Horeb

תעודת ראש השנה היא: לקבוע בלבך מחדש את הידיעה הרמה כי ה׳ הוא: אדון, שופט ומחוקק, אשר כאב לך יחנך אותך כפי המקרא הכתוב (ישעיה ל״ג כ״ב).— אחרי אשר שכחת את ה׳ רבות פעמים במעשיך ובפעולותיך בחייך הנדונים — כל אחד משלשת הרעיונות האלה יקראך ויזכירך בפרט, להבין ולהשכיל את רום מעלתו — עליך להגות דעה בשלשת הרעיונות האלה ולשקול אותם בפלס בינתך בשלמותך. א) ה׳ — אשר הוא ״אדון כל״ קורא לך במעלת אדונך לבחון את עצמך ולהתבונן, אם חיית בתור עבדו הנאמן, גם לגמור אמר מהיום והלאה, לחיות ולהיות עבד ה׳ ולעבדו באמונה: ״תקיעה, תרועה תקיעה״ במובן ״מלכיות״. ב) ה׳ — השופט כל הארץ, הלא הוא גם אדונך ובמעלת ״שופט״ קורא אותך לבחון את עצמך, אם חיית תחת עץ השגחתו חיי תום ויושר, ולמען תגמור בדעתך לחיות מהיום והלאה תחת עינו המשוטטת בכל, מבלי לעשות דבר למורת רצונו: ״תקיעה, תרועה תקיעה״ במושג ״זכרונות״. ג) ה׳ — המחנך את הכל הוא גם אדונך ובתור ״מחוקק״ יקראך לבחון את עצמך, אם חיית כפי התורה וכפי חנוך החיים ע״פ מצות ה׳, למען תחליט בנפשך ותגמור אמר מהיום והלאה, לשמוע בקולו וללכת אחריו בדרך אשר תוביל אותך תורת ה׳, לחנך אותך בחקי החיים, אשר יעשה אותם האדם ואיש ישראל וחי בהם: ״תקיעה״ תרועה ״תקיעה״ במושג וברעיון ״שופרות״. ולכן סדרו ״תר״ת״ (תקיעה, תרועה תקיעה) בעד ״מלכיוות״, תר״ת בעד ״זכרונות״, תר״ת בעד ״שופרות״. הרעיונות והמושגים היוצאים לנו ״מהתרועה״ בראש השנה מתאחדים בציור כזה:

Horeb 230:1

אבל אם אלה הקולות הנזכרים בכתוב (במדבר ט׳ י׳) יוצאים המה מחצוצרות, שבלי הזמרה אלה נעשים ״בידי אדם״ בכשרון ובתחבולות חכמתו, יען כי בהם השתמשו למקרא סדר הליכות בני אדם במערכה, הנה הקול קורא בתקיעה, לעורר את האדם בנוגע לתשובת האדם אל ה׳, איננו יוצא מכלי שמע, הנעשים והערוכים במעשה אנוש ותחבולותיו, רק מכלי פשוט, אשר נקבלהו כמו שהוא מהטבע (שופר נבוב מהטבע), אשר רוח האדם יפיח בו רוחו והוא יחיהו. השופר בקולו ידבר אל הלב והרוח, כי לא במזמה ותחבולה תבוא ותגיע לפני ה׳, והקול קול שופר איננו קול צלצלי שמע אחרים, אשר לא יכלכלו כל רעיון בקרבם, רק יפעלו פעולתם על החושים, לא כמוהם ירוממך השופר בהתפעלות מלאכותית אל ה׳ בן רגע, עד כי בעברו שוב תשוב עוד הפעם אל עמק חייך בשפלה. — רק קול השופר — הנהו קול פשוט מבלי שום תחבולה, הוא יעורר את לבך ורגשותיך, לשנן במו את הרעיונות הנעלים בהבנת מושג הקולות ודרישותיהם ממך.

Horeb 232:1

א)״צום גדליה״— הקורות: העיר נכבשה, המקדש חרב, שרי ישראל ורוב העם הלכו שבי בגולה בבלה; חמת הלוכד שככה, לשארית העם הטה חסד, עד כי השארית הזאת חפץ להשאיר בארץ, להיות ממלכה שפלה ומקרב אחיהם הפקיד את ״גדליהו בן אחיקום״ להיות להם לנגיד ומנהל. גדליהו הכיר היטב את תעודת ישראל בנוגע אל העמים, אשר בידם נתן ה׳ את עמו, הלא היא הכנעה וסור למשמעת אל אדוניהם ברצון טוב ולהראות ע״י זה גם את כניעתם לה׳, לכבד את הכח והממשלה שבט אפו, אשר על ידם יסר ייסר ה׳ את עם ישראל, כאשר ייסר איש את בנו, ולקבל באהבה את תכנית ה׳, אשר התוה לו לכוננה על ידי ״הגלות״, להיות עבדים נאמנים ואזרחים טובים ומועילים ומקשיבים להמלכים ולהארצות, שיבואו בני ישראל להחסות בצלם, גם להתפלל לה׳, כי יתן בלב המלכות רחמנות ויטה את לב העמים ונסיכיהם לחומלה על עמו, עד כי ילמדו באהבת אדם. לרחם ולכבד את עם ישראל בתור איש מעונה ומדוכא, גם יתנדבו, לרפא את הפצעים שהמה בעצמם הסבו למו, ככתוב בספר ירמיהו (כ״ט) חוזה־יה, אשר הטיף מלתו בשם ה׳ ורצונו זה לאלה מאחיו, אשר הגלו בבלה: דרשו את שלום העיר וגו׳ ואשר עוד מני אז השכם ודבר הגיד לעמו ומלכו בימי המצור, לקבל באהבה את תכנית ה׳, אשר לוא המלך צדקיהו והעם שמעו בקולו, כי עתה לא נכבשה העיר ולא נחרב המקדש ולא עורו את עיניו, אשר הלך אחריה ולא התעללו בו, לכן נשבע ״גדליה״ בתור פקיד בבל, כי יהיו עבדים נאמנים לממלכת כשדים וייטב להם — אבל גם שארית העם, אשר נשארו בארץ, לא יכלו עצור ברוחם, להכנע תחת תכנית ה׳ ואת אשר יעד עליהם, וישמעאל בן נתניה — אם מקנאה או מפני איזה התעוררות מן החוץ, לא כבד את אדונו, מבלי שים לב על עז מלך בבל או להרעימו ולהכעיסו, קשר קשר וימת את גדליהו ואת כל היהודים והכשדים אשר היו אתו — אבל גם היהודים האחרים, אם כי לא חשבו רעה כמוהו, בכל זאת נמשכו אחרי הדעה הנפסדה למרוד במלכם בארץ ובשמים, לבלי הקשיב לדברי ה׳ ולבלי הכנע תחת רצונו, ואף כי בימיהם ולעיניהם שודדו מהם כל טובם ואשרם החיצון, בכל זאת התקוממו ליסד את עתידותיהם על עזרת אנשים ויעמדו במרדם, גם כלם היו בעצה אחת, למרות דברי ה׳ על ידי ירמיהו, אשר אמר לשארית הפלטה, כי גם עתה אחרי עשותם התועבה: אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם וגו׳. כי יתן ה׳ להם רחמים בלב מלך בבל ורחם אותם ואחריתם היתה עד להשחית, גם כליון חרוץ היה דרכם זה, אשר בחרו, על אשר לא שמעו בקול ה׳ בפי ירמיהו ובדמיון כוזב הרהיבו עז למרות את פיהו, אשר הגיד להם מראשית אחרית, כי עליהם להכנע תחת רצון ה׳, לעמוד תחת ממשלת המלך, מטה זעמו, ולא ימרדו בו, כי אז ירף מהם את ידו הקשה, ולא תאונה להם כל רעה (ירמיה ל״ח עד מ״ד), והמה כאדם עברו ברית, וישענו על בינתם ועצתם עצה נבערה.

Horeb 237:2

בתשעה באב בעצמו נהוגים כל הדינים השייכים באבל זולת המלאכה. כל דיני הצום והענוי שולטים בו כמו ביוהכ״פ (ראה פרק ב׳), בכל זאת עד חצות כל מלאכה שיש בה שהוי מה אסור (תקנ״ד). אבלות ת״ב דומה הוא לאבלות האבל, יען כי ביום ההוא כלנו אבלים על ציון הבת ירושלים, האם אשר גדלה אותנו ותאמצנו כבן לה ותכלכלנו ותשקנו ברוח ה׳ השפוך עליה, ותאמר ציון: בגי יצאוני ונפזרו לכל רוח ואני נשארתי לבדי אם שכולה וגלמודה, גם אנו אין לנו אם רחמניה אשר השביעה בטוב נפשנו, אבל לא נשארנו מבלי אב. הן אבינו שבשמים, הלא הוא חי וקים לעד והשגחתו חופפת עלינו תמיד גם בגולה, באור רוחו יגיה חשכנו, הוא ישא ויסבול אותנו וישמרנו לבל ישופנו חשך וצלמות.

