Horeb

אסור להתעטף ולהתחמם בדבר הנעשה ״משעטנז״ הלא הוא תערובות צמר ופשתים יחדו. — אין אסור משום כלאי בגדים רק צמר רחלים ואילים עם פשתן אבל בחומרים אחרים מותר. צמר ופשתים מעורבים יחד נקרא בשם ״שעטנז״. מן התורה אסור רק אם צטר ופשתן הנהו שוע (געקראמפעלט), טוה (געשפאנען) וארוג (געוועבט), בכל זאת מדרבנן אסור בכל צד תערובות בעולם, ולפי דעת הרמב״ם כל אופן של חבור הוא אסור מדאוריתא, ואף חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור. מדאוריתא אסור רק הלבשה או כסוי להתחמם, ומדרבנן אסור גם לשבת על שעטנז, ואם גם לא בנגיעה ישרה ואף ע״י מצוע עשירי בשעטנז דאוריתא, אף בחומרים קשים ובלתי מחממים אסור להתכסות, ומותר לשבת ע״י איזה חציצה, אבל בשעטנז דרבנן בחומרים כמו אלה מותר גם להתכסות. כל כלי, אשר בנקל יוכלו לקפל אותו סביב היד או על הגוף ולהתחמם בו, אל יעשו אותו משעטנז, כמו: מפות היד והשלחן, יריעות וכדומה. כלאי בגדים מותר לעשותם ולקיימם ואינם אסורים רק בלבישה, ושאר הדינים ראה (י״ד רצ״ח ש״ד).

Horeb 406:2

כי יקרא קן צפור לפניך, בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כ״ב ו׳).

Horeb 411:2

ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב כ״ח).

Horeb 414:2

כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו (שמות כ״ג ד׳)

Horeb 415:2

שור נא! תורת ה׳ דאגה בעד כל אלה ותחובב אותך, לא לבד למנוע עצמך מלסבב כאב וצער לבע״ח ללא נדרש, כי גם באופן אם תראה איזה בע״ח כואב ומצטער, גם בבלי אשמתך ובבלי כל סבה מצדך למכאוביו, הנך מחויב, להחיש לו עזר וישע ובכל יכלתך, להקל את מכאוביו וצערו. הן אמנם בכתוב הראשון, לפרוק את משא הבע״ח הרובץ תחת משאו, תורה לנו התושבע״פ בהוכחה נאמנה, כי אם אמנם עליך לקיים ״עזב תעזב עמו״, בגלל חובת האהבה, שעליך למלאות נגד בעל הבהמה, הבא במבוכה, בכ״ז עיקר החובה ביחוד מוטלת עליך להושיט יד עזרה בגלל ״צער הבע״ח״ הכואב, כי גם באופן, אם אין אדון להבהמה הרובצת תחת משאה, או אם האדון באשמתו הרבה להטעין עליה משא לעיפה גם באופן אם בעל הבהמה יחפוץ לעמוד מנגד, מבלי לעשות בזה מאומה, בכל זאת החובה מוטלת עליך בגלל ״צער הבע״ח״, להחיש לו עזרה בצער ולפרוק משא (ח״מ רע״ב), כמו כן בנוגע למלאכה בשבת ויו״ט ישלוט החוק מדבר צער הבע״ח, עד כי ביחס הזה שוה הוא אל אדם חולה שאין בו סכנה, אשר לרפואתו מותר לעשות בגללו מלאכה האסורה מדרבנן (א״ח ש״ה י״ט כ׳). ומזה הלא מובן הדבר מאליו, כי רק אז הרשות בידך, לסבב איזה צער לבע״ח או להשתמש בעמל כחותיו, אם כל זה נדרש לתכלית פעולת אדם הנעשה בבינת אדם ישרה, וגם באופן הזה, עליך להשתדל להמעיט את צערו ולהקל את משאו, ומפני זה אסור עליך, להכביד על הבע״ח משאות כבדים יותר מאשר יוכלו שאת או לעבוד אתם מבלי הרף ומבלי תת למו מנוח או למנוע מהם את המזון הרגיל.

Horeb 416:1

בחוק השני ידרוש ה׳ ממך בתור זכות הבע״ח, כי הבהמה אשר תעבוד כפרי אדמתך, בטרם נגמר בהם המעשה להיות נחשב בשלימות לקנינך (הלא הוא לפני הפרשת מעשר וחלה, ראה מערכת העדות פרק כ״ב) מכל מתנות האדמה, בטרם תהיינה כלן שלך, כי ״בל תחסום״ את פיה ואל תמנע ממנה את הנאתה בשעת העבודה, לאכול כאות נפשה, כמו בעת הדישה ובעת תשא על גבה משא, אשר תוכל לאכול ממנה וכדומה, ואם באיזה אופן מהאופנים שהם, הנך מפריע את הבע״ח מאכלם, ולוא יהי גם ע״י קריאה או באמצעות פחד, צמאון או הרחקה שלא לצורך מהפרי, אז הנך חוטא נגד החוק הזה ותעשה עולה להבע״ח, אשר יעזור לך בעבודתך, לרכוש לך את פרי האדמה, בעוד החוק יתן גם להבע״ח את הזכות, כי יהנה בשעת עבודתו מפרי הארץ האלה, — רק אם ידעת, כי הפרי ההוא יוכל להזיק להבע״ח, רק אז תוכל למנוע ולהפריע אותו מאכלו (ח״מ של״ח).

Horeb 417:1

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אתו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך, אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה (דברים כ״א כ״ב)

Horeb 418:2

כבר נזכר, כי המת נקבר מתחת לאדמה ושמה יביאו אותו במגע מבלי מצוע בעפר האדמה, ואופן משכבו הוא, להיות מושכב על גבו כאיש ישן ופניו למעלה. בעד כל מת יעשו קבר טיוחד. לדופן בעד כל קבר ישאירו למצער שלשה טפחים, אבל ילדים קטנים יוכלו להקבר יחד עם אביהם או אמם או אב ואם זקניהם, וזה הכלל ״כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו״ (שס״ב). לפנות מת מקבר קבוע יוכלו רק אז בכדי לקברו אצל אבותיו או בארץ ישראל, אבל אם בעת הקבורה לא יעדו, כי יהיה נקבר שמה בקביעות, אז יוכלו לפנות את המת לתכליות אחרות. אם הקבר בלתי בטוח משטף מים או יראים פן יוציאוהו מקברו, אז החובה לפנות את המת משם. אין מוליכים את המת מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת, רק אם צוה לפני מותו להוליכו ממקום למקום. הנסרים, אשר ימצאו בבית הקברות, לא יזיזו אותם ממקומם בעוד, יוכל היות, כי המה נסרים מקבר — כל אלה יוצאים מהחובה, אשר עלינו לתת כבוד למעטה הרוח של אחינו האדם (שס״ג). על בה״ק או בד׳ אמות של מת אל יהלכו בתפילין, בציצית ובספר תורה מגולים ואל יתפללו ואל יקראו דבר מן התורה (זולת לכבוד המת), לבלי להראות מלואי חובות החיים במקום ששוכבים הנפטרים, אשר המלואים האלה חדלו מהם (לועג לרש), אבל רחוק ד׳ אמות מבה״ק, או מהמת קורא ומתפלל (שס״ג). כל מעשה נגד הכבוד או של בזיון, כל קלות ראש כמו: אכילה, שתיה, קריאה, לחשוב חשבונות וכדומה, אסור לעשות על בית הקברות, כמו כן לרעות בהמות, ושאר הדינים ראה י״ד שס״ה.

Horeb 424:1

ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש (בראשית ט׳ ה׳).

Horeb 426:2

אבל לא רק את חייך לא תוכל לשדוד ולשלול ממך, כי גם המום הקטן שבקטנים אסור לך לשים בגופך. חלילה לך ע״י קלות דעת, לרופף את מבנה גויתך. חלילה לך ע״י מנעך ממך את הדברים הנחוצים והמותרים לך, להחליש את עצמך. אל תבוא בחרף נפש במקום סכנה. אל תרופף ע״י כלכלת חייך בבלי סדרים את כחותיך, אל תמעיט ואל תבלה את בריאותך ואל תקצר את שנות חייך, והנך מקבל עליך אחריות קשה בעד שדוד הכח שלא לצורך בפני ה׳. כל רפיון והשחתה הקל שבקלים בצדיה היא ״רציחה חלקית״ — לכן עליך החובה והמצוה, ככל האפשר, להיות נזהר בכל אלה, ולמנוע עצמך מדבר, אשר יוכל לסכן, את בריאותך — גם בדבר שיש בו ספק ״סכנת נפשות״, חדל לך ממנו, וזולת מה שיצוך ה׳ בעצמו לעשות וזולת שעליך למלאות זאת בגלל חובה ומצוה, אל תנסה את ה׳ ואל תסמוך עצמך על הנס של ההשגחה, יען ההשגחה איננה מגן ומחסה, בעד זדון לבב, קלות הדעת וחרף נפש, אף החוק יחובבך, להיות נזהר ומונע עצמך מדבר שיש בו סכנה, יותר מדבר האסור (חמירא סכנתא מאיסורא) (ח״מ תכ״ז, י״ד קט״ז).

