our having ‎been smitten with any disease. When G’d brings on troubles to ‎‎“good” Jews, the reason is only in order to make the victim aware ‎of Who it is Who orchestrates his being saved from the ‎consequences of disease or other troubles. Our author ‎understands the word ‎מחלה‎ as an activity, not a state of being ‎passively sick, as is the customary translation [The first ‎letter ‎מ‎ is indicative of the person or cause who brings on the ‎disease. Ed.] In other words, G’d is saying that the ‎חולי‎, ‎disease, that He brought upon the Egyptians, He will not bring ‎upon the Israelites as even if the Israelites were to be struck by ‎disease, the purpose would be a constructive one, namely to ‎teach them Who will save them. In order for man, especially the ‎Jewish man, to become a vessel fit to benefit fully from G’d’s ‎kindness, largesse, etc., this vessel first has to undergo ‎preparatory stages. Just as if one wants to convert a small vessel ‎into a big vessel one first has to break up the small vessel, so G’d, ‎in order to achieve the proper influence on the human being He ‎desires to elevate, i.e. to make a “bigger” human being out of him, ‎has to afflict him first with ‎חולי‎, a disease, or its equivalent. In the ‎above quoted parable with the pot and the water to be boiled in ‎it, the disease is called “the pot,“ and the “water” represents the ‎deeds of loving kindness bestowed on the individual or ‎community by G’d. In other words, G’d first supplies the materials ‎that will refine the human beings, and only then will He bestow ‎the gifts testifying to His loving kindness, when the recipient will ‎not let those gifts go to waste. The result will be a more mature ‎and insightful personality.‎ The foregoing introduction will help the reader understand ‎that the Torah writing that Yaakov placed Ephrayim, although ‎the younger brother, in front of his older brother Menashe, was ‎not another example of Yaakov showing preference for one of his ‎grandchildren at the expense of the other grandchild, as he had ‎done once when he showed preference for his son Joseph with ‎almost tragic and irreversible consequences. There was no need ‎for the Torah to repeat this aspect, as it had already told us that ‎Yaakov had been adamant in placing his right hand on Ephrayim, ‎the younger of the brothers in verses 13-15. The Torah uses the ‎‎“names” of the two sons of Joseph to illustrate the point made in ‎the parable in the Talmud in Megillah 15.‎

Kedushat Levi, Genesis, Vayechi 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ואלה שמות בני ישראל כו' ראובן כו' (שמות א, א-ב). כי הנה שמות השבטים הקדושים כאשר תראה השם של כל אחד על מה נקרא בשם זה ראובן כי ראה ה', כי אתה יאהבני אישי (בראשית כט, לב) שמעון כי שמע ה' וכו' (שם לג) לוי הפעם ילוה אישי אלי (שם לד) הנה באמת חס ושלום אי אפשר לומר שהשבטים יהיו נקראים על שום תאוה גשמיות כגון ראובן כו', וכן שאר השבטים כגון יששכר ואשר. הנה באמת שמות השבטים מורים על העלאות כל התאוה לה' לבדו. בראובן העלה כל התאות שבין איש לאשתו להבורא יתברך שמו וכן שמעון וכן לוי מורה עליות כל התחברות להבורא יתברך לכך נקראים השבטים מטות מלשון מטהו מחלון לחלון, כלומר שהתאות הגשמיות העלהו להבורא יתברך. וזהו ואלה שמות בני ישראל, השמות בעצמם מורים על עליות כל הדברים להבורא יתברך ויתעלה זכרו:

Exodus 1,1. “And these are the names of the tribes of ‎Israel; Reuven, etc.”; the reason why the names of the holy ‎tribes are enumerated once more is because their qualifications as ‎being part of the twelve holy tribes is already alluded to in their ‎names, as we shall see. Reuven was called by that name as his ‎mother had proclaimed at his birth (Genesis 29,32) “G’d has seen ‎my distress; now my husband will love me.” When Leah bore ‎Shimon (verse 13 ibid), she gave thanks to G’d to listening to her ‎prayer. When Levi was born (verse 34) she expressed her ‎conviction to G’d that from then on her husband would devote ‎more of his time to her. Both Shimon’s name from the word ‎שמע‎ ‎‎“to hear,” and Levi’s name from the word ‎ללוות‎, “to keep ‎company with,” reflect the connection to G’d that Leah saw in ‎these sons as accompanying them already from birth. When the ‎reader will once more peruse the relevant chapter in Parshat ‎Vayetze‎‎ he will see that all the names bore testimony to the ‎mothers seeing in these sons being born a gift of G’d, so that it ‎was no more than natural that the sons when growing up would ‎excel in their service to G’d, i.e. they would qualify for the title: ‎קדוש‎, “holy.” It would be quite inconceivable that the ‎matriarchs would have named their children in commemorating a ‎physical craving of theirs as having been fulfilled. The fact that ‎the Torah refers to these tribes, i.e. ‎שבטים‎, not by their secular ‎name, but calls them ‎מטות‎, a word reminding us of someone, i.e. ‎G’d leaning out of a window to see what goes on beneath him. ‎According to our author it is used to describe physical cravings ‎which have been sublimated to become spiritual cravings.‎

Kedushat Levi, Exodus, Shemot 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו,ג). ויש להבין על מה בשם אל שדי מזכיר לשון ראיה ובשם ה' אומר לשון ידיעה. והנה אמרינן בגמרא כל הנביאים נתנבאו בכה זולת משה רבינו עליו השלום שנתנבא בזה. ועוד אמרינן בגמרא (יבמות מט:) כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה זולת משה שנתנבא באספקלריא המאירה. כי הנה בהירות הבורא יתברך בלתי אפשרי לקבל אלא על ידי צמצום. והנה הבורא יתברך מצמצם השפע במדה לכל העולמות והמדה אשר הוא נותן שפע לכל העולמות הוא מצמצם השפע למדה אחרונה והמדה הזאת נקראת מאירה, כי היא מאירה במדה אחרונה ומשפיע בה שפע מצומצם לכל העולמות. והנה משה רבינו עליו השלום קיבל שפע נבואתו במדה ראשונה הנקראת מאירה, וזהו דאמרינן בגמרא משה רבינו עליו השלום ראה באספקלריא המאירה, כי באמת הוא קיבל שפע נבואתו ממדה ראשונה וכל הנביאים קיבלו ממדה תחתונה אשר המדה זאת מקבלת שפע מצומצם לכל העולמות ממדה העליונה אשר ממדה העליונה המאירה הזאת קיבל משה רבינו עליו השלום שפע נבואתו. וזהו הרמז בגמרא וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה, כי היא מקבלת שפע ממדה עליונה. וזהו הרמז כל הנביאים נתנבאו בכה, הרמז על המדה אשר בה כבר מצומצם השפע לכל העולמות:

Genesis 6,3. Hashem.” We need to understand ‎where and when G’d “appeared” to the patriarchs in His ‎capacity as the G’d of Shaddai. We do not find ‎the word ‎וירא‎,‎‏ ‏‎“Shaddai appeared,” in ‎connection with G’d’s addressing any of the patriarchs. ‎Moreover, why did G’d speak of ‎ידיעה‎, a form of ‎intimate knowledge, in connection with His ‎communicating with Moses and the Israelites at this ‎time? We have learned in Sifri, Mattot, 2 that all the ‎prophetic revelations that subsequent prophets ‎experienced were due to the residue of Moses’ ‎prophetic experiences who had preceded them in this. ‎In other words, no prophet was granted a type of vision ‎that had not already been granted to Moses before ‎him. Elaborating on that subject, we read in ‎‎Yevamot 49, that all the subsequent prophets ‎were only granted blurred visions whereas Moses had ‎been granted clear visions. It is not possible to absorb “clear” visions of the ‎Creator unless the Creator had first garbed Himself in ‎garments that diffuse the powerful light that emanates ‎from Him. [Prophets of lesser stature than ‎Moses would become too blinded by being exposed to ‎G’d before he had thus screened Himself. Ed.] ‎G’d “garbs” Himself in accordance to whom He ‎dispenses His blessings, the most minimal of these ‎‎“screens” within which He garbs Himself is known in ‎the language of our sages as ‎מאירה‎, literally, ‎‎“illuminating” but in the sense of hiding the minimum ‎possible. It is this “minimal” screen that hid G’d’s ‎essence from Moses when He communicated with him. ‎All the other prophets received their visions as ‎derivatives of the visions which Moses had received. ‎Although Moses himself “dispersed” some of his ‎prophetic powers, [notably when the 70 ‎elders were chosen to assist him, and he “dispersed” ‎some of his holy spirit to them. (Numbers 11,17) ‎Ed.] ‎‎

Kedushat Levi, Exodus, Vaera 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו כו (שמות י, יא)'. ראוי לדקדק למה נאמר בא אל פרעה, ובמקום אחר נאמר לך אל פרעה. עוד, למה במכת ארבה נאמר כי אני הכבדתי את לבו. ויבואר, כי הענין הוא שיש שני סוגי ניסים הנעשים לישראל. אחד, שהשם יתברך מעניש את המריעים לישראל ואזי חדלו הרע, שנית שהשם יתברך מהפך לבב השרים ויועצים עליהם לטובה. והנה באחשורוש לא מצינו שנענש רק המן אבל אחשורוש הפך השם יתברך לבבו לטובה על עמו בית ישראל. וזהו הרמז בתורתינו שהנה כל מכה שימש חודש אחד, ובחצי ניסן היה מכת בכורות, ומכת ארבה היה בתחילה בחצי שבט שלושים יום קודם לפורים. וזה הרמז כי אני הכבדתי את לבו, שלבו מסור אצלי ומדה טובה מרובה נמצא אם מסור אצלי להכביד את לבו מכל שכן שאוכל אני להפוך לבב השרים והיועצים לטובה על עמו בית ישראל. וכמו ששואלין ודורשין שלשים יום קודם כו', כן היה הרמז שלשים יום קודם לפורים שיהפוך לבב אחשורוש לטובה במה שאמר כי אני הכבדתי כו'. ועל פי זה נפרש בא אל פרעה, כי לכאורה האיך יקרב משה את עצמו לפרעה הרשע. ולזה אמר לו השם יתברך למשה בא אל פרעה, היינו לקרב את עצמו אליו. ואם תאמר האיך אקרב לאדם רשע, אמר כי אני הכבדתי את לבו, ובידי הוא מסור ומדה טובה מרובה ויכול אני להפך טובה על עמי בית ישראל:

Exodus 10,1. “G’d said to Moses: ‘come to ‎Pharaoh for I have hardened his heart, ‎etc.;’” It is appropriate to examine why in this ‎case G’d tells Moses to ‎בא אל פרעה‎, “come to Pharaoh,” ‎whereas elsewhere He told him; ‎לך אל פרעה‎, ”go to ‎Pharaoh.” Another change in nuance which has caught ‎our attention is that in conjunction with the plague of ‎locusts G’d describes Himself as “I have hardened the ‎heart of Pharaoh.” In order to account for these ‎expressions, we need to remember that there are two ‎classes of miracles. One reason for G’d having to ‎perform miracles is in order to punish those who have ‎been persecuting His people, and to persuade them to ‎refrain from doing that. The second class of miracles is ‎intended to bring about a complete change of heart ‎among those who persecute us, and to encourage them ‎to deal kindly with us instead. When we examine the Purim story we are struck ‎by the fact that whereas Haman was punished, ‎Achashverosh was not punished, but that G’d caused ‎his heart to undergo a revolutionary change and he ‎became friendly to the Jews. According to Sh’mot ‎Rabbah 9,12, we find an allusion to this in the ‎Torah where we are told that each of the plagues ‎‎[except the killing of the firstborn, of course, ‎Ed.] lasted for a month of 31 days including ‎one week after the warning which gave the people a ‎chance to repent. The plague of the killing of the ‎firstborn occurred in the middle of the month of ‎Nissan, so that the plague of hail occurred in the first ‎half of the month of Sh’vat, a month before Purim. This ‎is alluded to in the words ‎כי אני הכבדתי את לבו‎, i.e. that ‎‎“Achashverosh’s heart had become captive to Me.” ‎According to the Talmud Sotah 11, based on ‎the previous Mishnah, G’d repays sinners in a manner ‎that corresponds to their sins, whereas He rewards ‎people who have done something good in a measure ‎that even exceeds merits earned for the good they ‎have done. If Achasheverosh had been dealing kindly ‎with the Jewish people, then G’d, as an act of ‎compensation would also cause his ministers and ‎servants to display a positive attitude towards the Jews. ‎Since Jews are in the habit of studying the ‎commandments and rules pertaining to the proper ‎observance of the Passover festival for 30 days prior to ‎the festival itself, (Pessachim 6) G’d will ‎compensate them for this generously. If G’d could turn ‎a stubborn King’s heart, He could do so more easily ‎with the hearts of his servants and ministers.‎‎

Kedushat Levi, Exodus, Bo 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם (שמות יד, יט). דידוע דהמלאכים הם יותר גבוהים מישראל מחמת קדושתם. אפס כשהשם יתברך מראה אהבתו לעמו ישראל ואוהב את ישראל אז ישראל הם למעלה מכל מלאכי מעלה. והנה בעת קריעת ים סוף הראה הקדוש ברוך הוא אהבתו לישראל והיו ישראל למעלה מכולן. וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם, פירוש שהמלאכים שהולכים לפני מחנה ישראל שהם למעלה ממדריגת ישראל אז בקריעת ים סוף עמדו אחר מדריגת ישראל שישראל היו למעלה מן המלאכים שהשם יתברך הראה להם אהבתו:

Exodus 14,19. “The angel of G’d who had ‎been traveling in front of the camp of the ‎Israelites moved to their back and took up ‎position behind them.” It is a known fact ‎that the angels are spiritually superior to Israel due to ‎their inherent holiness. However, whenever G’d ‎displays His love for His people, the Israelites become ‎transported to a spiritually higher stature than the ‎angels. At the time when G’d split the sea of reeds, the ‎Israelites ascended to a higher level of holiness than ‎even the highest ranking angels. This is the deeper ‎meaning of the line that whereas at the beginning of ‎the Israelites’ journey the angel traveled “ahead of ‎them,” by the time they had reached the shores of the ‎sea of reeds the angel of G’d took up his position ‎behind them.‎

Kedushat Levi, Exodus, Beshalach 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כו' (שמות יח, א). פירוש זה שעשה נקמה במצרים לא היה מחמת שעברו על רצון ה' יתברך רק מחמת משה וישראל עמו. וזהו כי ה' נלחם להם במצרים, להם דייקא:

Exodus 18,1. “Yitro, the priest of Midian, heard all ‎that G’d had done for Moses and His people Israel, etc.” ‎What Yitro had “heard” was that what G’d had done to Egypt had ‎not been triggered by the Egyptians having transgressed G’d’s ‎will, but for what they had done to Moses and the Israelites. Proof ‎of this is found in the words uttered by the Egyptians on the ‎point of death (Exodus 14,25) ‎אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם ‏במצרים‎, “I will have to flee on account of Israel for Hashem ‎is battling on their behalf against Egypt.”‎

Kedushat Levi, Exodus, Yitro 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

והשתחויתם מרחוק (שמות כד, א). יש לומר, דהנה הבורא ברוך הוא אצלו יש כביכול שני בחינות רחוק וקרוב. בחינת רחוק, הוא שאנו מאמינים שהאור אין סוף ברוך הוא הוא קדמון לכל הקדומים ואין שום בריה בעולם יכול להשיגו, כי אי אפשר למחשבה להשיגו מחמת דהמחשבה הוא מחודש והקדוש ברוך הוא קדמון לכל ואין שום אופן ושרף אשר ישיג אותו, כי הוא למעלה מן השגה וזהו בחינות רחוק, שהוא רחוק ומובדל מן השגה. ובחינת קרוב, הוא שאנו מאמינים שהבורא ברוך הוא ממלא כל עלמין ובגו כל עלמין ומקיף כל עלמין לית אתר פנוי מיניה כי מלא כל הארץ כבודו וזו הוא בחינת קרוב. ואנו בני ישראל צריכים להאמין בשני בחינות הנ"ל. האחד הוא רחוק והשני הוא קרוב. וזהו פירוש הכתוב שלום לרחוק ולקרוב אמר ה', לאותו צדיק שיאמין שהשם יתברך הוא רחוק וקרוב לזה השם יתברך ברוך הוא ממשיך כל מיני השפעות לעולם. והנה יש בחינות אהבה ויראה. והנה יראה לא שייך רק שאנו מתיראים מפני הדבר שהוא למעלה ממנו וזהו בחינות רחוק ששם נופל היראה אבל מבחינות קרוב מגיע האהבה. וזה שכתוב והשתחויתם, דהוא בחינות יראה שמשתחוה לזה אמר מרחוק, כנ"ל מאותו הבחינה של רחוק השיגו בחינות היראה. או יש לומר, דהנה האר"י ז"ל כתב בכוונת עלינו בואנחנו כורעים בהשתחויה שאנו משתחוים אנו ממשיכין שפע רב מאין סוף ברוך הוא לתוך העולמות. וזה שכתוב והשתחויתם, היינו שתמשיכו שפע רב מבחינת רחוק הנ"ל ודו"ק:

Exodus 24,1. ,“you will prostrate yourselves from a ‎distance.” When describing His creatures’ relationship to ‎Him, or His relationship to them, the Creator may use two ‎different terms, i.e. “distant,” ‎רחוק‎, or “nearby,” ‎קרוב‎. A “distant” ‎relationship means that we believe in the Existence of the ‎אור‎, ‎original light emanating from the ‎אין סוף‎, the essence of the ‎Creator, as having preceded any other phenomenon in the ‎universe, as a result of which no creature/phenomenon can ‎possibly have a true understanding of His nature. Perceptions ‎arrived at by our intelligence, by a ‎מחשבה‎, “thought,” which is ‎itself a “creature,” cannot possibly reflect a true understanding ‎of the essence of Who has created them. This is also why no ‎category of angel, however “close” it may be to the Creator can ‎possibly have a true understanding of His essence. This inability ‎to comprehend Him objectively, is also described as being ‎רחוק‎, ‎‎“distant” for want of a better word, i.e. this “distance” is not ‎measured in terms of miles or kilometers, but in terms of means ‎of perception. In other words, we must never try and measure ‎our relationship to G’d in terms of physical distance.‎ On the other hand, the term ‎קרוב‎, “nearby”, or “close,” when ‎used in connection with the Creator, implies that we believe that ‎He is omnipresent, fills the whole universe with His Presence, and ‎that there is no place in all the universes that He has created in ‎which His presence is not somehow felt at all times.‎ It is incumbent upon us true believers to firmly believe in ‎these two concepts, i.e. G’d’s simultaneous “distance,” as well as ‎His “nearness.” This is the meaning of Isaiah 17,19 ‎שלום לרחוק ‏ולקרוב אמר ה'‏‎, “welcome to the distant and to the near, says the ‎Lord.” The prophet, speaking in the name of G’d, welcomes those ‎righteous who truly affirm both of these above--mentioned ‎articles of our faith. Due to the belief of these ‎צדיקים‎ in these basic ‎tenets, G’d in His turn supplies His universe with beneficial input ‎to all parts of His universe. Let us now look at the two categories of faith known as “love ‎for G’d,” ‎אהבה‎, and being in awe of Him, ‎יראה‎. The virtue of being ‎in awe (of G’d) is one that can be practiced only vis a vis; ‎phenomena that are “above” us and which due to their superior ‎position evoke fear in the beholder. ‎This awe is therefore ‎something closely related to the phenomenon we defined earlier ‎as ‎רחוק‎, “distant.” On the other hand, the phenomenon ‎קרוב‎, ‎nearness, is what inspires love. When the Torah, in the verse we ‎quoted above wrote: ‎והשתחוים ‏‎, “you are to prostrate yourselves,” ‎it refers to the awe which accompanies our relationship to ‎something that is ‎רחוק‎ “distant.” The addition of the word ‎מרחוק‎ ‎should therefore not be translated as “from a distance (measured ‎physically),” but “due to your perceptual distance, difficulty, in ‎comprehending the phenomenon known as ‘G’d.’” It is this which ‎evokes the fear/awe relationship to G’d.‎ Alternatively, falling back on words of the Ari’zal, when ‎interpreting the line beginning with the words: ‎ואנחנו כורעים וגו'‏‎ ‎in the ‎עלינו‎ prayer: the word ‎ומשתחוים‎ in that sentence is ‎understood as our drawing nearer to us all the beneficial ‎outpourings of G’d’s largesse from the celestial regions through ‎this form of worship. It is quite possible that in our verse above ‎the purpose of G’d requesting this “prostration” of the elders and ‎sages was to set in motion the outpourings of G’d’s beneficial ‎largesse.‎