Horeb 243:1

מבלעדי הצומות החיוביים, אל יצומו ביחוד תלמידי חכמים העוסקים בתורה. האיש אשר עליו לעבוד עבודה בעד אחרים בכחות רוחו וגופו, כמו מלמדים, פקידים, שכירי יום (א״ח תקע״א, ח״מ של״ג, של״ז), אם הצרה בעצמה דורשת כח אנשים אל תצום בעת הצרה, רק תוכל לנדור בלבך לצום באחד מימי הישועה ולגמור אמר להיטיב דרכך (תקע״א). אם קשה עליך להשתמש עם הצום בתור אמצעי לכבוש את יצרך נגד מלחמת החושים, אז למצער למוד והתרגל בפעמים שונות לעשות זאת ע״י מניעת איזה הנאות קלות (תקע״א). לכל תענית נדבה דרושה להיות קבלה מפורשת בשעת תפלת המנחה ביום שלפניו, גם בעת המנחה בהרהור בלב דיו (תקס״ב); כל אלה הצומות יחלו מהתחלת יום התענית, ובליל העבר יוכל לאכול ולהנות, אם לא הלך לישן וחשב לבלי להנות עוד בקומו בלילה. לאכול לפני השכמת הבקר צריך לפרוש זאת לפני השנה (תקס״ד). כל תענית הוא עד הלילה (תקס״ב); אם אחד קבל עליו לצום תענית נדבה ואכל, לא מלא את גדרו ועליו לצום יום אחר, אבל ימי הצום הקבועים, אם לא התענה בהם, אז לא נדרש להשלים ביום אחר (תקס״ח). אל ״התשובה הפרטית״ נהוגים ימי התעניות האלה: יום פטירת ההורים (י״ד שע״ו, שצ״א). שני וחמישי ושני אחרי חג הפסח וחג הסכות (תצ״ב). עשרת ימי תשובה לפני יוה״כ. יום ראשון של סליחות. ערב ר״ה. ערב ר״ח (תי״ח). ובכל זאת אלה אינם חובות גמורים, רק אם מקובלים המה בתור נדר עליהם, אזי נדרש למלאות אותם תמיד, וטוב לבלי לנדור לשמור אותם לעולם, נוסף לאלה גם יום החופה (תרע״ג, ס״א). תענית בכורים בע״פ (תע״א). אם חל ״תענית נדבה״ באחד מימי ר״ח, יו״ט, שבת, ערב יוה״כ, פורים, חנכה, לא יצומו בהם, אם המה רק קבלת תענית, אבל אם היה נדר, אזי הנדר הזה שלא כהוגן וצריך על זה שאלת שלשה חכמים להתרת נדרו (תק״ע); כמו כן באסרו חג, חמשה עשר בשבט, חמשה עשר באב, כל חדש ניסן, ל״ג בעומר, מר״ח סון עד שבועות, והימים שבין יוה״כ וסכות לא יצומו. תענית ביום החופה יצומו, זולת באלה השלשה הראשונים (תקע״ג). על דבר תענית צבור על כל צרה שלא תבוא גם כל הדינים בפרט (ראה א״ח תקס״ג עד תק״פ).

Horeb 244:3

החגיגה: בי״ד באדר בלילה ובבקר שלאחריו יקראו את ״מגלת אסתר״ מבטלים ת״ת ומה גם מצות אחרות לשמוע מקרא מגלה, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים, אם אפשר לקרוא אח״כ (תרפ״ז). כל אחד מישראל מחויב לקרוא או לשמוע מקרא מגלה ביום ובלילה (תרפ״ט). צריך לקרוא אותה כלה מתוך הכתב של מגלה כשרה, ואם המגלה איננה כשרה נוכל לשמוע, אבל לא לקרוא עם הקורא או לקרוא להוציא. הקורא פושט אותה כאגרת להראות הנס (תרצ״ו). איך כותבים ומכינים את המגלה (ראה א״ח תרצ״א). בדבר קריאת התורה ועבודת אלהים וכדומה (ראה תר״צ — תרצ״ד). ״חייב כל אדם לתת שתי מתנות לשני עניים״ (תרצ״ד).

Horeb 248:4

ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב א׳).— שמור את חדש האביב ועשית פסח לה׳ אלהיך (דברים טז א׳).

Horeb 250:2

את שתיהן כאחת, את תקופת הירח ותקופת השמש, נביא בחשבון בבואנו לחשוב את קביעות לוחות הזמנים של בני ישראל: התקופה הראשונה תתן לנו את ״החדשים״ והשנית בעד ״המועדים״ הקשורים אל תקופות עתותי השנה — (ראה פרק ג׳) — את ״השנה״, אכל החדש איננו נוסד וקבוע על מספר ימים שלמים, ושנת החמה איננה נמנה לפי מנין חדשי לבנה שלמים, יען כי שלשה סדרי הזמנים המנוים אינם נכנסים אחד תחת השני, להיות בתור חלקי האחד השלם, עד כי יהיו ימי היום והלילה רק מספר חלקי החדש לבד, והחדשים רק מספר חלקי השנה בלבד, רק כל אחד מהם מיוחד ומיועד לעצמו ולבדו, ומשותף הנהו עם רעהו לעמוד בשורה ובמספר עם כלם כאחד. כל אחד הנהו פרק מיוחד וסדר מיועד לסדרי החיים הארציים ותנאיהם, אשר בהכנסם איש בגבול השני, יציגו לפנינו את החיים המתחלפים, גם יקחו עמדתם בקרבנו פנימה, את אשר נתן בידנו להביאם בחשבון ״הזמנים״, ולהיות מרוקם בחיינו על פיהם.

Horeb 256:1

כן חושבים אנחנו בגולה את מנין הזמנים לפי החשבון הקבוע והמדויק, אשר סדרו לנו חכמינו ז״ל ובקבלת אבות; אך כאשר ישראל ישב עוד על אדמתו וסנהדרין יודעי דת ודין ישבו עוד כסאות למשפט, גם אחרי כן בהיות עוד בתי דינין בארץ, עד זמני האמוראים האחרונים, אז, נוסף אל החשבון הנכון, נדרש היה לקבוע את ״ראשי החדשים״ גם עפ״י עדי ראיה את הלבנה בחדושה, וראשי הבית דין קבלו עדותם (״אשר תקראו אתם במועדם״). השלוחים היו יוצאים להודיע ולפרסם את קביעות החדשים, ובאלה המקומות, אשר השלוחים לא יכלו להגיע אליהם לפני החג, המה חגגו תמיד יום חג נוסף, מפני הספק, אם החל החדש ביום השלשים או ביום השלשים ואחד, ומפני זה נשאר מטעם התקנה (ראה פרק ג׳ י״ז) לחובה לחוג בכל מועד וחג עוד יום שני, אף כי עתה נמנה את הימים, החדשים והשנים עפ״י חשבונות וכללים קבועים, והיום השני של החג נקרא ״יו״ט שני של גליות״ או ״יו״ט דרבנן״.

Horeb 258:1

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים: ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד וגו׳: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך וגו׳: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן שמנת ימים ימול וגו׳: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר (בראשית יז א׳).

When Avraham was 99 years old, Hashem appeared to him and said: "I am the Almighty God; walk before Me and be complete! I establish My covenant between Me and you, and I will multiply you exceedingly." Then Avraham fell on his face, and God spoke to him, saying: "Behold, My covenant is with you, and you shall become the father of a multitude of nations. No longer shall your name be called Avram; rather, your name shall be Avraham, for I have made you the father of many nations. I will make you exceedingly fruitful, and I will establish you as nations, and kings will descend from you. I will uphold My covenant between Me and you and your descendants after you throughout their generations as an everlasting covenant, to be God to you and to your descendants after you. I give to you and your descendants after you the land of your sojournings, the entire land of Canaan, as an everlasting possession, and I will be their God." God then said to Avraham: "But you must also observe My covenant, you and your descendants after you throughout their generations. This is My covenant, which you shall observe between Me and you and your descendants after you: Every male among you shall be circumcised. You shall circumcise the flesh of your foreskin, and this shall be the sign of the covenant between Me and you. At eight days old, every male among you shall be circumcised throughout your generations, whether born in your house or purchased with silver from a foreigner who is not of your descendants. Those born in your household and those bought with your silver must be circumcised, so that My covenant shall be in your flesh as an everlasting covenant. Any uncircumcised male who does not circumcise the flesh of his foreskin shall be cut off from his people; he has broken My covenant." (Genesis 17:1-14)

Horeb 262:2 · Sefaria Community Translation

אמנם כן עליך להחזיק בקדושה וטהרה את כחות גופך, לבל יכלו ולבל יתמו לריק, אל תשחיתם, אל תפיק על ידם רק את מזמות תאוות החושים בלבד, אל תשתמש בהם נגד רצון ה׳ אלהיך, רק עשה עמהם כטוב וכישר בעיניו ואל התכלית, אשר למענה ובשבילה הפקיד אותם בידך, למען תהיה איש תמים, עבד ה׳ תמים, וגם במעשיך הבהמיים תחזה רק את התעודה הקדושה, למלאות בזה את תכלית בנין עולם הקדוש לה׳, ואל תעודת התכלית הזאת תכשיר ותחזק את כהותיך ואת הדרישה הבהמית תגביל באופן כזה, להפיק רק את התכלית הקדושה הזאת, ודע: כי ה׳ יביאך במשפט על כל חלק וחלק מכחותיך, אשר תכלה תבלה ולהבל ולריק מחוץ לעבודתו — או תשתמש בו נגד רצונו״. את אלה הדברים ירמוז ויקרא לפניך ״חותם אברהם״ — ויעצור את תחלת מעשיך, בחפצך להיות ״בהמה לך״.

You must keep the forces of your body sacred. Do not squander them in base sensual indulgence. Do not use them against the will of your God, but rather for the purpose for which He has given them to you. Be a complete human, a complete servant of God! Even in the most physical of acts, see only a sacred duty meant for the holy purpose of building the world. Keep your physical strength sacred for this divine purpose and restrain the demands of the flesh within these sacred bounds. Know that God will hold you accountable for every ounce of energy you waste outside His service or use against His will.