Horeb 428:1

אכול רק בעת שהנך רעב ושתה עת צמא הנך, וכאשר נדרש לגופך, להפריד מקרבו את החומרים הזרים לו, אל תתמהמה אף רגע מלעשות זאת — אל תאכל עד למותר למלאות הבטן, גם לא לשובע בשלימות. אל תאכל בעת שהנך מרגיש הצורך להפריד מגופך את הרעי ולהסך רגליך, אם תוכל, עבוד איזה עבודה והביא בתנועה את גופך לפני האכילה. אכול את אכלך בשבתך על מקומך, ואחרי אכלך תנוח מעט. אל תמעיט ואל תרבה לישן. שנה במשך שמונה שעות דיה היא להחליף כח — עליך לקבוע את שעת שנתך באופן כזה, כי תוכל לקום תמיד לפני צאת השמש. אל תישן על גבך (פרקדן) ולא על פניך רק על צדך השמאלי. אל תישן תיכף אחרי האכילה, רק עליך לחכות שלש או ארבע שעות. אכול רק מאכלים מבריאים וממאכלים מזיקים אל תטעום מאומה ומבלתי מבריאים טעום רק מעט. עליך, לערוך את אכלך ומלבושך לפי תקופות השנה והמקום, ״העבודה, הזהירות והנקיון״ המה עמודי ומעמידי הבריאות (רמב״ם הלכות דעות ג׳ ד׳ ועוד הרבה). אל תגע ביד לפני נטילת שחרית את הפה, את החוטם, את האזן ואת העין. בבקר בקומך משנתך עליך שלש פעמים, לרחוץ את ידיך, גם ביום עליך לטול את הידים אחרי קומך משנתך (א״ח ד׳), וכמו שהוא חטא ועון, לא לבד להזיק את רעהו בפועל, ואסור גם החפץ והרצון בהשחתתו, הלא היא ״הקללה״ ולחטא ועון נחשבה (ראה מערכת משפטים פרק י״ב), כמו כן מלבד שאסור הוא בהשחתת עצמותך בפועל, כי גם אסור עליך החפץ של ההשחתה בלבדו, לכן אל תוציא מפיך דבר להשחתת עצמותך, ״אל את עצמך״ (ח״מ כ״ז).

Horeb 429:3

בנים אתם לה׳ אלקיכם, לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגלה מכל העמים, אשר על פני האדמה (דברים י״ד א׳).

Horeb 430:2

לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך (ויקרא י״ט כ״ז).

Horeb 431:2

לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל (דברים כ״ג י״ח).

Horeb 434:2

לכן לתכלית האדם הגבוה הזאת קדושים ומיועדים המה כחות ״האב והאם״, ואם כן דרוש הוא, כי האיש יחזיק בקדושה ובטהרה את כחות ״האב״ והאשה את כחות ״האם״, אשר לה. כל הזדווגות המינים שלא לתכלית ומטרה כזאת, היא שמוש שלא כהוגן עם הכחות הנתנים לבני אדם לזה, היא חלול כבוד האדם, להורידו ולהשפילו למדרגת בהמה, גם מתחת למדרגתה — היא ״זנות״! לכן חלילה לכם, להפקיר את אחת מבנותיכם לזנות, את אחד מכם לתועבה כזאת — את התכלית והמטרה לאחד ולחבר את הבעל עם אשתו, לכונן בית ובני בית, יעריכו ויסדרו ע״י קדושין וחופה (ראה מערכת המצות פרק י׳). כל התחברות והזדווגות כלי קדושין וחופה היא ״זנות״ ואסור (אה״ע כ״ו).

Horeb 436:1

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו, ללכת בהם, אני ה׳ אלקיכם. ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, אני ה׳. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו׳ ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה וגו׳ (ויקרא י״ח ד׳ — י״ט כ׳).

Horeb 439:2

אודות שארי הבשר, אשר לא יוכלו להזדווג יחד נאמר מפורש בתורה. — ההזדווגות הזאת נקראת בשם ״ערוה״ — הנולד מנשואי ״ערוה״ או מאשת איש זר נקרא בשם ״ממזר״ אשר לא יוכל לבוא בקהל, ואסור להתחתן עמו. חכמינו ז״ל הוסיפו עוד איזה שארי בשר, האסורים להנשא יחד מטעם ״סיג״ ויכללו אותו תחת השם ״שניות״ — ע״ד העריות והשניות ראה אה״ע ט״ו ובמקומות אחרים. אודות הכתוב ויקרא י״ח י״ט ראה י״ד קפ״ג ר״ב — איסורי הזדווגות אחרים הנאמר בדברים כ״ג — ב׳ ט׳ ראה אה״ע ד׳ ה׳, ואת האיסור בעד הכהן הנאמר בויקרא כ״א ז׳ ראה אה״ע ג׳ ו׳ וראה גם מערכת העבודה פרק כ״ב.

Horeb 440:2

אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים, אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה. ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה, האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה וגו׳ (ויקרא י״ח כ״ד).

Horeb 442:3

היפה בעדי אשה היא ״הענוה״ ״וטהרת המדות״ את זאת עליה להראות גם במלבושה ובמהלכה — אבל לא רק בגלל התיפות והתהדר, למשוך עיני גבר על חמדת תארה. מלבוש ענות חן תהי מגמת מלבושיה, בענוה יהי׳ מהלכה ומבט עיניה — נשים נשואות בל תגלינה את שערותיהן (אה״ע כ״א כ״ב).

Horeb 443:4

ה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות ל״ד כ״ו, דברים י״ד כ״א).

Horeb 447:18 · Sefaria Community Translation

א) ״דם״ בע״ח היונקים והעופות אסור. דם דגים ושל חגבים טהורים מותר. דם בביצה, אם ידוע שהוא מרוקם, שהחלה להתהוות בו צורת האפרוח או אם נמצא על הקשר אסור, בכל זאת מטעם ״סיג״ אסור הוא כל דם בביצה וכל ביצה הנמצא בה טפת דם איננה נאכלת, כמו כן מטעם ״סיג״ אסור לאכול דם דגים נקבצים יחד, אם לא נכר ע״י סימן, כי זה הוא דם דגים, וכן אם נמצא כתם דם אדם על איזה מאכל יש למנוע מאכלו משום מראית עין (ס״ו). מהתורה שבע״פ יודעים אנחנו, כי דם האיברים אסור רק כשפירש מן האבר ויצא לחוץ, או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר, אבל אם לא פירש ולא נצרר מותר כמו הבשר בעצמו (ס״ז). מהבשר בטרם יכינו אותו לאכילה נדרש, להוציא ולהסיר חוטי דם ידועים (ס״ה). למען הדיח את הדם הנמצא ע״פ הבשר ולרכך את הבשר נדרש לשרות את הבשר במים חצי שעה (ונוהגים לשרות שעה שלמה), אח״כ נדרש, להסיר את נטפי המים, אבל לא להניח, כי ייבש בשלמות, ואז ימלחו את הבשר, להוציא ולהסיר בזה את הדם שנעקר ממקומו (את המליחה יעשו על גבי כלי מנוקב, למען יטפו וירדו הנוזלים) והבשר ישאר במליחתו כפי הנהוג שעה שלמה במלח ולמצער בעת הנחוצה 18 רגעים, אז ינענעו את המלח, הבולע את הדם וידיחו את הבשר שתי פעמים ובלי נענוע שלש פעמים. בשר, אשר נשארו שלשה מעת לעת בלי מים לא יוכלו עוד למלוח, וכל הדרוש להלכות מליחה ילמדו בי״ד ס״ט, ע״א ע״ד ע״ח. בדבר הראש, הטלפים, המוח ומוח עצמות ראה ע״א. אדות הלב והריאה ראה ע״ב. בעד הכבד, שנצרך מראש לצלות אותו, למשוך את הדם, מבלי להניח תחתיו נייר ראה ע״ג. אדות הטחול ראה ע״ד. אדות המעים הקבה ועוד ראה י״ד ע״ה.

Horeb 451:2

הטרפות נמצאו ג״כ רק אצל בעלי חיים היונקים והעופות, אבל מחלות ופצעים אתרים זולת המסורות לנו מסיני, עלינו רק לשום אליהם לבנו אם על פי הנסיון יודעים אנחנו, כי מזיקות הנה לבריאות האדם. גם בעל חי המפרפר בין החיים והמות אשר עם מיתתו ע״י השחיטה נודע לנו, כי לפני השחיטה היה עוד בחיים ע״י פרכוס אזי מן התורה מותר, אבל בלא זה היא נבלה (ס׳ י״ז). כל בעל חי שנשחט כדת עלינו לחשוב אותו, כי לא טרפה הנהו וסומכים עצמנו על כלל של ״הרוב״ (ראה פרק ט״ז), רק הריאה בכל בע״ח אחר השחיטה צריכה בדיקה, יען כי בה נמצאו פרעות מסוכנות אבל האברים האחרים נשארים בלי בדיקה, עד אשר יתבוננו בהם דבר שלא כרגיל, אולם אם תמצא בהם דבר בלתי רגיל באברים אזי לא תאכל מהבע״ח, עד אשר תשאל שאלת חכם והוא יורה לך אם כשר הנהו או טרפה (י״ד ל״ט).

Horeb 452:16

תוצאת המגע של החומרים הכשרים עם חומרי טרפה ע״ד התערובות של חדור (דורכדרינגען) (נוזלים) או של בלתי חדור (יבשים) החדור ע״י האש, הכבוש וכדומה, הבליעה בכלים וע״ד הספקות בתכונת איזה דבר מאכל, הכללים, איך לשפוט ולהורות אדותיהם וכדומה דינים הרבה ראה י״ד מסימן פ״ח עד קי״א. השמירה, מבלי להחליף את החומרים האסורים במותרים ראה קי״ח. למי נוכל לתת האמנה במאכלים הכשרים ראה קי״ט. ע״ד הכלים שבלעו דבר אסור ראה י״ד קכ״א, קכ״ב. א״ח תנ״א תנ״ב.