Kedushat Levi, Exodus, Mishpatim 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת (שמות כ, הב-ג). דהנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו. ובזה מיושב הכתוב כל איש אשר ידבנו לבו, דהוא מרומז על המחשבה על ידי זה תקחו את תרומתי, רצה לומר שבזה יתרומם השכינה כביכו"ל. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, רצה לומר זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו זה הוא בא על ידי המעשה דהוא זהב וכסף ונחושת, רצה לומר על ידי העובדא ודו"ק:

Exodus 25,2. “and they shall take for Me a contribution, ‎each person according to how his heart moves him. And these ‎are the contributions you are to accept from them: gold, ‎silver and copper.” As we explained earlier, every person ‎serving the Lord, must do so also by something tangible in ‎addition to the lofty thoughts that he entertains while doing so. ‎The holy thoughts and intention of each man are considered as if man helps the Presence of the ‎Lord to arise from the dust on earth [where it appears to ‎have been buried. Ed.]., and the tangible acts are made to benefit to the man himself. When keeping this in mind we ‎can answer the enigma posed by the words ‎כל איש אשר ידבנו לבו‎, ‎‎“each person according to how his heart moves him.” These ‎words form the link between the generous thought and the ‎generous deed. By making a voluntary contribution, i.e. the size ‎of the contribution is completely voluntary, it is not a tax as the ‎half shekel in Exodus 30,13, the Presence of G’d on earth will ‎become so much more manifest. The words: ‎וזאת התרומה‎, may be understood as if the Torah ‎had written: ‎וזאת ההתרוממות‎, “and this will constitute the ‎‎“exaltation, elevation.” The examples of the materials that were ‎to be denoted are symbolic of how lofty and generous thoughts ‎are to be translated into “lofty” and generous deeds.‎

Kedushat Levi, Exodus, Terumah 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

נבוא לבאר ולתרץ על הקושיא שמקשים כל המפורשים למה לא נזכר משה בפרשה זו. הנה כתיב (משלי י, א) בן חכם ישמח אב, ומה הוא החכמה ויאמר לאדם הן יראת ה' הוא חכמה (איוב כח, כח) והנה הבורא יתברך הוא עושה ופעל הכל וכשעולמות מסתכלים בשורשם ורואים שמעצמותם אין להם כלום רק כל חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז יראה ופחד חיל ורעדה יאחזון. והנה הבורא ברוך הוא בעולמו ברא דברים המנגדים זה לזה. אש, ומים, ורוח, ועפר. וכל זה כשמסתכלין על עצמותם אבל כשמסתכלין על שורשם שהם מקבלין חיות ממקום אחד שם הם באחדות גמור אז גם בכאן הם באחדות גמור. זהו הרמז בפסוק הן, כי הן לשון אחדות כפירוש רש"י שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. וזהו הרמז הן האחדות בא מיראת ה' כשהן ביראה מחמת הסתכלות בשורשם אז הם באחדות גמור. וזהו גם כן הרמז בפסוק (שם כה, ב) עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום וכו', עושה שלום, אימתי נעשה השלום במרומיו, כשהם מתרוממים ומסתכלים בשורשם אז הם באחדות גמור. וזהו שדרשו חכמינו ז"ל (במדבר רבה יב) על זה הפסוק מיכאל ממים וגבריאל מאש וכו' עיין שם:

Let us first deal with a question raised by most commentators, i.e. ‎the reason why Moses’ name has not been mentioned in this ‎portion. In Proverbs 10,1 we read ‎בן חכם ישמח אב‎, “a wise son ‎brings joy to his father.” What precisely is this “wisdom” ‎Solomon speaks of in that verse? Furthermore, what is the nature ‎of “wisdom” that Job speaks of in Job 28,28 where we read ‎הן יראת ‏א-דוני היא חכמה‎, “here the awe of G’d is wisdom!”‎ We must remember that the Creator created all the ‎phenomena in all the parts of His universe, and that when His ‎creatures look at the world and realize that they themselves are ‎totally powerless, they look at their own “lives” and are overcome ‎by a feeling of awe for this Creator.‎ They also realize that the Creator in His wisdom has created ‎phenomena that are direct opposites of one another such as fire ‎and water, night and day, wind (air) and earth. When reflecting ‎on this they realize that even these opposites possess a common ‎denominator, they emerged into existence as an expression of the ‎will of the One and only Creator. It follows that they should ‎perceive themselves as being part of one great whole.‎ The word ‎הן‎ as explained by Rashi on Genesis 3,22 refers ‎to man in the lower universe being as unique as G’d is unique in ‎the higher universe. In Greek the word for “one, uniformity,” is ‎also “hina” (compare ‎ערוך‎). Unity in our world is the result of the ‎recognition that we all share the same root. The fear inspired by ‎this realization inspires unity, or at least should inspire unity, the ‎common goal of all of G’d’s creatures being to serve the Creator. ‎The well known verse, (Job 25,2):‎עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום ‏עלינו וגו'‏‎, “He who makes peace in His lofty heights may He also ‎make peace among us, etc.;” alludes to the peace in the higher ‎worlds being the result of the creatures in that world having ‎realized that they are all part of the same root, something that ‎alas, we on earth have so far failed to realize, or at least we have ‎failed to let our actions reflect that realization.‎ Our sages (Bamidbar rabbah 12,7) when commenting on ‎this verse says that the archangel Michael is made of snow ‎whereas the archangel Gavriel is made of fire. In spite of this ‎neither angel causes any harm to his colleague or celestial ‎counterpart.

Kedushat Levi, Exodus, Tetzaveh 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

זכור את אשר כו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כה, יז-יח). נראה, דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם ועל זה בא הזכירות בתורה. והנה כח של זרע ישראל אינו אלא בפה הקול קול יעקב, בתורה ותפלה כשאדם יש לו כח זה ובוער תמיד לבו להשם יתברך אז אין שום רע יוכל לשלוט בו. אך כשאדם יניח כח זה אז מיד ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם. מיד ויבא עמלק, מיד שורה הרע עמו. אך כשאדם תופס על כל פנים מדת היראה להיות ירא מפניו יתברך מלעבור על מצותיו על כל פנים אינו בא לידי חטא. וזהו שכתוב ואתה עיף ויגע, שאין בך כח זרע ישראל שרפו ידיהם מעבודת השם. ולא ירא אלהים. ועל ידי זה תזכור מאד שלא יכשילך כח עמלק. וזהו שכתוב מחה תמחה מלבבך שורש הרע ולכפות אותו תחת הטוב. וזהו שכתוב (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו המכונה בשם יד כשאדם מרים זה הכח אז וגבר ישראל. אבל כאשר יניח מזה הכח אז חס ושלום וגבר כו':

Remember what etc you were famished and weary, and cut down all the stragglers in your rear: he did not fear God. (Deut. 25:17-18) It seems, that it is not only for this that the seed of Israel is being commanded regarding the erasing of Amalek, which is from the seed of Esav. Rather, every person in Israel needs to erase the evil part that is concealed in one's heart, that is known by the name Amalek. This is because whenever the seed of Amalek is found in the world it is found in the human being, since the human is a small world, and therefore there is a reality to "Amalek", to the force of evil inside every human being, which arises every time to make a human being sin, and is regarding this that the remembrance comes in the Torah. And behold, the strength of the seed of Israel is only found in the mouth, since "the voice, is the voice of Yaakov", [found] in the Torah [study] and in prayer, when a person has this force always burning within towards the Holy One of Blessing, then no evil can control him. But, when a person allows this force to rest then immediately [s/he is under the verse] "and they left Refidim" meaning "their hands became weak [rafah]" and instantly "and Amalek came", instantly evil takes over. But when a person seizes in any instance the character trait of "awe", meaning, one is in awe of the Holy One of Blessing and will not transgress God's commandments, in any instance he won't come to sin. And this is why "you were famished and weary" is written, that you did not have inside you the force of the seed of Israel, that their hands were weakened and did not serve God. "And did not fear God" - and from this you need to remember strongly, so that the force of Amalek will not make you stumble. And this is why it is written "And it was, when Moses raised his hand" (Exodus 17:11) this means the force that is known by the name "hand" - when a person raises that force, then "and Israel prevailed." But when he allowed that force to rest, then - God forbid - "and [the other side] prevailed, etc.

Kedushat Levi, Exodus, Homily for Purim 1 · Sefaria Community Translation

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם (שמות ל, יב). הנה מאהבת ה' את עמו ישראל ובכל צרתם לו צר ונותן להם עצה להמלט נפשם מיד שונא. והנה חיות כל העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכל צבאם הארץ וכל אשר בה הכל הוא מבהירות הבורא יתברך אשר נתצמצם בכל העולמות ומחיה אותם ומקרא מלא הוא (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם. וביותר לבני ישראל עם קרובו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד) ובהם מאיר בהירות הארה נפלאה וכמאמר הכתוב (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. נמצא כשחס ושלום עת צרה היא ליעקב החלק אלקות המחיה אותם יש לו גם כן צער כביכול, וכבר כתבנו במקום אחר ששורש הרע הוא טובה והתגלות אלהותו. וזהו פירוש הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם , מלשון לא נפקד ממנו איש, כלומר כי תרצה להנשא ראש בני ישראל מחסרונם, רצה לומר מצרתם. ונתנו איש כופר נפשו, כלומר שיתפללו אל ה' שיפדם מיד שונא ויגאלם מיד אויב וממצוקותיהם יוציאם. לה' בפקוד אותם, רצה לומר חסרונם הוא חסרונו כביכול וזאת שתהא עיקר תפלתם בשביל ה' כנ"ל:

Exodus 30,12. “when you take a census of the Children ‎of Israel according to their numbers, each shall pay the Lord ‎a ransom for his person when being counted.” Seeing ‎that G’d so loves the Jewish people that He feels personally ‎oppressed by their troubles, He gives them an advice on how to ‎save their lives/souls from the attacks of the evil urge. It is a ‎fact that the “life”, i.e. continued existence of all phenomena in ‎the universe, however exalted they may appear, is due only to the ‎brightness that emanated from the Creator Who had to restrain ‎Himself by garbing Himself in various veils of appropriate ‎thickness in order to prevent His brightness from fatally harming ‎the creatures He exposed to it, and He has to provide them with ‎nourishment to enable them to remain alive.‎ We have an explicit Biblical verse in Nechemyah 9,6 spelling ‎this out; we read there: ‎ואתה מחיה את כולם‎, “and You keep them ‎all alive,” [by providing appropriate sustenance. ‎Ed.] If this applies to the universe’s creatures generally, ‎how much more so does it apply to G’d’s favorite nation, the ‎Jewish people. (Compare psalms 135,4-“for the Lord has chosen ‎Yaakov for Himself.” The Jewish people are a means through ‎which G’d illuminates the universe, as we know from Isaiah 2,5: ‎בית יעקב לכו ונלכה באור ה'‏‎, “House of Yaakov, let us walk by the ‎light of the Lord.”) From internalizing the meaning of these ‎verses we come to the conclusion that when we pass through a ‎period of distress and troubles, one that has been brought about ‎by G’d’s having to discipline us, He Himself is also experiencing ‎part of this pain. We have already mentioned elsewhere that the ‎root of evil befalling the Jewish people is actually one manner in ‎which G’d reveals that He is –“G’d.” Our verse commencing with: ‎כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ‏לפקודיהם‎, reminds us of the meaning of the root, as we find it in ‎Numbers 31,49 ‎לא נפקד ממנו איש‎, ”not a single one of our number ‎is missing.” [After the 12000 men who took part in the ‎punitive campaign against Midian had returned. Ed.] G’d ‎tells Moses that if he is interested in raising the status of the ‎Jewish people from their depressed state, (after the sin of the ‎golden calf), he is to see to it that each of the men between 20 ‎and 60 pray to the Lord to redeem them from the attacks of the ‎perennial antagonist, Satan who is always at work trying to ‎seduce them into transgressing His commandments. ‎‎[Contribution of a half shekel to the Temple treasury is ‎merely a symbolic gesture of atoning for the guilt stemming from ‎their involvement in that sin. Ed.]‎

Kedushat Levi, Exodus, Ki Tisa 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

שבת שקלים הוא כפי מה שכתוב בספר יצירה שקלן והמירן, דהיינו הקדוש ברוך הוא בשעת בריאת העולם שקל איך להשפיע לשרפים כמדריגתם ולכל הרקיעים ולכל העולמות ולזה העולם התחתון ולכל הברואים שבזה העולם לכל אחד כפי מדריגתו ובחינתו ונתן לאדם שהוא תכלית הבריאה הבחירה בידו לילך בדרך הטוב או חס ושלום כו'. ועל זה מרומז פרשת זכור, כי זכור הוא לזכור מה שעשה לנו עמלק ועמלק הוא היצר הרע. ובאמת למה הבחירה הוא כדי שעל ידי זה יהיה להבורא נחת רוח ותפארת מזה האדם שמרגיז היצר טוב על יצר הרע אז הבורא ברוך הוא מתפאר עצמו בברואיו. ועל זה מרומז פרשת פרה, כי פרה הוא נגד התפארת לרמוז על הנ"ל. ופרשת חודש, מרומז שלא תאמר חס ושלום משברא השם יתברך את עולמו שוב אינו משגיח עליה חלילה לומר כן, רק האדם צריך להאמין באמונה שלימה שהבורא משגיח תמיד בלי שום הפסק על כל העולמות ומחיה אותם ומחדש אותם כמאמר הכתוב המחדש בטובו בכל יום תמיד וכנ"ל:

Shabbat Shekalim is as written in the Sefer Yetzirah: "weighs and transmutes" (Sefer Yetzirah 2:2), meaning, that the Holy Blessed One weighed how to influence the Seraphim in their level at the hour of creation. and also all the firmaments, and all the worlds, and also this lower world, and all the creatures in this world, each according to its level ans aspect. And to humans, the pinnacle of creation, choice was given to either go towards the good way or, God forbid, etc. And this is hinted in Parashat Zachor, as Zachor means to remember (lizkor) what Amalek did to us - and Amalek is the Impulse to Evil. And truly, why is there choice at all? This is so that through it there will be joy to the Creator, and glory [tif'eret], that this person who agitates the Impulse to do Good [yetzer hatov] onto the Impulse to do Evil [yetzer hara] - the Holy One of Blessing prides [mitpa'er] Godself on God's creation. And this is the hint on parashat Parah: Parah corresponds to the glory [ti'feret] spoken above. And Parashat HaChodesh hints that one should never say, God forbid, that the Creator made the world and does not take care of it - a person should believe with complete trust that the Creator oversees all the worlds without any pause, and gives life to them, and renews every day constantly, with God's goodness.

Kedushat Levi, Exodus, Shekalim 1 · Sefaria Community Translation

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה כו' (שמות לה, א-ב). ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ע.) אלה הדברים על ל"ט מלאכות, כלומר אלה שהוא מרומז על החיצונים כמו שכתב האר"י ז"ל על פסוק (איכה א, טז) על אלה אני בוכיה כו', אנחנו צריכין לתקן אותם על ידי מלאכה וזהו לעשות לשון תקון וזהו בחול אבל בשבת אין מבררין החיצונים ולכן אסור בעשית המלאכה:

Exodus 35,1. “these are the things that the Lord ‎commanded to be done. For six days work shall be ‎performed, etc.” Our sages in Shabbat 70 see in the ‎numerical value of the letters in the word: ‎אלה‎ i.e. 39, an allusion ‎to the 39 categories of “work” prohibited to be performed by ‎Israelites on the Sabbath. These categories of work are understood ‎as especially mundane in nature, the Ari z’al pointing out ‎that when the prophet Jeremiah (Lamentations 1,16) says: ‎על אלה ‏אני בוכיה‎, “on account of these things I weep,” he meant that ‎violation of these prohibited activities of the Sabbath require the ‎Jewish people to collectively rehabilitate themselves by a special ‎activity, ‎מלאכה‎, and this is why the positive instruction ‎לעשות‎, ‎‎“to perform,” [and not as “to desist from” Ed.] has ‎been added.‎

Kedushat Levi, Exodus, Vayakhel 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

אלה פקודי המשכן כו' (שמות לח, כא). יבואר כאשר כתבנו לעיל, דמלאכת המשכן היה בה חכמת אלקות וצירוף אותיות ושמות הקדושים כמו בבריאת שמים וארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל יודע היה בצלאל כו'. והנה במעשה בראשית כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר יב) מתחילה עלה במחשבה וכו', ואחר כך כתיב (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כתיב בה"א זעירא זה מרמז על שם אדנ"י, ואחר כך כתיב ביום עשות ה' אלהים, הוא יחוד הוי"ה אלהים כמו כן יחוד משה ובצלאל במלאכת המשכן במספר אשר נפקד ונמנה שכוון משה ליחד בתחילה במלאכת המשכן שם אלהים. וזהו שנרמז בכתוב אלה פקודי המשכן, ראשי תיבות אפ"ה שהוא פ"ו בגימטריה אלהים, וס"ת הי"ן שהוא בגימטריא ס"ה שהוא מספר שם אדנ"י, ואחר כך בשם הוי"ה ברוך הוא שם מ"ה הקדוש הנרמז בכתוב משכן העדות שראשי תיבות מ"ה וס"ת ת"נ שהוא יו"ד פעמים מ"ה, שיחוד הכל על ידי שמותיו הקדושים אשר נבראו בהם שמים וארץ. וזה שכתוב אשר פקד על פי משה, שהוא התבונן בכל אלה:

Exodus 38,21. “These are the accounts of the Tabernacle of ‎the Testimony that were rendered according to the ‎commandment of Moses, etc.;” we have already written ‎previously that the construction of the Tabernacle required holy ‎spirit and the knowledge of how G’d used the aleph bet, i.e. ‎the letters of the Torah and their respective combinations that ‎G’d used when He created heaven and earth. (based on ‎‎Yevamot 47). The subject has been elaborated on further in ‎‎Bereshit Rabbah section 12,14 which quotes the school of ‎Shammai saying that the idea to create the universe crystallized ‎in G’d’s mind at night whereas the execution occurred by day, ‎and that the letter ‎ה‎ written in smaller script in Genesis 2,4 in ‎the word ‎בהבראם‎ is an allusion to the attribute ‎א-ד-נ-י‎, one of G’d’s ‎names, whereas afterwards in the same verse when the Torah ‎writes ‎ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים‎, “on the day that ‎‎<ihashem< i=""> made earth and heaven,” the apparent repetition is ‎an allusion to the fact that G’d is unique and the exclusive ‎Creator. [Our author must have had a different version of ‎the Bereshit rabbah, as the second comment concerning the ‎attribute ‎א-ד-נ-י‎ is not found in my updated version of that ‎‎Midrash. Ed.]‎ The uniqueness of both Moses and Betzalel paralleled the ‎description of unique attributes possessed by the Creator. ‎Initially, the instructions given by Moses to Betzalel were similar ‎to G’d’s formulating the thought of creating a universe, whereas ‎the execution paralleled the words ‎ביום עשות ה' אלוקים‎, G’d in His ‎capacity as Hashem carrying out His plan to create the ‎universe. The numerical value of the first letters of the opening ‎words in our portion, ‎אלה פקודי המשכן‎ i.e. ‎א'פ'ה'‏‎ have a combined ‎value of 86, equivalent to the letters in the name of G’d when it is ‎spelled ‎א-ל-ה-י-ם‎, i.e. His attribute of ‎א-ד-נ-י‎, the word signifying ‎the attribute of Justice. The respective last letters in the same ‎sequence of words are ‎ה'י'נ‎ equaling 65, or the numerical value of ‎the attribute ‎א-ד-נ-י‎. When we examine the respective first and ‎final letters in the second half of the introductory verse of our ‎portion, i.e. ‎משכן העדות‎, we find that the letters ‎מ'ה‎ correspond to ‎the holy name of G’d consisting of 45 letters, whereas the final ‎letters in these words, i.e. ‎ת'נ‎ or 450 i.e. ten times the value of the ‎opening letters. This suggests that whereas Betzalel was indeed ‎granted great insights, it was Moses, ‎אשר פקד על פי משה‎ who had ‎the highest level of understanding how to manipulate all the ‎letters in the names of G’d‏.