Horeb 263:1 · Sefaria Community Translation

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר: וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו: ויאמר שלחני, כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני: ויאמר אליו: מה שמך, ויאמר יעקב: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל: וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם: ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי: ויזרח לו השמש, כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הגשה (בראשית לב כ״ה).

Horeb 269:2

גיד הגשה (שפאננאדער) (או אולי גיד אשר הוא משם ״נשה״, שם ששרשו ״נשה״) עיקר הוראתו: היות משולל מקנין קבוע: א) מהרכוש — הלא הוא מבלי דרישה ותביעה על אחרים. ב) מהכח — הלא הוא: להיות נכנע, נסוג אחור, רפה, תשש כחו כנשים. ג) מהרעיון — הלא הוא ״לשכוח״, ואם כן המלה ״נשה״ הוראתה: היות נסוג אחור, כמו כן רפיון, הכנעה, אפיסת הכח (רפיון נשים), ולכן גיד הנשה במובנו הוא: גיד הרפיון, הכנעה, אפיסת הכח (ע״פ המעשה אשר קרה לו). — אסור לאכול את גיד הנשה מכל בעלי חיים היונקים (אשר גופם נשוא מהרגלים) מכף הירך הימני והשמאלי — אצל העופות אסור באופן אם כף ירכם עגול ובכל זאת לא צריך לבדוק, ושאר הדינים ראה י״ד ס״ה.

Horeb 270:1

את ״הארבע פרשיות״ בתורה א) ״וידבר״ ״קדש׳ עד ימימה (שמות י״ג א׳ — י׳). ב) ״והיה כי יבאך״ — מצרים (שמות י״ג י״א — ט״ו). ג) ״שמע״ — ובשעריך (דברים ו׳ ד׳ — ט׳). ד) ״והיה אם שמע״ — על הארץ (דברים י״א י״ג — כ״א) תקשור אותן על ידך, על זרועך העליון מול הלב ועל ראשך ממעל לבין עיניך ״באמצע״, בסדר ומשטר, כפי הנמסר לנו ״הלכה למשה מסיני״, למען תביע אמר באלה בתור ״אות״, זכרון ״וטוטפות״ (עדי) ותחוה דעת: א) א) כי ה׳ הוא, אשר הצילך מיד מצרים והוציאך משם ולכן כל אחד מבני משפחתך וכל אמצעי רכושך קדושים המה לה׳, הלא הוא, כי המה נבחרים לעבודתו המיוחדת (קדש). ב) כי רק בקבלת העבודה הזאת תשיג את חייך, חיים של ״יש מאין״ (והיה כי יביאך). ב) ג) כי התעודה המקובלת הזאת תוכל לצאת לפועל ע״י דעת את ה׳, בהיותו ה׳ אלהיך, ה׳ אחד, וע״י מסירת נפש יחד עם הקנינים הפנימיים והחיצוניים באהבה רבה ואהבת עולם לעבודתו האמורה בתורה (שמע). ד) כי אשר עמך החיצון, טובתך ורעתך, בעוד כל אחד נקשר אל עמו בתור אבר מגוף האומה, כל אלה נתנו לך מה׳, רק לפי מדת המלואים שלך וקיום הכתוב בזאת התורה (והיה אם שמע). א) יביע התיסדות האומה. ב) להוציא את היהדות לפועל. א׳ וג׳ יקראוך לזכרון והתקדשות עצמותך למלואי התעודה. ב׳ וד׳ לאות וזכרון בעדך ובעד האנושית ע״י תולדות בני אדם. את התפלין תקשור על זרועך נוכח הלב ועל ראשך באמצע ״ממעל להעינים״, ואם כן עם הארבעה הרעיונות הנזכרים, שהמה יסוד מוסד ומושג לאום ישראל, עליך לקדש את הגוף, את הלב ואת הרוח — רכושך, רגשותיך ורעיוניך — מעשיך (יד), חפצך (לב), השתכלותך (בין עיניך) לשם תעודתם, הלא הוא לעבודת ה׳ בפועל על ידי חיי ישראל — להניח תפלין — הלא הוא: להתעתד — לעבוד את ה׳.

Horeb 271:6

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם: אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה׳ אלהיכם (במדבר טו,לז).

Horeb 277:3

עיקר מצות ציצת, כפי מצות ה׳! הלא הוא: לעשות בבגד שיש בו ארבע כנפות חוטי ציצת, בכל אחת מארבעת כנפותיו — בבגדים: הן תכלית הבגד הוא לכסות את הבהמית בגוף האדם ולהשאיר ערומים רק את האברים שהמה ביחוד אברי הפעולה במעשה אנוש, הלא המה ״פנים וידים״, לכן הציצת קשורים בבגדים, להוכיח את תעודת האדם ע״י ה׳, ולדעת, כי התרוממות האדם ממעל להבהמה איננה רק מנהג בני אדם לבד, גם לבל תחשוב תועה, כאלו הדבר הזה הנהו חטא נגד הליכות הטבע וחופש האדם, לעשות כטוב וכישר בעיניו, רק עליך לדעת, כי ה׳ לבדו נתן לאדם הראשון את הבגד הראשון וילמדהו בזה לכסות את הבהמית שבו, והמלבוש אות ומחסה הוא לו, לבל ישפל לעשות מעשה בהמה (בראשית ג׳ כ״א). בארבע כנפות בגדיך תעשה הציצת גם לסימן מול ארבע כנפות הארץ, למען תחזה בכל פנות שאתה פונה, בתבל ה׳, קדמה ומערבה, צפונה ונגבה, את ה׳ אלהיך, בכל מקום שהוא, וגם קדמה ומערבה צפונה ונגבה בלכתך שמה לסדר את פעולותיך בחיים, עליך לזכור על ידם את חוקי ה׳.

Horeb 279:1

שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד: ואהבת את ה׳ וגו׳ וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך (דברים ו׳ ד׳).

Horeb 287:2

וידבר ה׳ אל אהרן וגו׳: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה׳ באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה: ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה׳ (במדבר יח ח׳).

Horeb 291:5

וידבר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה. והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ה׳ לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן וגו׳: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם (ויקרא כג ט׳).

Horeb 300:2

עלינו להתבונן פה מצד אחד על ״חדש וערלה״ בעד קנין האדמה בכלל ומצד השני על ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״ בהיותם מיועדים בעד קנין ״״ארץ ישראל״ בפרט, ואלה האחרונים נציג רק מפני מצות ״חלה״, אשר לפי הקבלה נשארה לנו גם עתה לחובה.

We must consider, on the one hand, “new produce” and “orlah” with regard to the acquisition of land in general, and on the other hand, “Bikkurim,” “Terumah,” “Ma’aser,” and “Challah,” since they are intended specifically for the acquisition of the “Land of Israel.” Of these latter, we will only mention “Challah,” which, according to the Kabbalah, remains incumbent upon us even now.

Horeb 301:3 · Sefaria Community Translation

בכל זאת אסורות הנה ״להאבל״ רק אלה המלאכות האסורות בחול המועד, וגם אלה אשר לתכלית המועד מותרות הנה בחוה״מ, כמו כן אסור כל מקנה וקנין ולא רק ״להאבל״ לבדו, כי גם לאשתו, לבניו, לעבדיו ובכלל לכל בני ביתו, ואף העני המתפרנס מן הצדקה, אסור במלאכה בשלשת ימים הראשונים, אך מיום הרביעי, אם הוא עני ואין לו מה לאכול ״עושה את מלאכתו״ בתוך ביתו, אבל חכמים אמרו: ״תביא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך״, כי עליהם מוטלת החובה להשגיח על העני ולעזור לו, ומה גם בימי אבלו. ואם יש להאבל סחורה, שאם לא ימכרנה עתה יהיה לו הפסד מן הקרן יעשה שאלת חכם, ואם באו שיירות וספינות שמוכרים עתה בזול, ואח״כ לא ימצא, יכול למכור ולקנות ע״י אחרים. כתיבה המותרת בחוה״מ מותרת לאבל אם אי אפשר לו ע״י אחר. מלאכת הבית אין בה משום מלאכה לאבל ושאר הדינים באסור מלאכה (ראה י״ד ש״פ).

