Horeb

אל תבקש שום שכר טרחה בעד התעסקותך בדבר האבדה אשר תשיב לבעליה. אבל אם היית אז עסוק באיזה עבודת מלאכה והפסקת ממנה להשיב את האבדה לבעליה, אזי על בעל האבדה לשלם לך את אשר יכולת לקבל לוא בקשוך להניח את העבודה ולהיות בטל במשך העת ההיא, יען אינך יכול לחשוב את השבת האבדה לעבודה של עמל ויגיעה, בעוד הלא הנך עושה וממלא בזה ״חובה ומצוה״, אבל אם אתה עסוק במלאכתך ובעל האבדה איננו, גם בית דין איננו קרוב לך, אשר יוכל לקצוב לך שכרך בעד בטול מלאכתך, אזי מצד הדין פטור הנך מדבר השבת האבדה, ויהי מונח הדבר על מקומו ואתה אינך מחויב להפסיק ממלאכתך (רס״ה), בכל זאת מטעם האהבה אל רעך, הלא לא תוכל להתעלם, בעת אשר תוכל להחזיק ביד רעך את רכושו (רס״ד). עם הדבר האבוד עליך לעסוק ולהטפל בו, עד אשר תביא ברשות בעל הדבר ובמקום בטוח, אכל אם תביא במקום בלתי בטוח, אזי הנך מקבל עליך את האחריות בעד הדבר ההוא, בכל זאת לא נדרש לך כמו אצל השבת הדבר הגנוב (ראה משפטים פרק ג׳) כי בעל הדבר יקבל ידיעה נכונה בעת ״ההשבון״, לדעת כי הדבר הושב לו. אם לא תדע ולא תכיר את בעל האבדה עליך לעשות הכרזה בפומבי, למען יבוא בעל האבדה ויגיד סימנים נכונים, או יביא עדים, באופן, אם לא נוכל להאמין בו עפ״י אמירת הסימנים לבד, ושאר הדינים ראה ח״מ רס״ז. אם בעל האבדה איננו בא, אזי עליך להחזיקו אצלך מבלי כל שמוש, ועליך לדאוג לבל יבוא כל נזק להחפץ, ואם יביא הדבר פרי, אזי הוא לטובת בעל האבדה, כמו גז השה וכדומה (שם). אם בהמה היא, אשר בשכר עבודתה תוכל להאכילה, אזי, תעשה זאת ותחזיק אותה שנים עשר חודש ותשמור את העודף עבור בעל הבהמה, אח״כ תשום אותה ותקבל עליך את ההתעסקות על חשבון השותפות ובאופנים שונים שלשה ירחים, או שלשים יום, ואם ההוצאה יתירה מעל השכר, אזי תחזיק אותה רק שלשה ימים, ואז תמכור אותה בבית דין גם בבלי בית דין לטובת בעל האבדה, ואם תרצה תוכל להחזיק אצלך הכסף בתור ״הלואה״ ואת אשר הוצאת עליה לפני זה תוכל לקחת לך. את כל הדינים בפרט ראה ח״מ רנ״ט — רע״״א גם בנוגע אל הענינים האלה ג״כ ״דינא דמלכותא דינא״.

Horeb 560:1

לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו (דברים כ״ב ד׳).

Horeb 563:2

החובה להלוות, קודמת היא לחובת הנתינה של צדקה, יען עם ההלואה הנך תומך ומחזיק את העמידה ברשות עצמו של רעך, ואצל המקבל את מתנת צדקתך, רשות עצמותו הלא כבר עברה ובטלה ממנו. גם איש עשיר, אם נצרך הוא להלואה לאיזה תכלית שהיא, ג״כ חובה ומצוה, להלוות לו, גם לתמוך בידו בדבורך ובפעולתך. — שאר בשרך קודם לאיש זר לך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת (ח״מ צ״ז); אולם כמו שהוא חובה ומצוה להלוות לרעך, אם נצרך הוא לזה, הנה לא בצדק תעשה להלוות לרעך, אם נצרך הוא לזה, בלי שטר חוב או שאר הוכחה אודות ההלואה ההיא, לבל יצא מזה איזה מכשול, או איזה דבר עול מצד הלוה, אם בשוגג אם במזיד, גם לגרום בזה ריב ומחלוקת (שם ע׳). אם מכיר אתה את האיש המבקש את ההלואה ותדע כי הוא יפזר את הכסף בקלות דעת, וכי רק ע״י תביעה בפלילים אח״כ תאנסהו לזה לשלם לך את החוב, אזי טוב יותר לבל תלוה לו, לבלי תאלץ אח״כ להיות עליו כנושה ולנגוש לו (ח״מ צ״ז).

Horeb 565:2

אם יש לך תביעה אודות הלואה על רעך והנך חפץ כי ינתן לך ״משכון״ על זה, אל תקח אתה אצלו את המשכון בחזקה, רק בית המשפט ישלח את שלוחו ויקח מאתו את המשכון, (לפי דת היהדות מטעם התורה גם שלוחי בית דין אל יבואו בבית הלוה פנימה לקחת משכון, רק את החפצים אשר ימצאו מחוץ לביתו יוכלו לקחת במשכון ההלואה בעד המלוה, וגם באופן הזה לא יוכל שליח בית דין לקחת משכון שום דבר אשר יכינו בו את האוכל למזון, כמו: רחים ורכב, סכינים וכדומה, גם לא את השמלה אשר ילבש הלוה, כלי אכילה, מטה ועוד). אצל אלמנה ונשים פנויות החיות ברשות עצמן, אל תקח שום משכון (אם הגיע זמן הפרעון של החוב והלוה ימאן לשלם, אזי, לפי דעת אחרים, יש בעד הבית דין דין וכח אחר לזה).— אם יש לך משכון מאיש עני, אשר החפץ הוא נצרך לו לשמוש, אזי החובה עליך להשיב לו בעת הדרושה לו להשתמש בו ותוכל לדרוש ממנו, כי יתן משכון אחר בעת אשר לא ישתמש עמו, כמו מטות ביום וכלי אומנות בלילה, זולת אם נתן המשכון תיכף בשעת ההלואה, אשר באופן ההוא דרוש לך המשכון להיות לאות והוכחה על התביעה של החוב (ח״מ צ״ז).

Horeb 566:1

ונחלה, בתור אמצעי לפעולתו, משפט חרוץ כזה, אשר על ידי קיומו או בטולו תלוי הוא כל ענין בנוגע אל מלואי תעודתנו — ובאופן כזה, עד כי על דבר עתידות ישראל בפרשה העשרים ושש בספר ״ויקרא״ תחתום התורה בחרבן הארץ והריסותה ע״י קול התוכחה הקורא בחיל : ״אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה וגו׳״ ״אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה״. עי״ז הנך מכיר לדעת, כי חי הנך על אדמת ה׳, ואשר אם תתמכר להדבק עד למותר אל הקנין לבדו, אז הנך עוזב את ה׳ (ראה עדות פ׳ כ״ב). ובין אלה המצות, הלא נכבדה היא המצות ״לא תעשה״ של רבית, לא רק בנוגע אל הארץ בלבד רק ביחס כל קנין בארץ, אף רחוק מארץ ישראל. המצות הזאת תופיע אליך בתור פעולת ״האהבה״, למען דעת על ידה, כי הקנין איננו הרכוש העצמי של בעל הקנין, רק קנין ה׳ קדוש הוא, שנמצא אתנו בכל חלק וחלק מהכח והרכוש שלנו, לכן עליך להודיע ולהביע בזה, כי בנפש חפצה הנך מלוה כסף לאחיך בעת אשר נצרך הוא לזה, מבלי לקי״ מאתו שום הטבה קלה בעד החזקת הכסף, ואתה אם לוית כסף מאחיך הנך משיב לו רק את הקרן בלבד, אבל אינך רשאי להוסיף לו שום הוספה של גמול והטבה, אף הקטנה שבקטנות, בעד ההלואה, ואם כן כל איש ישראל הלוקח מאחיו שום רבית או איש ישראל הנותן לאחיו איזה רבית, הוא מראה במעשהו זה כי יכחש שה׳ הוא לבדו אדון הרכוש, ונכשל הנהו באלקיות הקנין וסר מאחרי ה׳. והנה, אם שאר החוקים והמצות הנזכרים שמה, הגבילה אותם התורה ביחס ארץ ירשתנו, אבל את המצות לא תעשה של ״רבית״, קשרה אל עצמות האיש ישראל ותאמר: ״לנכרי״ (אשר עליו יתיחס גם ״גר תושב״ ראה רמב״ם הלכות מלוה ולוה) ״תשוך״ — הלא הוא, כי תוכל לתת לו רבית, ומפני זה תוכל גם לקחת ממנו רבית, והכל, כפי אשר ירשה לך החוק, אשר בכל מדינה, אבל רבית נפרזה היא ״לחץ וגנבה״ (י״ד קנ״ט ק״ס).

Horeb 567:2

אין כל הבדל בין העני ובין העשיר, בעוד אסור לקחת או לתת רבית ויהי מי יהי, אבל רבית, הלא היא כל דבר של גמול והטבה בעד ההחזקה שהחזיק איש איזה זמן דבר מה מרכושך בתור הלואה או הקפה, אזי לקחת רבית בעבור הלואה היא דאורייתא ובעד הקפה ע״י מקח וממכר אסור הוא משום סייג. גם באופן אם הלוה מדעת וחפץ עצמו בעת תשלום הכסף יתן לך מעט יותר מהקרן, גם מבלי לרמז כי ההוספה הזאת הטבה היא לשם רבית, גם אם יגיד מפורש, כי נותן הוא זה רק לשם מתנה, אל תקח ממנו ואל תתן לו כזאת בשום אופן. מטעם סייג אסור הוא לתת גם לקחת דבר מה, גם קודם ההלואה ובמחשבה תחלה, לעשות את ההלואה אח״כ, גם אחר תשלום ההלואה ולאות תודה והכרת טובה לפני ההלואה דבר בלתי נחשב ובלי כל גלוי דעת אודות עשיית הלואה אח״כ מותר, אבל איזה דבר חשוב או גלוי דעת אודות הלואה בעתיד אסור. כל העת אשר יחזיק איש ישראל את כספך בהלואה, אסור עליך לקבל ממנו טובת הנאה בשום שמוש, אם יש בזה איזה יחס, כי נעשה זאת בגלל ההלואה, גם הכרת טובה, דבור והנאה לא יוכלו לא לתת ולא לקבל בגלל הלואה, ולא לבד בהלואה של כסף, כי גם בכל דבר, וכל הוספה של הטבה בזה רבית היא, גם גמול והטבה בעד עבדות ושרות ע״י עבדות ושרות יותר גדולה וחשובה או עבדות דומה לזה בעת קשה ולחוצה יותר, רבית היא (ק״ס קס״א קס״ו). לשאול איזה דבר ולהשיב דבר כזה והוא עלה במקחו מותר הוא רק באופנים מיוחדים (ראה רס״ב). להנות משמוש המשכון מותר רק באופנים מיוחדים (ראה קס״א קע״א). בנתינת כסף דמי קדימה לעסקים של שותפות ראה קס״ז. במקח וממכר ביחס התשלום מקודם או אחרי כן, במכירת שטר חוב ושטרי חליפין (וועכסעל) ראה קע״ג. בגמר עסקים להעמדת סחורה, שכירות, הכנסת כספים ויחוסי מסחרים שונים (קע״ד קע״ז); אמנם נמצאים בזה דינים רבים שעלינו לשים לב עליהם, לבל יחטאו ולבל יעברו עבירה של לקיחה ונתינה של רבית, גם נחוץ עתה מאד מהרבנים המומחים ומבינים היטב בטיב המסחר, לסדר בימינו אלה תקנות, איך להתנהג אודות אפתקאות (היפאטהעקען) על קרקעות ובתים, נכוי כסף (ראבאטטען) בתשלומין של מזומן, פדיון שטרי חליפין (דיסקאנטירען) וקניות, בעוד מחבר הספר, כפי אשר עין בעניניהם נעלם ממנו, אם בכל מקום ימלאו את כל התנאים, שעל ידם יחדלו מהיות נחשב לרבית, ראה את כל הדינים מהלכות רבית י״ד מסימן קנ״ט עד קע״ז.

Horeb 568:1

כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעד (דברים כ״ג כ״ה).

Horeb 569:2

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו׳ לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו וגו׳ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר: פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך (דברים ט״ו ז׳).

Horeb 570:2

תכלית בקור החולים שלך תכונן בעבור שלשה דברים: ראה אם נעשה בעבור החולה כל דבר, אשר אנשים ורופאים מומחים יסדרו לעשות למענו לרפואתו, ואם לא נעשה כזאת, ראה והשתדל כי יעשה לו כזאת. שאל והודע אם לא יחסר לו דבר מה לכלכלת מחלתו, ואם יחסר לו איזה דבר, הביאה לו את הנחוץ לזה, או השתדל בעזרת אתרים להביא לו את הנחוץ לכלכל מחלתו, ובאחרונה, להעתיר לה׳ ולבקש עליו רחמים מבעל הרחמים. המבקר חולה ואיננו מתפלל לה׳ בעד רפואתו, הוא לא מלא עוד את חובת האהבה. הדברים האחדים הנאמרים ברגש אהבת אחים האלה : ״המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל״ מאד נעלים וחשובים המה יותר מרוב דברים הנאמרים בבלי רגש ורעיון. בשבת אמור: ״שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ושבתו בשלום״. — בהשכל ודעת עליך להעיר את אזן ולב החולה, לשאול אותו, אם עניניו המה מסודרים, ואם לא, כי יסדר את עניניו ויעשה את זאת עתה כחפצו, ודבר על לבו, לבל יפחד מהמות בעשותו זאת, ולבל ידמה כי מסוכן הנהו, רק בגלל הדבר, כי בכל עת צריך האדם להיות מסודר בעניניו, בין בריא בין חולה, ותמיד נדרש למנות החסרון. — חולים כאלה, אשר הבקור והדבור קשה להם, אל תבקרם, רק שאל בבית החולה על מצבו, גם, אם אולי יחסר לו איזה דבר. שמע את אנחותיו ומכאוביו והעתירה בעדו לה׳.