Horeb 453:4

כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע וגו׳ ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה, לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך. כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כ״ג י׳).

Horeb 455:2

כאשר רוח הבהמה באדם קנתה לה את הנצחון הראשון (חטא עץ הדעת), אז התעוררה בקרבו השומרת הנאמנה של האדם הלא היא ״הבושה״ ותלמדהו לכסות את בשרו, והאב הרחמן, המחנך העליון, אבי האדם נתן תוקף ועז לרגש הזה ויתן לו עזרתו מקדש (בראשית ג׳ ז׳ גם כ״א) ותהי הבושה שומרו וצלו תמיד.

Horeb 456:3

איש כי ידר נדר לה׳, או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה. ואשה כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה וגו׳ ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, או מבטא שפתיה, אשר אסרה על נפשה וגו׳ ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה וגו׳ כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש, אישה יקימנו ואישה יפרנו. ואם החרש יחריש לה אישה וגו׳ ואם הפר יפר אתם אחרי שמעו ונשא את עונה (במדבר ל׳ ג׳).

Horeb 467:2

״כי תחדל לנדור״, יאמר דבר ה׳, ״לא יהיה בך חטא״! מי אשר ידור נדר, יאמרו חכמינו ז״ל יבנה ״במה״ (אשר בדה מלבו) לעצמו והמקיים את הנדר נחשב כאלו הקריב קרבן עליה. ומה נאמנים ומחוכמים דבריהם אלה, הביטה וראה! הן אתה עם כל קניניך, אשר נתנם ה׳ לך, להשתמש בהם, וגם ״הזמן״ אשר במו חנן אותך, הנכם כולכם כאחד שייכים רק לה׳ לבדו: הכל כאשר לכל — רכוש, קנין וזמן המה רק אמצעים לעבודתו, למלואי רצונו אשר הביע אמר בתורתו, לכן אין לך הזכות והכח ברצון ובכונה להרחיק ולשלול ממך איזה דבר הנתן לתשמישך, הלא הוא לעבודת אלהים שלך, ולהרחיקו מחוג שמושך והנאתך, גם אין ״רגע״ אחד מהזמן, שתוכל להשתמש בו לשום מטרה אחרת רק למטרת ״עבודת אלהים״. ה׳ נתן לך שלטון חפשי על האמצעים שלך, למען תקדש אותם לרצונו בבחירה חפשית, גם קדש את הזכות שלך יחד עם הדברים, שעליך להשתמש בהם. — הן החובה עליך רק למטרה ותכלית טובה, לכונן את פעולתך וקניניך, גם מבלי לנקוב את מעשך ופעולתך בדבורך ונדרך בזה, לכן אם תשלול ממך ברצון איזה אמצעי למלואי איזה תכלית אלקית הוא חטא ועון — תכלית כזאת, שהיא אמנם בלתי מקודשת מהתורה בעצמה, אם רק ע״י דבורך תאבה לשים אותה עליך חובה, בתור תעודה על הדבר ההוא ע״פ דבורך, מובן מאליו, כי לחטא נחשב — והנה בנוגע לאיזה פעולה ומעשה של רשות, לקדש אותם ע״י דבורך, להיות חלים בתור חובה המוטלת עליך, היא מצד אחד, דבר אשר לא צוה אותו ה׳ ולא רוחו, ומפני זה גם כלא נהשב והוא כבוד ה׳ מדומה, שמקורו אמנם רק בגאון וגובה של אהבת עצמו — וחטא הוא כאלו בנה במה, ומצד השני, הלא הוא נחשב לפזור הזמן והכח לריק ובגלל דברים של מה בכך, בעוד יכולת תחת זאת, להשתמש עמהם למלואי תעודות החיים, שהנה נכבדות ויקרות באמת — ובאחרונה, הלא עליך להתבונן, כי הן חכמת החיים היא זאת, חכמה אשר תנהל ותביא גם אל צדקת החיים וקדושתם, אם תתאמץ בכל רגע ורגע מהחיים בזמן ההוה, להשגיח ולהתבונן על הרגע ההוא היטב, גם להשיגו ולהבינו לאשורו ובתורת ה׳, לדעת ולהכיר את החובה והתעודה, השומה על רגע כזה, לעשות ולקיים בו, אמנם זאת היא חכמת החיים, אבל לחכמת החיים כזאת, הלא נדרש הוא לקבץ ולאחד את כל כחות הרוח והדעת, למען הגיע עדיה, ואשרי האיש שיוכל לאמר, כי באמת הכיר והשיג אל נכון כל ״רגע״ של זמן ״ההוה״ מרגעי חייו וימלא אותו בפעולות לחיים. האיש ההוא אמנם יגמול גם ישוה פרי לחיים — ואם כן, הבה נתבונן, אחרי אשר, להשיג ולהבין רק את החלק היותר קטן מהחיים, למען תת לו תעודה נאמנה דרושה לזה חכמת מאד נעלה, ואתה, האם יכול תוכל להרהיב עז בנפשך להתאמר, כי תעצור כח, גם להביא חשבון ולהתבונן היטב גם על אדות ״הרגע״ הבא עליך ״בעתיד״, לחזות אותו ולהשיגו מראש, עד כי תוכל ליעד את פעולתך בעדו בבטחה נאמנה, אף להיות לך לחובה קדושה? ואיך? — איך יהיה, אם ״העתיד״ יופיע אליך באופן אחר ומשונה מאשר חשבת בתחלה, בעת יבוא להיות בתור זמן ״הוה״?, ואם אז תראה ונוכחת, כי התעודה אשר יעדת למענו, לא תתאים בשום אופן עם הרגע ההוא, אשר יהיה אחרי כן? אתה עם העולם מסביב לך באתם לידי שנוי ותמורה — ואתה הנך קשור אל חובה כזאת, אשר החלטת בזמן ״העבר״, שכבר חדל להיות שלך, והחובה הזאת כעת זרה ומוזרה לך עתה — הן רק ה׳ לבדו, אשר לו לבדו נגלו תעלומות ״העתיד״ רק הוא יכול, לתת דבר חוק ומשפט בעד כל ״העתים ובעד כל הזמנים״, אבל תעודתך ופעולתך הלא הנה מצומצמות ומוגבלות רק בעד כל רגע מזמן ההוה שלך, להשיג ולהבין אותו היטב ע״פ החוק ההוא של התורה והמצוה, גם להניח עליו את חותם תכניתה — לכן שמר — לך וחדל — לך מהבטחות, מנדרים ומשבועות, כי אמנם ״טוב אשר לא תדור משתדור״ יאמר החכם מכל אדם, אולם ״את אשר תדור שלם״!! —

Horeb 471:2

אחרי רבים להטת (שמות כ״ג ב׳).

Horeb 475:2

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך וגו׳ — ויעבר ה׳ על פניו ויקרא: ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה וגו׳ (שמות ל״ג י״ג ושם ל״ד ו׳)

Horeb 480:5

כבד את אביך ואת אמך, למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נתן לך (שמות כ׳ י״ב).

Horeb 486:2

אבל איך יהיה הדבר? — הן ההורים הנם גם כן ״אנשים״ וגם המה יוכלו לשגות, אף יוכלו לדרוש ממך דבר שהוא נגד התורה והמצוה, גם יוכל לקרה, כי הנך בן אמלל, ובעיניך תראה, כי הוריך הלכו תועה ורוח רעה נסוך עליהם, לבזות ולנבל את התורה ותעודת ישראל, והיה אם כזאת וכזאת ידרשו גם ממך — האם גם אז עליך, להיות בידם כחומר ביד היוצר ולכבד את הוריך ולשמוע בקולם, לעשות כמעשיהם ולבזות את ה׳ ותורתו — או לשמוע ולהקשיב בקול ה׳ ותורתו ולחדול מהיות בזה סר למשמעת הוריך? ומה יהיה עם חובה ומצוה, בעת אשר החובות מתנגדים המה איש לרעהו?? — על השאלה הזאת נתן לך ה׳ כתורתו פתרון נאמן באמרו: ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו״!! — אמנם הנך מחויב, לכבד את דברי הוריך, אבל החובה היותר גדולה הלא מוטלת עליך, לכבד את ה׳ ודבר קדשו בתורתו. — לכן, אם ידרשו הוריך ממך, לעשות איזה דבר שלא כהוגן, קרב אליהם בענות חן ואמור: בלי תפונה לא כונתם יפה או שגיתם, בעוד דבר ה׳ לא יתאים עם פעולה כזאת, או, הן ה׳ ידרוש ממני פעולה אחרת, מאשר תדרשו אתם, וכי דברי ה׳ אלהיך, אשר יחובבוך אל כבוד הוריך הלא יחובבוך אל החובה והפעולה, שעליך לעשות ולקים כפקודתו, — ויען כי עליך לכבד ולירא את ה׳ יותר מהוריך, אזי בגלל אבות חלילה לך לעבור על אחת מהעבירות או לחדול מעשות איזה מצוה ממצות ה׳ בתורתו, אולם בנוגע לכל שאר דברים, אם הוא דבר טוב, ובכלל בכל דבר התלוי בבחירתך, הנך מחויב, להיות בן מקשיב וסר למשמעת הוריך בכל דבר — ורק עליך, להיות עומד ברשות עצמך בדברים, שהמה נוגעים אל המצוה הכללית ״סור מרע ועשה טוב״. ואתה עלם! כאשר הגעת לשנת השלש עשרה ואת עלמה לשנת הי״ב ויום אחד, אז הנך מקבל עליך בעצמך האחריות בעד כל דבר הנוגע לחובתך ולצדקת נפשך — ואם, לדאבון לבבך, הנך כה אמלל, עד כי נאלץ הנך בעניני החובה והמצוה בפקודת ה׳ לעשות דבר נגד רצון הוריך ולמרות את פיהם, אזי השתדל בשאר הענינים, להיות להם בן מקשיב וממלא רצונם בכל דבר קטן וגדול ביתר שאת וביתר תוקף ועז, למען יכירו וידעו הוריך, כי אינך סר למשמעתם, רק בדברים ההם, שעליך הלא להיות סר למשמעת ה׳ — אמנם אתם נערי ונערות ישראל, אם הכרתם לדעת באמת את חובת איש — ישראל, אם רוח איש ישראל נסוך בקרבכם בעצם תומו, ואם שם ה׳ נקרא עליכם, ואם נמצאים אתם בנסיון היותר קשה, כי יש לכם הורים כאלה, שהמה לא יכירו ולא ידעו את החובה והתעודה הזאת, ורוח איש ישראל לא ימלא את חדרי לבבם — או אז היו חזקים ואמיצים, התאוששו בנסיון הכבד הזה הקשה והמר בעד רוחות הבנים. חזקו ואמצו! ובאמץ לבב כזה לכו בדרך התורה והמצוה, אף התפללו לה׳, כי יתן לבם כח וחיל ותבונה, למלאות את כל חובותיכם לבוראכם ה׳. היו אנשים! ואל תתרפו בשום אופן.— (ראה י״ד ר״מ רמ״א).