Kedushat Levi, Exodus, Pekudei 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויקרא אל משה (ויקרא א, א). ויקרא אל"ף זעירא. יבואר על דרך שבארנו (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה', כי כשאדם עושה מצוה זה המצוה עושה רושם למעלה וזה מעורר אותו לעשות תמיד רצון הבורא בזה המצוה. והנה משה רבינו עליו השלום רצון שלו היה לעשות ולעלות תמיד אל ה' כמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלהים (שם יט, ג) . ונמצא זה שהיה רצונו תמיד לעלות אל ה' זה היה מעורר אותו תמיד לעלות אל ה'. וזהו ואל משה אמר עלה אל ה', זה שהיה רצונו לעלות אל ה' זה אמר לו עלה אל ה'. וזהו הרמז באלף זעירא, כי משה רבינו עליו השלום מדתו היה שהיה עניו מכל אדם ולכך האל"ף זעירא לרמוז על מדתו. הכלל, כי קרבן בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים לזה הקרבן הוא חי, כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא והנסכים הם מצומצמים והוא על ידי מעשה התחתונים שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות. והנה ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול ולכך היה השפע הנשפע להם בדוגמא זו, דהיינו המן והבאר שאין בהם כלל מעשה מאדם אבל בארץ ישראל היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל ולזה היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו ונטעו מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל. וזהו הרמז בפסוק (במדבר טו, ב-ג) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם כו' ועשיתם עולה לה' וכו', ותלוים הנסכים בארץ לרמוז על הנ"ל שהנסכים מורים על השפע שנשפע אל הארץ כנ"ל. וזו שפירש רש"י שאין אומרים שירה אלא על היין, כי זה השפע הנשפע לאדם מחמת מעשה התחתונים הוא שמחה לאדם:

Leviticus 1,1. “He called out to Moses;” the fact that ‎the letter ‎א‎ in this verse is written in smaller script is explained ‎by something we had discussed in Exodus 24,1 on the line: ‎ואל ‏משה אמר עלה אל ה'‏‎, “and to Moses He had said: ‘ascend towards ‎‎Hashem.’” When a person performs one of G’d’s ‎commandments this makes an impression in the celestial spheres ‎and helps to awaken in him the desire to perform additional ‎commandments so that he will constantly be occupied with doing ‎G’d’s will. It had been Moses’ will to continuously perform G’d’s ‎will and to thereby continue to ascend ever higher and come ‎closer to Hashem as stated by the Zohar when ‎explaining the line: ‎ומשה עלה אל האלוקים‎, “and Moses had ‎ascended towards G’d,” (Exodus 19,3). G’d’s invitation recorded in ‎Exodus 24 to ascend (once again) was the result of his having ‎done so in Exodus 19,3 when he had commenced to do so before ‎an invitation had been issued to do so. The Zohar II,69 ‎ascribes the invitation to Moses in our verse to ascend to ‎‎Hashem as a reward for Moses’ initiative in Exodus 19,3. ‎This is reflected here by the letter ‎א‎ being written in small script. ‎It acknowledges the humility of Moses which exceeded anyone ‎else’s humility, i.e. the “small” ‎א‎. We have a rule when offering a sacrifice to G’d that this ‎offering is to reflect the largesse that G’d has seen fit to bestow ‎upon us, without us in the lower regions of the universe having ‎performed any good deeds to deserve this. This is the reason that ‎the animal sacrifice must be dedicated and consecrated while still ‎alive, as the ultimate gift G’d can bestow us is life itself. Life can ‎only be bestowed by G’d Himself.‎ Libations, i.e. offerings consisting of oil or wine (with ‎additives) are a form of “mini-offering,” but they represent an ‎input by the residents in this lower part of the universe, man ‎having had to seed and plant the earth before eventually ‎producing the product from which oil and wine is made. These ‎libations also reflect G’d’s largesse, i.e. the largesse bestowed upon ‎us as a direct result of our constructive activities on earth. In ‎other words, the Israelites were allowed (only after the affair of ‎the spies) to present such libations in recognition of their good ‎deeds. While the Israelites were in the desert they were in the ‎position of receiving G’d’s largesse without having made an input ‎of their own as they could not seed or plant orchards or grow ‎grain in the desert. In recognition of their inability to do so, G’d ‎provided heavenly bread, i.e. the manna for them. In lieu of ‎their offering libations to Him, G’d provided them with a ‎travelling well which took care of their daily needs for fresh ‎water.‎ All this has been alluded to in Numbers 15,2 when the Torah ‎begins to describe how the people’s lives will change once they ‎will come to the land of their inheritance, i.e.‎כי תבאו אל ארץ ‏מושבתיכם וגו'‏‎, “when you will come to the land in which you will ‎reside permanently, etc.” The Torah there continues with listing ‎the various kinds of offerings (first animal) and then libations, in ‎that order. The reason why these sacrificial offerings are linked to ‎the people being in possession of their permanent homes in the ‎Holy Land is because the sacrifices are reflections, i.e. acts of ‎acknowledgment and gratitude for G’d’s largesse by giving them ‎an ancestral heritage. This also explains why the sages have ‎decreed ‎אין אומרים שירה אלא על היין‎, “when intoning songs of ‎thanksgiving to G’d one must only do so while saying a blessing ‎over wine (and drinking it) as an acknowledgment of the most ‎precious product that the earth (lower part for the universe) has ‎to offer us by the grace of G’d.” (Compare Rashi on Erchin ‎‎11)‎ ‎‎

Kedushat Levi, Leviticus, Vayikra 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ענין חטאת ועולה חטאת קודמת לעולה, כי חטאת הוא אור ישר מעולם העליון לעולם התחתון. ועולה, הוא חוזר מעולם התחתון לעולם העליון ולכך עולה כולה כליל. וזו ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, היינו כמו ר"ח תשרי האותיות הם למפרע בסוד אור חוזר ודו"ק (חסר):

In Parshat Tzav, when the respective sacrifices known as ‎עולה‎, burnt offering, where the entire animal is burned up on the ‎altar, and ‎חטאת‎, sin offering for inadvertent violation of many ‎otherwise severely punishable sins are discussed, the Torah first ‎legislates details of the sin offering. The reason for this apparently ‎inverted order, is that although the ‎עולה‎ offering is considered as ‎of a higher order, the sin offering symbolizes what we have ‎elsewhere already described as the ‎אור ישר‎ direct light, original ‎illumination stemming from the highest celestial regions, whereas ‎the ‎עולה‎ symbolizesאור חוזר ‏‎, reflected light, light containing a ‎human response to the original light. The reason that the entire ‎body of the animal used in the ‎עולה‎ offering is burned up, so that ‎the ‎ריח ניחוח‎, pleasant fragrance rises heavenwards, is because it ‎proves that man has responded positively to the gift of the ‎‎“original light.”‎ This is also the meaning of the line in Leviticus 9,17: ‎ויקרב את ‏העולה ויעשה כמשפט‎, “He presented the total offering and ‎performed its ritual in accordance with the rules pertaining to it;” ‎The author hints at a parallelism with the letters in the word ‎תשרי‎ ‎in which the letters (excluding the last which symbolizes the ‎name of G’d) appear in the reverse order of the alphabet. The first ‎day of ‎תשרי‎, New Year’s Day, is the day on which we creatures ‎return to G’d in repentance, i.e. we send out ‎אור חוזר ‏‎,“reflected ‎light,” proof that we can respond to G’d’s great kindness in ‎having illuminated our universe with direct light from His ‎essence. ‎

Kedushat Levi, Leviticus, Tzav 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דבר וכו' זאת החיה (ויקרא יא-א-ב) . ויש לדקדק מאי לאמר אליהם. והנראה דהנה רש"י ז"ל כתב על פסוק (שמות ב, ז) האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהוא עתיד לדבר עם השכינה לפיכך לא רצה לינק מטמא משום שעתיד לנבא לישראל מפי השכינה. והרמב"ן הקדוש כתב, מה שאסרה לנו התורה אלו הטמאים משום שאלו מולידים טבע אכזריות בגוף האדם וישראל עם קדוש צריכין להיות להם מדת החסד ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עם כל איש מישראל כמו שנאמר (יואל ג, א) ונבאו בניכם ובנותיכם, ונמצא כיון שהקדוש ברוך הוא ידבר עמהם ואיך שייך שהפה שאכל טמא ידבר עמו השכינה. וזהו הרמז וידבר כו' לאמר אליהם, הרמז שאני עתיד לאמר אליהם לכל אחד ואחד ולכך לא יאכלו דבר טמא:

Exodus 11,1. Hashem spoke to Moses and Aaron to ‎say to them: speak to the Children of Israel; saying: “this is ‎the category of living creature that you are allowed to eat, ‎etc.;” we must first concentrate on the meaning of the words ‎לאמר אלהם‎, a combination not found elsewhere in the Torah.‎ In order to get a better understanding of the legislation ‎that follows it is worthwhile to look at Rashi on Exodus 2,27 ‎where Moses’ sister Miriam asks the daughter of Pharaoh if she ‎should call for her a Hebrew wet nurse to suckle the infant Moses. ‎‎Rashi explains that Moses had refused to be nursed by any ‎of the Egyptian wet nurses, the reason being that in light of his ‎destiny of communicating closely with G’d in the future, it was ‎not appropriate that his body should have absorbed life-‎sustaining milk from a ritually impure wet nurse.‎ Nachmanides adds that what the Torah forbade the Jewish ‎people to eat are those creatures that are cruel and insensitive by ‎nature, and if we were to absorb their meat some of it would leave ‎such tendencies behind in our bodies. The Jewish people being a ‎holy nation must preserve this status and display love and ‎compassion rather than cruelty or insensitivity to the needs of ‎other creatures. We have it on the authority of the prophet Joel ‎‎(Joel 3,1) that there will come a time when all members of the ‎Jewish people will become endowed with prophetic powers and in ‎order for G’d to communicate with them directly their bodies ‎must retain the capacity to at all times respond lovingly to the ‎needs of others. It would be most inappropriate for the mouth ‎that has been fed ritually unclean and therefore abhorrent ‎creatures, to be addressed by the Divine Presence. An allusion to ‎this future state of affairs is contained in the words ‎לאמר אלהם‎, ‎‎“to speak to them,” at this point before the Torah lists the living ‎creatures that are repeatedly referred to as abhorrent, and ‎therefore not fit as food for the Jewish nation, [although, ‎after the deluge all of them had become permitted for the ‎descendants of Noach. Ed.]

Kedushat Levi, Leviticus, Shmini 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ברוך המקום ברוך הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה. הנה האר"י ז"ל כתב על פסוק (ישעיה ו, ב) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, כי הכלל שאדם אסור לו לחקור בעבודת אלהות מה שאין שכלו משיג חס ושלום וזהו ככופר בעיקר כמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה יא:) אסור וכו' מה למעלה וזה בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו, דהיינו שלא יאמר אדם אם כן לא אחקור אפילו במה שהשכל שלו משיג זה אסור אדרבא צריך אדם לחקור במה ששכל שלו משיג אבל לחקור בזה שאין שכל אדם משיג זה אסור, כי באמת השם יתברך אין סוף ואי אפשר לשום נברא להשיג אותו (חסר הסיום):

Blessed be the Omnipresent, Blessed be He [...] Corresponding to four sons did the Torah speak: The ARI (R. Yitzchak Luria), may his memory be blessed, wrote on the verse (Isaiah 6:2), "with two he covered his face, with two he covered his legs, and with two he would fly": That principle that it is forbidden for a person to investigate what his intellect cannot grasp about the service of the divine, God forbid - and that it is like heresy about a fundamental principle, like the statement of our Sages, may their memory be blessed, (Hagigah 11b), "It is forbidden, etc. what is above" - that is, "with two he covered his face." And, "with two he covered his legs," is that a person should not say, if so, I will not investigate even that which his intellect grasps. That is forbidden. Just the opposite! A person must investigate what his intellect grasps. However to investigate that which his intellect does not grasp - that is forbidden! Because in truth, God, may He be blessed, is without end (Ein-sof), so it is impossible for any created being to grasp Him. (The end of this is missing.)

Kedushat Levi, Leviticus, Homily for Pesach 4 · Sefaria Community Translation

אשה כי תזריע וילדה זכר גו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ב-ג). רבים מקשים מה שייכות זה לביום השמיני גו'. והנראה, דהנה יש התעוררות עליון שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל בשביל מדתו שנקרא רחום וחנון אשר לזה ברא כל העולמות כמאמר רבותינו ז"ל בגין דיתקרי רחום כו'. ויש שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל מחמת התעוררת מלמטה כאשר ישראל מבקשים מלפניו יתברך לרחם עליהם אז מרחם עליהם כמאמר רבותינו ז"ל (יבמות סד:) מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים כו'. ובאמת אצל הקדוש ברוך הוא חביב יותר התעוררות מלמטה על רחמים מן התעוררות מלמעלה. וזהו הרמז אשה כי תזריע, כי העולמות נקראים בבחינת אשה שהם מקבלים תמיד מהקדוש ברוך הוא זהו אשה כי תזריע, כאשר העולם שהם ישראל מעוררים הרחמים. וילדה זכר, כלומר רחמים גדולים וחזקים הרחמים הם בבחינות זכר וכו'. ומבאר הפסוק שהרחמים שהם מהתעוררות מלמטה הם חביבים אצל הקדוש ברוך הוא. וזהו וביום השמיני ימול בשר כו', על דרך שמבואר ברבותינו ז"ל שאל האי מינא מי נאה מעשה הקדוש ברוך הוא או מעשה בשר ודם כו' למה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ערל כו', והשיב לו שהקדוש ברוך הוא רצונו לזכות את ישראל. ונמצא מזה מוכח שהתעוררות מלמטה חביב אצל הקדוש ברוך הוא מהתעוררות מלמעלה. וזהו וביום השמיני ימול, מוכח שהתעוררות מלמטה חשוב יותר מהתעוררות מלמעלה:

Many difficulties relate to the eighth day, etc. And it seems that there is a divine awakening, as the Holy One, blessed be He, has compassion on Israel because of His attribute of mercy and grace, for which He created all the worlds, as our sages of blessed memory said, "Because He is called merciful, etc." (Talmud Bavli, Berachot 7a).

Kedushat Levi, Leviticus, Tazria 1 · Sefaria Community Translation

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וכו' (ויקרא יד, לד). עיין ברש"י שהוא בשורה טובה מפני האוצרות שהטמינו האמוריים. הכלל, העיקר השמחה כשאדם מעלה נצוצות לעבודת הבורא יתברך וכשאדם מעלה נצוצות אז הפנימיות שבתוך הנצוצות ההוא הוא מעלה אותו והחיצונית הוא זורק ומחמת שהוא זורק החיצונית מזה בא הנגע בבית, כי הפסולת שבתוך הניצוץ הוא מסריח. וכאן שצוה השם יתברך לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) משבע עממין רק הניצוץ היה בתוך הבתים. וזהו שפירש רש"י בשורה מפני האוצרות שהטמינו שהם הנצוצות. וזהו בשורה טובה שרומז על שמחה. וזהו עיקר השמחה מעליות הנצוצות:

Leviticus 14,34. “I will give (inflict) an eruptive plague upon ‎the house that has become your ancestral possession.” ‎The reader is referred to Rashi who sees in this verse good ‎tidings for the owner of such a house. This is because the plague ‎of tzoraat which requires the owner to tear down the whole ‎house will reveal treasures buried underneath by the previous ‎owner, amounting to far more in value than the whole house is ‎worth.‎ We must remember the rule that the true joy man ‎experiences is when he elevates the “fallen” sparks from the ‎‎Shechinah bringing them to the level of serving their ‎Creator. When he succeeds in doing that, the spirituality ‎contained within these “sparks” elevates not only the spirituality ‎that is part of him, but even has a sublimating, spiritually ‎elevating effect on the parts of him that are secularly oriented, ‎known as his ‎חצוניות‎, so that he is enabled to discard that part of ‎himself.‎ Once he has succeeded in getting rid of this essentially ‎physical part, his house is liable to develop a ‎נגע‎, i.e. the evil ‎smelling residue of what remains of the physicality that has been ‎transported to spiritually higher regions.‎ When the Torah in our verse speaks of the house’s exterior ‎suddenly displaying signs of a plague, this is nothing other than ‎the evil smelling residue left behind in their house after the ‎Israelites had fulfilled G’d’s commandment (Deuteronomy 20,16) ‎not to allow any of the Canaanite residents to survive. When ‎‎Rashi speaks of this verse containing glad tidings for the ‎Jewish people, he refers to their joyful discovery that the sparks ‎themselves had left (for spiritually higher regions)?‎

Kedushat Levi, Leviticus, Metzora 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז, א). פליגי תנאי רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר סבר שהורו הלכה בפני רבן. ורבי יהושע סבר שתויי יין נכנסו. (ויק"ר כ) צריך לדעת למאן דאמר הורו הלכה בפני רבן מהו שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, ואם מפני שלא שאלו למשה עיקר חסר. וכן לאידך תנא נמי קשה זאת. ונראה, דלמאן דאמר שהורו הלכה בפני רבן, הפירוש הוא של בקרבתם לפני ה', דצריכין להבין מפני מה המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אף על פי שהורה כדת. דהנה השם יתברך ברא מחיצות מחיצות וכל מלאך שנכנס לפנים ממחיצתו נשרף שהשתלשלות העולמות מעולם השרפים והוא כסא הכבוד לעולם החיות ומעולם החיות לעולם האופנים דרך הצמצום. והנה אם מלאך אחד עולה למעלה מצמצום שלו נתבטל במציאות. וכן בישראל השם יתברך צמצם שכינתו במשה רבינו ע"ה וממשה לאהרן ומאהרן לבניו ומבניו לזקינים ומהם לנביאים ומהם לכל ישראל כמאמר חכמינו ז"ל (עירובין נד:) כיצד סדר משנה כו', ובני אהרן רצו לעלות יותר מצמצום שלהם ולא שאלו את משה רבן ויקרבו עצמן לפני ה', שהם יקבלו מהשם יתברך ולא על ידי משה ומשה לאהרן ואהרן להם נתבטלו ממציאותן ונשרפו. והוא הדין בכל ישראל ובכל דור ודור השם יתברך צמצם שכינתו לגדול הדור וממנו לתלמידיו ומהן לכל ישראל והמורה הלכה בפני רבו, ורוצה לעלות ממדריגתו ומצמצום שלו ללמוד בעצמו ולהתקרב בעצמו להשם יתברך שלא על ידי המשכת הצינורים מרבם חייב מיתה. וזהו בקרבתם לפני ה' כו', כלומר קרבו עצמם להשם יתברך שלא על ידי המשכת צנורים למשה וממשה לאהרן ומאהרן להם לכן קרה להם כה. וזהו ואל יבוא בכל עת, בכל עת הוא למעלה מהצמצום שכל יום ויום יש לו צמצום בפני עצמו, כי לכאורה למאן דאמר מורה הלכה בפני רבן היו מהו בכל עת. אך לפי זה הוא מובן:

Exodus 16,1 “after the death of two of Aaron’s son when ‎they came (too) near to the Presence of Hashem and died (as a ‎result).” There is a disagreement between Rabbi Eliezer ‎and Rabbi Joshua concerning the precise meaning of our verse. ‎Rabbi Eliezer holds that these two sons of Aaron were guilty of ‎giving halachic rulings in the presence of their teachers, i.e. ‎pre-empting them. Rabbi Joshua holds that their sin consisted in ‎entering sacred precincts in a state of drunkenness. (Compare ‎‎Vayikra Rabbah 20,7 and 9 respectively)‎‏ ‏We need to ‎understand how Rabbi Eliezer deduced that the sons of Aaron ‎issued a halachic ruling without consulting their teachers ‎from the words: ‎בקרבתם לפני ה' וימותו‎. If the reason they died was ‎that they had not asked permission from Moses or Aaron to enter ‎the sacred grounds, why did the Torah omit mentioning the most ‎important reason for their death? Rabbi Joshua’s claim that they ‎were drunk is also apparently unsupported by the text.‎ In order to better understand the opinion that these sons of ‎Aaron were guilty of bypassing their teachers in not asking ‎permission to enter the holy precincts of the Tabernacle, we must ‎first understand why a sin described as failing to ask permission ‎from their teachers should carry the death penalty at the hands ‎of G’d. After all, they had not given an erroneous ruling, so that ‎their sin would seem to have been only “bad manners.”‎ We must understand that when G’d created the world He also ‎created boundaries between different domains both on earth and ‎in the celestial regions. Any angel that enters a domain that is not ‎his without express permission to do so, is immediately burned ‎up. The chain of the domains in the universe begins (top) with ‎the domain of the angels known as Seraphim, the domain ‎containing G’d’s throne. The next lower domain is the domain of ‎the angels known as chayot. The next lower level in the ‎celestial domains is that known as ophanim. Starting with ‎the next “lower” domain we enter the world of tzimtzum, ‎described in the Kabbalistic texts as the 10 emanations, ‎ספירות‎. If ‎any angel enters a domain above the level he has been assigned, ‎he simply disappears into nothingness.‎ There is a similar system of varying domains among the ‎Jewish people. G’d had first condensed His brilliance so that Moses ‎could bear it. Moses in turn had to condense it further for the ‎protection of his brother Aaron when he spoke to him. This ‎process continued with Aaron’s sons followed by the elders, ‎followed again by the prophets, and thence eventually comprised ‎all the Israelites. We know this on the authority of the Talmud in ‎‎Eyruvin 54 in the paragraph commencing with the words: ‎כיצד סדר משנה?‏‎, “what was the order in which the Torah was ‎taught to the Israelite people originally?” The problem with ‎Aaron’s sons was that they wanted to skip a rank to a higher level ‎than that which had been assigned to them. They had not ‎bothered to ask either Moses or Aaron who belonged to a higher ‎domain permission to do so. They simply “presented themselves” ‎before G’d without having obtained the credentials that would ‎have made them welcome. As a result they were removed from ‎earth. What happened to them could equally have happened to ‎any other Israelite on a lower level who had presumed to ‎‎“promote” himself without the blessing of his spiritual mentors. ‎The principle known in the Talmud as ‎המורה הלכה בפני רבו‎, ‎‎“teaching halachic rulings in the presence of one’s ‎teachers” i.e. trying to jumpstart closer relations to Hashem ‎without their mentors’ approval is a severe enough sin to warrant ‎the death penalty at the hands of G’d.‎ ‎ [When Pinchas, almost 40 years later did something, ‎which on the face of it appeared as similar, this was not only not ‎punishable but deserved reward as he was fully aware that he ‎risked his life by doing so, but he did not do so from a feeling of ‎superiority to his mentors but to save the lives of many ‎thousands of Israelites who were already becoming victims of a ‎plague that raged in the camp. (Numbers 25,6-8) ‎Ed.] After this tragic occurrence, the Torah, in order ‎to make this point clear once and for all, legislates that even the ‎High Priest Aaron, an intimate of G’d, allowed to pronounce the ‎holy name of G’d, should know that even he could not arbitrarily ‎choose when to invoke this intimacy and that he could enter the ‎holy of Holies in the Tabernacle only when invited to do so, or ‎when the ritual prescribed by the Torah for certain days in the ‎calendar made this an annual event. (Compare 15,2)‎

Kedushat Levi, Leviticus, Achrei Mot 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

קדושים תהיו כו' (ויקרא יט, ב). במדרש (ויק"ר כד) יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם. הנראה לי בזה וכבר האריכו הקדמונים בענין הזה, דהיינו במה שיכול האדם לגשת על עבודת הקודש איזה עבודה שהוא בלב הוי אומר זה תפלה, דהיינו במה שנותן נגד עיניו גדולת הבורא ברוך הוא אומר מה אני לבקש ולזעוק לפני המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הלא אני עפר רמה ותולעה מלא עונות ופשעים, ואחר כך חושב בעצמו מהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים באמת ובלב שלם וכן בכל יום ויום ילך ממדריגה למדריגה וישמע חכם ויוסיף לקח. וזהו דאיתא במסכת שבת (כא:) נר חנוכה בית שמאי אומרים כו', ובית הלל אומרים מוסיף והולך, פירוש לפי שבכל יום מהח' ימי חנוכה כאשר מקיים מצוה ומצוה גוררת מצוה, אזי מתדבק לעבודת הבורא ברוך הוא ובכל יום כאשר עושה עוד מצוה אזי מתדבק יותר להבורא ברוך הוא ונמצא אז רואה גודל שפלותו, כי כל מה שהוא קרוב יותר אל המלך אזי נראה יותר בעיניו גודל שפלותו ובזה יהיה יכול לבוא אל מדריגת אי"ן ולענוה יתירה. ובית הלל שהיו במדת ענוה ביותר על כן אמרו מוסיף והולך כנ"ל. וזה כוונת המדרש קדושים תהיו, יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם, דהיינו מחמת רוב קדושתכם אזי נתקדש שמי ביותר. וזהו קדושתי למעלה , דהיינו שנתקדש שמי מחמת קדושתכם. והנה מה טוב ומה נעים לכל איש הישראלי להתדבק במדת ענוה וכמאמר הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ואז יגרום שיתקדש שמו הגדול בזה על ידי אנשים אשר הם בוודאי חשובים ועושים מצות ומעשים טובים ואף על פי כן הם בעיניהם כאין נגד הבורא וזהו שנתגדל שמו ברבים. כן יתן לנו השם יתברך מדת ענוה ושאר מדת ישרות אמן:

Levitcus 19,2. “Be holy, etc.!” Vayikra Rabbah ‎‎24,9, considering the words: ‎כי קדוש אני‎, “for I am holy,” asks ‎whether it is possible that the Torah demands that we, the Jewish ‎people, are to be as holy as He is? The Midrash’s answer is ‎that, on the contrary, the words ‎כי קדוש אני‎, indicate that true ‎sanctity is something reserved for the Creator alone. However ‎holy we can become, His holiness will always be superior to ‎ours. Earlier commentators have already dealt with the ‎meaning of this verse at length, i.e. the question of how serving ‎the Lord can be performed by means of holiness, and they ‎concluded that this refers to serving the Lord with one’s heart. As ‎to precisely how this is to be done, we have learned in ‎‎Taanit 2 that prayer is the best means of serving the Lord ‎with one’s heart. The “prayer” meant by the Talmud there is not ‎that we address our requests to the Lord, but that we express ‎our awareness of His greatness and at the same time our ‎inadequacy to express with words what we really feel about Him. ‎By stating that compared to Him we are only dust and ashes, that ‎we are sullied by our sins, and that we accept the yoke of serving ‎Him as our Master, we can begin to gradually develop the level of ‎holiness that it is possible for any of His creatures to attain.‎ When Solomon in Proverbs 1,5 speaks of ‎ישמע חכם ויוסף לקח‎, a ‎wise man will hear and (each time) increase his learning, he ‎speaks of how continuous, and even more so, repetitive Torah ‎study will increase our level of spirituality, holiness.‎ In this connection our author refers to the well known ‎dispute about the proper procedure in lighting the ‎‎Chanukah candles. (Shabbat 21) The school of ‎Shammai held that we start with eight candles on the first night ‎and progressively light one candle less each evening. The school ‎of Hillel takes the opposite view, ruling that we light only one ‎candle on the first night but increase this by an additional candle ‎each night until on the last night we light eight candles. The ‎school of Hillel explains that the reason why they want to ‎increase the number of lights each night, is although the amount ‎of miracle oil has steadily declined, the appreciation of the miracle ‎increases with each night that we pronounce the blessing when ‎lighting the candles as an act of gratitude for G’d’s miracle at the ‎time. With increasing recognition of the miracle of Chanukah ‎there comes an increased awareness of our relationship to the ‎Creator, or expressed differently, ‎מצוה גוררת מצוה‎, “the ‎performance of one of G’d’s commandments brings in its wake ‎the desire to fulfill more of His commandments.” Recognition of ‎the greatness of G’d inevitably leads to an awareness of the ‎puniness of man when compared to Him. It is this awareness of ‎our own limitations that gradually brings us closer to ‎understanding and emulating the virtue of the ‎אין סוף‎, ultimate ‎form of humility. The school of Hillel, disciples of Hillel who was ‎world renowned for his personal modesty and humility, followed ‎their mentor when they formulated the concept of ‎מוסיף והולך‎, ‎that a spark of holiness feeds upon itself and makes ripples like a ‎pebble thrown on the surface of the water.‎ This idea is also reflected in the opening words of our portion ‎קדושים תהיו‎, “commence the process to become holy, as it is ‎continuous and feeds on itself.” An additional factor helping you ‎to progress along this route is ‎כי קדוש אני‎, “for I am holy,” i.e. ‎when you contemplate My holiness this will inspire you to ‎emulate My holiness to the extent that this is humanly possible. ‎In fact, G’d says that His own holiness will increase proportionate ‎to the amount of holiness to be found amongst His people on ‎earth. ‎[This is not a surprising statement, as in matters of ‎purity and impurity as well as in matters of holiness and ‎secularity we do not apply objective yardsticks but subjective, ‎relative ones. A good example is to be found in Leviticus 14,36 ‎where despite the fact that according to reason the furnishings in ‎the afflicted house would be ritually impure as the house is ‎impure, the inhabitants are allowed to remove them before the ‎arrival of the priest. Ed.] One of the most welcome phenomena on earth that G’d looks ‎upon with the greatest pleasure is the virtue of humility. This ‎thought is reflected in Proverbs 22,4 ‎עקב ענוה יראת ה'‏‎, “the natural ‎result of humility is fear of the Lord; the more people practice ‎humility the greater the holiness of G’d.” ‎[The virtue of humility is not only great but is most ‎difficult to acquire. First one must possess qualities that are the ‎result of building one’s character; once one does possess these ‎qualities which others boast about, one must go about one’s ‎business as if unaware of possessing such qualities. If Moses had ‎responded to the accusation of his sister Miriam (had he heard ‎them), he would have done so at the expense of his humility. ‎Ed.]‎‎‎ ‎

Kedushat Levi, Leviticus, Kedoshim 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

אמור אל הכהנים בני אהרן (ויקרא כא, א). הענין, כי יש ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה לכל אחד יש בחינות חיים וחס ושלום להיפך, כי בעולם העשיה אנו רואים שיש חיים וחס ושלום להיפך. וכמו כן בעולם היצירה שהוא הדיבור יש בחינה כשאדם מדבר דבר הבל זה נקרא היפך וכשאדם מדבר דבורים טובים בתורה ובמצות ובעבדות הבורא ברוך הוא זה הבחינה נקרא חיים. וזהו מרומז בפסוק (משלי יח, כא) החיים כו'. וזהו עיקר בעבדות ה' שישמור האדם בדיבורו. וכמו כן בעולם הבריאה שהוא המחשבה יש בחינות חיים כשאדם מחשב תמיד בעבודת ה' הבחינה הזאת נקרא חיים וחס ושלום להיפך כו'. ויש עולם למעלה מהם שהוא עולם היראה שהוא בטל במציאות שם יש גם כן בחינות חיים וחס ושלום להיפוך. והעיקר הוא הדיבור שישמור האדם עצמו בדיבורו, כי הכל תלוים בדבורים של אדם. וזהו הרמז אמור אל הכהנים כו' ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, כי הכל תלוים בדיבור ודו"ק:

Leviticus 21,1. “speak to the priests, the sons of ‎Aaron.” The subject here deals with four different (parts) ‎universes named ‎עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם ‏העשיה‎, respectively. In each of these “worlds” there is “life” and ‎G’d forbid, it’s opposite. We in our world of ‎עשיה‎, a domain ‎representing the physical material world after it had been ‎completed, experience both life and G’d forbid its opposite, death. ‎Similarly, we can visualize “life” and “death” in the ‎עולם היצירה‎, ‎which for want of a better term we will call the world of speech, ‎דבור‎, seeing that according to the Torah G’d had created it with ‎verbal directives. When man abuses the power of speech, uttering ‎vain things or lies, he is perceived of “killing” life in that domain. ‎When man employs the power of speech constructively, he is ‎considered as giving life to that domain. This condition is called ‎חיים‎, “life,” and has been alluded to by Solomon in Proverbs 18,21 ‎where he wrote: ‎חיים ומות ביד לשון‎, “life and death are within the ‎power of one’s tongue.” Abuse of the power of speech is the most ‎important element to guard against when serving the Lord. The ‎same rule applies to the world known as ‎עולם הבריאה‎, “the world ‎of creation,” i.e. a physically undeveloped world. This may be ‎described best as the world of thought, a world in which the ‎products of thought and mouth have not yet produced a finished ‎product. When man is constantly preoccupied in his heart and ‎mind how best to serve the Lord, he is considered alive, whereas ‎if, G’d forbid he is preoccupied with the opposite he is considered ‎as “dead.”‎ There is another world, on a higher plane than the three ‎we have already defined, the world of ‎יראה‎, awe, (referred to above ‎as ‎אצילות‎) this world is completely abstract when compared with ‎the other three worlds. Even in that world, however, the concepts ‎of “life” and “death” exist.‎ At any rate, the thing we have to concern ourselves with first ‎and foremost is the use we make of the power of speech G’d has ‎granted to us, the ability to communicate with our peers and to ‎convey our most intimate thoughts. The influence of this gift ‎cannot be overestimated, and that is why the Torah when ‎speaking to the priests, begins with ‎אמור אל הכהנים ואמרת להם ‏לנפש לא יטמא‎, “speak to the priests and say to them that the ‎priest must not defile himself on pain of death;” the meaning is ‎that the priest, through misuse of the power of speech, must not ‎commit a capital offence.‎

Kedushat Levi, Leviticus, Emor 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כב, ב). כי איתא בכתבי האריז"ל ואתה תדבר אל בני ישראל את שבתותי תשמורו כו'. (שמות לא, יג) ואיתא בטור, כי בשעת שעבוד מצרים היה משה רבינו עליו השלום מבקש מפרעה שיהיו ישראל נוחים יום אחד בשבוע מעבודה ובחר את יום השבת ובשעה שנצטווינו על השבת אזי שמח משה במתנת חלקו, כי הוא מקודם הציווי עלה במחשבתו שזה יום מנוחה. וזה פירוש ואתה תדבר, כי אתה מקודם צוית לנוח בשבת. וזהו את שבתותי תשמורו, שיהיו ישראל נוחים בשבת לא בשביל מנוחת עבודתם, רק מחמת שצוה השם יתברך לשבות בשבת. וזהו ושבתה הארץ שבת לה', כי דרך העולם לחרוש שדה שנה אחד ולהניח בור שנה ב' כדי שיהיה יפה להוציא הזרע. על זה בא מאמר השם יתברך ושבתה הארץ שבת לה', שבשנת השמטה שישבות הארץ לא תהיה השביתה מחמת טובות הארץ, רק שבת לה' מחמת צווי השם יתברך:

Leviticus 25,2. “the land shall rest, a ‘Sabbath’ for the ‎Lord.” In order to understand the meaning of the line “the ‎land will rest for G’d,” we must refer to Exodus 31,13 ‎ואתה דבר אל ‏בני ישראל ....את שבתותי תשמורו‎ “as for you, tell the Children of ‎Israel to observe My Sabbath days, etc.‎‏"‏‎ According to the ‎writings of the Ari z’al, in the Tur, 242 on hilchot ‎Shabbat we find the following: [not in my edition, ‎Ed.] “while in Egypt, Moses argued with Pharaoh, ‎suggesting that if he wanted to increase the productivity of the ‎Jewish slaves he should allow them one day of rest each week, this ‎day to be the Sabbath.” [It is not clear if Pharaoh accepted ‎the suggestion. Ed.]‎ When the Torah commanded the Jewish people to rest on the ‎Sabbath, Moses felt happy for having been the one who had ‎already suggested this while he was in Egypt. He considered ‎himself as having had a share in this legislation. [Probably ‎this is meant when we say in our Sabbath prayers in the morning ‎ישמח משה במתנת חלקו‎, “Moses may rejoice having received his ‎share (of the Sabbath).”Ed.]‎ This is the reason why the Torah writes: ‎אתה דבר...את שבתתתי ‏תשמרו‎, “you tell the Children of Israel you are to observe My ‎Sabbath days.” The Jewish people were to appreciate that the ‎Sabbath rest, even though they may have enjoyed it in Egypt, ‎was not to be a physical rest from the labours of the week, but ‎was something decreed by G’d, to bring them closer to Him. ‎Seeing that it had been Moses who was responsible for their relief ‎on that day in Egypt, it had to be he who told them that the ‎Sabbath now assumed an entirely different dimension.‎ A similar, non-terrestrial dimension also underlies the ‎legislation of the sh’mittah year introduced in our chapter. ‎The land does not have to rest for reasons of being “tired.” The ‎land which had served man during the preceding six years, having ‎been at man’s disposal, will take out a year and revert to being at ‎G’d’s disposal, so to speak.‎

Kedushat Levi, Leviticus, Behar 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמורו ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג). ולכאורה נראה בכאן יתר לשון, ומהראוי היה לכתוב אם תשמורו את מצותי ונתתי כו'. אבל הנראה בזה, דאיתא בגמרא (קידושין מ.) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה, דהיינו במה שהאדם חושב ומקבל עליו במחשבה לעשות איזה מצוה אזי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, דהיינו כאלו עשאה מיד. וכל שכן כשאדם עושה איזה מצוה באמת בלי שום פניה אזי יכול להיות שיבוא אל מדריגה הגדולה לעשות עוד מצוה ואם עשה עוד מצוה אחת אזי יבוא למדריגה יותר גדולה. ולפי זה נקרא הצדיק בבחינת מהלך לפי שהולך ממדריגה למדריגה. וזהו מצוה גוררת מצוה. ועל פי זה נוכל לבאר מאמר חכמינו ז"ל (נדה עג.) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח וכו'. פירוש, זה קאי על הצדיק. ועל זה אמר כל השונה הלכות, דהיינו שישנה בכל יום. הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדריגה יותר גדולה. אז מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וזהו אם בחקותי תלכו, דהיינו אם תדבקו בחקותי אזי תהיה בבחינת מהלך. ואת מצותי תשמורו, לשון שמר את הדבר (בראשית לז, יא) דהיינו עוד אני אומר באם שתשמורו את מצותי. כלומר, באם שתחשבו לעשות מצותי אף על פי שאין אתם עושים עדיין אזי ועשיתם אותם. פירוש, שתחשב בעיני כאלו עשיתם אותם לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וזהו ועשיתם אותם:

Leviticus 26,3. “if you will walk in My statutes and ‎observe My commandments and carry them out.” At first ‎glance there appears to be unnecessary verbiage in this verse. We ‎would have expected the Torah to write simply: ‎אם תשמרו את ‏מצותי ונתתי גשמיכם בעתו‎, “if you will observe My commandments I ‎will provide your rainfall at the appropriate time.” However, the ‎reason for the additional words may be understood when we recall ‎that the Talmud in Kiddushin 40 states that G’d will ‎account a good intention as if it were a good deed, i.e. that the ‎good intention is already accounted as fulfillment of a ‎commandment. In other words, the good intention is accounted ‎as if it had already been translated into action, so that if through ‎an accident beyond one’s control actual performance of the good ‎intention was prevented, one is still given credit for it.‎Leviticus 26,3. “if you will walk in My statutes and ‎observe My commandments and carry them out.” At first ‎glance there appears to be unnecessary verbiage in this verse. We ‎would have expected the Torah to write simply: ‎אם תשמרו את ‏מצותי ונתתי גשמיכם בעתו‎, “if you will observe My commandments I ‎will provide your rainfall at the appropriate time.” However, the ‎reason for the additional words may be understood when we recall ‎that the Talmud in Kiddushin 40 states that G’d will ‎account a good intention as if it were a good deed, i.e. that the ‎good intention is already accounted as fulfillment of a ‎commandment. In other words, the good intention is accounted ‎as if it had already been translated into action, so that if through ‎an accident beyond one’s control actual performance of the good ‎intention was prevented, one is still given credit for it.‎ From this it follows that when one performs a good deed ‎‎(commandment) truly without any ulterior motive this may ‎result in such a person being transported to a higher spiritual ‎level than the one he had been on prior to performance of that ‎commandment. As a result of such a spiritual “promotion,” one ‎will be granted the opportunity to fulfill still other ‎commandments. The process will continue as a self-fulfilling ‎prophecy. This is what the sages had in mind when they said that ‎the reward of fulfilling a commandment is another ‎commandment. (Avot 4,2) It is also the meaning of ‎מצוה ‏גוררת מצוה‎, “performance of one commandment drags an ‎additional commandment in its wake.” (ibid.) Keeping this in ‎mind we can also understand the meaning of the line in ‎‎Niddah 73 quoted in the name of Tanna de bey Eliyahu ‎that every person who makes it a rule to study at least one ‎‎halachah daily, is assured that he will have a share in the ‎world to come. The meaning is that that individual will progress ‎daily ever closer to his ultimate objective of the world to come as ‎he has not been deflected from his path. This is the meaning of ‎the verse from Scripture quoted by the author of this saying, i.e. ‎Chabakuk 3,6 ‎הליכות עולם לו‎, “he will make steady progress ‎towards another, eternal life.”‎ The words: ‎אם בחקותי תלכו‎, mean that “if you cleave to My ‎statutes,” you will be considered as “walking” on the right path, ‎תלכו‎. The words: ‎ואת מצותי תשמרו‎, refer to your planning, ‎thinking of, performing My commandments, even if you have not ‎succeeded for some reason to carry out your good intention, I will ‎consider it as if you had done it, i.e. ‎ועשיתם אותם‎. When ‎understood in this manner, none of the words in our verse are ‎superfluous or repetitious.‎

Kedushat Levi, Leviticus, Bechukotai 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

שאו את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם כו' ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א, ב-יח). ופירש רש''י ז"ל ויתלדו, הביאו ספר יחוסיהם. ולי נראה לפרש כפשוטו ויתילדו, לשון לידה. כי ידוע הוא שאומות העולם מתיחסים אחר אמם ולכן נקראו לאומים. מה שאין כן אומה הישראלית אחר שקבלו התורה ועשו את המשכן וכליו זכו להתיחס אחר משפחות אביהם כנודע סוד הדבר. וזהו ויתילדו, נולד להם דבר חדש. וזהו למשפחותם לבית אבותם, שיתיחסו אחר משפחות אביהם. וזהו שאו את ראש בני ישראל, שאו מלשון התנשאות והרמה. למשפחותם לבית אבותם, היינו שזכו אחר קבלת התורה ועשיות המשכן וכליו להתיחס אחר אביהם:

Numbers ‎1,2. “take a census of the whole community of ‎the Children of Israel by their families according to their ‎ancestral houses, etc;” Deuteronomy 1,18. ‎‏ ‏‎“and on the ‎first day of the second month they convoked the whole ‎community who were registered by families and their ‎ancestral houses;” According to Rashi the word ‎ויתילדו‎ means that each male brought a document confirming his ‎birth date and the name of his father. Personally, I am inclined ‎to accept the word ‎ויתילדו‎ at face value, a word derived from ‎לידה‎, ‎‎“birth,” and that the Torah emphasizes the difference between ‎how gentiles identify themselves and how Israelites identify ‎themselves. Gentiles identify themselves only according to their ‎mothers, as one can never be certain who the father is, seeing ‎that gentiles do not observe the rules of marital fidelity, and even ‎when they do, they engage in extra marital relationships that ‎produce children. The Torah’s emphasis on the Israelites being ‎able to identify themselves according to their “families” as ‎meaning according to their “father’s houses,” is one of the ‎greatest compliments the Torah could pay the Jewish people. The ‎very commandment to arrange a census being addressed to the ‎‎“heads” of the Children of Israel, i.e. their male family heads, ‎shows that after having constructed G’d’s residence on earth, the ‎Tabernacle, they were now allowed to conduct the census based ‎on paternity rather than on maternity.‎

Kedushat Levi, Numbers, Bamidbar 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' כו' (במדבר ה, כא). ויש לדקדק על לשון יתן ה' אותך, הלא מאתו יתברך לא תצא הרעה. ונראה, דהנה יש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים ואינו נתקדש שמו יתברך הגדול על ידם, ויש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים ובזה נתקדש שמו הגדול. ונמצא זה הדין הוא חסד להם שהם נעשים כלים לקדושת שמו יתברך. וזהו חסד להם, כי אפשר יהיה עליה לנפשם בזה. וזהו הרמז (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ובאמת יד הגדולה רומז תמיד על מדת החסד ומה חסד היה כאן. ועל זה מפרש הפסוק (שם) וייראו העם את ה' ונמצא היו הם כלים שיתקדש שמו הגדול. וזהו החסד שעשה עמהם. וזהו הרמז כאן יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך כו'. וזהו הוא לה חסד שעל ידה נתקדש שמו הגדול לירא מלפניו. וזהו הרמז יתן ה' כנ"ל זה שעל ידה יתקדש שמו הגדול זה הוא לה חסד זה יתן ה':

Numbers 5,21. “may the Lord make you a curse ‎and an imprecation among your people, as the Lord causes ‎your thigh to sag, etc.;” We need to pay close attention ‎to the word ‎יתן‎ which normally means “he will give,” or “may he ‎give,” being used here when introducing a curse. Moreover, the ‎line ‎יתן ה' אותך לאלה‎, “may Hashem make you a curse, etc.,” ‎seems to contradict a fundamental principle in Judaism that ‎nothing negative ever originates from Hashem, and here ‎the priest appears to invoke precisely this! We may have to look at the following in order to understand ‎what is written here. When G’d exacts judgment from sinners this ‎may take two forms. 1) By doing so, He at the same time ‎sanctifies His holy name. 2) He is not concerned with sanctifying ‎His holy name through the manner in which he executes this ‎judgment. When G’d’s name becomes sanctified while He exacts ‎retribution from the sinner, this is an act of Kindness on His part, ‎as the victim of the judgment exacted simultaneously became the ‎instrument through which G’d’s name was sanctified. The ‎victim’s soul experiences a spiritual elevation as a result of having ‎been instrumental in sanctifying G’d’s name. We find an allusion to this in Exodus 14,31 where the Torah ‎writes: ‎וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים‎, “Israel saw the ‎great hand of the Lord that He brought to bear on Egypt, etc.;” ‎the expression ‎יד הגדולה‎, always is an allusion to G’d’s attribute of ‎loving kindness. If you were to ask how we can possibly see G’d’s ‎‎“kindness” when He is busy drowning the mighty armies of the ‎Egyptians, the answer appears immediately afterwards where the ‎Torah describes that as a result of witnessing G’d’s great hand the ‎Israelites were in awe of G’d as never before, i.e. ‎וייראו העם את ה' ‏ויאמינו בה' ובמשה עבדו‎, so that “they feared the Lord and believed ‎in Him as well as in His servant Moses.” Some of the “credit” for ‎the Jewish people’s faith could be attributed to the Egyptians in ‎their role as G’d’s victims, which resulted in His name being ‎sanctified. G’d’s intervention in the affairs of the Sotah, and ‎her jealous husband similarly is bound to result in the people ‎observing the results having greater respect for G’d and His ‎name.‎

Kedushat Levi, Numbers, Nasso 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

נראה לבאר מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין שהחיינו ועל מצות ספירת העומר אין מברכין שהחיינו. דהנה איתא בכתבי האריז"ל על פסוק (שמות ג, יב) תעבדון את אלהים על ההר הזה, דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע. וזהו פירוש הפסוק תעבדון את האלהים, פירוש תעבדו נו"ן עד כאן לשונו. ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה:

We need to explain why out of all the mitzvos of the 613 mitzvos , why there is no Shehechianu blessing on the mitzveh of counting the omer. There is in the writing of the Ariz"l regarding the verse (Shemos 3:12) "You will serve G-d upon this mountain", it is known that when Israel was in Egypt, they were sunken in 49 levels of impurity and The Blessed Holy One, in His Great mercy and kindness, redeemed them from Egypt in order to bring them close, under the wings of The Holy Presence. Because of this, they were required to count 7 cleanings. Without counting the 7 cleanings, it would not be feasible to bring them close under the wings of The Holy Presence, as is known. And the explanation of the verse "You shall serve G-d", is that you will perform the 50 [countings] verbally. We find that there is a constant desire for the counting to be complete and for the closeness to be achieved. There is a constant desire to complete the days of counting. If it was feasible to complete the days of counting in one moment and immediately begin the closeness [with The Holy Presence], how good and pleasant it would be. We therefore find that it is not appropriate to say the blessing of Shehechianu on this [counting due to the desire for the counting to be over with so that we can be close with The Holy Presence].

Kedushat Levi, Numbers, For the Sefira 1 · Sefaria Community Translation

בהעלותך את הנרות כו' (במדבר ח, ב). כי יש לפעמים צדיק נופל ממדריגתו, כי השם יתברך חפץ חסד וכל הנצוצין שנפלו בעמקי הקליפות רצונו יתברך שיתעלו ויעבדו את הבורא. והנראה כשהצדיק נופל אז הוא כמעט במקום הנצוצין ובודאי הצדיק כבר נקשר קשר אמיץ בשורש העליון וחוזר ביתר שאת ויתר עז ומחמת זה הנצוצין גם כן פונים לשרשם ונתעלים. וזהו שאמר הכתוב בהעלותך את הנרות, היינו בהעלותך הניצוצין. אל פני המנורה, לשון פנה כאשר יפנו הניצוצין אל המנורה שזו היא השכינה שורש העליון אזי יתעלו כולם ויאירו שבעת הנרות:

Numbers 7,2. ‎בהעלותך את הנרות‎, “when you are about to ‎kindle the lights, etc.;” it happens on occasion that a ‎‎tzaddik has fallen from his spiritual level. Seeing that G’d is ‎the essence of loving kindness He wishes for the “sparks” from ‎the Shechinah that have at different times fallen into our ‎domain of the ‎קליפות‎, “the peels,” i.e. ritually impure parts of the ‎globe to facilitate their rehabilitation and return to their habitat. ‎He uses the proximity of the “fallen” tzaddik, who is still ‎firmly attached to his holy roots and therefore will make ‎strenuous efforts at doing penance, to be the means by which ‎this will be brought about. Our verse is an allegorical description of such an event. The ‎נרות‎, “lights,” referred to, are the fallen sparks which are facing ‎the menorah, the source of their light before they had fallen ‎off the Shechina, when the penitent sinner kindles the ‎‎menorah he will also include the “penitent sparks” who use ‎this opportunity to restore the Shechinah to its former ‎glory when all of its seven lights were burning.‎ ‎

Kedushat Levi, Numbers, Beha'alotcha 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

שלח לך אנשים (במדבר יג, ב). הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא:) לא ברא הקדוש ברוך הואכו', ואז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים. אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם. וזהו הרמז שלח, לשון הפשטה מלשון וישלחו ויפשיטו תרגום אונקלוס ואשלחו:

Numbers 13,2. “send out men for your own ‎satisfaction.” We have a rule that when an Israelite ‎arrives at a place where he serves the Lord, all the ”sparks” (that ‎had fallen to earth from the Shechinah on account of some ‎misdemeanour) that are scattered around him, feel ashamed in ‎the presence of such people. [The expression ‎ניצוצות‎, ‎sparks, occurs both as something material, though not tangible, ‎in the writings of Maimonides for instance, examples hilchot ‎Shabbat 28/25 and hilchot tefillin 4,18, whereas in ‎‎Yalkut Shimoni, i.e. midrashic exegesis, it occurs as more ‎esoteric, though not as applicable to purely spiritual beings as in ‎‎kabbalah. Up until this point, our author always used the ‎term for spiritual concepts such as “fallen angels.” At this point I ‎am not quite sure how to understand his reference to it. ‎Ed.] In the Talmud Shabbat 31 we read that G’d created the ‎universe only in order that His creatures be in awe of Him. ‎‎(opinion of Rabbi Yehudah) The scriptural “proof” for this ‎opinion quoted is Kohelet 3,14 ‎והאלוקים עשה שייראו מלפניו‎, ‎‎“and G’d has acted so that [man] should stand in awe of Him.” ‎Accordingly, it appears that the author understands the word ‎ניצוצות‎ here as negative forces that obstruct man in his quest to ‎fulfill the Creator’s commandments. When these negative forces ‎‎(commonly called Satan) observe how man goes out of his way to ‎fulfill G’d’s commandments, they become ashamed, and while in ‎that state man can easily overcome their feeble efforts to distract ‎him from serving G’d. (and, according to our author elevate these ‎negative forces to a higher spiritual level in the process of his ‎worshipping Gd.) There is, however, a limitation to the statement ‎expressed in the rule expressed at the beginning of our exegesis, ‎and this is that the rule that the person wishing to worship G’d ‎can overcome external obstacles is based on the premise that he ‎himself has freed himself of subjective, sensually influenced ‎considerations when setting out to perform one of G’d’s ‎commandments.‎ The choice of the words ‎שלח‎, at the beginning of our portion ‎is reminiscent of Genesis 37:32 where Onkelos translates the word ‎וישלחו‎, commonly translated as: “they sent,” as ‎ושלחו‎, “they ‎stripped” [Joseph of his striped coat, the personification of ‎his earthly aspirations. Ed.]

Kedushat Levi, Numbers, Sh'lach 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם וכו' (במדבר טז, א). הנה הרמב"ן הקדוש כתב מחמת שהמרגלים ידעו שזה הדור לא יכנסו לארץ ישראל מחמת זה נתקלקל קצת האהבה אשר היה לישראל אל משה וזה גרם שחלקו והרהרו אחר משה ולכך נסמכו הפרשיות עד כאן תוכן דבריו. הענין, כי הנה היה דור המדבר ודור שנכנסו לארץ ישראל. והנה דור המדבר, הלשון מדבר הוא דיבור שפעלו הכל בדיבור, כי יש צדיקים אשר הם פועלים הכל בדיבור ואין צריכין לשום עשיה. ודור שנכנסו לארץ ישראל, מרומז על העשיה שהיו צריכין לעשות איזה פעולה ולכך יהושע כאשר נלחם עם ל"א מלכים היה צריך לעשות איזה מעשה עם הכידון והאורב אבל משה שהיה בדור המדבר לא היה צריך לעשות שום פעולה, רק פעל הכל בדיבור. וזה שכבש יהושע את יריחו הכל בדיבור עלינו לשבח כמבואר בדברי רבותינו ז"ל (ירושלמי מו"ק ב, ד) הוא מחמת שיריחו כבש בשבת. ומבואר בכתבי האר"י ז"ל שהשכל שיש להרב בחול יש לתלמיד בשבת, והיה בו אז השכל שהיה למשה בחול ומשה פעל הכל בדיבור ובזה הבחינה כבש יהושע יריחו בשבת על ידי הדיבור אבל בעי ושאר מלחמות היה צריך לפעולה. והנה תורת משה הוא כנגד הדיבור שפעל הכל אצל השם יתברך עם הדיבור, אבל יש לה התלבשות על ידי המדות גם בעולם העשיה כמאמר הכתוב (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון. והנה קרח כשראה שאותו הדור לא יכנסו לארץ ישראל לא היה מאמין בזה שתורת משה יש לה התלבשות גם בעולם העשיה. וזה שפרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה ותפתח הארץ את פיה, הארץ הוא העולם העשיה להראות שגם בעולם העשיה יש לה התלבשות תורת משה. וזהו הרמז בן יצהר, לשון בהירות. בן קהת, לשון אחדות על שם הפסוק (בראשית מט, י)ולו יקהת עמים. בן לוי, לשון התחברות עיין שם. והפעם ילוה אישי, לרמז שקרח לא היה מאמין רק בעולם הדיבור שיש לו שלשה בחינות אלו ולא היה מאמין שגם בעולם העשיה יש התלבשות אבל באמת שגם בעולם עשיה יש התלבשות כמאמר הכתוב אני ראשון ואני אחרון:

Numbers 15,1. “Korach, son of Yitzhar, son of Kehat, son of ‎Levi, and Datan and Aviram took, etc;” [At ‎this point there appears to me to be a major error in our editions ‎when the author claims that Nachmanides wrote that the spies ‎had been aware that the Israelites would not enter the Holy Land. ‎According to my understanding of Nachmanides on 15,1 he refers ‎to the people having been aware of this decree, seeing that the ‎spies were dead already. Ed.] Nachmanides writes ‎that seeing that the (spies) people knew that the members of ‎their generation would not enter the Holy Land, the Israelites’ ‎love of Moses had already been undermined so that the people ‎would be more receptive to criticism of him. This is also the ‎reason why this episode was written in the Torah immediately ‎following the story of the spies. There had been several instances ‎since the sin of the golden calf when many people had died ‎without Moses having been able to prevent this, so that Korach ‎felt that an attempt at insurrection could meet with broad ‎support.‎ Basically speaking, the generation of the Israelites who had ‎left Egypt as adults was of a spiritual level that enabled them to ‎perform the commandments by merely using their power of ‎speech, i.e. prayer alone. The next generation was of a lower ‎spiritual level, requiring action in addition to prayer.‎ ‎[Presumably the difference of the spiritual level of ‎these two generations was due to the older generation having ‎been addressed by G’d directly at the revelation on Mount Sinai. ‎Ed.] The author cites as proof of this distinction the fact ‎that Joshua when battling the 31 kings of the land of Canaan, had ‎to perform some action with the javelin signaling to the ambush ‎‎(Joshua 8,19) in order to secure victory. Moses, on the other ‎hand, did not have to perform such actions, but accomplished his ‎task by utterances emanating from his mouth alone. If you were ‎to argue that Joshua conquered Jericho relying only on ‎דבור‎, the ‎power of speech, as pointed out in the Jerusalem Talmud Moed ‎katan chapter 2 halachah 4, the reason for this was that ‎Jericho was captured on the Sabbath, and the Ari’zal has ‎pointed out already that the intellectual capacity of the Rabbi on ‎a weekday is attained by his disciple on the Sabbath. Similarly, the ‎relationship between Moses’ intellectual capacity and that of ‎Joshua was like that of the teacher compared to the student. ‎Moses had been able to accomplish everything he set out to do by ‎relying exclusively on the power of the word. [Perhaps ‎Moses’ failing to speak to the rock when commanded to and ‎striking it instead, represented this desecration of G’d’s name in ‎public that G’d accused both him and Aaron of. Ed.]‎ Both at Ai as well as during subsequent battles, Joshua had to ‎employ other parts of his body in addition to the power of ‎speech.‎ The Torah Moses presented to the Jewish people reflected the ‎power of the word used by G’d when He created the universe; ‎however, in common with other forms of energy emanating from ‎G’d’s essence which had to be “screened” in order that their ‎impact would not prove harmful instead of beneficial, even in our ‎world of the ‎עשיה‎, where matter appears as if it is “real,” this is so ‎only because what we see with our three-dimensionally oriented ‎eyes has already undergone such a process of being screened ‎before we see it. According to our author this has been alluded to ‎when the prophet Isaiah 44,6 quoted G’d saying: ‎אני ראשון ואני ‏אחרון‎, “I am no different at the end from the way I was at the ‎beginning.” [The usual translation, is, of course: “I am first and I ‎am last,” but I changed it to fit the author’s interpretation. Ed.]‎ G’d meant that if He employed “screens” to protect us from ‎His outpouring of Divine energy at the beginning of creation, He ‎did the same when He came to the final stage of His creative ‎activity, i.e. earth and man. The form that these “screens” take in ‎our material world is the attributes through which we try to ‎understand the nature of the Creator, His ‎מידות‎. When Korach ‎had realized that the generation of which he was a part would not ‎be granted residence in the land of Canaan, he no longer accepted ‎Moses’ Torah as something to be understood as having been ‎‎“screened” by G’d before He entrusted it to us in the format that ‎we are familiar with. When G’d punished Korach by making ‎the earth open its “mouth” to swallow him and his followers ‎alive, He actually paid him back ‎מידה כנגד מידה‎, “tit for tat,” seeing ‎that Korach had refused to believe that the earth as we see it is ‎not the “real thing;” he was taught at the last moment of his life ‎how wrong he had been, and that the earth had hidden ‎dimensions he had never dreamed of. This has all been hinted ‎at when the Torah listed as Korach’s antecedents, i.e. Yitzhar-‎alluding to brightness, light, Kehat- and Levi. The word ‎יקהת‎ ‎alludes to “unity” as we know from Genesis 49,10 where Yaakov ‎blessed Yehudah by saying that the other tribes would rally ‎around him. The word ‎לוי‎ derived from ‎ילוה‎, when his mother ‎Leah, at his birth, expressed her hope that this son would be the ‎cause of her husband spending more time with her; (Genesis ‎‎29,34) When looking at the three names together, they suggest ‎that Korach only believed in the world of the power of speech, ‎the world that we know as the three-dimensional world, and ‎could not believe that behind what we see with our physical eyes ‎there is hidden another dimension, one which makes it far easier ‎to relate to the home of the Creator and the army of angels with ‎whom He has surrounded Himself. [some of these words ‎are mine. When someone insists on believing that the world we ‎see is all there is in the universe, so that physical death is the end ‎of all life, he has made the beginning of life equally irrelevant. ‎Ed.]‎ The words of Isaiah 44,6 are therefore most important if we ‎wish to understand G’d’s actions in creating different sections in ‎His universe.‎