Horeb 314:3

אצל שאר קרובים עד כלות השלשים ואצל אביו ואמו עד אשר ע״י התרשלותו במראהו החיצון יתנוול בחברת האדם או למצער שלשה חדשים, אסור לגלח את שערו בראשו ובגופו (ש״צ). לאחר שבעה עד שלשים מדינא אין אסור ללבוש או להציע תחתיו רק בגד מגוהץ (געמאנגעלט), והוא שיהי לבן וחדש, אבל נוהגין לאסור גם במכובס אף בלא גהוץ, רק אם לובשו אדם אחר תחלה איזה זמן מה, אך אם איננו מכובס רק במים בלבד, לא נדרש כי ילבש אחר תחלה הכתונת אם איננו מחליף לתענוג רק לצורך, אם היא מלוכלכת מותרת בשבת ללבשה, ובחול אם לבשה אחר תחלה. מותר לכבס ולגהץ אחר שבעה ללבשה אחר שלשים או בתוך שלשים לאחר שילבשם אחר. אסור ללבוש תוך ל׳ בגדי שבת אפילו בשבת ומה גם בגדים חדשים, ועל אביו ואמו נהגו לבלי ללבוש בגדים חדשים כל י״ב חדש, אך אם צריך להם יתנם לאחר ללבשם תחלה ב׳ או ג׳ ימים. — (שפ״ט) רחיצה במים חמים אסור עד השלשים. עד השלשים לשאר קרובים וי״ב חדש על אביו ואמו אסור לו לאכול בסעודת ברית מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת נשואין, אבל בתוך ביתו, אם יש לו סעודת מצוה מותר לו לאכול, אך בסעודת נשואין יש להחמיר אף בביתו, אם לא כשהוא משיא יתום או יתומה, שאם לא יאכל שם יתבטל הענין, אז מותר לו לאכול אפילו איננו בביתו (שצ״א). כל שלשים אסור בעצמו לישא אשה ולאחר שלשים מותר אפילו על אב ואם, אבל להתקשר בשדוך ובלא סעודה מותר אפילו תוך שבעה. מתה אשתו לא ישא אחרת עד אחר עבור שלשה רגלים, שאז תשתכח ממנו ״האהבה הראשונה״ בשעה שיחיה עם השניה, ואם לא היו לו בנים מאשתו הראשונה, או יש לו בנים קטנים, או שאין לו מי שישמשו, אינו צריך לחכות ג׳ רגלים ובכל זאת צריך להמתין עד אחר שבעה וגם מתאבל על אביו ואמו אם עדנה זרע אין לו ג״כ דינו כנ״ל (שצ״ב).

Horeb 315:3

מי אשר התחילה לו קצת ״האבלות״ קודם פסח, שבועות, סכות, ראש השנה ויוהכ״פ, אזי בכניסת המועדים האלה פסקה ובטלה האבלות שבעה ועם המועדים יחלו השלשים, ומי אשר קודם המועדים היה במצב השלשים אזי בכניסתם בטלו אבלות שלשים, רק אחרי אב ואם ״המועדים״ יבטלו את אבלות שבעה, אבל לא. יבטלו את אבלות ״שלשים״ ומה גם הדברים הנהוגים באבלות של י״ב חדש. שבועות ושמיני עצרת ימנו בעד 7 ימים ואם כן את חג הסכות נמנה לי״ד ימים ואצלנו ט״ו ימים, עד כי ישארו רק שמונה ימים לשלשים בעד זה, אשר חג הסכות נכנס באבלות שבעה שלו — אך מי אשר המקבר את מתו בחול המועד או ביום השני של יו״ט ע״י אינו יהודי בעדו פסקה האבלות ותמצא מקומה רק בפנים, אבל לא בחיצוניות רק בהתעסקות הרוח וביחס קרבת בעל ואשתו, אבל לא בנעילת הסנדל, אך האבלות נדחתה על אחר יו״ט, אשר אז ימנו ימי אבלות שבעה ויום השני של יו״ט ימנו ג״כ אל מספר ימי השבעה ובימי השבעה הדחויים יש. אהה קולות בנוגע אל אסור מלאכה ושלשים ימנו מיום הקבורה. השבת לא יבטל את האבלות רק ימנה אל ימי השבעה, אך בחוץ לא תתראה האבלות ביום השבת — רק רחיצה, למוד התורה, קרבת איש לאשתו ועוד, אסור ״בשבת״, ושאר הדינים ראה י״ד שצ״ט — ת״א וא״ח תקמ״ז, תקמ״ח.

Horeb 317:3

צדק צדק תרדף (דברים ט״ז כ׳).

Horeb 321:2

כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן חכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו, לא יסיף, פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה, ונקלה אחיך לעיניך (דברים כ״ה א׳).

Horeb 330:3

מבוא בדמים או בערוה, או אם תוכל להציל את הנזכרים רק בשדוד איזה אבר מהרודף בלבד, לבל יוכל לבלע עוד, אז אל תמיתהו, אבל חלילה לך להציל את עצמך ואת חיי חברך ע״י מיתת איש שלישי, שהוא לא ירדוף להרוג אתכם (ח״מ תכ״ה)

Horeb 333:2

כי ינגב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן — תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו, שלם ישלם, אם אין לו ונמכר בגנבתו. אם המצא תמצא בידו הגנבה, משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם (שמות כ״א ל״ז, כ״ב א׳).

Horeb 334:6

גם את הדבר הקטן שבקטנים, הקל שבקלים אמרה התורה ״לא תגנוב״ אבל אם הדבר ההוא כה נקלה, כה מצער ובלתי נחשב, עד כי אין כל ערך ומחיר עליו, כמו למשל, לקחת קנה שבולת מחציר — יבש או צרור מאגודת עשבים או מעצי הגדר למנקה שינים (צאהנשטאכער) אף כי לפי הדין הדבר הזה איננו אסור, אבל חכמינו ז״ל צוו לחדול גם מזה, באמרם : ״אם כל אחד יעשה כזאת אזי יוכל לקרה, כי בעל אגודת העשבים יראה בעיניו את צרורו הולך, הלוך ותסור, ובעל הגדר, כי גדרו פוחת והולך, עד אשר יכלה כלו וגנו יהיה לבער — אבל הגונב מחברו דבר, שהוא שוה לפרוטה אמרו, כי זהו כאלו שדד את חייו — אף אל תגנוב לעשות שחוק והתול, גם חלילה לך מבלי דעת בעל הדבר, לקחת את החפץ, אף לשמוש של בן רגע, ולמען השיב לו עוד הפעם, יען זאת היא נחשבת לגניבה בעד העת של הרגע ההוא (ראה א״ח י״ד). אל תקח לך איזה דבר ואם גם במחשבה תחלה, כי בגללו השב תשיב לרעך דבר השוה אלף פעמים יותר מהחפץ שלקחת — חלילה לך להציק לרעך, כי ימכור לך איזה חפץ אף בעד מלוא שויו, כי גם זה קרוב הוא אל הגזילה — האיש, אשר ע״י הפצרות רבות מבלי הרף, ילאה ויאלץ את רעהו, למכור לו איזה דבר מנכסיו שיחמוד אותו בלבו, ויתאמץ לרכוש אוחו להיות ״שלו״, הוא עובר על הלאו של : ״לא תחמוד״ — הלוקח מבעל. חובו משכון בחזקה, הוא בעצמו, ולא ע״י הבית דין, חבר הוא לגזלן, הן אמנם כל האנשים שוים בזה ואין כל הבדל ממי אתה גונב או גוזל או את מי תעשוק, ישראל או אינו יהודי, ואם גם הוא ״עובד אלילים״, קטן או גדול, בכל האופנים, אתה עובר על הלאוין החמורים ובכל העת, בטרם תשיב לו את הגניבה או אח הגזילה או את הפקדון, הנך עובר על מצות ה׳ והחטאת רובצת עליך, עד אשר השב תשיב את כל אלה (ח״מ שמ״ח שנ״ט) — אל תתעלם ואל תשתמט משלם מס ומכס, אשר ישימו על העם מטעם המלכות והנסיכים, שיש להם הזכות למשול, ואם גם הוסיפו להטיל מס על היהודים יותר מעל יתר עם הארץ, ואם הוא רק מס קבוע ולפי החוק ומטעם המושל, ורק אם המוכסים וגובי המס, לא יוסיפו על החוק, ללחוץ ולגבות יותר מהמס הקצוב מהממשלה לתועלת עצמם, אזי החובה עליך לפרוע ולשלם, גם אסור, להעביר על המכס ולהתעלם מהתשלום וכדומה, לכן אל תעבור על חוקי המכס, והעון הזה איננו קל מעון גניבה (שס״ט). אם יש בידך, בידיעת בעל הדבר איזה פקדון איזה שכר, הלואה, חוב ואם תוכל להשיב לו ובכל זאת, בעת ידרשנו ממך, לא תשיב את המגיע, אז עונך איננו קל מעון הגזלן (שנ״ט). אם נחלף בבואך בחברת אנשים איזה מבגדיך, או נחלפה כתנתך אצל הכובס וכדומה, לא תוכל להשתמש בבגד וכתנת זרים ומחויב הנך להשיב לבעלו את שלו, אף כי בגדך או כתנחך עוד לא הושב לך (קל״ו). אם הנך אומן או בעל מלאכה ונתנו לך איזה חומר, לעשות ממנו כלי או בגד, עליך החובה, להשיב את העודף הנשאר מהחומר ההוא, זולת אם נשאר איזה דבר־קטן אשר לפי מנהג המקום, בעל חומר כזה איננו מקפיד ומוחל הוא להאומן (שנ״ח). גם בסכנת נפשות ואם אין לך תחבולה להציל נפשך ועליך להשתמש בקנין אחרים בגלל הצלתך, תוכל לעשות את זאת רק בהחלטה גמורה וכונה נאמנה, כי השב תשיב לבעליו אחרי כן את שלו. — (שנ״ט).