Horeb 488:1

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני ה׳ (ויקרא י״ט ל״ב).

Horeb 489:2

מפני שיבה תקום, — ואם גם הנהו איש לא למוד, רק אם ארחות חייו מישרים — מפגי כל חכם מומחה תקום, ואם גם הוא איש צעיר לימים ואף אם אתה לא למדת ממנו מאומה — אבל גם אנשים זקנים וחכמים יקומו מפני איש שהוא בעל מעשים טובים, איש אשר הצטיין בפעולת הצדקה והאהבה — עליך לקום מפניהם, בראותך אותם באים בד׳ אמות שלך, ואל תסוב את פניך ואל תתעלם מהם, כאלו אינך רואה אותם, למען תפטור עצמך מהחובה הזאת. — בעלי אומנות בעת עשיית מלאכתם פטורים המה מהחובה הזאת, אם יעבדו בעבודת אחרים, גם חכם צעיר לימים עליו לעמוד מעט מפני איש שיבה, אף כי גדולה חכמתו מחכמת האיש ההוא, אבל עליו לקום אם שוים המה בחכמה. חכמים ואנשים זקנים, איש מפני רעהו בחכמה או בשיבה, אל יקומו. הרואה איש חכם עובר עליו החובה עליו לקום תיכף בבואו בד׳ אמותיו ויוכל לשבת תיכף בעברו, אבל אם הוא רבו מובהק או חכם גדול הדור, עליו לעמוד ולחכות עד אשר יעלם ממבטי עיניו, גם בעת למוד התורה עליך לקום מפניו. — בכל אשר תפגוש ובכל אשר תוכל, והיה תומך וסועד את הזקנה. החובה עליך לכבד את פני כל זקן וחכם מכל עם ועם, הראה להם כבוד, גודל ויקר, הקימה מפני זקן, חכם ובעל מעשה רומזת ומורה היא, כי הנך מובן ומזומן לעשות בפועל את רצון זולתך — בדבר היחס של התלמיד אל מורו ורבו ביחוד ראה י״ד רמ״ב.

Horeb 490:1

שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם (דברים ה׳ א׳).

Horeb 491:2

אבל למען הנצל ״מבטלה״ חלילה לך מעשות שום עסק כזה הבלתי מביא לך כל תועלת או עסק, שיוכל לסבב לך נזק ומגרעת, בעוד עסק כמוהו איננו טוב מבטלה או עוד גרוע ממנו. — אמנם הלא נדרש לך איזה זמן, לשבות ולהנפש בו ולקנות הרחבת הדעת (ערהאלונג), יען גם המנוחה והחלף כח, הלא היא שייכה גם כן אל החובות של ״הצדק״, אשר מחויב הנך לתת לגופך, לרוחך ולבבך. אף המנוחה והרחבת הדעת מועילה היא מאד, אבל רק באופן אם המנוחה ההיא תהיה מנוחה שלמה, מנוחה שאתה רוצה בה להתענג ולהחליף כח ולחזק את גופך ורוחך, מנוחה והרחבת הדעת כזאת — הלא היא, לצאת אז לשוח במרחבי הבריאה החפשית של ה׳ ולכרות מחדש את הברית עם הארץ עם השמים וכל צבאם, עם תבל הארצי, שהנך שייך אליה, גם לצאת אז מחוג חיי איש פרטי ובודד ולבוא בחברת אנשים טובים או בחברת איש אחד, שהוא חבר ורע נאמן לך, ובחליפות רעיונות בשיחה נעימה והגונה, תוכל לכרות מחדש את הברית עם החברה, שהנך שייך אליה — אמנם מה נעים ומה נחמד הוא הדבר הזה, שהוא נחשב ״למרחץ החיים״ בעד כחות הגוף והרוח העיפים והנחלשים, לחזקם ולאמצם, לחלצם ולעדנם למשיבת נפש — אבל מה נבזה ונמאס ומה רע ומר הוא, אם בגלל ענג להשיב נפש, מנוחה והחלף כח והרחבת הדעת, הנך קורא, שומע ומשתעה בדבר הבלתי מועיל והגון לחייך הנאמנים, ומה גם, לעשות איזה מעשים כאלה, שהמה מתנגדים אליהם, לפעול איזה דבר, שהוא יעשה חונף לרוח הבהמה שבך. דבר, אשר יעורר רק את כח דמיונך ויטמא את לבבך ונפשך, אשר יחלל בך כל דבר קדוש וטהור או תתאר ותצייר לך תמונת החיים, שהיא רק תמונה נעימה למראית עין — ואשר אמנם יוכל היות, כי נמצאה בה הכל, הכל, אבל לא צדק לא אהבה ולא הכרת ה׳ ומדות אנושיות. הן אמנם משיבת נפש כזאת, הרחבת הדעת כזאת, אשר בה תמית ותחלל את רוחך העולה היא למעלה מות הוא!! ומה נאמנה היא אזהרת חכמינו ז״ל באמרם: אל תדמה בלבבך, הן כזאת וכזאת רק קראתי בספר, כזאת וכזאת רק דברתי בפי ובשפתי, אבל הן לא קבלתי עלי להיות נחשבה לי לידיעה ודעה והחלטה בעד עצמי, לגמור אמר בזה בנוגע לעצמי, ומה גם, אחרי אשר לא עשיתי עוד מעולם דבר על פי אלה הדברים ההם שקראתי או שדברתי. — אבל דע לך, כי אין לך דבר שהוא כה נח להתפעל כמו לבבך, לבב אנוש, שהוא מוכשר לקבל כל דבר ריק, רשע וכסל וכל רגש לא טהור. הן אמנם זה הדבר, אשר שמעת וקראת עתה והנהו נחשב בעיניך כי הנהו בלתי מתישב אל הדעת ומקובל לרצונך — אך ידוע תדע, כי הדבר ההוא ישאר בכל זאת בזכרונך וברוחך — ובשעות בלתי עסוקות בדברים טובים ומועילים, מבלי משים, יופיע אליך פתאום הרעיון המשחית לחבל, אף יסית וידיח אותך ויצודך למדחפות — הוא יראה לך את אפשרות המעשה הרע, להוציאו לפועל — אתה תתמה תמוה ותתפלא, מאין בא לך רעיון כזה?! אולם הרעיון ההוא לא ירף עוד ולא יעזבך, ואם אז תלחם נגדו, אז כבד תכבד עליך המלחמה מאד, אף אין כל ערובה לך בעד הנצחון — הן כמה נחשבה לך מלחמה כזאת בעוד גם אתה בעצמך מסופק הנך, אם כדאי לך לצאת המערכה, וכי תצא למלחמה נגדו אח״כ אז בנקל תספה בה.— כמו כן בדבר ״הצחוק״ — אשר בו אין כל דעת ותבונה והוא בלתי ראוי והגון בשום אופן לאיש באנשים, לבלות את זמנו בשוא נתעה כזה. — שחוק, שעל ידו תתפרץ התשוקה והתאוה, להיות נבהל להון ואהבת הבצע. הצחוק, אשר יהפך אצל המשחק לתאוה וחמדה נמבזה, ויבוא גם לפרוע פרעות, להתרשל או למנוע מלמלאות את חובותיו הנאמנים, ויביא נזק ופגם לעצמותו, יתרון האדם — האם יכול תוכל לכבד עוד את עצמך אם בענין רע של הצחוק הנך מאבד בו את הקנין היקר לך מכל יקר — את ״הזמן״? לוא יכולתי ולוא הואלתי להנהיגך ולהביאך אל בית מושב משחקים סביב השלחן הירוק שלהם, כי אז הראיתי לך שמה את החזיון המעורר זועה ונועל נפש. שמה יכולת לראות עין בעין את משובת המשחקים, שיחם ושיגם ותנועותיהם המוזרות, ואת האש — הזרה של התשוקה והחמדה, לזכות בכסף זולתם. למען תתפלץ, תבהל ותחרד ותמנע מעסק השחוק ידך!! הביטה וראה על פני הנער, אשר יאבד ויבלה ויכלה בשחוק את תעודת חייו, או שים עינך על אבי משפחה, אשר עם משחקים חלקו, איך יאבד בכל ערב על שלהן הצחוק את זמנו היקר, שעליו לקדשו, לא רק בעד עצמו כי גם בעד אשתו, בניו ובני ביתו. איך הוא מאבד בצחוק את שלום נפשו ושלום ביתו — כמו כן עליך להתבונן עוד, כי באופנים שונים הכסף אשר יזכה המשחק, לא בצדק ולא ביושר יוכל לקרוא אותו בשם ״שלו״, ובכל האופנים רעה ומרה היא אחרית הצחוק, או אז תוכח לדעת, כי בלוי זמן למשיבת נפש והרחבת הדעת כזאת אך זועה היא, בוז וחרפה ודראון (ראה ח״מ ש״ע ג׳, א״ח ש״ו ט״ו ולמעלה בספר הזה).