Kedushat Levi, Numbers, Korach 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (במדבר יט, ב). הכלל, כי טעמי התורה והמצות הם נעלמים מכל האדם, רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז זאת חוקת התורה, כל התורה והמצות הם חקים אצלינו, כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצות, רק עיקר קיום התורה והמצות יהיה מחמת צוה ה' לאמר, מחמת צווי ה' עלינו לעשות אנו מחויבים לעשותם ולקיימם. ובזה יבואר מה שצוה לעשות פרה לטהר מטומאת מת, כי הכלל הנשמה והחיות אשר באדם אשר הנשמה והחיות נחצב מתחת כסא הכבוד רוצה תמיד לעבוד את הבורא ברוך הוא בלי הפסק רגע אחד, רק הגוף אשר באדם אינו מניח ויש מלחמה תמיד בין הנשמה והחיות עם הגוף והאדם הזוכה מנצח את הגוף לעשות כרצון הנשמה. ולמה זה הגוף אינו רוצה לקיים התורה והמצות מפני שאין משיג טעמי התורה והמצות, כי אם היה יודע טעמי התורה והמצות היה הגוף גם כן רוצה לקיים המצות, רק שאינו יודע טעמי התורה והנשמה נחצבת מתחת כסא הכבוד ומשיגה טעמי תורה והמצות לכך רוצה תמיד לעשותם ולקיים בלי שום הפסק רגע. ואדם הזוכה מגבר הנשמה על הגוף לעשות ולקיים התורה והמצות, ולכך אדם המת שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו מטמא הגוף. ולכך קברי הצדיקים אינם מטמאים, כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים עד שהגוף גם כן רוצה בקיום התורה והמצות ולכך גם הגופים שלהם אינם מטמאים. וזהו הרמז זאת חוקת התורה, מחמת שהתורה הוא חוק שאינו גלוי טעם התורה אין הגוף רוצה לקיים התורה ואז הגוף מטמא אחר מותו כנ"ל. ולכך צוה השם יתברך לעשות פרה לטהר מטומאת הגוף לבד שהוא מטמא במותו ודו"ק:

Numbers 19,2. “This is the statute of the Torah which ‎the Lord had commanded, saying;” We subscribe to ‎the rule that G’d did not reveal to us the innermost reasons for ‎the individual commandments of the Torah. Nonetheless, by ‎giving the Torah to us He also encouraged us to try and ‎understand as much as we could, as the better we understand the ‎meaning of the commandments the greater the love with which ‎we perform them. By introducing this portion with the words: ‎זאת חקת התורה‎, G’d hinted that we must remember that basically ‎the entire Torah consists of a string of commandments and that ‎all that has been revealed to us is what is needed to enable us to ‎perform these commandments in the proper manner. One reason ‎why the rationale for the commandments has not been revealed is ‎to ensure that we observe them because G’d has so commanded ‎us and not because we agree with G’d’s reasons. This principle enables us to understand that the ashes of ‎the red heifer have been chosen to be the vehicle whereby we can ‎cleanse ourselves ritually after having become contaminated in ‎one way or another through contact with a dead human body. ‎We have to remember also, that, due to the origin of our souls ‎being immediately below G’d’s throne in heaven, the soul is ‎naturally anxious to carry out all of G’d’s desires. The body, being ‎a product of the earth, opposes the urgings of the soul as a ‎matter of principle. Whenever we succeed in defeating the ‎opposition of our bodies to perform G’d’s commandments we ‎accumulate merits for ourselves.‎ The reason why the body opposes performance of the Torah’s ‎commandments is simply that it cannot fathom the reason for ‎these commandments. Had the body known the reasons for the ‎commandments it would certainly have cooperated with the soul ‎every step of the way.‎ In view of the above, when a person dies and his soul has ‎departed on its way to rejoin its Maker in the celestial regions, the ‎body has been bereft of every spiritual stimulus and becomes ‎ritually contaminated. This is also the reason why, according to ‎our sages, the bodies of the righteous do not confer ritual ‎impurity on people who contact them, as these bodies have ‎become refined already while the souls inhabited them, so that ‎they had become willing partners in performing the ‎commandments of the Torah. An allusion to this is contained in ‎the words: ‎זאת חקת התורה‎, i.e. “on account of the Torah being a ‎statute containing laws whose meaning has not been revealed, as ‎a result of which most bodies refused to cooperate with their ‎souls, these bodies are now ‘punished’ by becoming a source of ‎ritual contamination for people that come in contact with them.‎

Kedushat Levi, Numbers, Chukat 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויגר מואב מפני העם מאד ויקץ מואב מפני בני ישראל (במדבר כב, ג). נראה במאי דדייק הכתוב מקודם העם ואחר כך בני ישראל, דידוע במדרש (שמו"ר מד) ובזוהר הקדוש דעם הוא ערב רב. וזהו ויגר מואב מפני העם מאד, מחמת העם ערב רב פחד שראה שכל מקום שישראל שוכנים מתגיירים להם גרים כמו ערב רב שנתגיירו לישראל, גלל כן פחד שיבואו בני ישראל לגבולו אולי יתגיירו מאומתו גם כן להם. ושלא תאמר מאי איכפת להו, לזה אמר הכתוב ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיה שונא מאוד לישראל:

Numbers 22,3. “Moab was greatly afraid of the people ‎because they were so numerous; Moab greatly dreaded the ‎Children of Israel.” Judging by the fact that the Torah ‎distinguishes the feelings of the Moabites vis a vis ‎העם‎, the ‎‎“people,” and subsequently vis a vis the ‎בני ישראל‎, “the ‎Children of Israel”, we are entitled to assume that the term ‎העם‎ ‎refers to the fellow travelers, the mixed multitude that had ‎attached themselves to the Israelites at the time of the Exodus. ‎‎(Compare Sh’mot Rabbah 42,6)‎ According to the Zohar, the fear of the Moabites was ‎due to their having noticed that wherever the Israelites ‎encamped (40th year near the Jordan river) many gentiles would ‎join them and convert to Judaism, so that the word ‎העם‎, here ‎does not refer to the mixed multitude that had joined the ‎Israelites already at the Exodus. [I have not found this ‎‎Zohar, Ed.] Balak or his people were afraid that if ‎the Israelites were to encamp near them, many Moabites would ‎convert to Judaism and join them. [The legislation that ‎Moabites were not allowed to convert (Deuteronomy 23,4) had ‎not yet been made public. Ed.] The next line describing ‎the mental state of the Moabites as being one of dread of the ‎Israelites, explains that whereas normally, Balak could not have ‎cared less, here the fact that the Moabites were in such dread of ‎the Israelites caused him to fear wholesale defection among his ‎people to the Israelites as a real possibility. Balak was a great anti-‎Semite.‎

Kedushat Levi, Numbers, Balak 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי ( במדבר כד, יא). וקודם נבאר הפסוק (איכה א, ח) חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה. הכלל, כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר (יחזקאל כ, לח) הפושעים ומורדים אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים, ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה. וזהו לנידה היתה, כי לנידה יש טהרה במקוה מה שאין בכל הטומאות, דהיינו שרץ ושאר טומאות שאין להטומאה עצמה טהרה במקוה אבל נדה שהיא עצמה הטומאה ויש לה טהרה במקוה. והנה יש דם נדה ודם לידה שהיא טהורה, כי הכלל השם יתברך משפיע תמיד חסד על ישראל ואף על פי שלפעמים בתחלה נראה שאינו חסד אבל באמת לסוף כשיגמור הדבר ההוא טוב הוא. והנה דם נדה תחלה הוא טמא, כי תחלה נראה הדבר לא טוב. והלידה, דהיינו שנגמר הדבר אז הדם טהור, כי כשיגמור נראה שהוא טוב. וזהו הרמז פנחס בן אלעזר השיב את חמתי, דהיינו שהראה דמה שבתחילה הוא מה שבסוף הכל חסד:

Numbers 25,11. Pinchas, son of Eleazar son of Aaron the ‎priest has turned back My wrath.” Before elaborating ‎on this verse we need to explain a verse in Lamentations 111,8: ‎חטא חטא ירושלים על כן לנדה היתה‎, “Jerusalem has become guilty of ‎a sin; this is why she has become a wanderer (homeless).” We ‎have a rule that if someone commits a transgression of G’d’s law ‎due to his natural urges having proved too strong for him to ‎resist them, he is not subject to the same penalty as someone ‎who has committed the same transgression in order to anger G’d. ‎Concerning this distinction between penalties for the same ‎transgression the prophet Ezekiel 20,38 speaks when he says: ‎וברותי מכם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם....ואל אדמת ישראל לא ‏יבוא וידעתם כי אני ה'‏‎ “I will separate from you those who rebel and ‎those who transgress against Me; but to the soil of Israel none ‎shall come. Then shall you know that I am the Lord.” The ‎prophet makes clear that sins committed deliberately in order to ‎anger G’d are not subject to repentance, i.e. the penalty of exile, ‎for example, will not be reversed not even for a single one of such ‎sinners. Not so when the sin was committed merely due to the ‎weakness of the flesh to resist temptation.‎ Jeremiah, in the above quoted verse from Lamentations, ‎makes it plain that the sin of Jerusalemites which was punished ‎by exile, i.e. ‎נדה‎, was not due to the arrogance of defying G’d ‎deliberately, but was only the result of weakness of the flesh; ‎hence in due course repentance of the sinners or their ‎descendants, will enable them to return to their ancestral ‎homeland. The prophet chose the word ‎נדה‎ to describe the ‎Jerusalemites’ punishment, as we all know that a woman who is ‎temporarily out of bounds to her husband due to her menses, will ‎in due course, after immersion in a mikveh, ritual cleansing ‎bath, be reunited with her husband. The purification of such a ‎woman is unique amongst cleansing from ritual pollutions, as in ‎all other cases of ritual pollution, -for instance the contact with ‎any of the eight ‎שרצים‎, “teeming creatures (listed in Leviticus ‎chapter11)- the source of the contamination is not rehabilitated ‎by the ritual bath, only its victim.‎ In fact there exists blood of a menstruating woman or a ‎woman that has just given birth which is not considered as ‎contaminated at all. It is axiomatic (in our faith) that when G’d dispenses of His ‎largesse to us this is invariably for our benefit, though sometimes ‎it is not immediately manifest. ‎[If I understand the author correctly, he means that ‎both these categories of blood come forth from the same part of ‎the woman’s body. When a woman gives birth this indicates that ‎her ovulation resulted in something positive, a new life, this is ‎proof that what turns into something polluted when not ‎resulting in pregnancy, can become the opposite when resulting ‎in pregnancy. Ed.]‎ The prophet hints at this when describing Israel’s state after ‎the destruction of Jerusalem as that of a ‎נדה‎, the message being ‎that just as a woman having her menses may become pregnant ‎during her next cycle, so this status of the Israelites is also ‎capable of resulting in redemption in due course.‎ When we apply this concept to the deed of Pinchas who had ‎spilled Jewish blood, (without legal action having preceded his ‎act), enabled the Israelites to realize that the result of his act was ‎the saving of an untold amount of more Jewish blood. What had ‎at first glance appeared as an act of cruelty, turned out to be a ‎vehicle for thousands of acts of loving kindness.‎ ‎

Kedushat Levi, Numbers, Pinchas 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג). עיין בשערי אורה שפירש נדר נו"ן דר. הכלל, הנו"ן מורה על אמונת ישראל שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו משגיח בכל עת ובכל רגע על כל העולמות ולא נעדר חס ושלום השגחתו אפילו רגע אחד מכל העולמות וזה שנמצא אות נו"ן הפוכה בתורה שמורה על הסתכלות והשגחות על העולמות הבורא ברוך הוא. וכן תמצא אות הנו"ן הפוכה בפסוק (איוב לח, א) ויען ה' את איוב מן הסערה ששם מבואר שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב איך לא נעדר השגחתו מכל הברואים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח.) נדר חל על דבר מצוה, רצה לומר כיון שרואה השגחת הבורא על העולמות אז משער בנפשו איך ומה להתנהג עצמו לאסור אפילו דבר המותר לכל ודו"ק:

Numbers 30,3. “when a man utters a vow, etc.;” In ‎a book called Shaarey Orah, (a kabbalistic volume by ‎Rabbi Joseph ben Avraham Giktalia, earliest printing 17th cent.) ‎the word ‎נדר‎ is broken down into ‎נון דר‎, the letter ‎נ‎ referring to ‎Israel’s faith in G’d, Who in turn supervises our fate in all His ‎Mercy at all times and wherever we are, not abandoning us for ‎even a second. When this letter is found in the Torah written in ‎an inverted form, as in Numbers 10,35 or in Job 38,1, it points to ‎G’d’s supervision of the various parts of His universe. While the ‎letter ‎נ‎ in that verse in Job is not inverted but rather is a final ‎letter in the middle of a word, our sages in Nedarim 8 concluded ‎that a vow applies even to the promise to perform a ‎commandment when it is the result of the person making this ‎vow having experienced proof of G’d’s supervising His universe. ‎On such an occasion the person who has had this religious ‎experience decides to abstain even from matters which-as far as ‎the Torah is concerned- he is within his rights to enjoy.‎ ‎[In order to understand this, it is necessary to ‎remember that the vows discussed in the Torah and the Talmud ‎involve use of the name of G’d, something severely punished ‎when used in vain, as per the third of the 10 Commandments. ‎Although the Talmud in Nedarim uses a verse from psalms ‎as the justification, our author feels that the remarks by the ‎author of the book ‎שערי אורה‎ reinforce what we have learned in ‎the Talmud. Ed.]‎

Kedushat Levi, Numbers, Matot 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם (במדבר לג, ב). צריך לדקדק שינוי הלשון מתחילה כתיב מוצאיהם ואחר כך למסעיהם, ואחר כך הקדים מסעיהם למוצאיהם. ונראה, כי מודעת זאת שכל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר הגדול והנורא מאת ה' היתה זאת לברר נצוצות הקדושים שנפלו שם בקליפות ולהוציא בלעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד זמן רב ובמקום אחר זמן מועט שהוא כפי מה שהיה צריך לברר הנצוצות שבמקום ההוא. והנה ביהושע כתיב במרגלים ששלח יהושע לחפור את כל הארץ באו, מה הלשון לחפור. אך הענין, עיקר כבישת הארץ היתה על ידי מצות ומעשים טובים שעשו במקום ההוא שהיו צריכין לכובשה והיו עובדים להבורא יתברך ביראת הרוממות ובאהבה האמיתית ובזה היו מעלים היראות והאהבות הרעים שהיה שם בארץ כנען כידוע זאת, כי ממנו ניקח לעבוד את ה' לקשר את עצמו ביראה ואהבה האמיתית וזו העלאת ניצוצות שבמקום ההוא להקדושה. והיתה הארץ מוכרחת להכניע וליבוש מפני בני ישראל ולעשות רצונם, כי המקבל הוא בוש מהמשפיע. וזהו הלשון לחפור את כל הארץ באו, מלשון וחפרה הלבנה, כי כל הארץ חפרה מפני בני ישראל בעשותם מצות ומעשים טובים ובעבדם להבורא יתברך ביראה ובאהבה האמיתיית והיתה מוכרחת לעשות רצון בני ישראל. והנה במ"ב מסעות שנסעו בני ישראל כתיב ויחנו בחרדה וכו', ויחנו במתקה וכו', ויחנו בהר שפר, כלומר כשהיו ישראל חונים באיזה מקום שהיה שם יראה רעות רחמנא ליצלן אזי היו עובדים להשם יתברך ביראת הרוממות לירא מפני פחדו והדר גאונו. וזו ויחנו בחרדה, מדת היראה שהיו צריכין לעבוד הבורא יתברך במקום ההוא במדת היראה. וכשהיו חונים באיזה מקום שהיה שם אהבות רעות שנפלו שם מהשבירה כידוע היו צריכין לעבוד השם יתברך במדת האהבה אמיתיית וזו ויחנו במתקה, מדת אהבה. וכן ויחנו בהר שפר, הוא מדת התפארות. ובזה היו מעלים כל הניצוצות שנפלו שם והעלו אותם לשרשן למקום הקדושה וזו היתה עיקר נסיעתם במדבר. וזו ויכתוב משה את מוצאיהם, הוא העלאת הניצוצות שהוציאו ממקום הקליפות. למסעיהם על פי ה', כלומר זאת היתה מאת ה' על ידי מסעיהם. ואלה מסעיהם, כלומר אלה המסעות שנסעו ישראל במדבר הודיע לנו הכתוב שעיקר נסיעתם היתה למוצאיהם, להוציא הנצוצות ולהעלותם למקור הקדושה ודו"ק:

Numbers 33,2. “Moses made a written record of their ‎departures and their journeys, and these are their journeys ‎according to their departures.” We need to ‎understand why our verse first describes the journey of the ‎Israelites chronologically, i.e. mentioning their departures before ‎their journeys, whereas as soon as the report switches to the past ‎tense, it lists the journeys before mentioning their departures, ‎מוצאיהם‎?‎ The reader is presumed to know that every journey, i.e. every ‎separate departure and encampment, occurred at the command ‎of G’d, [as the Israelites did not have a map to travel by. ‎Ed.] We have also pointed out previously that the ‎purpose of this journey through inhospitable territory had been, ‎amongst others, to identify “sparks” of “fallen” holiness along the ‎way and by associating with it to assist these “sparks” to be ‎elevated spiritually and be reunited with their sacred origins. This ‎was also the reason why the Israelites remained stationary in one ‎location sometimes for only a day and night, and on occasion as ‎long as for 19 years (Kadesh) at a time. It all had to do with ‎locating and disgorging from its collective mouth (compare ‎Jeremiah 51,44) the spiritually foul material absorbed through ‎having made contact with idolatrous concepts absorbed by these ‎‎“fallen” sparks of original holy origin. These “fallen” sparks that ‎had originally been part of the garment of the Shechinah, ‎had absorbed varying degrees of pollution before found by the ‎Israelites.‎ When Joshua sent out two spies to Jericho, (Joshua 2,2) the ‎word describing their task was: ‎לחפור את כל הארץ‎, “to spy out the ‎whole country,” [in the words of the King of Jericho, as ‎opposed of the word describing their task used by Joshua, ‎Ed.]. We need to examine the word ‎לחפור‎ for a ‎moment, [a word also used by the Jewish people when ‎they demanded to send spies to the land of Canaan, ‎‎(Deuteronomy 1,22).Ed.]‎ However, we must remember that by far the greatest part of ‎the land of Israel was conquered successfully due to the ‎observance of G’d’s commandments in the Torah by the Israelites ‎and their performing deeds of loving kindness for their fellow ‎Jews. These deeds were performed in the locations that required ‎conquest. In other words, the vast majority of the Israelites were ‎engaged in serving their Creator from the loftiest motives. They ‎were equally concerned with being models in their relations to ‎other Jews. By doing so, and being observed to do so by the ‎gentiles surrounding them, they succeeded in enabling the ‎‎“sparks,” (creatures who had “fallen” from their moral/ethical ‎lofty heights) to become rehabilitated. As soon as the Israelites ‎had performed these deeds, the soil of the Holy Land was bound ‎to respond to such a people and allowed itself to be conquered by ‎them. The land would cooperate willingly with the demand made ‎upon it by the new conquerors. Anyone receiving “handouts” is ‎in a state of “shame” vis a vis the donor. This is what is meant by ‎the expression ‎לחפור‎, i.e. to qualify as someone ashamed, just as ‎the moon and sun (symbols worshipped by the pagans) are ‎viewed by Isaiah 24,23 as ashamed at having been defeated by the ‎Creator.‎ When viewing the 42 journeys required by the Israelites in ‎their trek from Egypt to the Holy Land, we find among other way ‎stations the expression: ‎ויחנו בחרדה,ויחנו במתקה, ויחנו בהר ששפר‎, ‎the names of these places reflecting that the Israelites had had ‎reason to be afraid of unpleasant occurrences when they ‎encamped there, or the reverse. [Reference to ‎חרדה‎ is the ‎former, trembling, fear, and ‎הר שפר‎, a mountain known for its ‎beauty, reminiscent of the emanation ‎תפארת‎ and ‎מתקה‎ ‎‎“sweetness,” i.e. the opposite of fear. Ed.] When the ‎Israelites arrived at places that inspired fear they worshipped G’d ‎as He wished to be worshipped, exalting His highest attributes, ‎whereas when they encamped in locations promising material ‎benefits, they worshipped Him by invoking other attributes. The ‎names of the various locations reflect how in each location, ‎according to the level of the “sparks” of fallen former angels, the ‎Israelites reacted with the appropriate attribute in order to help ‎these “fallen” creatures to rehabilitate themselves and regain ‎their original holy status. When Moses once speaks of ‎מוצאיהם ‏למסעיהם‎ and another time of ‎מסעיהם למוצאיהם‎, he merely alludes ‎to the fact that seeing that each move was at the command of ‎Hashem, ‎על פי ה'‏‎ , that the task of assisting in the rehabilitation of ‎the “fallen,” different approaches had to be used in accordance ‎with the spiritual state they found these “fallen” one time angels ‎in.‎ ‎[This editor finds it remarkable that our author views ‎the journeys of the Israelites, especially those after the debacle ‎with the spies, when the Israelites themselves had to rehabilitate ‎themselves spiritually through the younger generation, as ‎inspiring other “fallen” creatures to do the same. The Torah ‎alluding to this at the conclusion of its narrative is most ‎appropriate. Ed.]. ‎

Kedushat Levi, Numbers, Masei 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

אלה הדברים אשר דבר משה וכו'. במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל. נראה לפרש שערבה הוא לשון ערב (דברים א, א). והנה בברייתו של עולם ערב קודם לבוקר כדאמרינן בריש ברכות. ואם כן תחלת ימי האדם נקראים ערב.לזה אמר בערבה מול סוף, דהיינו בהתחלת שנותיו של אדם תיכף יהיו כל מעשיו מול השכינה שנקראת סוף כידוע. בין פארן, כמו שדרשו רבותינו ז"ל שנקרא פארן שמשם יוצא פריה ורביה. ובין תופל, כמו שפירש רש"י לשון דיבור, והיינו שבין ברית המעור ובין ברית הלשון הכל יהיה מול סוף בקדושה ושמירה מעולה:

Deuteronomy 1,1. “These are the words which Moses ‎spoke to the entire people of Israel in the desert, facing the ‎wilderness near Suph between Paran and between Tophel‏ ‏‎ ‎and Lavan.” It seems reasonable to see in the word ‎ערבה‎, wilderness, a reference to the first time the word ‎ערב‎ ‎appears in the story of Creation (Genesis 1,5) where the meaning ‎is “evening,” a transition from day to night. At the time of the ‎creation the evening preceded the first morning, as before the ‎creation of light the universe had been in darkness, as we read ‎there in verse 2, and as the Talmud points out in the beginning of ‎tractate B’rachot, when discussing the times for reciting the ‎‎keriyat sh’ma. If we take our cue from that paragraph in the ‎Torah, the early years of our lives would be described as ‎ערב‎. ‎Having this in mind, the Torah, i.e. Moses, alludes here to the ‎need for every human being from his earliest youth to focus all of ‎his activities on the aspect of G’d familiar to us by the name ‎‎Shechinah, “G’d’s Presence.”‎ The deeper meaning behind the words: ‎בין פארן‎, is that this is ‎the site on earth from which the ability for living creatures on ‎earth to become fruitful and to multiply is derived. As to the ‎words: ‎ובין תפל‎, we follow Rashi, who quotes Rabbi Shimon ‎bar Yochai who claims that no one has ever been able to find ‎these two locations. He therefore concluded that these names are ‎similes, used by Moses to rebuke the Israelites who had spoken ‎derisively of the manna (Numbers 1,7), which was white, ‎לבן‎. The ‎word ‎תפל‎, [possibly as root of: ‎תפלה‎ “prayer”. Ed.], ‎according to Rashi, is another word for “speech” ‎‎(presumably Israel’s accepting the Torah with the words ‎נעשה ‏ונשמע‎, “we shall do and we shall listen (to instruction).” Moses’ ‎address teaching the Israelites to make G’d their focus at all times, ‎and to observe these covenants meticulously, covers the period ‎between the covenant of circumcision made with Avraham and ‎that of the Ten Commandments made with the assembled Jewish ‎nation at Mount Sinai.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Devarim 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני. (ישעיה מט, יד) כי לשון עזיבה שייך במי שהיה אוהב מתחלה בלא טובה שעשה לו עכשיו אינו זוכר האהבה ראשונה וזהו לשון עזיבה למה עזבה אהבתך. ולשון שכחה שייך במי שעושה טובה ואינו זוכר הטובה שעשה בזה שייך לשון שכחה למה תשכח הטובה שעשיתי לך. והנה שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בו אין שייך שום מדה כי הוא ושמיה חד, אבל שם אדנ"י מורה על מדת מלכות. והנה מדת מלכות הוא על ידי ישראל שקבלו התורה וקבלו עול מלכותו עליהם, כי אין מלך בלא עם, ונמצא ישראל שקבלו עול מלכותו הם היו הגורם על שם אדנ"י כביכול הרומז על המלכות ונמצא שייך שפיר לשון שכחה למה לא תזכיר הטובה שעשיתי שהמלכתי אותך עלי. אבל שם הוי"ה ברוך הוא שורה על עצמותו ברוך הוא ובאמת לאהבת ישראל ברא כל העולמות ובזה שייך שפיר לשון עזיבה למה תעזוב אהבתך הישינה. וזהו ותאמר ציון עזבני ה', כביכול השם הוי"ה שיש לו אהבה לעמו ישראל (וזהו) למה תעזוב אהבתך. ואדני, הוא שם אדנ"י שמורה על מדת מלכות שאני הגורם לזה שקבלתי עול מלכותך למה תשכח הטובה שעשיתי, כי על ידי אתה נקראת במדת מלכות, כי אין מלך בלא עם. וזהו ואדנ"י שכחני למה תשכח הטובה:

“And Zion said, "The Lord has forsaken me, and the Lord has forgotten me." (Is. 49:14) The language of abandonment is applicable to one whose love from the start was …

Kedushat Levi, Deuteronomy, Megillat Eicha 17 · Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology · excerpt; the full text is on Sefaria

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור כו' (דברים ג, כג). תיבת לאמר, הוא מיותר. והנראה, דהפירוש הפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא, פירוש שהיה מתחנן תחילה כדי שיוכל להתפלל אחר כך. לאמור, פירוש הדבר שהיה צריך לאמר אלא שקודם לא היה יכול לאמר, כי היה בוש מלפניו יתברך והיה צריך להתפלל שיוכל להתפלל:

Deuteronomy 3,23. “I pleaded with Hashem at ‎that time, to say:” the word ‎לאמור‎ after we have been told that ‎Moses pleaded with Hashem appears totally superfluous. ‎Who else was this to be relayed to? In light of this, it appears that ‎the correct interpretation of this verse is that prior to Moses’ ‎praying to G’d on his own behalf he pleaded with Hashem to ‎ensure that He was in a receptive mood for the prayer which ‎would follow. This is also why the Torah added the words: ‎בעת ‏ההיא‎, “at that time,” to teach us that before that time Moses felt ‎too ashamed to offer entreaty or prayer on his own behalf.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Vaetchanan 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

והיה עקב תשמעון כו' ושמר ה' לך את הברית ואת החסד כו' (דברים ז, יב). דהכלל הוא, דבאמת מה שהקדוש ברוך הוא נותן שכר בעד המצוה זה הפחות שבתענוגים והתענוג העיקר והשכר הוא המצוה גופא מה שאדם עושה נחת רוח ליוצרו ועושה רצונו ומקיים מצותו כמו שאמר התנא (אבות ד, ב)שכר מצוה מצוה, דגופא של מצוה הוא התענוג והשכר בעד המצוה, ומה שהקדוש ברוך הוא הוא משלם השכר לעולם הבא הוא פחות שבתענוגים , אבל עיקר התענוג הוא המצוה גופא מה שאדם עושה רצון הבורא ומשמח כביכול הבורא כל העולמות. וזה שכתוב והיה עקב, זהו העקב וסוף. הדבר אשר תשמעון ושמר ה' אלהיך לך, מה שישמור לך. את החסד והברית, יטיב לך וישלם לך שכר הוא הפחות שבתענוגים, אבל עיקר התענוג הוא עשיות רצון בוראו כר:

Deuteronomy 7,12. “it will be that as a result of your ‎listening, etc., that G’d will faithfully maintain for you the ‎covenant and the attribute of love that He has sworn to your ‎forefathers.” It is an accepted principle that the “so-‎called” reward that G’d grants us for performing the ‎commandments of the Torah is the least of all the pleasures that ‎we will experience. The major pleasure is the satisfaction we ‎derive from having been able to give the Creator a feeling of ‎satisfaction that He created mankind, and that at least part of ‎mankind, Israel, has seen fit to acknowledge this. This is what the ‎‎Mishna in Avot 4,2 meant when the author states that ‎the true reward for performing the commandments is the ‎commandment itself. When we reflect on the significance of the ‎performance of the commandment we will realize that having ‎performed it was an unparalleled pleasure. Even the reward that ‎G’d has “saved up” for us in the hereafter pales into insignificance ‎when compared to the satisfaction of having been able to provide ‎‎Hashem with pleasure.‎ This is what Moses had in mind when he described the ‎‎mitzvah performance with the word ‎עקב‎ in our verse above. ‎This word, meaning “heel,” when used elsewhere in Scripture, is ‎used by Moses to describe the minute part of the pleasure that ‎G’d’s “reward” provides for us when we compare it with the ‎pleasure we provided for ourselves by having been the ‎instrument to please the Creator.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Eikev 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה (דברים יא, כו). לכאורה תיבת היום, אינו מובן. אך דידוע שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, דהוא יתברך נותן בכל יום בהירות חדש ומשפיע חסדים חדשים ואדם העובד שמו יתברך מקבל עליו בכל יום בהירות ושכל חדש מה שלא היה יודע אתמול. וזהו שכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום, על דרך שאמרו חכמינו ז"ל היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, רצה לומר בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש:

Deuteronomy 11,26. “See that I place before you this ‎day blessing;” at first glance there seems no need for the ‎word: ‎היום‎, “this day,” as we know that G’d renews His blessings ‎every day, just as He renews the act of creation of the universe by ‎providing bright light to His universe as this is part of His ‎goodness. People who serve Him are aware that they receive new ‎insights daily and learn things they had not known on the ‎previous day. We may therefore understand the word: ‎היום‎, as ‎‎“every day,” as our sages said: ‎בכל יום יהיו בעיניך כחדשים‎, “G’d’s ‎largesse shall be in your eyes as if something brand new each ‎day.”‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Re'eh 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך כו' ושפטו את העם משפט צדק (דברים טו, יח). דהנה הקדוש ברוך הוא שופט את הכנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו. אך צריכין אתערותא דלתתא לעורר את המדה של רחמנות למעלה. ועל ידי מה נתעורר אותו המדה של חסד, כשאנו למטה מתנהגים בחסד ולמדים זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות ואז על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותו המדה ולמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים. ואם כן האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון לפתוח שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל. וזה שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, רוצה לומר שאתה בעצמך תתקן ותכין המשפט של מעלה על ידי שעריך, והוא השערים שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך. וזהו ושפטו את העם משפט צדק, רוצה לומר כל איש ילמוד את עצמו להתנהג לשפוט את העם משפט צדק ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל ואז האדם מעורר השער של מעלה ועל ידי זה יוצא בדין זכאי במשפט של מעלה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו:

Deuteronomy 16,18. “Judges and law enforcers you ‎shall appoint in your “gates”‎‏ ‏‎ who will judge the people ‎fairly.” While it is true, as we all know that G’d sits in ‎judgment of the people of Israel on New Year’s Day, at which ‎time He exercises His love as well as His mercy, there is still a need ‎for justice being meted out down here on earth by human, i.e. ‎mortal judges. The judges meting out justice on earth must also ‎reflect the attribute of Mercy employed in the celestial spheres. ‎When judges here on earth emulate the approach to the accused ‎displayed in the celestial spheres, i.e. to assume that even if ‎guilty, there are some excuses to be found for the conduct of the ‎accused, then we can hope that, by taking this into consideration, ‎our own judgment on New Year’s day will also reflect this ‎consideration shown to sinners who had fallen victim to the evil ‎urge.‎ From the above, it is clear that it is within our power, down ‎here on earth to ”open” the gates of loving kindness, the source ‎of G’d’s blessings for mankind. This is the reason that the Torah ‎linked the dispensation of fair justice to “all your gates.” The ‎Torah tells us that we ourselves must initiate the process of ‎justice by giving anyone who appears to commit a wrong the ‎benefit of the doubt, i.e. as the Talmud in Megillah 12 words ‎it: ”man is measured by the yardsticks he applies to others.”‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Shoftim 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

כי יקרא קן צפור כו' (דברים כב, ו). כבר נודע שיש ב' התעוררות התעוררת דלעילא והתעוררות דלתתא ואין האדם רשאי לסמוך עצמו על התעוררות דלעילא, רק ליהנות מיגיע כפו להתעורר מעצמו ואז נחה עליו רוח ה' התעוררות דלעילא, כי הקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין, כאשר מתעורר עצמו והוא בבחינת חכם כבר אז השם יתברך יהיב חכמה ושולח לו התעוררת העליון. אמנם כשהתינוק קטן האם צריכה להטות עצמה להתינוק שיניק כן השם יתברך כשאין לאדם שכל כלל שיוכל להתעורר מעצמו שולחין לו התעוררת דלעילא. ודע שכתב הט"ז בשלחן ערוך סימן א', שיהא הוא מעורר השחר ולא השחר מעורר אותו, רוצה לומר שיהא הוא מעורר על ידי עצמו השחר, היינו התעוררת עליון ולא השחר מעורר אותו עיין שם, וזה שכתוב כי יקרא קן צפור, צפור, מלשון צפרא, דהיינו בהירות, רוצה לומר כשיקרה לך בהירות והתעוררות עליון יאיר עליך בדרך פירוש בדרכי ה' בהליכות עולם הבא, דהיינו במעשים טובים או בעץ עץ החיים זו התורה. והאם רובצת על האפרוחים, פירוש מחמת שאתה עדיין אפרוח קטן בדעת להתעורר עצמך לכן צריך האם אימא עילאה לרבץ עליך בתחילה. הגם שהמדה ליהב חכמה לחכימין, אמנם אתה אין לך שכל שתהא תוכל להתעורר עצמך מלתתא ואף על פי כן לא תקח האם על הבנים, לא תסמוך על התעוררות דלעילא מה שאימא עילאה רובץ על כו', דהיינו עליך. למען ייטב לך, פירוש על ידי התעוררות שלך יש להבורא יותר תענוג כמאמר חכמינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, התענוג שמביאים בבורא הוא נקרא פרנסה ונמצא על ידי התעוררת שלך יש להשם יתברך יותר תענוג ולפי רבות התענוג ירבה השכר שלך ויהיה טוב לך. וזהו והארכת ימים, פירוש עוד טובה יגיע לך על ידי שתתעורר עצמך במעלת הקדושה מצד מעשיך הטובים אז יהיה מקום להתעוררות עליון להיות זמן רב אצלך, מה שאין כן כשבא התעוררות עליון מקודם שאתה בחוסר כל אין מקום להתעוררות לשרות בו זמן רב. וזהו והארכת ימים מלשון הבהירות דהיינו הבהירות שנתן לך מלעילא תגרום שתאריך אותו שיהיה אצלך זמן רב. שלח תשלח את האם, פירוש שלח מלשון הפשטה, והיינו להפשיט אותך מגשמיות כשאתה רוצה. האם הוא התעוררת עליון למען יהיה מנוח לכף רגלה על מה לשרות:

Deuteornomy 22,6. “if you chance to come upon a bird’s ‎nest, etc.;” it is well known that there are two types of ‎התעוררות‎, “animated awakenings;” one is a spiritually positive ‎one, an urge to elevate one’s spiritual potential; the other is a ‎sometimes overwhelming urge to embrace everything ‎physical. It is forbidden to use one’s spiritual urges in a ‎manner that results in one’s leaving one’s livelihood and matters ‎connected with it merely to G’d, i.e. to rely on miracles. Instead, ‎one must strive to earn one’s livelihood by the work of one’s ‎hands, leaving it to G’d to make one’s efforts in this direction ‎successful. If one pursues this path it is reasonable to expect that ‎one will be blessed with Divine inspiration at critical times in ‎one’s life. G’d is in the habit of adding additional wisdom to those ‎who use their common sense. Still, as long as the child is very ‎young, it is the mother’s task to act as the child’s immediate ‎provider, whether by supplying milk from her body or from ‎another source. It is only when a human being has not been ‎equipped with any intelligence at all, that G’d will provide for ‎such a helpless human being who cannot take steps in that ‎direction himself. Turey Zahav (Rabbi David ben Rabbi ‎Sh’muel Halevi) in its glossary on the Shulchan Aruch ‎section 1,1 quoting Rabbi Yaakov ben Asher, author of the original ‎‎“Shulchan Aruch, (‎ארבעה טורים‎) writes that it is up to us ‎‎(the ones provided with intelligence) to “awaken the morning and ‎not to wait for the morning to awaken us.”‎ This thought is alluded to in our verse above when the Torah ‎speaks of “morning,” i.e. the word ‎צפור‎ in Aramaic is ‎צפרא‎, ‎‎“brightness, morning.”‎ If we were to translate our verse allegorically, it would go ‎something like this: “when you experience spiritual awakening, ‎brightness, indicating that G’d has paved the way for you to ‎acquire insights, insights which reveal to you something about a ‎world beyond our physical world, you will perform good deeds ‎and study Torah in order to qualify for eventual membership in ‎the society inhabiting that world. The ‎אפרוחים‎, fledglings, ‎mentioned in our verse as lying helpless in the nest, symbolize ‎man as a helpless infant, dependent on the mother for its ‎nourishment. We are taught through the parable of the Torah ‎that we must not rely on being spoon fed by our mothers one day ‎longer than necessary, but must learn to fend for ourselves. The ‎Torah promises a reward, ‎למען ייטב לך‎, for this initiative we will ‎display in securing our nourishment by our own efforts unless we ‎are disabled through no fault of ours. G’d derives satisfaction from ‎our efforts to work for our livelihood.‎ Our sages in the Zohar III 7 state that the Israelites ‎provide G’d’s sustenance for Him. His “sustenance,” of course, is ‎not of a physical kind, but consists of the enjoyment He ‎experiences when His creatures use their “animated awakening” ‎in the proper manner. The response by G’d to our spiritual input ‎corresponds to the quality and quantity (frequency) with which ‎we do so. This is why the Torah speaks both of ‎‏ למען ייטב לך‎ “in ‎order that you may fare well,” and ‎והארכת ימים‎, “you will enjoy ‎long life.”‎ These “rewards,” i.e. blessings, are promised only if you ‎yourself initiated your “animated spiritual awakening,” ‎התעוררות‎. ‎When the Torah speaks of ‎אריכות ימים‎, “long days,” in describing ‎a long life, instead of speaking of years, or attaining old age in ‎the line: ‎שלח תשלח את האם‎, the meaning of the word ‎שלח‎, is ‎similar to when one divests oneself of one’s clothing and throws it ‎away. The Torah advises us urgently to divest ourselves of secular ‎and mundane concerns if we wish to experience this “animated ‎spiritual awakening”, ‎התעוורות‎, which emanates in the celestial ‎regions, described here as ‎האם‎, “the mother,” so that we will find ‎a spot for our feet to rest on in order to serve the Lord.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Ki Teitzei 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

את ה' האמרת היום וכו' (דברים כו, ז). הכלל הוא, כי השפע מהבורא ברוך הוא נקרא דבור כנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו, וכשישראל הם במדריגה עליונה אז כביכול ישראל גורמים הדיבור בהקדוש ברוך הוא להשפיע עליהם טובות, כי אם חס ושלום אינו כן נאמר (שמות טו, יא) מי כמוך באלים, ודרשינן (גיטין נו:) באלמים כו'. וזהו הרמז את ה' האמרת היום, אתה גורם היום בדיבור בהקדוש ברוך הוא להשפיע שפע טובה על ישראל וזהו כשישראל הם במדריגה עליונה בבחינת היום שבכל יום ויום יהיה בעיניהם כחדשים:

Deuteronomy 26,17. “this day you have guaranteed that ‎the Lord will forever be your G’d;” as a general rule the ‎largesse dispensed by G’d for mankind is known as ‎דבור‎, as we ‎know from psalms 33,6: ‎בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם‎, “by ‎the word of G’d the heavens were made and by the breath of His ‎mouth all their host.” Whenever the Jewish people are on a ‎spiritually lofty plateau, it is as if they cause G’d to dispense His ‎largesse for them, whereas if, G’d forbid, they have fallen from ‎that level the Talmud (Gittin 56) likens them to Exodus ‎‎15,11 ‎מי כמך באלם ה'‏‎, which according to the Talmud should be ‎read as ‎מי כמך באלמים‎, “who is like You amongst the “dumb, i.e. ‎silent ones, O Lord?” ‎[The Talmud arrives at this interpretation because the ‎word ‎אלים‎ is written defectively, without the letter ‎י‎ which would ‎indicate the plural mode, Ed.] This is the allusion in ‎our verse where the Torah speaks –in a complimentary fashion- ‎of Israel as causing G’d to “speak,” i.e. dispense His largesse. ‎Moses adds the word ‎היום‎, “this day,” to indicate that as far as ‎Israel’s status is concerned, each day is viewed as a separate unit, ‎so that they can be credited with their spiritual accomplishments ‎anew each day.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Ki Tavo 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם (דברים כט, ט). ובו יבואר הגמרא (ר"ה לד:) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם אמרו לפני זכרונות כדי שתעלה זכרוניכם לפני לטובה. כי הכלל, הוא הבורא ברוך הוא דרכו להיטיב ובפרט לישראל וזה רצונו כשמשפיע טובות וברכות לישראל עמו וחס ושלום כשישראל אינם ראוים להשפיע עליהם טובות אין זה רצון הבורא ברוך הוא אדרבא רצון הבורא ותענוגו כשמשפיע טובות על ישראל והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות וחס ושלום להיפך אין זה רצון הבורא. והכלל הוא, דבר אשר הרצון רוצה בזה הבחינה הזאת נקרא פנים ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. וזהו הרמז בגמרא אמרו לפני מלכיות שמה שתמליכו אותי יהיה בבחינת פנים. וזהו אמרו לפני זכרונות, והזכירה תהיה לפני בבחינות פנים ולא בבחינת אחור ועל ידי זה כדי שתעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי בזה שאני משפיע טובות רצוני בזה להשפיע עליכם טובות כדי שתהיו בבחינת פנים. וזהו כדי שתעלה זכרוניכם לפני, בחינות פנים לטובה שרצוני בזה על הטוב להשפיע. וזהו הרמז בפסוק אתם נצבים היום כולכם לפני ה', אתם היום לפני ה' בבחינות פנים. וזהו אלהיכם, כי המדה המשפיע טובות לישראל המדה הזאת נקרא אלהיכם, כלומר בזה שאתם נצבים היום לפני ה' בבחינת פנים על ידי זה יושפע עליכם כל הטובות הנרמז במלת אלהיכם כנ"ל, כי מלת פנים הוא מלשון פונה ובה טובות השם יתברך שרוצה לפנות לעמו ישראל לטובה אבל בהרעה אין רוצה השם יתברך נקרא אחור שאין השם יתברך פונה לזה:

Deuteronomy 29,9., “All of you are standing assembled ‎this day in the presence of the Lord your G’d;” the ‎paragraph commencing here with “in the presence etc.,” appears ‎to contain unnecessary words. [Our author refers ‎especially to the words: “in the presence of the Lord your G’d,” ‎seeing that when Moses addressed the people in the name of the ‎Lord during their stay in the desert they had always been “in the ‎presence” of the Lord. Ed.] It helps us understand a ‎statement in Rosh Hashanah 34, according to which the ‎blowing of the shofar as well as the recital of certain ‎benedictions in the prayer service are mandatory on New Year’s ‎Day and on Yom Kippur, (Jubilee year) as opposed to other ‎occasions, such as public fast days decreed by the Rabbis. This is ‎based on G’d having requested that on these days we proclaim ‎Him as 1) King, 2) as the One Who remembers all that has ‎occurred in history, every individual’s thoughts, words and deeds, ‎and 3) has promised that by doing so through blowing the shofar, ‎this will beneficially effect how we are going to be judged on these ‎days. [Most of you are aware that the Mussaph ‎amidah on New’ Year’s day includes 10 verses from Scripture ‎referring to these three elements, malchiyot, zichronot, ‎‎shofarot, that distinguish this Day. Ed.]‎ As we have repeated on many occasions, G’d is interested in ‎the dispensing of His largesse to mankind, and especially us, His ‎people; the word ‎פנים‎, usually translated as “face, or presence,” ‎alludes to G’d being in a benevolent frame of mind vis a vis ‎mankind or His people, whereas the word ‎אחור‎, usually translated ‎as “rear, or backward,” allude to times when G’d is angry at ‎mankind or, G’d forbid, His people.‎ By addressing the whole nation as “standing” ‎לפני‎ (from ‎פנים‎) ‎before the Lord when He is in benevolent frame of mind, Moses ‎hints that the reason that G’d is in such a frame of mind is ‎because He is not only G’d, but “your G’d,” i.e. you have related to ‎Him as your Patron. The author adds another nuance of the word ‎פנים‎, tracing it to the root ‎פנה‎, to turn, change direction. G’d is ‎looking for a reason to aim His largesse in your direction. ‎[Seeing that in verse 17 the Torah uses the word ‎פנה‎ ‎also negatively, i.e. as turning away from G’d, when it writes: ‎אשר ‏לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו‎, “whose heart turns away from being ‎with the Lord our G’d,” and we do not find the word ‎אחור‎ in that ‎context, it is difficult to accept the author’s definition of ‎פנים ‏ואחור‎. Ed.]‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Nitzavim 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

* בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. (תהלים צח, ו) נבוא לבאר על דרך משל ומליצה, למלך בשר ודם שנסע ליער גדול להשתעשע ולקבל תענוג מצידות חיות ועופות עד שבא לעמק היער ולא מצא את דרך המלך הנכון והישר לשוב לביתו וראה ביער אנשי כפרים ושאלום על הדרך ולא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו, כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך אז החכם הבין שהמלך הוא נזדעזע לאחוריו ושמע תיכף לרצונו ויראהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את דרך המלך הנכון והישר ויולך את המלך לבית המלוכה וישב אותו על כסא ממלכתו וימצא האיש ההוא חן בעיני המלך מאד וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבוש את האיש ההוא בגדים יקרים ואת בגדיו צוה להכניס לבית גנזיו. ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו איש להמלך ויקצוף עליו המלך ויצו לשריו היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע כי משפטו יהיה חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך. ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו ויתחנן לו שקודם שיצא דבר המשפט ימלא שאלתו בדבר אחד להלביש אותו בגדיו הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער וישא לו המלך לדבר ההוא. ויהי כאשר הלביש אותו האיש את הבגדים הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד אשר עשה עמו אותו האיש אשר החזיר אותו לבית המלוכה ויושיבהו על כסא ממלכתו ויכמרו רחמיו וימצא חן וחסד לפניו והעביר את חטאתו מלפניו והשיבו על כנו. הנה ככל המשל הנ"ל כמו כן אנחנו עמו בית ישראל בשעת מתן תורה אשר החזיר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא רצו ואנחנו עמו בית ישראל קבלנו את התורה בשמחה ותענוג גדול עד אשר קדמנו נעשה לנשמע וקבלנו עלינו עול מלכות שמים והמלכנו אותו למלך עלינו וקבלנו מצותיו ותורתו הקדושה. ועתה פשענו ומרדנו נגדו. ובראש השנה יראים אנחנו מיום הדין אשר בא במשפט על כל נעלם ולכל איש ואיש נקצב משפטו כפי מעשיו לכן אנחנו תוקעין בשופר ומלבישין אנחנו אותנו באותו הלבוש שהיה במתן תורה שקבלנו את התורה והמלכנו אותו בשופר כמו שכתוב (שמות יט, ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כו', והוא כדי שיזכור לנו מזה הזכות וימחול לנו על כל עונותינו ופשעינו ויפטרנו מן הדין ויכתבנו לאלתר לחיים ארוכים וטובים אמן כן יהי רצון:

With trumpets and the voice of the Shofar, sound out before Adonai the King (Psalms 98:6). Let us explain in the manner of parable and metaphor - that of a moral king who traveled to a great forest to amuse himself in hunting animals and birds. He came to a valley in the forest and couldn't find the path straight, true path of the king to return home. He saw villagers in the forest and asked them about the path but they didn't recognize the king and they don't know how to answer him. Because they'd never known the straight, true path of the king! Finally, he found a wise and understanding man and asked him about the path. The wise man understood that this was the king and he became shocked and drew back. He heard him and immediately showed him the path, because in his great wisdom he knew the straight, true path of the king, and he took the king to his palace and sat him down upon his throne. He found favor in the eyes of the king, who lifted him up among the ministers of the kingdom, and dressed him in fine clothing, and appointed him to his treasury. After some time, the man sinned against the king and the king became angry and ordered the highest ministers in the kingdom to judge the man according to his transgressions against the king's commandments. The man suffered much because he knew the judgement would go extremely bad for him, according to the manner that he had sinned against the king. He threw himself down before the king and begged for his life and implored him that before the verdict was passed that he might grant a request in one matter: to dress him in his original clothes that he was wearing at the time he took the king from the woods. The king agreed to do so. And so it was that when he dressed the man in those clothes, the king remembered the great kindness the man did did for him in returning him to his palace and sitting him on his throne. His compassion was stirred and he forgave the sin against him and restored the man to his place. Now this has been a parable: so too with us, the people of the House of Israel - that at the time of the giving of the Torah, the Holy Blessed One offered every nation in every language that they might accept the Torah, but they did not want it. But us, the people of the House of Israel, accepted the Torah with great joy and gladness, and we preceded understanding with action. We accepted upon ourselves the yoke of Heavenly Rule and made it our King over us and accepted God's commandments and holy Torah. And now we have trespassed and rebelled against God. And on Rosh Hashanah, we are afraid of the day of judgement, of the hidden verdict against each person according to their deeds. Therefore, we sound the shofar and dress in the clothes we wore at the time of the giving of the Torah, when we accepted the Torah and raised God as our King with the shofar, as it is written, "the voice of the shofar grew louder," (Exodus 19:19). This is in order that God will remember us according to that merit and forgive us our sins and trespasses and exempt us from judgement and write us for a long, good life, amen, may it be God's will.

Kedushat Levi, Deuteronomy, For Rosh HaShanah 40 · Sefaria Community Translation

וילך משה וידבר את כל הדברים האלה (דברים לא, א). יבואר על פי שאמרו חכמינו ז"ל פעמים היורד לפני התיבה ופעמים העובר לפני התיבה, כי הצדיק בשעה שמתפלל לפני השם יתברך צריך לדבק עצמו בהתיבות מהתפלה והתיבות הקדושות הם הם המנהיגים אותו. ויש צדיקים גדולים אשר הם למעלה ממדריגה זו אשר הם מנהיגים את התיבה וזהו מדריגות משה שהוא בעלה דמטרוניתא כנאמר בזוהר הקדוש. וזהו היורד לפני התיבה שהתיבה מנהיג אותו והוא למטה מן התיבה. ויש צדיק העובר לפני התיבה שהוא מנהיג התיבה והוא למעלה מן התיבה. וזהו העובר לפני התיבה. וכאן שהיה סוף ימיו של משה ונסתם ממנו מעיין החכמה כמבואר במדרש והיה בבחינה הראשונה שהתיבה היה מנהיג אותו. וזהו וילך משה וידבר, הלך אל הדיבור שהתיבה היה למעלה ממנו. ובזה תבין דבר נפלא למה בשירת האזינו נביאות משה רבינו סתומה מאוד שלא מצינו כזאת בכל התורה. כי הענין כך הוא, שנבואת משה רבינו היה באספקלריא המאירה וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ולכך נבואתו של משה רבינו שהיה באספקלריא המאירה היה לו כח גדול שיאמר הדברים כמו שקבל מהשם יתברך בלי שום התלבשות בדרך משל וחידה, מה שאין כן שאר הנביאים שלא היה להם כח של משה רבינו היו צריכים להלביש נבואתם דרך משל וחידה כמו נבואות זכריה ושאר נביאים שסתומים מאד וזו נקרא אספקלריא שאינה מאירה. והנה קודם הסתלקותו של משה רבינו ע"ה ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע, ולכך שירת האזינו היא סתומה בדרך התלבשות:

Deuteronomy 31,1. “Moses went and spoke all these ‎words to the whole people of Israel.” This verse ‎‎[seeing that the Torah does not tell us from where Moses ‎walked to where, Ed.] may become easier to understand ‎when we consider that our sages, when referring to the man ‎leading the congregation in prayer sometimes refer to him as ‎descending in front of the Ark, whereas on other occasions they ‎describe him as ‎עובר לפני התיבה‎, ”walking past” the front of the ‎Ark. When a tzaddik is engaged in prayer he needs to ‎attach himself to the letters of his prayer, i.e. ‎תיבות‎, [an alternate ‎meaning of ‎תיבה‎,] which in turn gives his prayer guidance and ‎direction as a result of which his prayers focus better on their ‎objective. There are some outstanding tzaddikim who are ‎not in need of this guidance, but on the contrary, give deeper ‎meaning to each of these letters and words. The latter type of ‎‎tzaddik was Moses, who, in the celestial hierarchy ‎represented the Matronita, as we know from the Zohar ‎where Moses is described as the Matronita’s husband in the ‎sense of “dominant companion of this Matronita who is ‎portrayed as a combination of the emanation of malchut ‎and Torah.” At any rate, the expression ‎יורד לפני התיבה‎, “descending ‎beneath the Ark,” i.e. the word or letter, means receiving one’s ‎spiritual inspiration from above, whereas people leading the ‎congregation in prayer who are being described as ‎עובר לפני התיבה‎, ‎are presumed to be at least on the same spiritual level as the ‎‎“ark,” so that they can inspire the Ark, i.e. words or letters, with ‎some of their holiness. Moses was an individual belonging to this ‎second group of tzaddikim, so much so, that after ‎descending from Mount Sinai with the second set of the Tablets, ‎his forehead exuded so much spiritual light that he had to ‎‎“screen” it as it frightened the people who saw in him a ‎supernatural phenomenon. We have explained repeatedly that ‎the level of his prophecy was such that he saw clear visions ‎whereas other prophets saw only unclear, murky visions. ‎‎(Yevamot 49) This enabled him to relate the words G’d had ‎spoken to him, verbatim, without having to paraphrase them.‎‎ Just as Yaakov lost his prophetic ability when he was about to ‎reveal details of the eventual redemption to his children on his ‎deathbed (Genesis 49,1-2) so Moses’ prophetic pre-eminence was ‎taken away from him shortly before his death, as most of this was ‎transferred to his successor Joshua. This is why his parting “song” ‎האזינו‎, is full of allusions, many of which are difficult to decipher. ‎Our verse above alludes to the process of the transition of Moses’ ‎spiritual powers to Joshua.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Vayeilech 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk

ויכתוב משה את דברי השירה הזאת על ספר עד תומם. דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:) לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. דישראל מעלים הנצוצות הקדושות שבתוך האומות ועל ידי זה נוטלים מאתם כל הנצוצות. ולהכי נקרא דברי משה שאמר בפרשת האזינו שירה שרומז על שמחה, הגם שנאמר בו שישראל יהיו בגלות, אף על פי כן הגלות גופא הוא שמחה שיעלו ישראל נצוצות הקדושה מאתם ואז בכלות מאתם הקדושה ממילא יכלו. וזהו ויכתוב משה את דברי השירה הזאת, שנקרא שירה שמורה על השמחה הגם שנאמר בו גלות. לזה אמר עד תומם, פירוש שהגלות גורם להאומות כליה, כי ישראל מעלה מתוכם נצוצות הקדושה:

Deuteronomy 31,22-24 “Moses wrote down this ‘song’ ‎in a book until its conclusion.” Our sages in ‎‎Pessachim> 87 state that the only reason that the Jewish ‎people were exiled and scattered among the various nations ‎‎[instead of being banished to a large but unpopulated ‎island, Ed.] is in order for their presence to attract ‎worthy people amongst the gentiles to have a chance to convert ‎to Judaism. Only the Israelites are able to help these “sparks” of ‎holy spirits among the gentiles which have “fallen” from their ‎celestial home to rehabilitate themselves through becoming ‎attached to the Jewish nation. [Our author has belaboured ‎this concept on several occasions. Ed.] This is also why ‎the words Moses addresses to his nation on this occasion have ‎been entitled “‎שירה‎,” “song,” expressing one’s feelings of joy ‎poetically. This is so in spite of the fact that the Israelites at the ‎time are in exile on foreign soil, and may be presumed not to feel ‎joyous at all. The positive aspects to exile, which are exclusive to ‎exile, actually are a joyful experience, as, once the “lost souls,” i.e. ‎‎“sparks“ of spirituality scattered among the gentile people have ‎been repatriated, there is nothing to hinder G’d from annihilating ‎the remainder of these people.‎

Kedushat Levi, Deuteronomy, Ha'Azinu 1 · Kedushat Levi translated by Rb. Eliyahu Munk