Horeb 576:3

לא תקם ולא תטר (ויקרא י״ט י״ח).

Horeb 581:2

תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב (דברים ל״ג ד׳).

Horeb 582:2

שניכם בלבד, בינך לבינו, לבל תכלימו ולבל תשא עליך חטא (ראה משפטים פרק ח׳), ואל תיעף ואל תיגע ואל תקץ להוכיחו על דרכו ולהטות למוסר אזנו, ואם לא פעלת אצלו תשעים ותשע פעמים, נסה נא גם בפעם המאה, עד אשר אחיך יגער בך וישלחך מעל פניו, ואם העולה שעשה רעך איננה נוגעת אליך, אז אם התוכחה אשר תוכיח אותו בשובה ונחת לא תועיל, תוכל גם להכלימו, למען ייטיב אחיך את הרעה אשר עשה וישוב למלא את חובתו. — אם עבר עבירה בפרהסיא, אז עליך להוכיח אותו תיכף ובמקום שעשה את זאת, לבל יתחלל שם שמים על ידו — אולם אם תראה כי עשה את החטא רק במשגה וכי ההרגל כבר הכה שרשיו עמוק בקרב לבו, בעברו על זה כמה פעמים, עד כי אין לך כל תקוה כי הידיעה מדבר החטא תעצור כח להניא אותו מחטוא עוד, אל תוכיחו ואל תודיע לו כי הוא חוטא ואשם (מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), וטוב להחריש ממנו, אם יעבור עבירה בדבר שהוא מדרבנן, או שיש לו איזה אסמכתא בתורה — אבל אם הוא עובר עבירה בדבר הכתוב מפרש בתורה שבכתב, חלילה לך מהתעלם עוד, הראה והוכיח לו כי כזאת כתוב בתורה, אולי קדושת התורה תמנע ידו מעשות דבר נגד הכתוב בה. באופן, אם תדע כי דבריך יהיו ללא הועיל, עליך להוכיח אותו בגלוי פעם אחת ומני אז השתדל להגיד לו תוכחה רק בהיותך בין שניכם בינך ובינו.

Horeb 583:2

אם חטא לך אחיך — אם תוכל לסלוח לו סליחה נאמנה, מבלי לחוש עוד שום איבה ושנאה נגדו, עד כי יכול תוכל לשכוח כלו את דבר העול שעשה לך ולמחות מלוח לבך כל זכר למו, אז אשריך, ושכח את הדבר כאלו לא נעשה, אבל אם תרגיש בנפשך, כי לא תעצור כח בנקל לסלוח ולשכוח את אשר עולל לך רעך, אם תתבונן, כי רוחך הנפגע השקט לא יוכל, גם יוסיף לחשוב ולשוות לנגד עיניך תמיד את דבר העול שעשה לך, אז חושה מהר למלאות את החובה אשר תשית עליך התורה ע״י המצוה הזאת. חושה לקחת דברים עם רעך בהיותכם בינכם לבין עצמכם. הוכיחה אותו על פניו על המעשה הרע שעשת לך, ואמור לו: מה זה ועל מה זה עשית לי ככה, למען יראה רעך ויוכח לדעת כי אמנם פשע, עוה וחטא לך, ויוכל היות, כי אחיך הפוגע אותך, ידע במה להצטדק לפניך, או אתה בעצמך, אולי על פי דבריו, תכיר לדעת כי במשגה חשבת תועה עליו. או לא כבד כה עונו מנשוא, כאשר חשבת בתחלה, גם ע״י בקשת סליחה ומחילה מצדו, ירך לבבך ותעתר למחול ולסלוח לו בכל לבב — והנה בעשותך זאת, הלא קונה אתה לך את ״הברכה״ הנעלה מכל כל הברכות את ״השלום״, שהוא מגן ומחסה בעדך לבלי לנטור ולבלי שאת בלבך עליו עוד כל חטא — אולם באופן, אם לא ידעת אל נכון כי אחיך פעל עולה לך, רק הנך משער וחושב כי כזה וכזה עשה לך רעך, או רק, כי שמעת אומרים עליו כזאת — אזי באופן כזה חלילה לך להתרשל במאומה ולאחר מקחת דברים עם רעך, אשר תחשוב עליו כי היה למפגע לך. הן מה נורא ואיום הוא, לחשוד בכשרים, ואם שגית ואם הפיחו כזבים על אחיך, ואם אולי הנידו לך ממנו רק דבר שקר — ואתה נטעת בלבך חשד כבד על איש נקי חנם, על איש תם וישר, אשר הוא בטח גם לא ידע מאומה מכל אשר יהגה לבך עליו, אף יאמין הנהו כי לבך טוב עליו ויהגה לו רק אהבה וידידות! האח! מי יתן כי כל אלה אשר יאמינו כי נפגעים המה מרעיהם אלה, אשר ידמו, כי רעיהם עשו להם רעה, את כבודם השפילו או פעלו להם עולה, כי יכלו לפעול בעצמם, להתגדר במדת ״ענוה״ ולמלאות באמת ובנפש חפצה את החובה והמצוה היקרה הזאת, להוכיח את עמיתם, מבלי לשאת עליו חטא! הן אמנם באופן כזה מובטחים היינו, כי אלפי רוחות בני אדם התענגו על רוב שלום, אנשים אשר ברובם ימאנו לעשות זאת, עד כי בגלל איזה חשד יתרחקו איש מרעהו וישמרו איבתם ועברתם שמורה איש על רעהו בלבם, ואשר לוא רק באו בתחלה בדברים, אז בנקל הסירו כעס וחרון ע״י בקשת סליחה או ע״י ברור דברים, כי משגה הית אתם, לוא עשו כזאת, כי אז שלום רב השתרר בקרב אלפי בתים, משפחות ועדות בישראל, אשר עתה מצאו קן למו ריב ומדון, איבה ותחרות ואין — שלום לאלה. — והנה איזה חזיון נראה לפנינו בחסרון המלואים של החובה והמצוה הזאת? צא וראה, הן אלה אשר ידמו, כי נפגעים המה מרעיהם, עוד לא יאבו לדבר איש עם רעהו, אף יתאמצו תמיד לבלי לפגוש יחד עם פוגעיהם, יוקירו רגליהם מבקר אותם ויחדלו מהתראות איש עם רעהו, גם יתנכרו יחד ובגלל התנכרותם יוסיפו עוד שנוא איש את רעהו, גם בגלל ההרחקה ימצאו סבה להבדל תמיד המה ומשפחותיהם יותר ויותר, יען רוחם יהנה כעס וחמה ותלונה רבה — גם ינחילו את האיבה והשנאה ההיא לבנים ולבני בנים, את האיבה אשר בן רגע של תוכחה כדת התורה בנקל יכלו לשרש אותה עודנה באבה — ועל כלם רע ומר הוא, כי נמצאים בין הפוגעים והנפגעים אנשים מחרחרי ריב ומדון, אנשים כאלה אשר כל מעינם לעשות ריוח בין הדבקים, להפריד אלוף ולהגדיל את שלהבת אש זרה של מצה ומריבה, הלא המה האנשים המתעברים על ריב לא להם, אנשים, אשר יעשו מדחה, המה, אשר חובתם הלא היא לקרב את הלבבות, לחבר את הנפשות אשר התרחקו ולרפא את השבר ולכבות את לבת — אש של האיבה והתחרות, המה יהפכו למלאכי זעם או לנחשים צפעונים, אשר עפר לחמם ורעל תחת לשונם. — הבה, נחפש בתורה אם לא נמצא שום ״קללה״ בין קללות ״הר עיבל״ בעד האיש המחרחר ריב ומשלח מדנים בין אחים, ואשר אמנם הקללה היותר גדולה הלא קטנה היא בעד איש כזה? — אבל ראה זה מצאנו, כי אמנם אצלה התורה גם לו קללה! ״ארור מכה רעהו בסתר״! וחכמינו ז״ל אומרים: לא מכת אגרוף ולא מכת חרב, רק מכת הלשון ״שהחיים והמות בכחה״ — (רמב״ם הלכות דעות ו׳).

Horeb 584:1

״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳״ הלא הוא, את אשר תרגיש ותחוש בהגיון לבבך, כי ה׳ שהוא כליל האהבה ואשר אל האהבה הזאת קראך גם אותך, כי ה׳ יחשוב את זאת, כי ״טוב״ הוא בעד אשר אחיך, וכי ״ישר״ הוא, הלא הוא כי הדבר ישר ומתאים הנהו עם התעודה של עצמך, לכן בכל ענין שהוא בלתי נאמר בפרוש בתורה, עליך לשאול את עצמך: מה הוא המשפט אשר על זה יחרוץ ה׳, שהוא כליל האהבה, גם מה היא דורשת תעודת ״האהבה״ שלך — וככה עשה!! — חכמינו ז״ל יוציאו לנו מזה ביחוד את ״הלקח טוב״, לבל תהיה קשה עד למותר בנוגע לזכות שלך, מבלי לותר ממנה מאומה, ואם כי ביחס עצמך עליך להתנהג במדת חומר הדין, אבל בנוגע לרעך התנהג עמו ״לפנים משורת הדין״ והיה נוח לותר לפעמים מזכותך בגלל טובת רעך — באופן אם לא יצא לך כל נזק מזה, או אם לא יהיה לך נזק מסוים בהונך ובענין, אשר אם תותר מעט מזכותך תוכל זאת להביא תועלת רבה לרעך, או אז הכינה את עצמך לעשות ״הישר והטוב״ ואל תקשה לבבך ואל תתגדר במדת סדום: ״שלי שלי ושלך שלך!!״ וזכור, כי ה׳, שהוא כליל האהבה, הוא דורש ממך להיות אוהב את המישרים ולהיות ישר וטוב, וכה חזקו ואמצו חכמינו ז״ל את החובה הזאת, עד כי לפעמים הכריחו מטעם וכח הבית דין את אלה, אשר זלזלו בעשית ״הישר והטוב״, כי יקימו אותה לאשורה, כמו למשל: אם בעד החוב אשר היית נושה ברעך השגת ממנו איזה דבר מנכסיו, והדבר ההוא נהיה קנין שלך, ואם מצאה יד האיש לשלם לך בכסף את החוב אשר נשית בו לשלם, אזי מחויב הנך והבית דין יכריחוך, להשיב לו את הדבר ההוא גם אחרי רבות בשנים, באופן אם לא עבר הדבר להיות קנין ורשות איש אחר (לוקח) (ח״מ קנ״ג), או למשל: בחלוקת שדה נדרש לתת את החלק השוה בחלוקה אל זה האיש שחלקת השדה הזאת נמצאה היא אצל המצר שלו, קרוב לשדותיו האחרים, וגם באופן אם קונה הנך שדה מחוץ לנכסיך, הנך מחויב למסור את השדה הנקנה לרעך, שהוא בעל המצר עם השדה ההוא, אם הוא יחפוץ בזה, ובהשיבו לידך את כסף המקנה(ח״מ קע״ה), ומאלה הדברים תוכל להקיש על שאר ענינים הכלולים במצות ״ועשית הישר והטוב״.

Horeb 585:7

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל וגו׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו (דברים ל״א י״ט).

Horeb 588:2

אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים וגו׳ את אלהיהם, על ההרים הרמים וגו׳ לא תעשון כן לה׳ אלקיכם(דברים י״ב ב׳).

Horeb 591:2

ג) השבועה באה רק בעצמות שבאה בה מגרעת אבל לא באופן אם נפגעה בכלה. א: אם על החלק מהתביעה (שיכול היה אמנם לכפור גם אותו) הוא מודה, תבוא השבועה לחסות ולהגן גם על שאר התביעה (מודה במקצת), אבל לא אם ״כופר הכל״. ב: אם כופר הכל, אבל אם יש עד אחד שמעיד ותומך את התביעה (בשאר יחוסים של עצמות האדם נדרש שני עדים) ראה למעלה פרק י״ד. ג: בדברים הנתנים לפקדון אשר מודה הוא, כי אמנם קבל אותם לשמור, אבל ימאן להשיב מפני טענת גניבה ומתה ועוד, וכפי דיני הפקדון (ראה משפטים פרק ד׳), אבל לא באופן אם ישלול את כל התביעה ע״י הטענה כי לא קבל שום דבר או השיב את הפקדון. — חכמינו, ז״ל לפי מהלך העתים מצאו לדבר נחוץ לקבוע גם שבועה אף בעד התביעות שהנתבע כופר הכל, והשבועה הזאת נקראת בשם ״שבועת היסת״, שבועה אשר תאלץ ותכריח את הנתבע להודות הדבר כפי שהוא, כמו כן בעסקים של שותפות משום ״והייתם נקיים״ הלא היא ״שבועת השותפים״ וכדומה (ח״מ פ״ז א׳ — ה׳ פ״ח רצ״ה).

Horeb 593:11

בשבועת הדינים כפי הנהוג, יאחז הנשבע ספר תורה בידו או יציגו אותה לפניו למען תהיה יראתה על פניו, ורוח התורה תלבשהו עת ישבע בפניה, אמנם ישנם נוסחאות שונים בעבור השבועות, אבל בעדך בעד הנשבע, די לך דבורך ומוצא שפתיך אשר תוציא מפיך, הלא הוא דבורך הפשוט: ״אני נשבע״ ובכל לשון שתהיה, ואם גם לא זכרת את שם ה׳, גם היא שבועה גמורה, כמו כן שבועה היא, אם השביעהו אחר, יהודי או אינו יהודי, גדול או קטן ורק אם ענה ״אמן״ עליה או ״הן״ (יא) או דבור אחר המורה על ההסכמה וקבלת השבועה (ישנם אמנם אופנים כאלה אשר גם זה לא נדרש) (ראה רמב״ם הלכות שבועות ט׳, א׳). האומר פעמים בלי הפסק על דבר שיעשה או שלא יעשה היא ״שבועה״, אם יכוין בזה כונת שבועה.