Horeb 495:2

אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון (דברים י״ג ה׳).

Horeb 496:2

גם להביט בעיניך ולהתבונן ברעיונך על ציורים של עובדי האלילים או ציורי מתים, בעלי חיים ושאר צלמי דמיון תהו, אשר עשו אותם עובדי האלילים, להשתחות להם, לעבדם ולירא מפניהם. חדל לך מזה כנאמר : אל תפנו אל האלילם (ויקרא י״ט ד׳). ולפי הבאור היפה של חכמינו ז״ל: אל תפנו בקרבכם מקום לשום רעיון של עבודת אלילים, למען לא יפתה לבכם חלילה, לחשוב מחשבת פגולים בדבר עבודת אלהים אחרים וכל דבר זמה ותועבה (אה״ע ש״ז ט״ו).

Horeb 499:3

ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז׳ ג׳).

Horeb 500:2

שמח ישראל בימינו אלה בקרב חוג העמים, אשר בהם יושב ישראל לרוב. הביטה וראה, איך המאור הקדוש, אשר מסר לך ה׳ על הר סיני למשמרת, הגיה אורו גם על העמים מסביב לך ויגרש מהחלק הגדול מהאנושית את חשכת הבערות את עבודת האלילים וזמת גלולים — שמח ישראל, כי בארצות אייראפא, באמעריקא ובחלק אחד מאזיען ואפריקא, גם העמים האינם יהודים נחלו להם מהתגלות האל היחיד ומיוחד שלך, אור יקרות והנם עתה בעלי תורה ודת כזאת המלמדת אותם, למלאות ולקיים את ״השבע מצות בני נח״, אשר תורתך חקקה אותן, להיות לחובה נאמנה בעד כל האנשים והעמים האחרים, הלא הוא: א) לבלי לעבוד אלילים (עבודת כוכבים ומזלות). ב) לבלי לברך את השם, האל היחיד ומיוחד (ברכת השם). ג) לכבד את חיי זולתו (שפיכות דמים). ד) לכבד את קנין זולתו (גזל). ה) לחדול מזמה (גלוי עריות). ו) לבלי לאכול אבר מן החי (אמ״ה). ז) להושיב דינים ושופטים (בתי משפט) — המה ופרטיהם הרבים (המה ואביזרייהו), להיות בעלי נמוס ואוהבי מישרים — שמח בלבך על כל זה.— האיש — כן תורה לנו התורה — המקבל עליו בפני שלשה אנשים, לקיים את המצות האלה ויחשוב אותן למצות הנתנות גם כן בהתגלות ה׳ למשה, בתור מצות כלליות, לחובב בהן את כלל האנושית, הנהו נחשב ״לגר תושב״, והנך מחויב למלא נגדו, לא רק את חובתך, שהיא הלא חלה עליך גם בנוגע לכל עובד אלילים, הלא הוא לקיים נגדו את כל חובות ״הצדק״, כי גם מחויב הנך מטעם התורה בנוגע אל ״הגר תושב״, לשמור ולעשות לו ולמלאות את החובות של ״האהבה״ בפועל (אתה מצוה להחיותו) עליך לכבד ולאהוב אותו מבלי מגרעת, בתור איש תמים — דעים וישר הולך, בעוד הלא הוא ממלא הנהו את כל חובותיו, אשר ידרוש ה׳ מכללות האדם, לכן לא תוכל לגרוע ממנו אף במאומה את הכבוד והאהבה, שעליך להראות לו, אף כי איננו שומר גם כן את חובות היהדות, אחרי אשר איננו מצוה לשמור את זאת בעוד שאר המצות הלא נתנו ביחוד לבית יעקב (רמב״ם איסורי ביאה, י״ד ז׳ הלכות עכו״ם, יו״ד ב׳ וד׳, הלכות מלכים ח׳ י״א ויו״ד, גם י״א); אבל בנוגע אל חוקי ההתחתנות ושאר הדברים הנזכרים, גם הגר תושב איננו יוצא מן הכלל, ואתה לא תוכל להתחתן עמו (רמב״ם איסורי ביאה י״ד י״ז), ומפני זה אסור עליך גם ״יינו״ לשתות (מאכלות אסורות י״א ז׳ וי״ד קכ״ד).

Horeb 503:2

במאמר הכתוב: ״ובחקתיהם לא תלכו״ (ויקרא י״ח ג׳) תבאר התורה שבעל פה, כי אמנם במעשה העמים המתוקנים שבקרבם הנכם יושבים תוכלו לעשות הכל בדומה להם בכל דבר מתוקן וטוב, ואשר נוסד הנהו על השכל הישר, אבל לא את כל אלה הדברים שיעשו אותם מטעם הדת שלהם, או דבר הנהוג אצלם מפני זמת גלולים — לכן בדבר שאין בו כל יסוד בשכל או הנהוג אצלם מטעם הדת שלהם, או דבר שהוא בגלל תכליות לא טהורות, שהנה מביאות לידי השחתת המדות, חלילה לך, ללכת בחוקותיהם ולעשות כמוהם — את חגם ומועדם אל תחוגו עמהם יחד או להתנהג במנהגים כאלה, אשד כל אלה יסוד ושורש למו ביחוד בהשקפות הדת שלהם, אבל חלילה לכם לעשות שום דבר, אשר יתראה, כאלו הנכם מפריעים את משוש חגם או שום דבר, אשר על פיהו יוכלו לחשוב עליכם, כי משנאה או מאיבה אתם עושים את זאת, ואל תראו בשום דבר, כאלו אתם מבזים את מנהגיהם מטעם דתם, את חגיהם ומועדי קדשם. — (י״ד קע״ח, קמ״ח י״ב הערה).

Horeb 505:1

את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות, לא תסף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י״ג א׳).

Horeb 506:2

לכל עדה מישראל הזכות גם החובה עליה, לתקן תקנות כאלה, שהנה תועלנה להבטיח גם לעורר את שמירת התורה בקרב קהל עדתה ותקנות העדה כאלה, אם רק תכלכלנה בקרבן את התכלית הנזכרת, ואם בגלל קיום התורה וברוחה. מצאה לנכון לתקן התקנות האלה, עליך לשמור ולקים אותן, כל הזמן אשר הנך נמצא בקרב העדה ההיא (ראה ח״מ ב׳).

Horeb 510:1

בכל אופני הספק, עליך לפנות אל חכם מומחה, אשר ידעת, כי אמנם כחו רב בתורה וכי הוא בעצמו ישמור ויכבד את כל הנאמר בה ושאל את פיהו להתיר לך את הספק, ואם החכם באמת מומחה הוא בתור רב ומורה צדק, אזי עליך לעשות, כפי אשר יורך ואל תט מדבריו ימין ושמאל. — (ראה ח״מ כ״ה, י״ד רמ״ב).

Horeb 512:1

וידבר ה׳ אל משה וגו׳ איש אי אשה, כי יעשו מכל חטאת האדם, למעל מעל בה׳ ואשמה הנפש ההוא והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וגו׳ (במדבר ה׳ ח׳).

Horeb 513:2

ויברך אתם אלהים, ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ (בראשית א׳ כ״ח).

Horeb 523:2 · Sefaria Community Translation

כל אחד מחויב הנהו, להשתדל לרכוש לו מראש רכוש וקנין הנדרש למחית ביתו, ואז לקחת לו ״אשה״ ולכונן עמה יחד ״בית בישראל״. החובה הזאת מוטלת עליו משנת השמונה עשרה ומעלה, אך האיש, אשר בכל לבבו התמכר אל הלימודים ונפשו חשקה בתורה, עד כי לא יוכל לחדול ולבטל ממנה, להפסיק מעסק הרוח ולפנות את לבו לקבץ ולאסוף גם נכסים חיצוניים, למען יעשה ויכונן לו בית, רק זה האיש, העובד בבלי הרף בבנין העולם הרוחני, אותו תחפש מצות ה׳ מהחובה לבנות את ביתו, ורק באופן, אם לא תזיק זאת לתומת נפשו, לכן איש כזה, ורק איש כזה, יוכל לפטור את עצמו מבנין ביתו החיצון. — מהאמור למעלה נראה ברור, כי רק על זה החובה, לבנות את ביתו בישראל, להכנס במצב האישות ולקיים את מצות ״פרו ורבו״, אשר בגללה עליו לרכוש לו את הרכוש והאמצעים הדרושים לזה, כי החובה הזאת חלה היא רק על ״האיש״ אבל לא על ״האשה״, אשר תעודתה, רק להיות צופיה הליכות הבית, ולהשתמש בהשכל ודעת עם הרכוש המוכן מבעלה, לכו אם כבר יש לך בן ובת או נכד ונכדה, שהמה בן ובת ואם אלה מוכשרים המה מצדם, לכונן את התעודה האנושית הלאה, להביא אותה לידי נצחיות, אזי כבר מלאת את המצוה הזאת, בכל זאת גם באופן כזה אל תשאיר לעולם את ביתך מבלי אשה, להיות צופיה הליכותיו (אה״ע א׳).