Horeb 337:2

אתה אינך רשאי לקנות מגנב או מגזלן דבר הגנוב או הגזול, יען כי זה הוא עון גדול בדומה אל מעשיהם, כי על ידי הקניה הנך מביא לידי תוצאה, את המעשה הרע שלהם, גם תגרום ותסבב עי״ז, כי הגנב או השודד יוסיפו לשלוח בעולתה ידיהם, לגנוב ולגזול עוד הפעם, יען לולי מצא הגנב והחומס איזה קונה על גנבתו ואם לא השיג בעדה בצע כסף, כי אז גם הגנב באחרונה אולץ היה, לחדול משלוח עוד בגנבה את ידו, לכן כל עזרה ותמיכה בדבר גגבה וגזלה, וכל דבר בליעל, נחשב הוא לחטא ועון בדומה להעושה בעצמו (שנ״ו א׳, שס״ט) כל דבר אשר תוכל רק לשער, כי גנוב הנהו ביד המוכר, אל תקנהו, והכל שוה אם החשד נופל על עצם הדבר ההוא, שתחפוץ לקנותו, או על החלק היותר גדול מהמין, אשר אליו נמנה גם הדבר ההוא, לכן אל תקנה איזה דבר מרועה, משומר, משכיר יום, מאומן, מבעל מלאכה, בעוד, כפי הרגיל, אלה הנזכרים רגילים לגנוב מהדברים אשר יפקידו וימסרו בידם. גם מנשים, ממשרתים ומילדים אל תקנה איזה דבר, בטרם תדע ונוכחת מראש לרעת, כי קנין שלהם הוא (שנ״ח). אף בל תשתמש בשום שמוש בדבר, את אשר ידעת כי גזול הוא, אל תרכב על בהמה גזולה, אל תחרוש עמה, גם בשדה ובבית גזול אל תבוא בעצמך ואל תביא את בעירך, אף על רגע אחד, גם להסתר שמה מפני הרוח והגשם וכדומה (שס״ט).

Horeb 338:1

את אשר לוית שלם אל נכון, לזמן הפרעון, אך אם לא ידעו זמן קצוב להשבת ההלואה, ואם במקום ההוא אין מנהג וחוק בדבר זמן הפרעון, אז ההלואה ההיא היא מסתמא (שטיללשווייגענד) נעשתה על משך זמן של שלשים יום. אם באפשרי, עליך, להשיב להמלוה את סכום כסף ההלואה בפעם אחת ולא מעט מעט (ח״מ ע״ד). אם לוית כסף, אל תחזיק אצלך את הכסף בלי כל שמוש ותועלת. אל תאמר להמלוה מחר אשיב את כספך ויש בידך ותוכל לשלם היום — אל תשתמש עם כסף ההלואה בעסקים כאלה, הקרובים להפסד, ותוכל לאבוד אותו בענין רע, ובאופן, אם אין לך רשיון מהמלוה לנסות עסקים כאלה, ובכלל חלילה לך בכסף ההלואה, לעסוק בקלות דעת ובלי חשבון נכון על אדות תוצאות משלח ידך — (צ״ז)

Horeb 340:1

לפי האמור למעלה (פרק ב׳ א׳) ברור הוא הדבר, כי רק אז תוכל לרכוש ולקחת לך איזה דבר, אשר היה שייך לזולתך, באופן אם האיש ההוא בטל את הזכות של עצמו מעל הקנין ההוא, הלא הוא, כי הסיר מהדבר את שמו הנקרא על הקנין, כי שלו הוא, עד כי הדבר ההוא ישוב, להיות קנין חפשי, אם בעדך או בעד כל האנשים (ממכר, מתנה, הפקר), אבל אם בטול הזכות הובטח לך מבעל הדבר, רק בעד הזמן העתיד ובאופן, אם איזה תנאי מהתנאים שלו, לא יהיה נמלא, ואשר אמנם מלוא התנאי הוא רק במחצה בידו ובמחצה בלתי תלוי הנהו בידו ובחפצו, אף נוכחת לדעת, כי בעל הדבר אמר כזאת, רק בקוותו, כי ע״י מלוא התנאי האחד אשר התנה אז, ישאר הדבר והחפץ בידו ובתור קנינו. — הלא אם כן באופן, אם סוף הדבר היה, כי התנאי שלו בלתי נמלא והדבר עבר על פי המדובר בתחלה להיות ״שלך״, בכל זאת לא פטר ולא סלק את עצמו בחופש ובשלמות מזכותו על הדבר והקנין, למען תוכל אתה לרכוש לך הדבר ההוא, ואם תקח לך את הדבר, אזי לגזילה תחשב. — העברת הקנין באופן כזה, נקראת בשם ״אסמכתא״ ומובנו ״להשען עצמו״, יען כי הקנין הובטח לך, רק במלאת אחד משני האופנים ובעל הדבר קוה גם נשען על זה, כי יצלח לו, אשר האופן השני יתקים לתועלתו ולא לתועלתך, וביחוד באופן כזה, אשר בטול הזכות של עצמו לא יכלכל בו שום מדה ממדת ׳הצדק והמשפט״, להעבירו ברשותך אם התנאי שלו לא יהיה נמלא, אם איננו ביחס למלאות לך איזה חסרון או תשלום הנזק — לפי דעת המרובים יתיחסו אל זה: ״הכסף אשר יזכו בשחוק התלוי בשכל או ע׳י התערבות (וועטטע) התלויה בכח, אף כי יש בזה הסכמה משותפת — אבל לא בשחוק התלוי במקרה, יען כי בשחוק התלוי רק במקרה, אזי הידיעה הקדומה מאפיסת הבטחון הנאמן, היא תכלכל בקרבה גם התבטלות הזכות של עצמו, יען כי בעל הדבר לא יוכל לעשות מצדו אף התחבולה הקלה שבקלות, להבטיח בזה את קנינו, אבל גם בזכיות משחקים כאלה אסרו חכמינו לקבל את הכסף מטעם ״סיג״, (בדבר השחוק בכלל ראה מערכת המצות פרק ד׳). כמו כן הדברים האסורים מדרבנן ונחשבים כגזילה הלא הוא, להחזיק שובך (טויבענשלאג) בקרבת שובכים אחרים, למען היונים הפורחות תביאינה עמהן יונים אחרות, גם לקחת את אשר עדנה לא בא בקנין וזכות האחר, אבל זה האחר כון וקוה, כי יבוא הדבר ברשותו להיות קנינו, כמו למשל: לקחת חיה, עוף או דגים ממצודה, אשר פרש אחר שאין לה בית קבול (ואם יש לה בית קבול אסור מן התורה) וכדומה, או עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה ונפלו לארץ, עד שלא נטלם בידו, אם בא אחר ונטלם, הרי זה גזל מדבריהם (ח״מ ש״ז ש״ע), לכן היה צדיק בכל קניניך וכל דבר, אשר בא לידך, גם ביחס רחוק, שלא בצדק ושלא ביושר, מנע ידך ממנו, ואל תגע בו, ובכלל מנע רגלך מארחות בוצע בצע אשר לא בצדק ולא במשפט.

Horeb 342:1

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וגו׳ ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך, כי אני ה׳ אלהיכם (ויקרא כ״ה י״ד).

Horeb 344:3

ג) אם האיש המקנה והמוסר את קנינו יקיים את דבורו ובתור גמול של אות וסימן יתפוש ויאחז באיזה כלי של הקונה, אם הדבר ההוא ראוי לכך, ואף לוא יהי רק לקנין של בן רגע (קנין סודר, חליפין) אפני העברת הקנין אינם שוים בכל הדברים, להשתמש בהם, וביחוד יש הבדל בין הדברים הבלתי מחוברים אל האדמה (מטלטלים ובעלי חיים) ובין מחוברים לקרקע (נכסידלאנידא); כמו כן לפי תכונת הדבר וערך שויו גם החלטת הקנין ונתינת הכח. — אם בעל הדבר ימסור את קנינו חפשי לטובת רעהו בלי תשלום גמול ״מתנה״, אז עליו להקנות הדבר להזוכה עפ״י אחד מהאופנים הנזכרים — אך אם אחד ימסור את זכותו על הדבר לאיש זולתו, והקונה ימלא בקנינו את חסרון רכוש המקנה (כסף) הלא הוא ״ממכר״, אזי מעיקרה באופן הזה הקנין נגמר תיכף, אם אחרי ההסכם והמדובר נתקבל הכסף, ואם גם לא נעשה בזה אף אחד מאפני הקנין הנזכרים, אבל בעד מטלטלים ובעלי חיים חכמינו ז״ל מטעמם ונמוקם צרפו אל נתינת הכסף בעניני הקנין גם את אחד מאפני הקנין הנזכרים, — (ח״מ קפ״ט).

Horeb 346:8

אמנם בתבל הארצי זולת האדם ישתררו רק הכח, הגבורה, האומץ והתקיפות, אבל בין אדם לחברו ישלוט רק ״הציק״ בנוגע אל הזכות והקנין, ורק על ידי התחברות אנשים מובטחה היא הזכות, הבלתי נראה ורפת הכח, ובה תמצא מגן ומחסה מול פני החוזק והתקיפות אצל האנשים הקמים עליה, אשר צלם האדם כלא נחשב בעיניהם, לכן עלינו החובה, להכיר ולהוקיר ולכבד את חוקי המדינה והעיר, שבה יחיה האדם בנוגע לזכות וקנין של ״שלי ושלך״, מקח וממכר, מתנה ושאר יחוסי הקנין (מנהג המדינה, הפקר ב״ד הפקר, דינא דמלכותא דינא) ח״מ ר״א ובמקומות רבים שמה, וראה גם י״ד קס״ה, ש״ך ח׳.