Horeb 595:5

שבועה לבטלה — הוא להשבע על דבר שאיננו נופל תחת שום ספק, כי אמנם כן הוא, למשל: להשבע על שנים, כי שנים המה (שם) וכדומה. העבירה של שבועה לבטלה בשבועת הדינים עובר הוא זה הצד מבעלי הדינים, המשביע את הצד שכנגדו, באופן אם אמתת הדבר נודעה היא לו גם בלי שבועת רעהו, ואשר אז השבועה היא לבטלה (ח״מ פ״ז); אולם לא רק שבועה לבטלה היא חלול השם, כי גם כל הזכרת שם שמים לבטלה גם בברכה לבטלה היא קלות הדעת ואי כבוד נגד שם ה׳, נגד שמו הגדול והנורא שהוא דרוש להיות קדוש לך, גבוה ונעלה מכל הרעיונות והמחשבות שתוכל לחשוב, ולכן אסור עליך להוציא את שם ה׳ לבטלה ובלי כל רעיון וכנה. אל תזכיר את השם מבלי יראת הכבוד והדרת קדש וידיעה נכונה, למי הוא השם הנכבד והנורא הזה. גם את ה׳ בן ד׳ אותיות יוכל איש ישראל לקרוא אותו בכתבו, רק עלינו עת נקרא את השם בקריאת כתבי הקדש ובתפלה, לבטא רק את השם ״אדני״ ובשאר ענינים עליך רק לזכור את המלה ״השם״ לבד. — עלינו לפקח על ילדינו עוד בשחר טל ילדותם, כי יכבדו את שם ה׳ ולהשגיח עליהם כי יקראו אותו בהדרת קדש, ועל כלם להרגילם לבל ישבעו שום שבועה לעולם. עלינו ללמדם ולחנכם כי יהיו נאמנים בדבורם, גם בלי כל שבועה ״וההן והלאו״ שלהם יהיו אמת וצדק. — בחרות אף תביט על האיש אשר יחלל את השם בפניך, ובאשר תוכל, עליך למנוע אותו לבל יזכור את שם ה׳ לבטלה. — אם שלא לצורך או במשגה הזכרת את שם ה׳ לבטלה, עליך לאמר תיכף את הכתוב! שהוא יביע את הדרת הכבוד אשר תכבד את שם ה׳, אמור: ״ברוך שם כבוד וגו׳״ (רמב״ם הלכות שבועות, י״ד של״ד ל״ז, מ״ג, א״ח ר״ו ו׳ ועוד).

Horeb 596:11

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים ל״ג ד׳).

Horeb 597:2

אבל כמו החזקת ״למוד התורה״ נתנה אל העדה, כן מעיקרה נמסרה ההשגחה על היחיד בדבר מלואי התורה גם כן אל הכלל והצבור כי יהיו שופטים ושוטרים בכל עדה. דינים ושומרים יפקחו על דרך החיים של כל איש פרטי ויחרצו את משפטו לפי חוקי התורה, גם בעין רוחם ותבונתם יתאמצו תמיד לתקן תקנות נאמנות בעד מלואי התורה לפי המקום והזמן. אמנם בנוגע אל השופטים והדינים ובענינים הנוגעים למשפטי האזרחים החובה על כל איש ישראל, כפי אשר תצוהו התורה בעצמה, להיות סר למשמעת דת המלכות והמדינה (דינא דמלכותא דינא), בכל זאת הלא בכל הענינים האחרים הנוגעים אל החיים, עליהם לעשות ולקיים את דבר ה׳ ולמלאות חובתם כפי אשר תחובבם התורה, ואם כן דרושים להיות בקהל ועדה אנשי שם כאלה, אשר יורו ויראו לך את דרך התורה והמצוה, ויעוררו ויכוננו את רוחך ולבך, למען תהיה נאמן אל החובה הזאת, ועל הצבור מוטל הוא הדבר לדאוג גם בעד דרך החיים של כל איש פרטי. על העדה לעשות תקנות נכונות ולהשתמש בכל האמצעים הדרושים והמחוכמים שמטרתם ותכליתם להרגיל את האיש היחיד כי יחיה ״חיי צדק ואהבה״ וכפי אשר תורנו התורה, ועל כלם על העדה לכונן מוסדות נאמנים כאלה בעד החיים, שהמה יוציאו לפועל את קיום המצות הנהוגות תמיד כפי התורה, ואשר רק ע״י הכלל והצבור ותקנותיהם יהיו אפשר לקיים אותן, כמו למנות שוחטים, מקוה, בית הכנסת, בית המדרש, וכמו כן בנוגע לעניני האזרחים מה טוב ונכון הוא כי העדה תשתדל ככל האפשר לפשר ולצדד בין המריבים ובתור ראשי בתי אב ומשפחה, לגמור את עניני חבריה בשלום ובמישור, מבלי ידרש כי דברי ריבותם יבואו עד בתי הדין והמשפט!! (ראה א״ח תקכ״ט ד׳, ח״מ קס״ג, י״ד א׳, א״ח נ״ג, כ״ד).

Horeb 600:1

בכל עיר ועיר שיגורו בה בני ישראל יחד, עליהם לכונן קופת צדקה של העדה, שממנה יחלקו מעות לעניי העיר ההיא מע״ש לע״ש ונותנים לעני מה שיספיק לו לשבעה ימים ולאורחים עניים שבאו שמה במקרה את הנצרך לכ״א על יום אחד. עני עובר — אורח מקבל למצער מזון שתי סעודות, ואם ילין שמה יתנו לו גם מצע וכר וכל הנצרך לו למשכבו; אם ישאר עד אחר השבת יקבל בעד השבת מזון שלש סעודות, ושאר הדברים כפי חובת היום, ואם מכירים אותו נותנים לו כפי מצבו.— לפי הכלל, מחלקים לעניים את הכספים מקופת הצדקה בשלשה. הצדקה נגבית בשנים ונשמרת ע״י אחד. בני העיר רשאים לשנות מקופת הצדקה לעניים ולהשתמש עם הכסף אם נחוץ הוא גם לשאר צרכי העיר במעות שנדב היחיד אל הקופה, באופן אם לא הגיד מפורש את מטרת צדקתו, שלמענה נדב את הכסף. מי אשר יאמינו בו ויפקידו בידו לשמור את כסף הצדקה, עליו להיות נזהר לא לבד לבלי לעשות בו דבר אשר לא כן, כי עליו לראות תמיד לבלי למשוך עליו שום חשד גם למראית עין. אל יכניס ואל יערב את המעות של צדקה עם מעותיו, רק יחזיק אותן בקופה מיוחדת. אל יחליף המעות בעד עצמו ואל יקנה איזה דבר השייך לצדקה, ועומד להמכר, בעד עצמו, רק למכור לאחרים, ועליו מצד עצמו להראות חשבון צדק, אף אם לא ידרשו ממנו כזאת, וגם אם הוא איש נכבד ומהימן, אשר לפי הדין לא יוכלו לדרוש ממנו חשבון. — גבאי צדקה אם יחרפוהו העניים, אל ישים לבו לזאת, רק יחלק בלב נכון בקרבו ובאמונת רוח, ויחשוב לו את החרפות והגדופים אשר יסבול בגלל עמלו לטובת הצדקה, לזכות מיוחדת לו. — עליו להיות נזהר לבלי לתת היתרון בנתינת הצדקה לקרוביו על שאר העניים (רנ״ו, רנ״ז). כבר אמרנו למעלה פרק י״ז, כי יוכל העני לקחת מן הצדקה עד אשר תשיג ידו, לרכוש לו סכום מסוים, אשר מתבואת כספו יוכל להחיות נפשו ונפשות ב״ב, ובזה נעיר, כי אם גם על פי הדין איננו מחויב למכור את כלי ביתו הנדרש לו לשלחנו, מלבושו ומעונו, ואם גם המה יקרים רב יותר מהנדרש לו, למען יוכל בעודף על מחירם, לרכוש לו את הסך המסוים, אשר הריוח יספיק לו לכלכלת ביתו ולא יצטרך לצדקה, כי הדין ההוא נאמר רק על העני המקבל צדקה מן היחיד, אבל אם יקבל מקופת הצדקה של העדה, עליו למכור את כלי ביתו היקרים, ולהשתמש עם העודף לאסוף את הסכום הנזכר, לבלי יצטרך לקחת מהצדקה (רנ״ג). כופים תמיד את הקרובים העשירים, כי המה יפרנסו ויחזיקו בירי קרוביהם העניים, לבל יפלו למשא על שאר נדיבי העיר, והנה כאשר מסרת את נדבתך אל קופת הצדקה לעניים, אז לא אתה ולא קרוביך אין לכם הזכות על מסת נדבתך, רק הגבאים יחלקו את הצדקה כפי אשר ימצאו לטוב במעשה הצדקה; אולם בכל האופנים האחרים עושים תמיד עם כסף הנדבות על דעת הנותן (רנ״א).

Horeb 602:2

במעשה — אם העדה תקראהו לקבל איזה משרה בהנהגת העדה, אזי עליו לנהל את עניניה בהשכל ודעת באמת ואמונה ולהשתדל תמיד כי תוסיף אמץ וחיל בתעודתה הנאמנה — ברכוש: הן התמיכה ע״י נתינת חלק מרכושו אל צרכי הצבור היא דבר מוכרח ונלמד ממושג חובת העדה — גם לא לפי ההנאה ולא לפי מספר מפקד הנפשות, רק לפי הכחות והיכולת מחויב כל חבר העדה לשאת בעול עם הצבור, ולתמוך מכספו לכל צרכי העדה, יען החובה היא על כל אחד כפי יכלתו, לכלכל את בתי החסד להחזיק את התלמוד תורה, לשלם שכירות להרבנים וחזנים ושאר משרתי הקהל, גם לבנין בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל דבר הנדרש לתכליות העדה בלי שום יוצא מן הכלל; ובנוגע אל הנתינות, ראשי הקהל יעריכו אותן לפי רכוש חברי העדה לשאת אתם בעול עם הצבור. מנהג הוא לגבות החצי לפי מספר הנפשות והחצי לפי ערך הרכוש — אבל במקום שלא נמצא המנהג הזה אזי יעריכו הכל כפי הרכוש של כל אחד (א״ח נ״ג כ״ג ק״ג, ח״מ קס״ג בסוף ועוד). קצבת הנתינה היא לפי ״ההערכה״ או ע״י ״שבועה״ כפי אשר יגיד כל אחד את מצבו ויכלתו ע״פ רכושו, ואז היא נתינה של ״צדק״, יען כי את העדה עלינו לחשוב כי היא ענין ״שותפות״ אשר השותפים יוכלו לתת שבועה איש לרעהו משום ״והייתם נקיים״ — אדות ״ההערכה״, מה נחשב אל הרכוש ומה לא נחשב, ראה שם. בכל עניני העדה אם נהגו ככה שלש פעמים אז הוא נחשב למנהג קבוע (שם). מי אשר יגור במקום אחד שלשים יום עליו לתת חלקו לקופת העדה וצרכיה, והבא לעיר כדי להשתקע בה מחויב לתת מיד (י״ד רנ״ו ה׳); אבל כמו שיש הזכות להעדה לכוף את כל אחד לנתינה אל קופת העדה לצרכיה ולהעריך אותה כפי רכושו ומצבו, כן היא נחשבה לגזילה, לכוף איזה חבר העדה לתת לצרכי צבור יותר מכפי כחו ויבלתו (רמ״ח).

Horeb 604:2

בכל עניני העדה בדברים אשר לא יוכלו לפשר ולהשוות ביניהם אזי יתאספו לאספה כל חברי העדה הנותנים אל קופת הקהל, וכל אחד יקבל עליו לאמר דעתו לשם שמים בלי כל פניה צדדית, והכל בצדק ובמשפט וכפי אשר יורהו שכלו לחוות שמה את דעתו, ועל פי רוב דעות יקום דבר להיות חוק ולא יעבור, ועל כל אחד מהעדה לשמור ולקיים את התקנות אשר החליטה האספה ברוב דעות, גם יוכלו לכוף את המעוט של המתנגדים למלאות אותן ע״י אספות כאלה. המסרב לחוות דעתו אף אחרי הקבלה שקבלו עליהם להגיד לשם שמים, בטלה דעתו, והולכים אחרי רוב דעות של הנשארים (ח״מ קס״ג). בדברים הנוגעים לחובות העדה הידועים והקבועים יוכל גם היחיד, אשר מאפס יכולת מפני מעוט הוגו איננו מן הנותנים, לכוף את העדה למלאות ולקיים אותם, אבל לפי הכלל איש כזה שאיננו נותן ונושא בעול עם הצבור לא יוכל להיות נמנה לראש הנהגת העדה (שם). על דבר איזה מנהג שנפל ספק עליו בעניני העדה רוב דעות הקהלה יחרצו משפטם עליו והעדות של שנים עדים לא נאמר בזה ״תרי כמאה״ רק הרוב הוא העיקר, וכן לא אמרינן בכיוצא בזה ״לא ראינו אינו ראיה״ רק הוי ראיה ודנין בחזקת הישוב וכדומה (ראה ל״ז). לעשות השואה ופשר נאמן בין הנדונים בעניני טענות ותביעות של חברי העדה הפרטיים אם אין בית דין קבוע, אזי כל אחד מהבעלי דינים יברור לו דין אחד והשנים האלה יבררו את השלישי ואלה השלשה יוציאו לאור משפטם ויפשרו ביניהם, אבל אם השנים לא יוכלו להשוות ביניהם אדות הדין השלישי, אז מנהיגי העיר יתנו להם דין שלישי, גם אלה השלשה אם בלתי מלומדים המה לאשורם ישאלו עצה מחכמי העיר יודעי דת ודין (י״ג). פסק דין של שלשת הדינים האלה דרוש להיות בהסכמת שלשתם, גם אוהבים יוכלו להיות נבררים רק ישפטו באמת וצדק (ז׳), כמו כן תוכל העדה לבחור דינים בכל הטענות והתביעות הנוגעות להעדה (ח׳).