Horeb 527:1

עליך לבחון ביותר את תכונת הנפש ומדות לבב הרעיה, אשר תחפוץ לקחתה לך לאשה, אבל יען, כי תכונת האיש והאשה לרוב תתראה גם ניכרת היא ביחוד בחיים ועל ידי החיים, והעלמה, הלא נכנסת לחיים ביחוד רק ע״י הנשואין, אזי שים עינך במשפחה, אשר תכונתה וטיבה בחיים כבר נודעים לך. חקור ודרוש ע״ד משפחת האשה בטרם תקחנה לך — ולכן בראותך משפחה כזאת, אשר ריב ומדון ישוררו בה׳ אשר עזות מצח ופה דובר נבלה ישלטו בקרבה, אשר בה נעדרה אהבת אנשים או איבה שמורה להם, — אל תתחתן עמה, יען משפחה כזאת בטח איננה נקיה גם ביחוסה — מובן מאליו, כי עליך להיות רחוק מכל נשואין האסורים עליך מן התורה וגזרת חכמים — בקש לך תמיד — כן יאמרו חכמינו ז״ל — לקחת לך בת תלמיד חכם, בת איש, אשר זכה כי בני דורו יתנו אמון בו וימנו אותו באיזה משרה בקהל עדתם. וביחוד בת איש כזה, אשר תוכל לקוות, כי בתו למדה בבית הוריה חכמת החיים, בהיותה בנעוריה בית אביה, ולעיניה היה משל נאמן, להועיל גם בעד חייה הבאים. עם משפחה המנוגעה במחלה קשורה בתור מחלת ירושה מאבות לבנים, הלא הוא, אם נמשכה בשני דורות, אל תתחתן עמה. וכמו שעליך להביט בבחירת רעיתך ביחוד על בריאות הרוח והלב של האשה, שתחפוץ לארשה לך לאשה, כן עליך להביט על בריאות גופה, למען תהיה מוכשרת, לשאת ולסבול את כובד הליכות הבית ותוכל להיות נושאת עמך בעול החיים (אה״ע ב׳).

Horeb 528:2

כי יקח איש אשה ובעלה וגו׳ (דברים כ״ד א׳).

Horeb 529:2

גם באופן הזה בעת ידרש לאיש, לקבל על עצמו תכונה חדשה, כאשר ידרש לאשה, להתקדש, להיות שיכה ביחוד רק אל בעלה לבדו ועל הבעל לקדש את האשה, להיות מאז לו לבדו, אזי הקדושה הזאת תתהוה גם כן ע״י ״הדבור״ וע״י ״הפעולה״, אשר על ידה הדבור יתגשם (פערקארפערט).— האשה שייכה רק לבעלה בלבד, למן העת, אשר נתן לאשה בפני שני עדים כשרים ונאמנים פרוטה מקנינו ואמר לה: ״הרי את מקודשת לי ב... זו כדת משה וישראל״, ואחרי אשר האשה קבלה ברצונה הטוב את אשר נתן לה. — ״מקודשת״ הוא המושג העצמותי, שהוא ייעד את תכונת האשה, ויביע אמרתו עליה, כי היא ״אשת איש״, יען מעת ההיא והלאה האשה נלקחה, להיות מובדלת מכל איש אחר, ולהיות שייך רק אל האיש היחיד ומיוחד, אשר קדש אותה לו לאשה. — את נוסח אמירת הקדושין יאמר הבעל — יען האיש, הלא הוא השליט והמנהל של הבית, לכן הוא יקדש אותה לו לאשה, ומפיו מאמר הקדושין יאמר הוא, בעוד האשה, תתמכר מני אז אל הנהגת הבית שלו ותתקדש אל מלואי תעודת החיים, כפי מצבו, כפי המשרה השומה עליו וכפי אשר תהיה לאל ידה וכחה להיות צופיה הליכות הבית. — הבעל נותן לה דבר, שיש לו ערך מה מהונו ולשם אות יציג לפניה את סכום תוצאות עמלו ויגיעו, אשר מאז והלאה יהיו שייכים גם לאשתו ולביתו, והאשה בגלל זה תתקדש ותתמכר אליו בשלמות — אבל עליה, לקבל את זאת ברצונה הטוב, יען כי לא נוכל לשום איש להכריח, כי יקבל עליו מאיש אחר איזה תעודה שהיא נגד רצונו, וכמו שלא יוכל האדם ליעד איזה דבר, להיות תחת שלטונו והדבר ההוא איננו שלו.— מעשה הקדושין דרוש להיות בפני שני עדים כשרים ונאמנים לעדות. — ״עד״ (מהמלה ״עוד״ התארכות (דויערן) ונתינת הקיום לדבר) הלא הוא, זה האיש, אשר בחושיו יחוש וירגיש תמיד כמו בשעת מעשה, את הדבר אשר בעוד המעשה הנעשה בו הוא חולף ועובר לכן העד יתפוש ויחזיק את הענין ברוחו, גם ע״י עדותו יתן להדבר החולף ועובר את ההארכה והתקומה; אולם רק זה האיש, אשר יוכל להבין ולתפוס ברעיונו את היחס ההוא בברור גמור, באופן, אם נמצא הנהו מחוץ להיחס וממעל להיחס ההוא — והנה לכל דבר זולת אנשים והיחוסים שאינם בעצמות האדם, העמד האיש הפרטי לבד, אבל ממעל לכל ענין של עצמות האיש הפרטי העמדה ״חברת האדם״ — על כל הדברים זולת האדם, יוכל האיש הפרטי לבדו להיות ״עד״ ולהעיד עליהם בנוגע לדבר של אסור וכדומה, אבל בנוגע לעצמות האדם תוכל להביא עדותה רק חברת האנשים, ובאי כח החברה המה ״חבר אנשים פרטיים״ ולמצער ״אנשים שנים״ — דבר התכוננות האישות נחשב בתור יחס גבוה ונעלה, גם קרוב ביותר אל חברת האדם, ומפני זה, אם לא היתה התכוננות האישות בפני שני עדים כשרים ונאמנים, אזי אגודת האישות כלא נחשבה — אל עדות כזאת כשרים המה רק: אנשים בני חורין (כי רק אלה יוכלו להיות באי כח חברת האדם), אנשים שהגיעו לשנות ״הבגרות״ (מינדיג) על פי תקופות השנים כדת התורה. עדים שהמה בריאים ושלמים בחושיהם ובשכלם (אבל לא עורים, אלמים, חרשים ומשוגעים), גם העדים דרושים להיות מבני דת אחת (אבל לא אינם יהודים) גם אנשים שהנהגתם כשרה וישרה, עדים כאלה שעומדים המה בהחלט מחוץ להיחס ההוא (אבל לא אם המה קרובים אל אחד מהצדדים), עדים שיוכלו, להציע עדותם בתור שתי דעות מיוחדות (אבל לא עדים שהאחד עם השני קרובים זה עם זה עד מדרגה ידועה), (ראה ח״מ ל״ג — ל״ה כ״ו).

Horeb 533:1

רק ע״י התקשרות ואגודה כזאת נעשים המה האיש והאשה בעל ואשת בריתו — אמנם התעודה הקדושה הזאת בעד האדם לא תוכל להתהוות כמו ע״י מקרה ופגישה ובלי ישוב הדעת, לבל תחשב כאיזה ענין של זמה, רק עליה, לבוא אחרי הכרה וידיעה, שדוך והצעה (ווערבונג) (אה״ע כ״ו, כ״ז). המטבע של הקדושין תהיה למצער שוה פרוטה (הלא הוא 1/2 גרעין שעורים של כסף טהור), אך לפי המנהג יקחו טבעת לקדושין (כ״ה). השוה כסף הניתן לשם קדושין דרוש להיות קנין הבעל בשלימות, ואם הוא שאול, אזי דרוש להיות, כי ידע המשאיל אל איזה תכלית שאל ממנו, למען יתן המשאיל לשם מתנה אל התכלית ההיא, ואם הוא שאול מאשר נשואה אזי נדרש כי גם הבעל שלה ידע מזה (כ״ח). אל יקחו טבעת, אשר בה, משובצה אבן יקרה, יען לא כל אחד יוכל להעריך את מחירה. — את הכלה, כפי הנהוג, יכסו בצעיף ויגידו לה, כי לטבעת הקדושין, יש מחיר למצער של שוה פרוטה — המנהג הוא לשים את הטבעת על אצבעה הרומז (צייגעפינגער) של היד הימנית (ל״א). כל מעשה הקדושין דרוש להיות בפני העדים. נוסח האמירה של הבעל הלא דרוש לכלכל בתוכו, כי בזה יקדש את האשה להיות אשתו, לכן הלא נדרש הוא, כי היא תבין את אמירתו ואף אם לא אמר בפירוש, אבל אם מכל הנאמר לפני זה, יתבאר ויתברר, כי טבעת הקדושין נתנה גם מקובלה היא לשם קדושין, גם זה יכונן את הקדושין (כ״ז). האשה תוכל להיות מקודשת רק ברצונה הטוב, אולם אם כל הענין וכל היחוסים החיצוניים הנעשים בזה יורו על הרצון המשותף וכוונת הנשואין, ובעוד לא היתה בזה כל התנגדות וגלוי דעת על ההפך מזה, אזי על החברה, להחזיק במעוז המעשה החיצון ההוא, מבלי להביט עוד ולשים לב על איזה כונה פנימית אחרת או איזה התנגדות, אשר יגלו ויבארו בזה אחרי כן. הן החברה הלא היא, אשר תתן להדבור ולשאר אופני המעשה את ערכו וכונתו עליו, ומי אשר ישתמש באלה למעשה, הלא נכנס בשתיקה תחת הרעיון האצור בסדר ומשטר של ״החברה״, מבלי לשנות מזה עוד, (לכן אל יעשה איש שום שחוק והתול בסדר הקדושין, וכל אשה פנויה עליה להשתמר לקבל מאיזה איש שום דבר, אשר ע״י השתיקה תחשב כהודאה על הלקיחה של דבר ומעשה השייך לענין של סדר הקדושין), והנה אם כי על פי הדין האב יוכל לקבל את הקדושין בעד בתו הקטנה, בכל זאת האב אל ישתמש עם הזכות הזאת, וטוב לו לחכות עד השנים, אשר בתו בעצמה בבינתה וברצונה תוכל לבחור לה את בעל נעוריה (ל״ז).