Horeb 348:2

והנה אם נתת את דברתך והבטחתך למסירת הזכות, אף כי לפי התקנה, אם גם נתת כסף, רק אם לא נעשה אחד מאפני מסירת הקנין לא נוכל לחשוב עוד, כי נגמר הדבר בעצם שלימותו ויוכלו עוד לחזור בזה, בכל זאת גם המוכר גם הקונה באופן, אם נתקבל הכסף או אם הקונה רשם איזה סימן על הסחורה וכדומה, ואם חזר אחד מהם, מארת הקללה של ״מי שפרע״ רובצת וחלה עליו, הלא הוא : ״מקללים אותו בבית דין״ ואומרים: מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים, שטבעו בים, הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדבורך״, ואף הנושא והנותן בדברים בלבד גם עליו החובה, לעמוד בדבורו, אף כי לא לקח כסף ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר, אם כי לא יקללו אותו בקללת ״מי שפרע״, בכל זאת נמנה הנהו בין ״מחוסרי אמנה״ ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי מחוסר אמנה הוא זה, אשר איננו עומד בדבורו במעשהו ומוצא שפתיו לא ישמור. כמו כן, אם הבטחת לתת לאיש דבר מה והוא סמך על זה ונחמת וחזרת בזה, הנך נקרא בשם ״מחוסר אמנה״, אם לא תקים את הבטחתך ולא תשמור את מוצא שפתיך. — (ר״ד).

Behold, if you have given your word and promise to give over ownership and money has been given in accordance with the decree, however, the sale has not been finalized by one of the methods of acquisition — we may not say that the matter was completed and they are allowed to go back on it. Nevertheless, if either the buyer or the seller goes back on it after money was received or after the buyer placed a sign on the merchandise, the curse of, "He who exacted payment," is given to him in court. That is, "He Who exacted payment from the people of the generation of the flood, and from the people of the generation of the dispersion, and from the people of Sodom and Gomorrah, and from the Egyptians at the Sea, He will exact payment from whoever does not stand by his word" (Bava Metzia 48a). And even one who only does business orally is obligated by his word, even though he has not performed an action. Yet even though a buyer or seller who only goes back on his word does not receive the curse of "He who exacted payment," he is called one lacking in faith. Anyone who promises something to his fellow in a way that his fellow should be able to rely upon it and goes back on it is considered someone lacking in faith (Choshen Mishpat 204).

Horeb 349:1 · Sefaria Community Translation

אם בעת קבלת השמירה היה איזה תנאי על דבר האחריות אזי הכל לפי התנאי (רצ״א). השומר, אשר איננו זוכר, איה הניח את הדבר, הוא מעל בזה ולפי משפט התורה, עליו לתת תיכף את התמורה בעד הדבר הנמסר לו לשמירה ולפקדון, כמו כן אם גנבים באו והוא לא קרא לעזרה, גם באופן, אם לא שמר את הדבר כראוי לפי תכונת הדבר ולפי המקום והזמן, בעוד עליו לחשוב בשמירתו, כאלו הדבר הוא שלו. מי אשר הפקיד בידך איזה דבר סתם, אזי יתן אמנה גם לאשתך ולבני ביתך הגדולים. — מעילה היא בשמירה, אם תמסור את הדבר לאיש אחר, אשר לא מבני ביתך, ואם כי האיש ההוא אוהב או קרוב לך, או אם תרשה לאנשים אחרים, זולת בני ביתך, לבוא ולכנוס במקום שהופקד הדבר, ורק אז תוכל לעשות זאת, אם המפקיד בעת מסירת הפקדון ידע מזה (רצ״א). את אשר הפקידו בידך דרוש להיות נחשב לך כדבר קדוש, גם הנסיון להשתמש בו הוא מעל, אך אם גם חסרון קל בא ע״י שמוש כזה גזילה הוא, אם ע״י עצמך או ע״י באי כחך, — אם הפקידו פרות בידך אל תערבם עם פרותיך יחד, ואם לא יפחתו יותר מהרגיל אל תגע בהם, אבל אם ישחתו יותר מהרגיל, אם בעל הפקדון במקומך אזי עליך להודיע לו, ואם לא, מכור אותם בבית דין; כמו כן אם נרקבו או נפחתו באופן אחר, אבל בטרם הגיעו לרקבון, אל תגע בהם. מי אשר נדרש לו למכור פקדון, אל יהי׳ הוא הקונה. אם המפקיד רחוק מאד ממך ונסע לזמן בלתי קצוב, אזי עליך לעשות בפקדון הפעולות הדרושות לשמירתם, למשל, לשטח בגדים באויר וכדומה (רצ״ב). שומר שכר לא מלא עוד את חובתו באופן אם גנבים באו בקראו לעזרה, רק עליו, להביא עזרת אחרים אף בתשלום עד ערך שווי הדבר, שהפקידו בידו, ורק אז יוכל לעזוב את הדבר וכפי שיש לו הרשות לזה מהחוק, מהמנהג ומהתנאי (ש״ג). כל האומנים נחשבים לשומרי שכר על החומר הנתן להם, כמו כן השוכר איזה דבר (ש״ו ש״ז). מי שיש בידו משכון או מציאה, עליו לשמור אותם כשומר שכר, אף כי בנוגע אל אחריות הדברים דינו כשומר חנם (ע״ב רס״ג). בקבלת פקדון מנשים, עבדים וקטנים דרושה זהירות מיוחדת וידיעה ברורה, אם הדברים הם שלהם (טור פ״ו).

Horeb 355:2

שליח — להיות שליח, הלא הוא: להשאיל לאחר את דברו ומעשהו, להוציא לפועל איזה תכלית ומטרה מיוחדה, כמו כן לתת לעצמות רעהו את גופו להוציא על ידו לפועל איזה דבר ותכלית מיוחדת, לכן השליח נחשב כעצם המשלח (שלוחו של אדם כמותו) ואת אשר ידבר ויפעל השליח בעד המשלח נחשב כעצם מעשהו של המשלח (ומובן מאליו, כי לא יתיחסו לוה חובות כאלה המחללים את קדושת עצמות צלם האדם) — אולם בנוגע אל האסור וההיתר של הפעולה, הנך בעצמך מקבל עליך את האחריות. הן אמנם תוכל להיות ״שליח״ בעד כל מטרה ותכלית של המשלח ורק לא ״לדבר עברה״, כי איככה תוכל, לעשות ולפעול בשליחות שום איש איזה דבר, אשר אסר עליך ה׳ בפקודתו?! לכן אין איש יוכל להצטדק על דבר ומעשה רע שפעל ועשה, באמרו ״הלא עשיתי זאת בפקודת רעי״, אך מי אשר פקד לקטנים או בלתי מכירים ויודעים את תכונת המעשה. למלאות בזה איזה דבר עברה — אז הוא — ולא השליח — ישא את העון — קבלת השליחות, להיות בתור עצמות המשלח נגמרה ע״י ״דבור״ בלבד אם קבלת עליך, למלאות איזה פקודה בעבור המשלח, ואתה עשית זאת בגלל עצמך הנך רמאי (בעטריגער) — אם קנית דבר בעד המשלה ויתנו לך יותר מהרגיל, ואם הדבר הקנוי אין לו מקח קצוב בכלל, אזי הוא לטובת המשלח. אך אם היה המקח קצוב וידוע והוסיפו להשליח במנין, במשקל או במרה, כל שהוסיפו לו המוכרים הוא בעד שניהם (קפ״ג).

Horeb 356:1

לא תעשו במשפט, במרה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני ״צדק״ איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם, אני ה׳ (ויקרא י״ט ל״ה).

Horeb 357:2

התורה שבעל פה תלמדנו, להרחיק מעלינו, ככל האפשר, כל אונאה וטעות הקל שבקלים במדה ובמשקל, לבלי להחזיק בבית איזה מדה לא נכונה, ואף גם להשתמש בה לשמוש אחר, אם לא נכרת היא באיזה סימן, כי אמנם נבדלה היא מאלה המדות הקבועות, למדוד בהן. — מדה ומשקל תוכל לחלק רק על 1/8 1/4 1/2 1/1, באופן כזה, אשר החלקים יעלו תמיד בכפל שעור שוה, למען יהיו נכרים וידועים לכל אחד בנקל, אבל בחלוקה של 1/3 1/5 3/4 וכדומה אל יחלוקו אותם, יען האנשים בלתי בקיאים בהם, ובנקל יוכלו לבוא לידי טעות. במדידת הנוזלים, עליך להיות נזהר ברתיחת הקצף (שוים) על פניהם, יען כי באופן הזה יבוא גם האויר הכלוא בהם, בה במדה, להפחית אותה, — גם עליך להכין ולכונן את המדה ואת המשקל בדיוק נמרץ, ולהחזיק אותם בנקיון ובבלי כל מגרעת (המו~ד~{כ}ר נוזלים עליו לנקות ולקנח למצער את המשקולת פעם אחת בשבוע וכפות המאזנים בכל פעם, כאשר נדרש לו לשקול בהן) במאזני משקל, עליך לתת החופש לתנועתם, עד אשר יישירו לפניך ובדבר ההכרעה כפי מנהג המקום. יש למנוע גם מראית עין בנוגע אל אונאה, ואם אפשר הוא לכוון כי גם הקונה יראה ויוכח מצדקת המשפט של המדה ומשקל, חובת משפט צדה כזה שולטת גם כן במספר ומנין כמות הדברים, ועל המוכר והקונה, לעשות כל דבר ביושר ובלי כל עולה במספר, גם אחרי עבור כמה שנים החובה והמצוה עליך להשיב את הדבר, שהיה בו איזה אונאה, ואף אם בעצמך לא הונית, אבל על פי טעות נהיתה אונאה במדה ובמספר, אשר יצאה לך איזה תועלת מזה הנך מחויב להשיב, ומשפט צדק זה במדה ובמשקל, החובה והמצווה עליך למלאות תמיד נגד ישראלי או אינו יהודי, וכל העובר על המצוה הזאת, הוא ״חלול השם״ וקללה וחטאת רובצת עליו — כמו כן אסור הוא כל אונאה ומרמה בעשית חשבון לישראל ולאינו יהודי, אף לרשעים ולאינו יהודי, אשר יציק לך וילחוץ אותך, נגד כלם עליך, להיות צדיק, וננד אינו ישראל ביחוד הנך עובר עוד על ״חלול השם״, שהוא חטאת שאול ואבדון (ח״מ רל״א רל״ב סמ״ג ל״ת קנ״ב בסוף) אשר לא ינקה רע.— כל דבר עול במדה ומשקל קשה היא להיות השבון עליו, לתקן עותתו, יען כי לרוב, לא ידעו את אלה, אשר פעלו להם עולה, לכן שמו חכמינו ז״ל החובה על האיש החפץ לעשות תשובה על העול, שעשה במדה ובמשקל, להשתמש עם הרכוש שרכש לו ע״י אונאה ״לצרכי רבים״, וזה הדבר הוא האחד. שעל ידו אפשר הוא, שאולי האיש הבלתי נודע לך שהונית אותו, כי גם הוא יקבל מזה איזה תועלת וטובת הנאה.