Horeb 605:1

ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלם אל יתר זקני הגולה וגו׳. בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות וגו׳. ודרשו את שלום העיר. אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה׳, כי בשלומה יהיה לכם שלום (ירמיה כ״ט א׳).

Horeb 607:2

גם בעת אשר התאחד ישראל בארץ אחוזתו, גם אז לא נקרא עליו שם ״עם״ (פאלק) רק בגלל הארץ לבדה, ששמה מצא לו אחוזת נחלה בחברה לאומית, בעוד ישראל הנהו גוי אחד בארץ גם בקרב גוים וארצות בעוד בנוגע אל תעודתו, הנה קנין ארץ ירשתו וסדרי המדינה המתיחסים אליה, לא נתנו לו להיות נחשבה ״לתכלית״ רק ״לאמצעי״, שעל ידה יוכל למלאות ביתר שאת וביתר עז את חובות ישראל. ״התורה לא נתנה בשביל ארץ ישראל, רק ארץ ישראל נתנה בשביל התורה״!! — ורק זאת התורה גם הרעיון הנעלה, להיות שכם אחד נושאי דגל תעודה רוחנית, על ידי זה התאחדו הפרטים להיות חברת אנשים כללית בתור ״עם״ בפנימיות עצמותם, או ״חברה״ או ״לאום״ (נאציאן) במושג כפי הנאות לזה, ובחיצוניותו הוא ״גוי״ בהיותו בעל גוף אחד (פאלק), ואשר מפני זה גם אחרי כן, אף כי התרחק ישראל מעל אדמתו וארץ אחוזתו וגם נטל כבוד ממנו מהיות עוד השליט על ארץ וממלכה, בכל זאת נפוצות ישראל אלה בגולה גם כן נקראים בשם ״עם״ או ״לאום״. לא ביחוד מפני השקפתו על ״העבר״, בזכרון שבתו יחד בארץ חמדה, טובה ורחבה, גם לא בעבור זה בלבד, בגלל אשר ישים מבטו על ״העתיד״ ותקותו היא תסמכהו, כי הבטחת ה׳תבוא בעתה, עת ירחם ה׳ עמו להקים את דבריו בפי הנביאים והחוזים, להשיבם אל נחלתם ולחדש ימיהם כקדם, בעוד גם על פי הידיעה וההכרה הנאמנה של עם ישראל בדבר תעודתו גם בזמן ״ההוה״ ״עם״ הנהו, הלא הוא כלל אנשים הנושאים דגל רעיון נצחי והמחזיקים שכם אחד בתעודת החיים הנצחית, הנהו ״עם״ המקיים והשומר את הברית הכרותה בינו ובין ה׳ אלקיו, אשר הברית הזאת במעלתה נחשבה לישראל גבוהה ונשאה מחיי מדינה, ואשר בגלל התעודה הזאת יכול היה להאריך את קיומו גם אחרי חרבן ארצו ומדינת ממשלתו. — והנה בעת אשר מתאבלים אנחנו על חרבן הארץ ושרפת עיר הקדש והמקדש, אזי עיקר האבל שלנו הוא על החטא שחטאנו שמה, ואשר הוא אמנם הסב לנו את החרבן האיום והנורא ההוא, אף מחבבים אנחנו את הצרות אשר באו עלינו במסע מדבר גלות החל, בחשבנו אותן למוסר שדי, מוסר אב רחמן, למען נטיב את דרכנו ונשוב אל על. מתאבלים אנחנו על עזיבת התורה וההתרשלות בקיום המצות, אשר כל אלה הביאו לנו את מפלת ישראל והגלותו מעל ארצו. — והנה כאשר נשפוך שיח לאלקים בתפלותינו ונבקש ונתחנן מה׳ כי ישועה ישית לנו וישוב ירחמנו, להשיב בנים לגבולם ולאחד אותנו עוד הפעם בארץ ירושתנו, אזי אין כונתנו ומשאלותינו ביחוד כי בשובנו אל המנוחה ואל הנחלה נוכל להתהדר ולהתפאר ביפעת גדולתנו ורוממות תפארת נחלתנו בקרב מדינות וארצות, רק נעריך תפלה, צקון לחש לה׳, כי ע״י הגאולה והתמורה, בשובנו לארצנו, נבוא לחיות באחדות לאומית גמורה למען נוכל עוד הפעם בנחת ולא בצער, למלאות ביתר שאת וביתר עז את תעודתנו הרוחנית ולמלאות ולקיים את כל התורה והמצוה כאשר צונו ה׳. — אמנם זאת התעודה הרוחנית תחובב אותנו: כל עוד לא יקראנו ה׳ אל המקום, ששם יעד עבורנו, להאחז בארץ ונחלה כבימי עולם וכשנים קדמוניות, אזי הננו מחויבים בכל מקום שיבחר ה׳ לשבתנו בו בכל עיר ומדינה במושבות בני ישראל בגולה, לגור ולחיות שמה ברגשות אמן ואהבה לארץ מולדת, גם לפעול ולעשות בכל כחות גופנו, רוחנו, רכושנו ובכל מדה חמודה ויקרה, הנמצא בפעולת איש ישראל, ולאחד את כל אלה, לדרוש בהם את שלום הארץ והמדינה אשר קבלו אותנו לגור בתוכן ולהאחז בהן. — הננו מחויבים: גם בארצות מושבנו בגולה להתאבל על חרבן ארצנו ולצפות ולקוות, כי ישיב ה׳ את שבות עמו ויקבץ את נדחי ישראל בעת רצון מלפניו, אבל בידיעה נכונה, כי כל אלה יביאו בעתם ובזמנם ורק באופן אם ישראל ימלא את מלואי חובותיו עפ״י התורה והמצוה, אף החובה ההיא תאסור עלינו ע״י איזה אמצעי חיצוני, להוציא בחזקה לפועל את ההתאחדות הכללית ע״י קנין הארץ. — שלש שבועות — אומרים חכמינו ז״ל — השביע הקב״ה בהיות ישראל בארצות גלותו: א) כי בני ישראל אל יעפילו בכח ובזרוע נטויה, לבנות ולכונן בחזקה את חומת ארץ ירושתם. ב) לבל ימרדו באומות, הלא הוא, כי בל יהגו בגד, מרד ומעל בארצות גלותם, רק יהיו נאמנים אל המדינה אשר קבלה אותם לשבת בתוכה. ג) כי האומות בל יציקו ובל ישעבדו את עם ישראל עד למותר (כתובות קי״א א׳). הן אמנם שתי השבועות הראשונות נתקימו ע״י בני ישראל אל נכון, וכפי אשר יעידו ויגידו על זה ״לוחות דברי הימים״ מדור דור, אך ע״ד השבועה השלישית ישפטו האומות והמדינות את עצמן.

Horeb 608:1

ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה׳. ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה׳ מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה׳ (ויקרא כ״ב).

Horeb 610:2

אמנם כמו הכהן במעלת תעודתו בקרב העם, כן החובה על עם ישראל להיות כמוהו בקרב כלל האנושית — כאשר בחר ה׳ באברהם וע״י הבחירה הזאת הניח את אבן הפנה ליסוד מוסד של מציאות עמו הנבחר אמר ה׳:״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ (בראשית י״ב ג׳). ויבאר את זאת הברכה, אשר תצא מהבחירה ההיא באמר סלה: ״ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (שם י״ח י״ח) ובזה הואיל ה׳ באר את חפצו, כי ניני אברהם ונכדיו ילכו באהבה וצדק בדרך ה׳ וע״י המשל והדוגמא שלהם יהיו בהשקט ובבטחה ברכה לעד לעולם בקרב דורות בני האדם להראות בעליל את הכרת ה׳ ותעודת האדם בהיותם במעלתם :

Horeb 613:1

״חלול השם״.— חלול שם ה׳, להמית את דעת ה׳ ותורתו הוא עון פלילי כבד כזה, אשר לפי דברי חכמינו ז״ל אין חטא ועון גדול ממנו. — כל העונות, יאמרו חז״ל, יכופרו ע״י התשובה הנאמנה, ע״י יוהכ״פ ויסורים, אבל על חלול השם נאמר: ״אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון״! (יומא פ״ו). המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ואין מאחרים העונש של חלול השם (אבות ד׳ ה,, קדושין מ׳). — ובאמת אם הנך נושא עליך את שם ה׳, ואם בחייך הפועלים תחלל את שמו הקדוש, ובעבור כי ידמו, כי אלה חייך הלא — טהורים מתאימים המה עם רצון ה׳, אזי נחוץ הוא, כי העונש של חלול השם יתראה בעליל ויהיה גלוי לכל, למען דעת כי חייך הנם למורת רצונו הקדוש, וע״י הגמול הזה תבנה ותתכונן עוד הפעם דעת ה׳ והכרת האל הקדוש אשר בשאט בנפש בזית אותן. האם חפץ תחפוץ להצטדק על מעשך זה, כי במשגה ובבלי דעת הבאת את חלול השם? אולם איככה יכולת בבלי דעת או בקלות דעת להתנהג ככה בדבר כזה שעליך להיות נזהר במאד מאד פן יצא מזה חלול השם? האם לא זאת הבלי דעת או הקלות דעת בעצמה, אשר בה יכולת לחלל את שם ה׳, האם לא היא בעצמה אות נאמן כי רוממות האל הקדוש לא נחשבה ולא נעלה בעיניך, אחרי אשר יכולת לשכוח אותו ואת שמו הגדול והנכבד. האם הבלי דעת הזאת בעצמה איננה חלול השם, עון פלילי?! —

Horeb 614:1

המה סדרו את חובת המצוה הערוכה עפ״י התורה לקרוא פעמים בכל יום את ״שמע״ (דברים ו׳ ד׳) ולחדש תמיד את זכירת ״יציאת מצרים״ (שם ט״ז ג׳) להיות נלוה עם מהלך היום ולפי מדרגות התפתחות החיים, ויערכו בסדר של קרבנות התמיד את תפלות: שחרית, מנחה ומעריב, ובעד שבתות וחגי ה׳ כדת הימים את תפלת ״מוסף״, גם בעד יוהכ״פ ותעניות את תפלת ״נעילה״.