Horeb 534:1

עם הקדושין נשלמה האגודה העצמותית. האיש נקרא אז בשם ״ארוס״ והיא בשם ״ארוסה״ וכל אופני ״האסור״ היוצאים מכח הנשואין נמצאים גם בזה, להנשא לאחר בלתי אפשר עוד ורק ע״י המות או הגט יוכלו להתיר ולבטל אגודתם. האפוטרופסות על רצונה בנוגע לנדריה ושבועת אסר, בעוד היא עוד תלויה ברצון אביה (ראה למעלה), לכן גם האב גם הארוס מפירים לה, אבל כל עוד לא נגמרה האישות ע״י הנשואין והאשה לא נכנסה עדנה בבית הבעל, אזי תוצאות הקדושין בלתי מתרחבות יותר מחוג אגודת הגופים. הבעל איננו עוד בא כח מנת גורלה, גם עליו בלתי מוטלים עדנה החובות של ״שארה, כסותה ועונתה״ ושאר החובות, גם אין לו עוד הזכות על שכר מעשי ידיה ועל ירושת נחלתה וכדומה.־אם מתה היא בעודה ארוסה, אזי לא נעדר עוד ממנו חלק אחד מחוג חייו, לכן איננה חלה עליו האנינות (ראה עדות פרק כ״ג), ואם כהן הוא אסור עליו לטמא בה (נ״ה), אך על הארוס החובה במועד הקצוב, לקחת את הארוסה אל ביתו ולהשלים ע״י הנשואין את התכוננות האישות בעצם תומה (נ״ו). לפני הנשואין הארוס והארוסה גם המקושרים יחד בברית התנאים (פערלאבטע), אל יגורו יחד בבית אחד.

Horeb 535:1

בעת אשר הבעל יכניס את אשתו אל ביתו, יקבל עליו בשתיקה עשרה חובות וארבע זכיות. השלשה מהחובות המה דאורייתא (שארה כסותה ועונתה) (שמות כ״א י׳) ושאר החובות וארבעת הזכיות המה תקנת חכמים.

Horeb 538:2

(לפי דעת אחרים, עלינו להביט ביחוד על הצד, שהוא ביותר יקבל את תעודתו בחיי הבית, ואשר בתבונתו יביא את השנוי היותר גדול בחיי האישות, הלא היא ״האשה״ — לכן אצל בתולה שבעה ואצל אלמנה שלשה ימים מבלי שים לב על המצב הקודם של הבעל (אה״ע ס״ד)).

Horeb 541:2

כי קח איש אשה ובעלה וגו׳ וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו (דברים כ״ד א׳).

Horeb 543:2

כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו׳ והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפץ האיש, לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וגו׳ ונגשה יבמתו אליו, לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל ״בית חלוץ הנעל״ (דברים כ״ה ה׳).

Horeb 544:2

מובן מאליו, כי רק אז טוב ומועיל הנהו היבום, אם האלמנה ואחי המת ינשאו יחד ברעיון אמתי ובכונה טהורה, למלאות ע״י היבום, כפי פקודת ה׳, לכונן את הבית ברוח הבעל והאח המת, ורק אז תוכל המצוה ההיא למצוא את תכליתה ומטרתה, אבל אם הרעיון והכונה הזאת חסרים אצלם, אזי הנשואין בעצמם, שהמה הלא נשואין אסורים (אשת אח) לחטא יחשב — ויען כי זה כבר החלו לחוש, פן לא יחזק הרעיון הטהור של החיים כפי פקודת ה׳ בקרב עדת ישראל באופן כזה, להיות לו מעמד ומצב נכון בעצם תומו, ומפני החשש, פן תהפך התורה והמצוה הזאת לחטא ועון, לכן חכמינו ז״ל, כמו הזקנים לפנים, באופנים מיוחדים, שעל פיהם בחרו לעשות את דבר ״החליצה״, תקנו זה כבר, כי לא טוב היות ״היבום״ בעד היבם והיבמה, עד כי בכל האופנים יעדו, כי רק ״החליצה״ תתיר אגודתם. זולת באופן, אם אין שום ספק וחשש בזה, ובידיעה ברורה, כי יוכלו להיות מובטחים בדבר, לקיים את המצוה הרמה בעצם שלימותה וטהרתה, ושאר הדינים הנכבדים בדבר היבום והחליצה ראה אה״ע קנ״ו ועוד.

Horeb 547:1

תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב (דברים ל״ג ד׳).