Horeb 359:1

ב) ע״י קנין בלתי בע״ח: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו (שמות כ״א ל״ג). כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה (שם כ״ב ה׳). כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו (דברים כ״ב ח׳).

Horeb 360:5

כל תשלום הנקרא בשם ״קנס״ יוכלו הבית דין לגבות רק בארץ ישראל, אבל כל תשלומי נזק היוצאים מדבר ״חוק ומשפט״ הנך מחויב לשלם בכל מקום, ושאר הדינים ראה (ח״מ שפ״ט, ת״ט).

Horeb 362:5

למשל : לכרה או לגלות בור, להעמיד או להשליך בדרך חומרים, שעל ידם יוכל לצאת נזק: אבנים, זכוכית, סכינים, משאות, כדים וכדומה, או להניח דברים כאלה על הגג, אשר ע״י סבות רגילות ומצויות יוכלו לנפול ארצה ולהזיק, בהיותם מונחים שמה במנוחה, או להחזיק ברשות עצמו דברים כאלה מבלי מחסה בתוך הגבול שיש לאחרים הרשות לבוא שמה — כל אלה יטילו עליך האחריות לשלם ״נזק שלם״ עבור בע״ח (אשר המה בעצמם לא יוכלו להיות נזהרים) וימותו, או יתנזקו על ידם, כמו כן בעד נזק אדם, אבל לא בעד נזקי כלים, — אם תכרה בור ברשותך אז אין כל אחריות עליך, אבל אם תתן הרשות לאחרים, לצעוד מסביב להשטח ההוא, אז תקבל עליך האחריות — עליך להיות נזהר בכל דבר אשר תשליך או תשפוך או תבנה ברחוב וכדומה לבלי תביא נזק לאחרים בזה. על דבר יתר הפרטים ראה ח״מ ת״י, תי״ז.

Horeb 363:4

התורה תחיב אותך ע״י מצות עשה ולא תעשה מיוחדות. להסיר כל מכשול מרשותך ולמנוע כל דבר, שיוכל להביא סכנת נפשות גם להסיר את הסכנה ע״י הכנת אמצעי־מגן ומחסה, לבל ירעו ולבל ישחיתו עוד.— על גג ביתך, אם שטחו נעשה לשמוש אנושי, עליך לעשות ״מעקה״, לבל יפול הנופל ממנו, ובכלל כל הנמצא בחוג קנינך, אשר יוכל לגרום סכנת נפשות, אם לא תעשה מחסה לזה לבל יצא כל מכשול ותקלה הנך עובר על לאו של ״לא תשים דמים בביתך, למשל : בור או באר מבלי עשית חוליא גבוה יו״ד טפחים או לעשות לה כסוי וכדומה. — כן אם נמצא בביתך מדרגות שבורות. רעל, כלי נשק, סכינים, אבנים וכדומה (ח״מ תכ״ז).

Horeb 364:1

אש — אשר לפי טבעה תעבור בכל מקום באויר וברוח מצויה, יש לה כפי כחה, בהיותה רגילה להתפשט, עוד תכונה מיוחדת, תכונת כלי נשק ביד האדם, ואם לא נמצאה איזה סבה, אשר הוא איננו יכול להיות חיב בזה, בהיות הדבר תלוי באחרים, למשל : גדר חומה חזקה העוצר בעד האש, אשר רק ע״י התרשלות בעל הגדר נפל תחתיו וכדומה, אז יש לה הדין של דומם המובא בתנועה, אשר אם לא הגין והחסה עליה היטב חייב הוא באחריות, ושאר הדינים ראה ח״מ תי״ח.

Horeb 365:3

ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (ויקרא י״ט י״א).

Horeb 368:2

למשל: אל תכבד את רעך בכבודים ובמתנות, אם ידעת מראש, כי לא יקחם ולא יקבל מידך, גם בבוא רעך בביתך אל תפתח חבית יין, להראות, כי בשבילו עשית כזאת, ובאמת גם מבלעדי בואו פתחת את החבית הדרושה לך לפתחה באמת בעד אחרים, יען בזה תסבבהו בכחש ותגנוב את דעתו, לחשוב כאילו שמתחך כה גדולה על בואו, עד כי חרד הנך, לעשות דבר כזה לכבודו, וכדומה הרבה. כל שקר, כל אונאה, כל חניפה, וכל צביעות נגד כל אדים, ויהי מי יהי ומאיזה דת שתהיה, אף כי אתה מדעתך תוכל להבין, כי אמנם נבזה ונמאס הוא דבר כזה, בכל זאת גם החוק ודבר משפט יצוה עליך ויזהירך, לבלי עשות מדחה ודבר שקר, לא רק נגד איש מיוחד בנוגע אליך, רק נגד כל אדם, יהודי ואינו יהודי, ולהיות תמים ונאמן עמו (ח״מ רכ״ח). ובנוגע למשא ומתן קבעו חז״ל לך לחובה ואזהרה שמקורה בנאמנות האדם, כי חלילה לך לעבור בשתיקה, מבלי הודיע מראש להקונה את טיב הסחורה ותכונתה, באופן, אם הקונה יחשוב אותה, כי שונה ואחרת היא בתכונתה, מאשר היא באמת, אף כי בגלל התכונה הנאמנה שלה אין הבדל במחיר הסחורה, למשל: אסור עליך למכור לאינו יהודי בשר בלתי שחוט והוא יאמין, כי נשחט כדת היהודים וכדומה (שם).

Horeb 373:3

מטעם הכתוב: ״מדבר שקר תרחק״ יזהירו אותנו חכמינו ז״ל ביחוד גם מדברים כמו אלה: לתת ידים מוכיחות ולחזק ע״י השתיקה שלך, או ע״י חזות פניך את דבר השקר והכזב, אשר יביע רעך בפניך לזולתו, או לסבב בשתיקה כזאת, כי רעך יפיח כזבים — גם לחזק בדבר שקר איזה ״דבר אמת״ אסור, ומצוה הנך, להגות מן המסלה ומדרך חייך כל המניעות, המפריעות בעדך את דבר ״האמת״ לאמתו (ח״מ ט׳, י״ז כ״ח).