Horeb 626:3

הבוקר אור והיום הנה הגיע — הבריאה הקיצה והתעוררה עוד הפעם ונמסרה אל החיים בתכניתה ובתמונתה, כפי אשר יחדש אותה ה׳ בכל יום תמיד, זה מאות אלפים פעמים — גם אתה הקיצות והתעוררת מחדש, גם אתה נמסרת מחדש אל החיים — עולם מלא כוחות וכשרונות נמצא בך, עולם מלא אמצעים מסביב לך, עולם מלא יצורים לפניך ולנגד עיניך, ועל משך יום תמים כל אלה הנם נתונים נתונים לך מתנת חסד; אולם מה היא זאת התבל, אשר התעוררה עתה לפניך מחדש, בך ובעבורך? מה עליך להיות לה? — מי הוא זה, אשר יופיע בקרב פנימיות נפשך ע״י ההתעוררות והיקיצה מחדש? הלא ה׳ הוא זה! ה׳ אשר על אדותיו תורה ותראה לך תולדות חיי אבותיך הראשונים — פסוקי דזמרה (הודו לה׳ וגו׳), שהוא בהשגחתו העליונה ינהג וינהל כל דוד ודור וכל איש ואיש, גם יחזיק, יכלכל וישפוט וינהיג את כולם (אשרי); ואם גם מנת גורל ישראל בתארו החיצון נדכאה ונהרסה, אבל אל אלקי ישראל החי וקיים לעד, הוא יחזיק ויקיים את עם זו יצר לשמו, וכי בעצם דבר ההחזקה של בית יעקב, אשר כנראה נוטה הוא לנפול תחתיו ובכ״ז הוא ניצב וקיים לעד, הלא בזה יתגלה ה׳ בתור אל יחיד ומיוחד, המושל בכל, המחזיק את הכל, אף קרוב הוא לכל (הללי נפשי), יען ה׳, אשר בנה את בית ישראל הוא עתיד גם לבנות אותו בנין שלם, ה׳, הרופא לשבורי לב, הוא ירפא גם את שבר עמו ויחבש לעצבותם — וכאשר יעד ה׳ לכל כוכב בשמים את מסלולו, את ערכו עליו ותעודתו הנכונה, כן יעד ה׳ גם בעד ישראל אח תכניתו ותעודתו המיוחדת. הוא ה׳, אשר חכמתו לא תעריך עפ״י הגודל החיצון (כי טוב זמרה), ואמנם יבואו ימים, אשר לא עם ישראל בלבד, כי גם כל האנושית באחרית הימים כמו כל הבריאה שכם אחד יעבדו אותו, את ה׳, אשר את ממשלתו בכל יודיעו הכל ויביעו אותה כל יצורי עולם, ממקהלת צבא הכוכבים עד כל יצור נברא, הקטן שבקטנים, שחייו כמו הגה, יחד עם כל נשימה מנשמת אפנו (הללו, שירו, הללו אל). את ה׳, שהוא יתן את הגודל ויחלק את הממשלה, ויכונן כל מסבה וכל מניע את גלגלי התבל ותולדות בני אדם (ויברך דויד), ואת כל אלה הראה ה׳ לדעת ע״י מעשה בפועל על הים סוף (שירה), — (קריאת שמע), גם ה׳, הלא הוא, אשר זה עתה ברא את אור היום (יוצר אור), אשר גם היום קרא את התבל מסביב לך לחיים חדשים (המאיר), וגם היום כל הכחות וכל היצורים יתקדשו להיות עבדיו (תתברך, קדושה). והנה התבל, אשר מסביב לך, שהתעוררה מחדש, תביע לך אמר, אף תחוה דעת את ה׳, כי ה׳ הוא בטבע, ה׳ הנהו גם בחיי האדם, כי ה׳ הוא גם בתוככי ציון וכי מציון תצא תורה, גם יאיר אור חדש באחרית הימים, אור הרוח, אשר ילביש את הכל ובתכנית, כפי אשר יעד לצבא השמים, לשאת את אור הבריאה (לאל ברוך), ואם כן עליך להתבונן: מה לך להיות בקרב התבל הזאת, אשר התעוררת מחדש? מה לך להיות בקרב חוג המקהלה של עבדי ה׳? בטח כי כמוהם כמוך, להיות גם כן ״עבד ה׳״, לאחד גם את כחותיך כלם ולקדשם לעבודתו — וכמו דבר הבריאה קורא אל השמש ונותן לה את אור העולמות, לשאת אותו, כן קראה אהבת ה׳ לעמו ישראל להיות נושא אור הרוח והחיים והכין ויעד אותו, להיות נושא התורה. — האח! לוא רק זכור תזכור תמיד את הקריאה הנעלה הזאת ואת התעודה הנשגבה ההיא, עד כי אז, זאת התורה תחדור עמוק עטוק בקרב רוחך ולבך, למען תכונן גם את חייך באופן כזה, עד כי בדבור ובמעשה חייך אלה יהיו חותם תכנית מתוכן התורה הזאת, ואתה כה תתמכר אל אהבת ה׳, כפי אשר יקראך אליה באהבתו, כי אז ידוע תדע, כי גם חיי גופך לא יאבדו ולא יכלו, בעוד גם המה ישארו להיות חיים וקיימים בתור נושאי אור כזה (אהבה). — ואם חפוץ תחפוץ לרכוש לך ערובה נאמנה בעד קריאה כזאת, ערובה שלמה בעד חבל בנעימים כזה? שמע את כל זאת באמר — סלה, בדבר ה׳ אשר דבר אליך (שמע, והיה אם שמוע) (ראה מערכת העדות פרק י״ח גם י״ט), גם הביטה וראה בפועל ובמעשה, אשר בו יופיע ה׳ אליך בתור בורא מציאות עם ישראל (ויאמר, אמת, גאל ישראל); אולם אם פסוקי דזמרה המה המבוא אל ״הקריאת שמע״, הלא היא ההשקפה על ה׳ בתבל ובתולדות דברי הימים, שעליה להיות רק המעבר אל השקפתך ע״ד חובת איש ישראל המוטלה עליך, אזי עליך גם בראש וראשון, לחבב וללבב בקרבך את ההשקפה ההיא בראשונה — בעוד גם את עצם דבר ההשקפה עליך לחשוב אותה, למלוא חובתך נגד ה׳, יען ה׳, הלא ברא ויכונן גם את רעיון האדם והרגש שבקרבו, כאשר ברא את דבורו ופעולתו למלוא רצונו — לכן ההקדמה של ״פסוקי דזמרה״ היא ברכת ״ברוך שאמר״ ונשלמה עם ״ישתבח״ — ושם הוא המקום, אשר בפעם הראשונה בתפלה תבוא לבטא את המלה ״ברוך״ המכלכל בקרבו את הרעיון הכביר ונאור בעד כל החיים, כי האל היחיד ומיוחד, האל הקדוש, ישקיף וירא גם על חיי האדם, וכי נחשבו לו גם רעיון האדם, רגש, דבור ופעולה שלו, בהיותם עבדיו למלאות רצונו, או אז עליך להסיר ולבטל רעיונות כאלה העלולים להכשל במחשבה זרה, כאלו האל הקדוש גבוה ונשא עד למאד, מבלי לפנות ומבלי לדאוג על אדות פעולת האנשים, שיחם ושיגם, כאלו לא יוכל היות חלילה ״ברוך״ — לכן תאמר ותחליט, כי האל, אשר ברא את העולם, ואשר גם עתה הלא עשה מעשה בראשית, כי הוא אמנם ״ברוך הוא״, בהיותו האומר ועושה, הגוזר ומקיים, השליט על העולם, ברחמי אב רחמן, המרחם על כל יצור נברא, המשלם שכר טוב ליראיו, החי לעד וקים לנצח, הפודה ומציל ״ברוך שמו״, ולכן ברגש יה, בשבחות ובזמרות יעבדו אותו (ברוך שאמר) — הרעיון של המנהג בעת אמירת הברכה, שהיא תכין אותנו אל ההשקפה על ה׳ בתבל ובתולדות בני אדם, לאחוז בשתי הציציות, יש לבאר, כי יסודתו ברעיון הציצית בכלל (מערכת העדות פרק

Horeb 628:3

לכן מתפללים בהם תפלת ״יעלה ויבוא״ בש״ע, במקום העבודה, הלא הוא, לקרב ביותר את חיי האומה אל ה׳. — בחול המועד סוכות, אשר כל יום הוא מיוחד בסדר קרבנותיו, עלינו לחדש בהם בכל יום ביחוד את ערך כל יום ביחס היותו אות ע״ד החזקת הגוף של האומה, לכן יאמרו את ״ההלל״ כמו למעלה, אבל בר״ח וחוהמ״פ, אשר בימים ההם אין כל זכרון ממקרה נכבד ומיוחד בחיי העם, אשר קרה בהם, לכן ההלל הוא איננו עיקר החיוב בהם בעצם, ורק מפני המנהג קבעו אותו גם לאמר בימים ההם, אבל מדלגים אז את ״הלא לנו״ ״ואהבתי״, שהמה קולות של מן המצר ביחס המאורעות של האומה (תכ״ב, ת״ץ, תרס״ג, חרמ״ד תרפ״ג).

Horeb 638:2

יקראו את הכתוב ע״ד המשרה השומה על עם ישראל, להיות הוא השומר את השבת וחין ערכו עליו בתור ״ברית ואות״ (מערכת העדות פרק א׳) — (ושמרו) וכפי היחס של יום השבת, להקריב על מזבח ה׳ את משאלת לבננו, כי שמירת השבת שלנו תעלה לרצון לפניו — כי נהיה קדושים על ידי תעודת החיים הנמסרה אלינו, הלא הוא, להיות מרוממים ונעלים ממעל לכל דבר נבזה ושפל בעיני ה׳ ואדם, גם לקבוע בלבנו החפץ הנאמן, כי רוח התורה תאצל מרוחה עלינו, ונחלה את פני ה׳, כי ישביענו מטובו, להתענג על ה׳ ולהביט בכל אלה רק את ישועתו — אף יעזור לנו להגיע אל טהרת הלב, למען נוכל לקדש את עצמנו, עם כל אשר לנו, באמת בעבודת ה׳ — ולה׳ ניחל, כי ינחילנו באהבה וברצון את שבת קדשו, כפי אשר נהיה ראוים לזה, עד כי נבין באמת, ברעיון השבת, את תעודת החיים שלנו (או״א רצה), ובגלל הידיעה הנאמנה, כי התחלת התגלות ה׳ בתורתו על הר סיני היתה ביום השבת, לכן נוסדת גם ההקדמה לזה (ישמח), (ראה עדות א׳ ד׳).

Horeb 642:3 · Sefaria Community Translation

הנך במעלה הגובה במדרגת החיים — מסביב לך השלימו כל היצורים את חצי תקופת היום, המה מילאו את קריאת ה׳ אליהם בתור ״עבדי ה׳״ — ואתה גם כן שים לבך לדעת, מה עשית אתה בנוגע אל מילואי תעודתך ואם הוצאת לפועל את אשר החלטת, לפעול ולעשות בתפילת שחרית? האמנם לא חללת בחיים דבר מהקדושה, אשר אליה הכינות והזמנת את עצמך לחיים? האמנם חיית לפני ה׳? ההתאמצת באמת לחיות בפני ה׳ ובעבודתו? ההתחרות בתור עבד ה׳, לקנות לך את קניני החיים הפנימיים והחיצוניים, לשלוט ולהשתמש עם הקנינים האלה, כפי רצון ה׳? השמת לבך אם קרוב או רחוק מהמטרה הנכונה, ״להשקיף על ה׳״ — ״להשקיף רק אל ה׳ לבדו״? — האם תוכל אתה עם הבריאה מסביב לך גם יחד, להתיצב כה לפני ה׳ בידיעה ברורה, כי אמנם חיית כמוהם בפני ה׳? — הביטה וראה! הן נשאר לך עוד חלק אחד מהיום — לכן התפרץ בחזקה מעסקיך הנהוגים בהמשך היום על זמן מה החפש מהם — שורה נא אל חייך החולפים ובחון אותם בפני ה׳ — הכר לדעת גם בחטא שחטאת, כי אמנם הלא הוא יעורר אותך להיטיב ארחך ובמלואי חובותיך לדעת, כי אמנם כל אלה רק מילוא החוב, מבלי תוכל להתגאות על זה הביטה על הצלחת מפעלך במשך היום בתודה וברכה וענות חן אל ה׳ ובאי הצלחת השתדלותך, כי עליך מעתה, להתרומם ביתר שאת אל ה׳ ולאמץ את לבבך בבטחון נאמן, גם לחגור כוח ולקבץ רוב אונים להוספת התחרות מפעליך — חדש את קדושת חייך בפני ה׳! לכן התפלל רק תפילת ״שמונה עשרה״, שהוא חותם תכנית הרעיון, להתקדשות ההתחרות של הפעולה והמעשה בפני ה׳ כמו בשחרית (ראה למעלה), ובהקדם שירת ההשגחה, אשר יקרב את רוחך ולבך, שהתרחקו מעט מפני טרדות היום, להיות נמשכים עוד הפעם אל ה׳, האל הצדיק, האוהב את הכל והשליט על הכל (אשרי). אף הנך חותם את התפילה עם הודאה על החטא וההתרוממות ממעל להחטא (תחנון). גם הנך עולה פתאום בתעופת רוחך אל ההכרה ורום המעלה של תעודת ישראל (עלינו), ונאזר בכוח וחיל כזה הנך בא להשלים את חיי היום (א״ח, רל״ב ועוד), רק הבקשה האחרונה ״בשלום״, היא תשא עליה את התכונה המיוחדת של עבודת ה׳ במנחה, ולכן היא שונה מנוסח ברכת השלום בתפילת שחרית, כי בה לא יתפללו בגלל הארת פנים להשגת השלום (ראה פרק ב׳), רק בעד העזר מה׳, להשגת השלום בעצמו ונתינת השלום (שלום רב), ורק ביום הצום הכללי, אשר לפנים היתה נהוגה ברכת כהנים, גם במנחה אמרו ג״כ שים שלום ע״ד הארת פנים, כמו כן באיזה מקומות גם בשבת, אשר הוא קדוש כולו כליל אל ההתחרות להארת פני ה׳ — ואשר מפני זה יקראו גם במנחה קריאת התורה, לכן יאמרו גם במנחה ״שים שלום״ (קכ״ז, קכ״ט).

Horeb 643:5

הצעה.

Horeb 646:2

עיקר הקדושה מיוסדה: א) מהכתוב בישעי׳ ו׳ ג׳, בתקופת העת אשר החוזה־יה ראה לפניו את עם יהודה — ואשר אז אם כי בחיצוניותו עוד פרח ישראל וראה חיים על אדמתו, אבל עבודת ה׳ היתה רק סדר ומצות אנשים מלומדה ולא השיגו את השלמות הדרושה לא בחייהם הפנימיים ולא בחייהם הפועלים — והנביא ראה כי כל יצורי הבריאה המה עבדי ה׳, אשר יתיצבו לפני כסא כבודו לעבדו שכם אחד ויווכח לדעת, כי אמנם הלא תעודת ישראל היא, לכונן להם גם כן עבודת ה׳ כזאת — באמת ואמונה אומן. ב) מהכתוב ביחזקאל ג׳ י״ב, אשר הנביא ההוא היה שלוח בגולה אל עם ישראל, עם כבד עון, גם מפוזר ומפורד בחיצוניותו, למען יכונן את תקומתו גם אז, ועליו היה להתלכד ולהתרומם ברוחו, אז שמע הנביא את קול הקריאה, כי גם באופן בזה, על ישראל להיות כלי יוצר וציר אמונים להעריץ ולהקדיש את כבוד ה׳ ומנקודת המצב ההיא גם בגלות בחר ה׳ בעמו, למען על ידו יהיה ברוך כבוד ה׳. — ג) תהלים קמ״ו יו״ד, וכי למטרה כזאת הלא נקרא הנהו עם ישראל בכל תקופות הזמנים ובכל דור ודור, לקיים ולמלאות את הקריאה הרמה הזאת.

Horeb 661:4

קדיש — יאמר אחרי ההפסקות הקטנות מחלקי עבודת ה׳, הלא הוא אחרי פסוקי דזמרה, ש״ע ותחנון, גם אחרי קריאת התורה (ראה פרק י״א), כמו כן אחרי כלות התפלה, הלא הוא, אם אין תפלת מוסף, אזי יאמרו קדיש אחרי ״קדומא דסדרא״, ואם יש מוסף אזי יאמרו אחרי שחרית ואחרי מוסף, גם אחרי מנחה, נעילה ומעריב, כמו כן, אחרי אשר ישלימו איזה פרק בלמוד התורה ברבים יאמרו קדיש.