Horeb 548:2

ב) עוז ותעצומות הרוח — ציץ ופרי הדעת בעד כל בן ישראל דרושה להיות ״התורה״, יען כי היא אוצר כל סגולה, נחלה בלי מצרים ומורשה בדעת ובחיים. זאת התורה, שהיא נתנה ומסורה לנו מסיני, ואשר רק ע״י הלמוד והמעשה של ההורה נהיה והתחנך ישראל להיות גוי קדוש. — הביטה נא וראה! אם התורה תביע לך אמר ותחוה דעת: כי מן השמים עד לארץ ומארץ עד לשמים, את אשר הנך רואה בעיניך, הכל כאשר לכל יצור ה׳ הנהו, כל כח ״עבד ה׳״, כל סדר חוק ה׳ הנהו. — אף התורה תראה בארץ המלאה כבוד ה׳, גם בעד האדם את מקומו ומצבו, להיות נושא רוח ה׳ והמתוך בין ה׳ ובין הארץ. הבה! הציגה כה גם את בנך בין השמים ובין הארץ, למען יכיר וידע גם הוא את התבל מסביב לו, לראות ולהכיר ולדעת את במת החזיון בעד פעולתו אתו בימים יבואו. למדהו, להכיר ולדעת את עצמו, את חלקו בחיים בתבל ארצהו, ואת חלקו באלקות, אבל בכל וע״י הכל למדהו, להכיר ולדעת, מה הוא זה יצור ה׳, עבד ה׳, חוק ה׳ ודעת את ה׳, — הן כל אלה יהיו לעזר לו, להגדיל ולהרחיב את ידיעתו ״בתורה״, הלא הוא, דעת את ״הטבע״ ודעת את ״האדם״ — כמו כן שור נא! הן התורה תציג ותעביר לפניך את תחלת תולדות בני האדם ודברי הימים שלו ותביע אמרתה : ״בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם״, הלא הוא, כי מתחלת חלוקת האדם לשבטים ולעמים, גוים וארצות עד סוף כל הדורות העתים והזמנים, המטרה האחת של כל תולדות בני אדם, הלא היא רק ״החנוך״ אל ה׳ — היא תראה בעליל בתכנית החנוך הזה ובעד תכנית החנוך הזאת את מציאותו ואת תעודתו. הבה, הוליכה כה גם את בנך בהליכות־אל אלה בתולדות בני אדם ודברי הימים שלו, הכירהו לדעת את כניסת העמים במעגל חייהם ומסלול דברי ימיהם. הבינהו, כי הפלא ופלא הוא הכח והנחל, אשר ינומו בחביון נפשות האנשים, אבל ביחוד, למד ושנן בלבו את הלקח הטוב היוצא לנו מתולדות בני אדם, וכפי אשר תורינה אותה זה שנות מאות, והוכיחהו לדעת, כי על כל דבר וממעל לכל דבר, אשר האנשים יזמו לעשות, למרות החוק והדת, והתאמרו, כי על ידם יבנו ויכוננו להם בנין עולם, חרותה עליהם המלה של ״בטול היש״ ״הבל״, למען דעת בנך או בתך, בלכתו כה במהלך העתים והזמנים ודברי ימיהם, את הידיעה הנאמנה הזאת ולמען ישוב אחרי כן בפנימיות נפשו אל הנצחיות האמתית, אל אל עולם, חי וקים לעד. גם ילמוד היטב, לאהוב את תעודתו, תעודת איש ישראל, מבלי הבט, כי דל חלקו בחיים בדברים הנוגעים לתפארת אנשים; אף לאהוב את תעודת ישראל ולכבדה, אך ורק בגלל דלותו ושפלות מצבו החיצון של עמו, עד עת מצוא — זאת היא העזרה השנית אל דעת התורה, הלא היא דעת את תולדות בני אדם (געשיכטע); אבל כל אלה דרושים להיות לו רק העוזרים אל הדעת העצמותית שלו. — אל דעת ״התורה״,! לכן יחד עם התורה והנביאים למדהו והכירהו, לדעת את ה׳ ״בטבע ובתולדות בני אדם״ ומדעת את ה׳ הבינה״ו את הכרת התבל, ובתבל הזאת, לדעת את האדם, ובאנושית את ערך עם ישראל, ובישראל, את בני דורו שהוא חי בו — ובקרב עם ישראל את המקום והמצב של עצמו — ואם פנימיות נפשו ולבבו כבר מוכשרת וגמולה היא אל השאלה: מה עלי לפעול ולעשות בתבל הזאת, שבה הלא כבוד ה׳ מלא עולם? מה עלי לעשות עם הכחות הנתנים לי מה׳ בעד תעודתי, תעודת איש ישראל, אשר יעד אותה ה׳, למען אוכל גם אני למלאות את חובותי בעד תעודת החיים הזאת? אז, לך עם בנך הלאה והלאה ונהל אותו אל מקור חייו אל המבוע של חכמת החיים אל ״התורה״, מתורתך תלמדנו, מהתורה שבכתב ועמה גם יחד את התוצאות מהתורה שבעל פה, הידיעות היותר נחוצות לו בעד מלואי החובות בחיים. למדהו, לדעת ולעשות את הכתוב לחיים ״בתורות ובעדות״ גם להכיר ולדעת את חין ערך ״החוקים״, ״המשפטים״, ״המצות והעבודה״ (כמו מספרי הרמב״ם וד׳ חלקי ״השלחן ערוך״ את הדינים הדרושים לו לדעת בעד החיים הכלליים), ואם תתבונן בו, כי רוחו הנהו מתעורר בקרבו ומחונן הוא בכשרונות טובים, אז נהג אותו גם אל המקורים של חכמת התורה. הביאהו חדרי המשנה והגמרא, אבל עליך לחנך אותו באופן כזה בלמודו, עד כי בכל אלה ישים את פניו ותכלית למודו ביחוד ״מול פני החיים״, מול פני הדעת את חובת ישראל וחיי ישראל — רק בדרך חנוך כזה יוסיף הילד אמץ וחיל ובאור תורה באמת ואמונה יראה חזות הכל — אולם היסוד והמסלול בעד כל אלה הלא היא ״דעת את השפה והלשון״.— את שפת ארץ מולדתו ואת שפת התורה — לכן הכינה את הילד בשחר טל ילדותו, כי ילמוד לדעת את שפת ארץ מולדתו ושפת כתבי חייו — את שפת קדשנו. — בשפות האלה ועל ידן עליך, ללמדו ולהבינו. להכיר ולדעת את הדברים ויחוסיהם. באר לו את המושגים הנאמנים מכל דבר, למען בהם יתפתחו חיי רוחו באביב עלומיו — ומי אשר הכיר גם נוכח לדעת, כי ע״י השפה, אשר בה תחשוב ותדבר כל תכן מחשבותיך, יקבל הדבר את צורתו ותכניתו הנאמנה, הוא ימצא אל נכון עד כמה נכונים ואמתים המה דברי חכמינו ז״ל, אשר קבעו לחובה ללמד את הילד באביב שנותיו את שפת קדשנו. עם השפה הזאת, אשר ילמוד בילדותו הנך מוסר לו גם את המפתחות אל שערי הספרים, אשר ילמוד ויהנה בהם בימים יבואו, והמה יהיו לו יסוד ומקור חייו, גם מוליכיו בדרך החיים — לכן החל עמו בידיעת השפה, וביחוד בתחלה, בגלל למוד השפה, למדהו לקרוא בתורה, אולם בו בזמן, כפי כשרון ותכונת הנער עליך לאט לאט להכירו ולהכינו את דעת הדברים של הענינים הבאים שמה, למען ידע ויכיר את עולמו בשחר טל ילדותו. באר לו את תולדות ישראל ומכל דבר, לדעת ולהכיר את ה׳ ולכבדהו ולאהבהו — וכה הרחיקה ללכת עמו בדרך ההרגל והלמוד שלו, עד אשר תוכל לקרוא עמו את התורה והנביאים גם בגלל תכן דבריהם ומובנם, ויחד עם הלמוד הזה הרחיבה את חוג ידיעתו ״בידיעת הטבע ותולדות בני אדם״, למען יתפתח בקרב נפשו ורוחו תכן התורה ביתר באור וביתר שאת, עד כי יוכל ללמוד את התורה גם בגלל ידיעת חובותיו, למען יכיר וידע את ״המעשה״, אשר יעשה איש ישראל וחי בו, ויכונן את פעולותיו ע״פ התורה, ומאז החל להרגילו גם בלמוד התורה ״שבעל פה״, להיות נלוה אל ראשית למודים אלה. — זה הוא הדרך הכבושה והסלולה, אשר רק היא תוביל אל ״האמת ואל החיים״, הדרך הישרה, שהיא גם עתיקת יומין וכפי אשר סדרו לנו האבות במשנה: בן חמש שנים ״למקרא״, הלא הוא עליך להרגילו בקריאת כתבי הקדש, להבנת השפה והענין. בן עשר שנה ״למשנה״, הלא הוא : עליך להחל, להכירו לדעת את הדינים וההלכות בדבר מלואי החובות ע״י הלמוד של ראשי הכללים והתוצאות של תורתנו שבעל פה. בן שלש עשרה שנה ״למצות״ (בר מצוה), בן חמש עשרה ״לגמרא״, הלא הוא להגדיל ולהרחיב יותר את חוג ידיעתו בתורה ולהעמיק חקר בה בעיון נמרץ. — אולם אהה, מדוע עזבו אחינו את הדרך הכבושה הזאת. מדוע הפכו את הסדר? הן אמנם הרבה קלקלו ביחס מצבו המוסרי של עמנו ע״י עזיבת הסדר הנעלה, אשר אזנו ותקנו חכמינו ז״ל, ומה היה סוף הדבר של האי־סדרים בעניני החנוך, למרות הסדר ותקנות חכמים, שלא קימו אותו להלכה ולמעשה? אהה! התורה נדחתה מהחיים, ואחרי כן מהיות גם בתור למוד ומדע. — עד כי בימים האלה בעיניך תראה ״חנוך״ גם ״בתי ספר״ כאלה, ששם אמנם הלא נמצא הכל ערוך ומתקן — אבל לא תמצא בהם לא את ״רוח ישראל״ ולא את ״תורת ישראל״, אשר אותה עזבו ודעת דרכיה לא יחפצו.

Horeb 551:1

א) אל תעמוד מנגד ואל תתרשל בעת מצוא, להציל את חיי אחיך! חכמינו ז״ל אומרים, מפני מה הונחה אבן הפנה בעד עולם האדם רק ע״י אדם יחידי (אדם הראשון), למען דעת, כי המציל נפש אדם אחת, נחשב הוא כאלו הציל ״עולם״ כלו, לכן, אם רואת אתה את רעך צולל במים, אם שודדים התנפלו עליו או בא בסכנה להיות מאכל לחיות טורפות ואתה יכול תוכל להצילו, אם בעצמך או לשכור אנשים להצילו מרעתו, אבל הנך עומד מרחוק ומתעלם ממנו ואינך מצילו — או אם הנך שומע כי אנשים מתלחשים עליו ומתנכלים להרע לו, או רשת הכינו לו ללכדו בחרמם — ואתה אינך מגלה זאת לרעך — או אם הנך יודע, כי איש תקיף ממנו יחפוץ להכניעו ולהכריעו, ויש בידך, אם ע״י דברי פיוס, לשכך את כעסו או באופנים אחרים לרצות אותו, להסיר מעליו את חרון אפו ומחשבתו הרעה על רעך — ובכלל אם איזה סכנה מרחפת על ראש רעך, ואתה יכול תוכל אם בעמלך ויגיעך או בכספך, להסיר ולהרחיק ממנו את הרעה והסכנה ההיא ואתה אינך עושה זאת — אז הנך עובר על מצות ״לא תעשה״ הנזכרת, אשר על ידה הפקיד ה׳ בידך את הצלת רעך — ואתה, איככה תוכל, אחרי אשר יש לאל ידך, להיות לרעך מלאך מושיע, פודה ומציל אותו מכל רעה, להתעלם ממנו ולעמוד בקרת רוח על דם רעך? (ח״מ תכ״ו). הן גם במות הרודף עליך להציל את חיי הנרדף. אם באופן אחר ההצלה היא בלתי אפשרית (שם תכ״ה).

Horeb 557:7

אף כי על פי הדין, אם בעל האבדה יאש את לבו מאבדתו, בעוד על ידי ״היאוש״ יחדל הדבר מהיות עוד ״שלו״, יען כל עצם מושג הקנין תלוי רק ברצון ובחפץ בעל הקנין ובהסכמתו עליו להיות ״שלו״, אולם אם משך וסלק את עצמו ומחשבתו והסכמתו מהדבר ההוא, הלא ישוב הקנין ההוא להיות ״הפקר״ ועוד לא נחשבה לגנבה, אם תקח את האבדה, אשר האובד יאש את לבו ממנה, בכל זה משום מצות ״ועשית הישר והטוב״ (לפנים משורת הדין), אשר קראך ה׳ גם אליה, עליך להשיב את האבדה, גם אם ידעת אל נכון, כי בעל האבדה כבר יאש את לבו מזה בעת מצאך את הדבר האבוד, ואם אדות זה יש דבר חוק ומשפט במדינה, מחויב הנך, למלאות כל דבר בזה מטעם ״דינא דמלכותא״, כמו כן מחויב אתה לעצור בעד כל נזק שיהיה שיוכל לבוא ברכוש רעך, ואתה תוכל להצילו מהנזק, כמו לעשות סכר (דאמם) ומעצור לשטף, מי הנהר, לבל ישטוף בגבולו ועוד ועוד (ח״מ רנ״ט).

Horeb 558:3