Horeb 662:1

א) קריאת התורה הרגילה והנהוגה, — החזקת רוח התורה בקרב העם היא מטרת קריאת התורה הרגילה והנהוגה : בשבת בשחרית ובמנחה וביום ב׳ וה׳ בשחרית — כפי הנהוג בכל שנה ושנה, יחלו לקרוא מהתחלת התורה בשבת בראשית, הלא הוא בשבת הראשון שאחרי חג הסכות ומשלימים את כל התורה כלה ביום האחרון של סכות (אצלנו ביום השני של שמיני עצרת ונקרא בשם ״שמחת תורה״ (ראה עדות פרק ג׳)) — לתכלית זאת מחולקים המה חמשה חומשי תורה לחמשים וארבע סדרות או פרשיות, ״ויקהל פקודי״, ״תזריע מצורע״, ״אחרי מות קדושים״, ״בהר בחקותי״, ״חקת ובלק״, ״מטות ומסעי״, ״נצבים וילך״ מסודרים המה לפי קביעת השנה בשבתותיה, שבהם יקראו את הפרשיות האלה, אם נפרדות לבדן או מחוברות יחד, עד כי התורה בקריאתה השנתית והתמידית מחולקה היא אם על 47, או 48, או 49, 50, 51, 52, 53 או 54 קריאות, במשך השנה עד תומה: מן 47 עד 50 בשנה פשוטה, 51 עד 54 בשנה מעוברת (עדות פרק ט״ו) ״תזריע מצורע״, ״אחרי קדושים״, ״בהר בחקותי״, שהנה כלן בחומש ״ויקרא״ בשנה פשוטה תמיד מחוברות הנה, ובשנה מעוברת תמיד נפרדות, ״מטות ומסעי״ בשנה פשוטה תמיד מחוברים, ״ויקהל פקודי״ בשנה מעוברת תמיד נפרדים והשאר ״מתחלפים״. הסדרות או הפרשיות יש לחלק באופן כזה, כי בשנה פשוטה פרשת ״צו״ ובשנה מעוברת פרשת ״מצורע״ (ואם ר״ה בשנה מעוברת ביום ה׳, אזי גם הפרשה ״אחרי״) נקראות הנה תמיד ״קודם חג הפסח״. פ׳ ״במדבר״ יקראו תמיד לפני חג השבועות. פ׳ ״ואתחנן״ תמיד אחרי ת״ב. פ׳ ״נצבים״ קודם ר״ה, — אם בין ר״ה וסכות ישנם שתי שבתות, אזי ״נצבים וילך״ תמיד נפרדים המה, ואם רק שבת אחת אזי ״נצבים וילך״ מחוברים תמיד. בשחרית בשבת יקראו את כל הסדרה ובשבת במנחה ואח״כ ביום ב׳ וה׳ בשחרית יקראו למצער עשרה פסוקים מהסדרה הבאה. — (ראה על כל אודות זה א״ח קל״ה, קמ״ט, רפ״ב, רפ״ג, רצ״ב, תכ״ח).

Horeb 665:1

ביום השני — ויקרא כ״ב כ׳ — כ״ג מ״ד (שור או כשב — אל בני ישראל), קביעת המועדים הכלליים ובעד שני הימים הפסוקים מן התורה ע״ד הקרבת הקרבן של פסח — במדבר כ״ח ט״ז — כ״ה : ובחדש הראשון — עבודה לא תעשו.

Horeb 666:4 · Sefaria Community Translation

אל אלה הנזכרים, עלינו לחשוב גם את פרקי הקריאה והלמוד הנקראים בהמשך התפלה: במה מדליקין, פטום הקטורת, איזהו מקומן, ב״כ ועוד.

Horeb 667:3

ההנאה ההיא בעצמה תתקדש ותהפך להיות הנאה אנושית, בעצם שלמותה, וכי גם היא נחשבה לקדושה כקדושת כל מלוא איזה חובה ומצוה בחיינו, וכמו שלמדו ג״כ מברכת האכילה שלאחריה, לקבוע ברכה גם כן ״אחר למוד התורה״, הלא הוא למוד התורה ברבים, למען תבוא הברכה להזכירנו, לא לבד, כי עלינו להתעתד, אשר בעת הלמוד נשוה לנגדנו את מטרת הלמוד בעצם שלמותו, כי גם אחרי הלמוד תביאנו הברכה להזכיר אותנו, כי גם בחיים נחשוב אותה לתורה נתונה לנו מה׳ בעד חיינו (ברכות כ״א א׳), כמו כן אזנו ותקנו בכלל, על פי הברכות שמצאו בתורה בעד ראשי מוסדות החיים הגופניים והרוחניים שלנו, ומשענותם — הלא המה ״הלחם והתורה״ — גם את שאר הברכות בעד החיים — המה קבעו לנו את כל הברכות, אשר בהן יחדרו ויקדשו את חיינו בכל יחוסי הגוף והרוח היותר נכבדים, המה אזנו ותקנו לנו ברכות מיוחדות בעד העתים של ״בשכבנו ובקומנו״, במראה עינינו ובהשקפותינו על הטבע ועולם האדם, ובכל הנאות שלנו, גם במלוא החובות המוטלים עלינו ובמקרים ובמאורעות נכבדים בחיינו.

Horeb 673:3

נוסחאות הברכות — נוסח כל ברכה אשר תברך, הלא הוא: אתה מביע בזה, כי נגש הנך אל ה׳, ואתה אומר: חפץ אני לקדש את עצמי אל עבודתך (להבין ולכוין: כי במציאותי זאת, בעולם הזה, עם ההנאה הזאת ע״י החובה הזאת, עם החיים האלה) (ברוך) (ראה למעלה פרק א׳). אתה — שהנך נוכח פני תמיד, אליך אני נגש עתה בחיי (אתה). אתה — שהנך חפץ כי יהגו בך ויקראוך בשם ה׳ (ה׳) ואשר אתה הוא ה׳ אלקינו (ראה תורות פרק א׳) (אלקינו), אלקינו שכבודו מלא עולם ובתור אל מסתתר מקיף הנהו את כל חיינו ויחדור בקרבם וימשול וימלוך בתור אדון על הכל, על כל אשר יבוא ויופיע בעתו (מלך העולם), אשר כל אלה פעולתו, מלאכותו, מתנתו, סדרו, גזר דינו ועוד ועוד, אשר המציאות הזאת, החזיון הזה, ההנאה הזאת, החובה הזאת, המאורע הזה בחיינו ועוד ועוד (אשר או ש או ה או שם בלי אמצעי או בינוני).

Horeb 674:1

ב) ברכה אחת מעין שלש — אחרי אכילת מיני מזונות, העשוים מקמח הבלתי נכנסים תחת מושג פת לחם ואחרי הנאת היין, ענבים, תאנים, רמונים זיתים ותמרים, אלה הפרות, אשר בהם משובחת היא ארץ ישראל, לפי הכתוב בדברים ח׳ ח׳, אזי החובה היא תיכף אחרי אכילתם, לברך עליהם ״על הארץ שהנחיל ה׳ לנו ועל המזון שע״י הארץ חמדה משובחת היא בפרותיה אלה״ — ובהנאה שלהם גם מחוץ לארץ תזכיר ע״ד הארץ, שהנחיל ה׳ לאבותינו, ובברכה ההיא דרושה לבוא האזכרה על אדות נתינת הארץ וערכה עליה, וכי ה׳ הוא הוא הנותן את האמצעים אל תעודתנו הרמה. הברכה מעין שלש היא תוצאה קצרה מברכת המזון ותכלול בתוכה את כל יסודותיה.

Horeb 677:15

לכן הברכה היא באה רק לפני אלה המצות, שהנה מיועדות לפעול את פעולתן על חיי רוחנו ונפשנו — ומפני זה אצל כל המצות האלה נוסח הברכה הלא אחד הוא: ״ברוך אתה״, הלא הוא, הנני חפץ למלאות את רצונך, רצון ה׳, אשר קדשנו במצותיו, הלא הוא, אשר קראנו לטהרת הלב והרוח ולאמתו, וצונו לעשות ולקיים כזאת וכזאת (ברוך אתה ה׳ וכו׳ אשר קדשנו במצותיו וצונו כו׳) — ע״פ הכלל האחד אשר אמרנו בזה יכולים אנחנו למצוא בנקל את אלה המצות, אשר לפני העשותן נקבעה בעדן הברכה ההיא. והנה כל מערכת העדות (המערכה השניה באשכנזית ובעברית הראשונה) נכנסה היא תחת גדר המצות שלפניהן נקבעו ״הברכות״; אבל בעד כל מערכת החובות והמצות של ״המשפטים״ (מערכה שלישית), לא נקבעה שום ברכה לפניהם, יען בחלק המצות שהנה נכללות תחת סוג ״משפטים״, נביא לפועל את פעולת ״הצדק״, הלא הוא, כי בזה כבד נכבד, או נכונן ונתקן את היחס שהוא נמצא רק מחוץ לנו.— במערכת ״החוקים״ אנחנו מוצאים ברכה לפי דעת אחרים, בשלוח הקן, אשר אם נחליט, כי מושג המצוה הזאת הוא אמנם כפי אשר בארנו שמה, אזי יש להברכה סעד וסמך בכונה וברעיון ההוא, גם בשחיטה גם כן אם נחשוב, כי היא באה לא ביחוד בעד בריאות גופנו בלבד, כי גם בעד חיי הרגש והרוח, ואשר מבלי הרצון הטהור והכונה הנאמנה, להחזיק ולהחליט את זאת בעצם טהרה, הענין ההוא יאבד את ערכו עליו, וגם לפני מצות נטילת ידים וטבילת כלים כו׳ (ראה חוקים פרק י״ד), אם נחליט כי זאת באה בכונה, להכשרת פנימיות נפשנו, אבל שאר החוקים הנזכרים במערכת החוקים שהמה גם כן חוקי ״צדק״ נגד היצורים, אשר ישיגו ע״י מעשה המצות האלה את תכליתם בקיומם, גם בלי שפע הרעיון והכונה שלנו ביחוד בעשייתם.— במערכת המצות (מערכה החמישית) מוצאים אנחנו ברכה ביחוד בעד ״תלמוד תורה״ (פרק ד׳), אשר תכלית קיום המצוה הנכבדה הזאת היא תלויה ג״כ ביחוד בכונה ורעיון שלנו, לרומם את רוחנו ונפשנו, וכמו כן בקדושין (שם פרק י׳) אשר עלינו לכונן וללבב את רעיון ומושג ההתכוננות של הנשואין, בחפצנו כי התכלית ההיא תתמלא עי״ז בשלמות, אבל בשאר מעשה המצות מהמערכה ההיא, אזי ג״כ התכלית נמלאה תיכף בכל האופנים, גם מבלי כל השפעת הרעיון והמחשבה אשר על פיהו נעשה אותן, ולכן נמצאו ברכות רק בעד אלה אשר חשבנו בזה, ולפי הכלל הנזכר למעלה, ברכות מתוקנות מחכמינו ז״ל, אבל לא בעד האחרות. הן אמנם ישנה רק ברכה אחת, אשר תביאנו בספק מטעם הכלל אשר הצגתי בזה, מוצא אני ברכה אחת ע״ד הסרת הסכנה מהקנין המוכשר להזיק (משפט׳ם פרק ו׳) (על עשיית מעקה), בעוד בזה הלא יש רק כבוד היחס החיצוני ותקונו, מבלי התלות על הרעיון והכונה אשר בו נעשה התקון ההוא. — ע״ד ברכת ״שלוח הקן״ הדעות מחולקות. ואלה הנה הברכות הקבועות בעד המצות המנויות בזה:

Horeb 678:2

וידבר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו, את בני ישראל אמור להם: יברכך ה׳ וגו׳ ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו׳ כ״ב).

Horeb 684:3

חכמינו הציגו לדבר מוחלט (סוטה פ׳ אלו נאמרין) כמו בכלל כן בכל חלקי עבודת אלקים (א״ח מ״ב, ק״א, קפ״ה, קפ״ז, קס״ז) להתפלל בכל לשון, אף אתרי אשר קבלנו מידם את התפלות בשפת קדשנו, לכן בנונע אלינו, אין כל ספק, כי זה האיש, שאיננו מבין את שפת עבר, יוכל להתפלל בלשון שהוא שומע ומבין, אם באופן, אשר הדברים שיבטא בתפלות בלשון המובנה לו, יהיו מכוונים ונאמנים, להיות תמים יחד עם הנאמר בתפלות המקובלות, ובזה ימלא את חובתו באמת בעבודת אלקים שבלב, אמנם כן גם הק״ש, אשר אם כי יכולנו לחשוב, כי בה למצער, עלינו לקחת אותה מן המקור ולקרוא אותה מהכתוב בתורה, בכל זאת הלכה פסוקה היא מחכמינו ז״ל כי גם בה יוצא הבלתי מבין את חובתו, אם יקרא את הק״ש בהעתקה נאמנה בלשון שהוא מבין, מלה במלה מהכתוב בתורה, גם במקרא מגלה הדין כך רק קריאת התורה ונשיאת כפים דרושות להיות על פי מקורן בלשון התורה דווקא ובשפת קדשנו במקורה, יען כי דבר שהוא אי אפשר, להציע ולערוך בהעתקה נאמנה את הכתוב במקור התורה, מבלי לפגוע בדבר מה בעצמות תכן התורה, אף גם זאת, כי בהחזקת עצמות כתבי הקדש ככתבם וכלשונם, הלא תלויה היא תעודת ישראל, ואשר אמנם בקריאת התורה, הלא עלינו לחדש את הבריות שלנו עם זאת התורה שהיא ״מורשה קהלת יעקב״ — גם בעת אשר הנהיגו לקרוא יחד עם קריאת התורה גם את ״התרגום״, בה בעת שהתורה החלה להיות בלתי מובנת לכל לא התירו לתרגם את התורה בשום העתקה, זולת ״תרגום אונקלוס״, יען כי העתקה אחרת לא יכלה להיות דומה אליה במעלתה, מפני כי דבר מסכן הוא, לקרוא בפני העם, ואף להיות נלוה יחד עם התורה שום העתקה, בעוד אין עליה ערובה נאמנה, כי מכונת ומתאמתת היא גוף התורה ובפומבי, לתת קיום והסכמה על טיבה ואיכותה (טור א״ח קמ״ה), ובדבר ״נשיאת כפים״ ראה פרק שלפני זה, ורק ״מגלת אסתר״ בעד אלה הבלתי מבינים שפת עבר יכולים לקרוא תרגום המגלה, אם הוא מכון עם הכתוב בה, לתת בעד העם את כל התכן הנכלל בקרבה, מפני כי נדרש הוא לפרסם את הנס (פרסומי גיסא), אבל המגלה ההיא איננה ביחוד ענין של דת וחוק, המיעד את החיים, — לכן האיש הבלתי מבין שפת עבר, ואשר אין לו כל הזדמנות ויכולת או כשרון ללמוד את שפת קדשנו, או כל הזמן בטרם יספיק ללמוד אותה לאשורה, הוא יוכל לקחת בידו את סדור התפלה ולהתפלל בהעתקה נאמנה בלשון המובנת לו.

Horeb 688:3

לפי מושג התפלה שהיא באה, לצרף וללבן את חיינו הפנימיים על ידי הרעיונות הכלולים בתפלה, לרכוש אותם ולחבבם, לכן דרושה לבוא בה התכונה הכללית של העבודה, הלא הוא ״שיח שפתים״, לדבר ולשוחח אל הרוח והלב של עצמנו מדבר הרעיונות האצורים בתפלה, ומפני זה חתוך הדבור ושיח שפתנו בתפלות, נדרש להיות באופן כזה, כי נשמיע את התפלה לאזני עצמנו, אבל להגות התפלה רק בלב ומחשבה בלבדה בלתי מועלת, יען ההגיון לבד לא יתן להתפלה עז ועצמה, להיות פעולתה אתה; אולם, להתפלל בקול רם יותר מהשמעת התפלה לאזני עצמנו מותר הוא רק ליחיד, אבל בתפלה בצבור, אם יגביה קולו, יוכל להפריע בזה את עבודת ה׳ שבלב של האחרים, ורק בר״ה ויוהכ״פ, אם נדרש להמתפלל לעלוי ארשת שפתיו ולרגש לבו, יוכל להגביה קולו, אבל לא יותר מדאי. — מי אשר ירים את קולו בתפלתו יותר מהנדרש הנהו מקצרי אמנה, יען יראה בזה, כאלו ה׳ האל הקדוש, אשר אותו יעבדו כל היצורים, לא יוכל להקשיב ולשמוע, אם יתפלל תפלה בלחש; אבל מי אשר יגביה קולו בתפלתו בקול גדול מאד ידמו אותו אל נביאי השקר, שעליהם נאמר : ויקראו בקול גדול (א״ח ס״ב, קפ״ה ק״א, טור וב״י שם), אולם בעד חלקי התפלה המיוחדים, נדרש גם הרמת קול והרמת דבור כנאות להם. — פד״ז, קדושא דסדרא, ברכות ק״ש, בהשמעת קול ממוצע, רק הפסוק הראשון בק״ש בהרמת הקול, ש״ע בלחש (נ״א ס״א ק״א), — מובן מאליו, כי לא יתכן להתפלל במרוצה יותר מאשר יוכל הרעיון להשיג את מובן המלות רק בנחת (נ״א). — בתפלת יחיד אין כל זמרות ונגונים ורק בנעימת הקול, שהוא קרוב ביותר אל לבך, בו עליך להתרומם אל אביך שבשמים בתפלתך — עליך לדקדק, לבטא כל מלה כהוגן ובחתוך הדבור הראוי, מבלי להבליע שום הברה ושום הפסק, וביחוד נחוץ לדקדק זאת בשפת עבר, אשר כל הפסק והברה יביעו כמה חלקי הרעיון, וכל מלה הנאמרה שלא כהוגן תפעל על הרעיון, כי גם הוא אחרת יחשוב וידמה (כ״א, קכ״ד), רק בתפלה בצבור, אשר העדה תתאחד בה לגוף אחד ובשפה אחת יאחדו החברים לחות דעת אחת, אזי באלה הענינים שנדרש, לתת להם החלטת הדעת כללית ומשותפת כמו ״אמן״, ״איש״ר״, ״בההל״ו״, קדושה, ויכלו, ה׳ הוא אלקים גם בשכמל״ו אחר ״שמע״ ביוכה״פ, בעוד כל אלה דרוש להיות החלטה כללית, אזי על כל אחד לאמר בקול רם, כמו כן הכתוב הראשון בק״ש ״שמע״ יאמר החזן בכל עת בקול רם, למען גם העדה ילוו עמו באמירת הכתוב הנעלה מדבר הכרת האל היחיד וניוחד, לחבב ולהתעצם בה (נ״ו, נ״ז, קכ״ד, קכ״ה, רס״ב, ה׳), כמו כן בתפלת החזן ובתור שליח צבור, שעליו להתפלל את תפלתו בעד הקהל הוא יחזור את התפלה בקול רם (גם האב בביתו יוכל להתפלל בקול רם, אם כונתו היא בזה, כי ב״ב ילוו עמו בתפלתו (א״ח ק״א קפ״ה)). החזן ישמיע קולו, למען כל אחד מחברי העדה בשתיקה יוכל לרכוש לו מפי החזן, את אשר יביע בשפתיו ובאופן כזה נהיה הוא באמת בעדם שליח צבור. ברכות ק״ש אומר החזן בקול רם אבל העדה תאמר עמו בלחש. והנה אנחנו נזכיר בזה רק דברים אחדים אודות הזמרות ומנגינות החזן. הן אמנם נגוני החזן דרושים להיות רק אלה שהמה יוצאים ממקור הרוח והלב, ורק אלה טובים המה, אם באים רק להטעים את הרצאת הדברים ושיח שפתים, להיות נלוים אל האמר ודברים שלו, להעריך אותם בנעימת הקול, אבל הנגינות לא תוכלנה לצאת ממעל לעריכת הדברים ושיח שפתים (רעציטאטיף). הנגונים העתיקים המקובלים בעם מקדמת דנא בעד תפלות ימים נוראים, אם רק תהיינה חפשיות מספיח של הוספות נגונים עקלקלים, המה אמנם מסוגלים בעד תפלות החזן, לעורר את הלבבות, כמו כן לרוב הנגונים המסודרים בעד שבת ורגלים; אולם יש בתפלות מקומות כאלה, אשר על החזנים להוסיף משלהם, ואשר אמנם עליהם להזהר במנגינות כאלה, לבל ישתמשו בנגונים שלא כהוגן. — הנעימה הפשוטה בסדור ההברות (ריטמוס) הנהוגה בעד עבודת אלקים בחול, אם יעריכו אותה במדה ובערך, מה טוב ומה נעים הוא — אבל בכל מקום הנגינה דרושה להיות נדחית מפני שפת הלב והרוח שהיא העיקר — על החזן לדעת את תעודת משמרת פקודתו הגבוהה והנעלה, ואם רק יתבונן למלאות את תפקידו, כי אז הוא בעצמו יהיה נזהר, לבלי השתמש בנגונים כאלה היוצאים מגבול נעימת הרצאת הדברים (רעציטאטיף), ומה גם לערב ולבולל בתפלות ישראל מנגינות של חול, שהנה בלתי נאותות ומפגלות את עבודת הקדש. על החזן בעצמו לחשוב, להרגיש ולהתפעל וברוח ובלב יציע ויסדר את התפלות בתוך קהל ועדה, ולא ישים לבו וכונתו הרבה על הנגונים, שהמה הטפל, פן יכוין יותר אל המנגינות, מאשר אל עצם דברי התפלה. שלשה דברים על החזן לדעת בעריכת התפלה: את הרעיון של עצמו, את הרגש של עצמו והתעודה אשר עליו בפעולתו אמונה לפעול על העדה, למען גם היא תהגה ותחשוב כמוהו בהגיון לב ובהדרת קדש (א״ח נ״ג, נ״ט, ס״ב, ק״א, רפ״א).

Horeb 689:3

הזמן בעד קריאת שמע בשחרית הוא, למן העת, אשר נוכל כבר להבדיל את הדברים מערבוביא של חשכת הלילה. הלא הוא, כי תוכל להכיר את חברך הרגיל עמך קצת במרחק ד׳ אמות. — עד סוף ג׳ שעות שהוא רביע היום (8/12 מהיום חושבים אנחנו מנץ החמה עד צאת הכוכבים), ומצוה מן המובחר, לקרוא מעט קודם נץ החמה, למען תשלים את הק״ש וברכותיה עם נץ החמה, ותוכל להתפלל שמונה עשרה. — בעת האונס משיעלה עמוד השחר, וברכת יוצר אור תברך, כאשר תוכל להבדיל בין צבע לבן לצבע תכלת (א״ח נ״ח). זמן שמונה עשרה של שחרית מנץ החמה עד 4/12 מהיום (פ״ט). זמן תפלת מנחה אחר 9-1/2/12 מהיום ולמעלה עד הלילה, ולעת הצורך אחר 6-1/2/12 מהיום (רל״ג), זמן תפלת מעריב אחרי צאת שלשה כוכבים קטנים (וביום המעונן אזי, בעת, שאין אצלך כל ספק, כי כבר הגיעה עת הלילה) וזמנה עד חצי הלילה, ואם עבר ואחר ולא קרא, עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, בעבודת ה׳ בצבור, למען לא יהיה נדרש, לאסוף עוד הפעם את עדת המתפללים. מתפללים תפלת מעריב אחרי תפלת מנחה, אבל לא יתפללו 1-1/4 שעה קודם הלילה, אולם אם הנך מתפלל בביתך, עליך לחכות בתפלת מעריב עד הלילה (רל״ג, רל״ח). במוצאי שבת ראוי לאחר מעט מפני התוספת (עדות פרק ה׳) (רצ״ג). תפלת מוסף תיכף אחר תפלת שחרית ובכלל לא יאוחר משבע שעות ביום (רפ״ו). תפלת נעילה: כשהחמה בראשי אילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה, אך לפי הנהוג ישלימו אותה עם הלילה, אבל עלינו להחל אותה בעוד יום (תרכ״ג). זמן של סוף הלילה לפני היקיצה של הברואים, אשר אז יחלו לבא חיים חדשים בתבל הארצי, הנהו מסוגל לבחינת הלב והנפש, ולכן בחרו את הזמן ההוא בימים שלפני ר״ה ויוהכ״פ לאמירת הסליחות. את הסליחות, יחלו לאמר ביום א׳ שלפני ר״ה, ואם ר״ה חל ביום ב׳ או ג׳ יחלו ביום א׳ משבוע הקודם (תקפ״א, א׳) וגם בכל יום מזרזים אותנו: להתגבר כארי לקום בבקר לעבודת בוראנו ולעורר השחר (א). הקדושה של תפלת צבור כה נעלה היא, עד כי באופן, אם גם לא תוכל מאיזה סבה, ללכת לבית אלקים בשעת התפלה, עליך לשפוך שיח יחד בזמן שמתפללים בני העדה, ובמחשבתך תכוין להשתתף בתפלתך אל תפלת הצבור הכללית (ראה למעלה א״ח צ׳).

Horeb 694:2

נשים בלתי חייבות בק״ש (ראה מצות פרק ד׳) אבל יציאת מצרים שהיא היסוד של כל חובות ישראל, לקבוע אותה בכל יום בנפש ורוח, טוב הוא, כי גם הן תזכורנה אותה ולמצער לקרוא את הפסוק הראשון מק״ש, לקבל עליהן עול מלכות שמים (ע׳). אבל הנשים חייבות הנה בתפלה ואם לא בכל התפלות שאנו מתפללים בשלמותן (ק״ו). הנשים חייבות בברכת המזון (קפ״ו) ולשמוע את קריאת התורה ברבים (רפ״ב). ילדים אם מוכשרים המה לזה, יחנכו אותם לקרוא ק״ש (ע׳) שמונה עשרה (ק״ו) ברכת המזון (קפ״ו) ועוד. אונן (עדות פרק כ״ג) פטור הוא מתפלה זולת בשבת ויו״ט (ראה ע״א), גם פטורים המה מזה המתעסקים עם המת אם לא יוכלו למלאות את שני החובות בעתם. אל יתפללו בארבע אמות של המת, בחדר ששם הוא שוכב ובבית הקברות (ע״א ע״ב). העוסק בצרכי צבור באמונה, או אם אין איש אחר, אשר ימלא את העסק ההוא, ובבוא העת לקרוא ק״ש ותפלה, אל יפסיק העסק ההוא, רק יכלה אותו ראשונה ויתפלל אח״כ, אם יש עוד זמן לזה, אבל עליו להפסיק מעבודתו ולקרוא את הפסוק הראשון מק״ש. עסקים אחרים, אם התחיל אותם לפני זמן התפלה יוכל לכלות אותם ואח״כ יתפלל, אבל אם החל בזמן שהגיעה שעת התפלה, עליו להפסיק. — משובח הוא זה אשר בכל האופנים יפסיק מעבודתו, מיראה פן יעבור זמן התפלה (ע׳). בבקר אל תלך לעסוק בשום עסק ומלאכה בטרם תתפלל את תפלת השחרית, זולת באופן אם עליך לנסוע ומדאגה מדבר פן תאחר את ההזדמנות. — אל תאכל ואל תשתה בטרם התפללת ורק תוכל לשתות מים, אבל מאכל ומשקה בגלל רפואה הורשה לך, כמו כן תוכל לטעום דבר מה, בידעך, כי אם לא תסעד לבך בדבר מה, לא תוכל לכוין בתפלתך הכונה הדרושה ויחלש לבך עליך, ואשר באופן כזה יחשבו את הרעב והצמאון למצב של מחלה והמזון והמשקה לסמי מרפא. גם למוד התורה לפני התפלה אסור, אם עי״ז תוכל לאחר את זמן התפלה, אבל מותר הוא ללמד את אחרים (פ״ט). לפני תפלת מוסף מותר הוא להנות איזה הנאה (רפ״ו), כמו כן חצי שעה לפני שאר התפלות: מנחה, מעריב ועוד, ועליך לחדול תמיד מעסקים כאלה, אשר בנקל תוכל לאחר את התפלה (ראה רל״ב, רל״ה).

Horeb 697:2

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה׳ (ויקרא כ״ו ב׳).

Horeb 698:2

גם היום אסור הוא לבוא ולצעוד במקומות ההם בקלות ראש. אסור ללכת במקלו, במנעליו ומכוסה באבק. אל יבוא שמה בצרור או בשאר דברים המיועדים לשאר צרכי העסק. אסור לרוק גם להשתמש בהם לקצר את הדרך, וגם עתה אל ידרכו על אדמת קדש זאת זולת להשתפכות הנפש והרוח. זבים וזבות נדות ויולדות וכל אלה, אשר ע״י שנויי הגוף נטמאו, אל יבואו על ההר, ויען כי אנחנו כלנו טמאי מת, לכן אנחנו מדאורייתא לא נוכל לבוא בפנים העזרה ומדרבנן נוכל לבוא רק עד החיל. — אסור הוא לעשות צרכים בהמיים נגד מבוא המזרח — ובכל מקום במקום החפשי אסור לעשות זאת בין מזרח למערב (ראה רמב״ם הל׳ בית הבחירה פרק ז׳, א״ח מ״א תקס״א, כלים פרק א׳ ג׳).

Horeb 704:2

אם באפשרי דרוש להיות בית התפלה נבנה גבוה מכל בתי העיר — בכותל המזרח של בית התפלה יעריכו את ארון הקדש בעד ספרי התורה וממול ארון הקדש הוא מבוא הבית. באמצע הבית בימה, לקריאת התורה (ק״נ). בצד המזרח יעשו חלונות, ובכלל יעשו חלונות הרבה בבתי כנסיות, להביא אור רב אל תוכו, ונהגו לעשות י״ב חלונות, בכל צד שלשה חלונות (צ׳). אל יעשו בקירות בתי התפלת שום ציורים, מתחת לקומת איש, לבל יפנה המתפלל את רעיונו אליהם. וכמתכונת מקדש ה׳ בציון עם כל ההכנות אשר בו, אסור לעשות (רמב״ם הלכות בית הבחירה פרק ז׳).

Horeb 706:2

אנכי ה׳ אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו׳ וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת וגו׳ (שמות כ׳ ב׳).

Horeb 707:2

וידבר ה׳ אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול (דברים ד׳ י״ב).

Horeb 710:2

כמו כן אסור עליך לצייר בדמות וציור כל אלה הדברים אשר בהם ועל ידם גלה ה׳ את ממשלתו ושכינת עוזו, ואת אשר יסד בישראל, להיות מקום התגלות שכינתו. אל תציר לך אף את אשר ״אתו״ — גם את אשר איננו בעצמו, הלא את אלה הדברים, שבהם ועל ידם התגלה ה׳״ להיות אלקיך מקרוב, ואלה המה הצלמים והצורות שאסורים לעשות: א) צלם אדם, כי לפי מושג האדם ובציורו דומה הוא, כאלו האל היחיד ומיוחד מתגלה ומדבר כאיש במבטא ובדברי הנביאים. ב) צורת המרכבה של הנביא יחזקאל, גם השרפים, האופנים והמלאכים הנזכרים בנביאים. ג) צורת השמש, הירח והכוכבים, שהמה עבדי ה׳, משרתי עליון מלאכיו עושי־רצונו בצבא עבדי הבריאה. ד) את המקדש וכליו (ראה פרק הקודם), את כל אלה אסור לעשות גם לנוי ולתפארת, ואם נעשו, אסור להחזיקם. צורת המקדש וכליו אסור, ורק אם נעשה בבנינם ובמתכונתם. צורת אדם, רק בצורה ממשית, לחוש המשוש, במלוא קומתו, הנעשה ע״י יוצרי פסל או ע״י מלאכת חרש אחרת, אולם לתכלית החכמה בעבור ידיעת חכמת התכונה, מותר הוא לעשות ציורים ותמונות מהשמש, הירח וצבא השמים, וכל הדינים בפרט אדות זה ראה י״ד קמ״א.

Horeb 711:1

ויאמר ה׳ אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא וגו׳ וקדשתו, כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדש יהיה לך, כי קדוש אני ה׳ מקדשכם (ויקרא כ״א א׳).

Horeb 712:2

בעם ישראל, אשר הדת — ״התורה״ — איננה נתנה לו בתור הוספה או חלק אחד מהחיים, רק היא תורת החיים בעצמם — אשר בקרב העם ההוא התורה, הלא היא יסוד העם וערכו עליו — בישראל, אשר התורה נחשבת לו גם לארץ מולדתו הרוחנית — שהיא תעודת העם ותעודת החיים, וכפי שנוסדו על המעשה בפועל בתולדה, כן תמצאנה את ערובתן גם כן בתולדה, עד כי התורה נהיתה לעצמות העם, יען וביען, כי עוד לפני בוא העם הזה, להיות בתור עם בתולדה, הלא כבר קבל מיד ה׳ את תעודת האומה ותעודת החיים, והתורה אשר קבל מסיני היא בארה כל זאת אל נכון, כל דבר לאשורו, בקרב עם ישראל, הלא נראה חזון כזה, אשר לא נמצא אצל עמים אחרים, כי ביחס עם ישראל ״לא נתנה הדת בשביל העם רק העם נברא בשביל הדת״, — עם כזה, אשר אין לו כל תעודה וערך אחר, רק להיות נושא ומקים את החוק לישראל ההוא בחיי עצמו — ועמו להיות גם כלפי חוץ בא כח ועדות של החוק לישראל ההוא. בקרב עם כזה, כל אחד נולד הנהו, להיות סר למשמעת הדת, יען הכלל והצבור, אשר אליו שייך הנהו, יביא לו עם השייכות והקרבה ההיא בעצמה את ערך החיים ותעודתה, ויתן לו את ערובתו בעד שניהם — לכן כל קדושה, לקיום תעודת החיים, היא קדושה, לשאת כהוגן את תעודת היהדות וכל הפרת הדת הוא מרד ומעל בכלל ישראל, אף כל תשובה אל הדת, היא נחשבת לכניסה מחדש בתוך היהדות, להיות אבר מהגוף של כלל ישראל — יען כי ישראל גם בתור עם הנהו רק ״עבד החוק״, עד כי קדושת החיים לה׳, תוכל לצאת לפועל, רק ע״י קדושת החוק (ראה למעלה פרק י״ח), ומפני זה נחשב בעד היחיד קדושת עצמו לא זולת, רק ההתקדשות שלו אל כלל ישראל, הלא הוא: אתה תוכל להביא לידי שלמות באמת את חייך רק ע״י ההתאמצות, להביא לפועל את תעודת החיים ההיא, אשר אותה ישא כלל ישראל, וע״י קיום התורה שעל אמתתה כלל ישראל הלא יתן לך את ערובתו, בערובה הנוסדה על אמתת המעשה בפועל ״באמתת התולדה״.

Horeb 714:2

ואם כן תעודת הכהן, כמו כל הקדושות אשר למקדש ולקרבנות, היא תכלכל רק אות ורמז (זימבאל), אשר תאצור רק רעיון אחד — אבל לא חלילה בערך רעיון כזה, כי המה באי כח ה׳ על הארץ — חלילה חלילה לדמיון כוזב כזה! רק כל אלה המה רמז וציור לאחדות הכלל והצבור, שהוא נושא התורה. כלם כאחד המה רק באי כח העם, להביע את רעיונות הכלל והצבור ומחשבתו ובנוגע אל היחיד, לקבלו אל חוג הכלל, לכן נדרש היה, כי הכהן, המקריב את הקרבן יהיה תמים מבלי מום, כמו כל דבר, אשר יכלכל רעיון אחד, שעליו להיות תמים גם בחיצוניותו, כמו מזבח, קרבן וכדומה (פגימת המזבח, מומים בקרבנות ובכהנים כו׳), ומפני זה הכהן לא יכול לטמא עצמו למת (כי אם לאשתו לאביו, לאמו, לבנו ובתו, לאחיו ולאחותו הבתולה מצד אביו ולמת מצוה, אם לא יוכל לקרוא לישראל להתעסק בקבורתו, אשר אז החובה עליו להתעסק), כמו כן בחוג קדושת המקדש, לא יוכל לבוא איזה דבר, שהוא נחשב למת ונבדל מהאדם, גם במושג רחוק, גם קרבן אשר נגע בו טמא לא ירצה — חוקים רבים בנוגע אל המקדש, כנראה, נוסדים המה גם על היסוד מוסד, להודיע ולהביע בזה, לבל יחשבו תועה, כי האל היחיד ומיוחד, אשר אותו יקדשו ויכבדו במקדש, הוא רק כח נעלה טבעי גבוה מעל גבוה, אשר אמנם איננו עומד ביחס אחר ושונה בנוגע אל האנשים כמו ביחס אל שאר יצורי הטבע, עד כי בהשקפה נפסדה כזאת, יכול היה האדם, לחשוב רק את ״הטבע״ ליסוד מוסד לפעולותיו, ולדמות, כי אין לו תעודה גבוהה ונשאה מזה, רק לחרוז את עצמו בשורת יצורי הטבע, ועל פיהם, לסדר בעד עצמו, את תמונת החיים שלו, על פי השקפתו בעין בשר שלו על ״הטבע״ — אבל חלילה לנו מזה, רק עלינו לדעת, כי ה׳ השוכן במקדש, הנהו האל היחיד ומיוחד, שעומד הוא ״ביחס מיוחד״ בנוגע אל האדם, וכי ה׳ בוחר הנהו בפעולות אנשים, להיות כלי יוצר מיוחד בעד מלוא רצונו, ואת רצונו זה בעד עם ישראל, הודיע וגלה בתורתו, ובאופן כזה, ה׳ יעלה וירומם אליו את האדם ממעל לחוג של שאר יצורי הבריאה, עד כי מפני זה חיי האדם דרושים להיות חיים טהורים ומיוחדים, קדושים לה׳, אף יתוו למו חוג כזה, אשר בו יחדור כבוד ה׳ ושכינת עזו, ולדעת כי בעד האדם יש מטרה ותכלית גבוהה ונעלה מהמטרה והתכלית ״לחיות על פי הטבע״! ולכן למשל המזבח, אשר עליו כמו על הקרבן, להביע את קדושת החיים, ואשר עליו היה לציר את מקום ויסוד הקדושה ההיא, לא יכול היה להיות נבנה מאבן אחת לבדה, כפי שהיא באה מיד ״הטבע״ עצמה (ויקרא כ״ו א׳) (ומצבה לא תקימו לכם), רק הוא נבנה מאבנים הרבה הבנויות יחד בידי האנשים (דברים כ״ז ו׳) (אבנים שלמות תבנה את מזבח ה׳ אלקיך). כמו כן בחוג הקדש של המקדש, ששמה ינובו חיי איש ישראל, אסור היה לטעת שום עץ, לבל תהיה נחשבת לאדמה, שהיא נקשרת עם הטבע, לנטיעת צומח (דברים ט״ז כ״א) ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה׳ אלקיך אשר תעשה לך. ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה׳ אלהיך״. גם נדרש היה, להרחיק משם כל דבר טמא, אשר נחשב כמת ונבדל מחוג חיי האדם (הן אמנם בחוג הטבע הלא החיים והמות אחד הוא והמות הוא רק תמונה אחרת מהמציאות, אבל לא כן בחוג חיי האדם בעולם הזה, אשר חיי האדם דרושים יהיו, להיות פעולות לחיים ולא למות תוצאות — טומאת מת לכהן) — ולזה צותה התורה להשגיח על המקור והיחס וטהרת המדות של המשפחה הנועדה, להיות ממנה משרתי הכלל בקדש, אשר חבריה ואבריה, המה באי־כח הכלל והצבור, שהוא הנושא של החוק לישראל, עד כי בחירת האשה בעד הכהן אמורה בתורה, לבל תהיה זונה או חללה, ומפני זה מעלת הכהן בזכות מתנותיו בבכור, תרומה, חלה (עדות פרק כ״א כ״ב), ולזה גם ההנאה שלהם מהקרבנות, שהיא נחשבת כמו ההקרבה ע״י אש המזבח, אשר תוקד בו, והכל ברעיון נאמן וטהור, להכשיר ולהשלים את עצמות הקרבן (הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים). מפני זה החשיבות של הכהנים בדבר ״ברכת כהנים״, אשר כל זר לא יוכל לברך את העם ברבים (נשיאת כפים), ולזה גם החובה המוטלת עלינו, לתת כבוד ויקר לכהן, בהיותו בתור ״בא כח״ של הכלל והצבור, לתת לו בכל דבר את היתרון, כמו בקריאת התורה (א״ח קל״ח), ברכת המזון (קס״ז ר״א), בצדקה (י״ד רנ״א) — ולזה הכהן הוא בהפך ״הבכור״, אשר ינחל פי שנים בנחלה, בעוד הכהנים שהמה במעלתם באי כח בעבודת ה׳ בעד הכלל והצבור, שהוא נושא ״התורה״, אין להם כל חלק ונחלה בארץ. — ע״ד טומאת כהנים ראה י״ד שס״ט שע״ד.

Horeb 717:1