Horeb 374:1

והנה חכמינו ז״ל נטו קו של ״חן וחסד״ בהליכות האדם בעולמו, באמרם, כי חלילה לו להיות בודד במועדו ולהתרחק ״מחברת האדם״, רק עליו להתרגל בה ולהיות ״מעורב עם הבריות״, ואף יורו ויראו לך איזה פעולה, שהיא רק משונה למראית עין, ואותה דורשת ממך החובה של ״התערבות עם הבריות״ ומה היא פעולה כזאת בנוגע אל המצוה של ״מדבר שקר תרחק״ — הן אמנם חיי האדם בחברה האנושית לא יכלו בשום אופן להתקים, לו כל אחד, ללא נדרש, הגיד תמיד לרעהו את כל, האמת אשר בלבו, כפי אשר הכירה אותה לדעת בעצם שלימותה. — אף חברת האנשים כוננה לה ״שפה״ כזאת, אשר, אם אמנם מחוץ לחוג החברה היתה נחשבה — לו השתמשו בה — לדבר שקר, אבל בקרב חוג ״חברת האנשים״ תחדל ״שפה כזאת״ מהיות עוד ״שקר וכזב״, יען כי זה האיש, אשר תקח עמו דברים במבטאים כאלה, לא יחכה, לשמוע מפיך בהחלט את ״הדבר אמת לאמתו״, — השפה הזאת, היא ״שפת הדרך ארץ והנמוס״ (האפליכקייט), אשר מפני כי התחברות האנשים ככה הנהיגה בתוכה לנאום נאום כזה, לכן חדלה מהיות עוד דבר שקר.— הן אמנם כמו ״החברה״ ביחוד תתן להדברים את ערכם ומובנם ומושגם הנאמן עליהם, לכן גם הכח והזכות בידה באופנים מיוחדים, לשנות את מובן הדבור ומושגו, וכאלו חברת האדם לוא החליטה, להשתמש עם המעלה ״כן״ (יא), להיות לה מובן ״לא״ (ניין) וכמלה ״לא״ להוראת ״כן״, הלא עליך לשמוע לה ולקשור אז את המובן והמושג שלך עם המובן המקובל ממנה, כמו כן תרגילך חברת האדם להשתמש למשל עם המלה ״עבד״ (דיענער) בתהלוכות החברה, להיות לה רק המובן של שלילת האדנות והגאוה, גם הכנעה מטעם הדרך ארץ והנמוס ולא יותר, בעוד אשר המלה הזאת בשאר יחוסים, הלא הוראתה ״עבדות והתמכרות גמורה״, וכן גם עם כל דבור ומבטא של ״אהבה וחבה״ שהנהיגה אותה חברת האנשים, להשתמש בה, כמו כן בחברת אנשים, הלא לא ידרוש ולא יחכה האיש הפרטי, כי רעהו, ללא נדרש, יגיד לו את כל לבו ואת כל אשר יחשוב עליו.— והכלל הוא: ״את אשר תדבר, דרוש להיות אמת לאמתה, בכל זאת לא נדרש ממך, כי תוציא בשפתיך ותביע אמר כל דבר אשר תחשוב אותו לדבר אמת״, אין ״חברת אנשים״ אחת יכולה להתקיים, לו כל אחד למשל, בעת יפגוש את רעהו, ימצא נכון לפניו להגיד לו, ללא ידרשהו. את אשר ימצא בו דופי במראהו החיצון, בשפתו ובהנהגתו וכדומה, והשתיקה הזאת תחדל מהיות התנכרות או סתר פנים ע״י כזב, יען ביחס כזה, הלא השני לא יחפוץ ולא יקוה, לקבל ממנו הוראה, מוסר ותוכחה, אף על ידי שתיקתך, הלא לא יחניף רעך את עצמו לחשוב, כאלו ערכו עליו טוב הוא רב יותר, מאשר הוא באמת. וכמו יכול להיות כזאת ע״י שתיקתך. לו היית ונמצאת עם רעך בינך לבין עצמו, ויכולת אז להגיד לאחיך, מבלי להלבין את פניו, בהוכיחך אותו על חסרונותיו, ואתה לא עשית כזאת, הן אמנם, למלאות את תנאי חיי החברה בהליכות עולם לא תזיק במאומה להאמת והנאמנות, אף חובה היא למלאותם — אבל אף צעד אחד הלאה, אף דבור קל יותר מאשר יאות לפי המקום והנמוס היא ״חניפה וצביעות״ ולכן גם לחטא ועון יחשב (ח״מ רכ״ו, ו׳, א״ח ס״ה, כתובות י״ז ע״א).

Horeb 375:1

וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים (שמות כ״ב כ׳).

Horeb 377:2

אין כל הבדל בנוגע אל האלמנה והיתום באזהרת התורה בין עניים ובין עשירים, ואם נעדר מהיתום אביו או אמו. כל עוד היתום לא יוכל לעמוד ברשות עצמו, ולנהל בעצמו את עניניו נקרא בשם ״יתום״, ואם כי, לחנך יתום או יתומה בדרך טובים תוכל לפעמים ליסרם לטובתם, בכל זאת עליך, להתנהג עמהם גם בזה בחסד וחנינה, יען לבבם עלול מאד להרגיש ולהתפעל ביותר, וכמו כן בנוגע לכל איש עני, אומלל ונכנע. — (ח״מ רכ״ח).

Horeb 379:6

אתה עלם בן ישראל ואת עלמה בת ישראל! אתם, אשר תחושו עוד בנפשכם, כי מתנת ה׳ בכם עודנה בעצם טהרה, כי לבכם עודנו רך ומלא רגש־יה — אתם הזהרו בדבורכם, שמרו אותו במהרה וקדשוהו להיות ברכה לאחיכם, אל תפציעו לבב איש ואל תפגעו בו לרעה בדבורכם — ובראש וראשון שמרו פיכם ולשונכם מכל משמר, נצרו אותו כבואכם בחברת אנשים אומללים ומדוכאים, דלים ונכנעים, משרתים ומשרתות, הן אלה המדוכאים והנכנעים הלא המה יחושו בכפלים את מרת לעג השאננים, ואם גם הקל שבקלים, הלא רוחם הנדבה נוח, להרגיש במאד מאד צער ומרירות ע״י דברי חרפה ובוז, וגם אז יחושו עצמם נכלמים ומצטערים גם בעת ובדבור, שגם אתם בעצמכם לא תחושו בזה, כי הכלמתם אותם, גס בטרם תשימו לב, כי מפיכם התמלטו מלים כאלה, להכאיב את לבבם ולצערם — וביחוד הזהרו בצער נשים! שימו לב בכלל על אמרות חכמינו ז״ל, אשר מטעם האסור של ״ענוי״, הוסיפו גם את האסור להתלוצץ, להתל, להונות, להביא את איש במבוכה, לכנות את רעהו בשמות של גנאי, אף יחליטו, כי יותר מעון האונאה במשא ומתן, עוד כבד הנהו עון ״אונאת דברים וכדומה״, יען כי הראשון נוגע ופוגע רק ברכוש האדם ובקנינו, והשני יפגע בכל עצמות האדם. את העון הראשון תוכל להסיר בחפצך, להיטיב את דרכך במלאותך את החסרון, אבל לא את האחרון, והדמעות, אשר יבכה האיש הנפגע הנה גלויות וידועות להשופט כל הארץ, לכן יראו את ה׳ ואת עינו הצופיה בכל (ח״מ רכ״ח). ובמקום אחר אמרו חז״ל : המלבין את פני חברו ברבים, חבר הוא לרוצח, האם אינך רואה, איך דם פני הדך נכלם יעלם בקרבם ויחורו כמת?! שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים: ״המגלה ערוה, המלבין פני חברו ברבים והמוציא שם רע על חברו״ ולו גם שערי השמים יסגרו בעד כל תפלה וכל תחנה, אולם בעד דמע עין כל איש נכלם, הנפגע מרעהו בכבודו, פתוחים המה תמיד לרוחה.

Horeb 380:4

לא תקלל חרש ולפני עור לא חתן מכשל, ויראת מאלקיך אני ה׳ (ויקרא י״ט י״ד).

Horeb 381:2

בכלל: אל תהי תומך וסועד לאיזה דבר־עול — אל תמכור דבר האסור או דבר המזיק מבלי סימן, המורה על תכונתו, גם לאינו יהודי אל תמכור דבר האסור לישראל, באופן, אם אין להכירו ע״י איזה סימן בדבר, בעוד יש לחוש, פן יבא הדבר בידי ישראל (י״ד: כ״ג, נ״ז ועוד) — אל תמכור כלי נשק וכדומה לאיש, אשר אין לו הזכות והרשות מהממשלה, להשתמש בהם, ובכלל אל תמכור שום דבר, אשר ישתמשו בו לתכלית נזק (י״ד קנ״א). בכל אשר תוכל, עליך להסיר ולהרחיק כל דבר, שהוא אפשר להזיק ולהרע גם בעתיד, או מנע דבר עול מרעך, אשר יוכל אולי לעשות זאת מבלי דעת, למשל: אל תלוה לרעך בלי שטר חוב ועדים, ואם גם הוא איש נאמן, פן ישכח את זאת (ח״מ ע׳), ולא לבד, כי יחטא ואשם, האיש, אשר בספרי קריאה יעורר לתאוה ולכל חמדה לא טהורה וגדול עונו מנשוא, כי גם אלה ׳ אשר ידפיסו ויפיצו ספרים כאלה יחטאו נגד המצוה הזאת, וקללת הדור והדורות על ראשם תחול (או״ח ש״ו ט״ו).

Horeb 384:1

לא תלך רכיל בעמיך (ויקרא י״ט ט״ז).

Horeb 386:2

וגם דברים הבלתי פוגעים בכבוד רעך ושלומו, אשר שמעת ממנו או ראית בו, אל תספר אדותיהם לאחרים, בטרם תוכח לדעת, כי בעיניו טוב הדבר, אם גם יודע זאת ברבים, או נתן לך הרשיון לזה — אך אם רעך עשה או דבר איזה דבר בפני שלשה, אות הוא, כי רעך לא יחפוץ להסתיר דבר, ואז תוכל לדבר מזה ולספר זאת לאחרים, בעוד לא נמצא בזה שום פגם בכבוד רעך ושום מפריע לשלומו (ראה רמב״ם הלכות דעות פ״ז).

Horeb 392:1

לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ׳ י״ג).

Horeb 393:2

לא תקלל חרש (ויקרא י״ט י״ד).

Horeb 395:2

כי תצור אל עיר ימים רבים, להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ, אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. אתו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר, אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה.— (דברים כ, י״ט)

Horeb 396:3

אל ג) לכרות עץ מאכל, אשר יביא נזק לעצי פרי ונטיעים יקרים אחרים, אם השמוש בגזע עץ מאכל יש לו תועלת ומחיר יותר יקר מהפרי, אשר נוכל לקוות ולהשיג ממנו, ואשר מפני זה עץ כי יזקן ונס לחו ויביא פרי אך מעט מזער, נוכל לחשוב אותו לעץ לא מאכל. — בחסרון עצים נוכל לשרוף גם כלי אומנות לשמור בזה את גוף האדם הנפגע מקור והצטננות, לכרות עצי מאכל למען השתמש בשטח המקום, לבנות בית וכדומה. (ראה רמב״ם הלכות מלכים פרק ו׳ ח׳-י׳ קט״ז ד׳ בט״ז ומסכת שבת ס״ז ע״ב מי רוטרא) ראה גם ע״ד האיסור של סרוס בהמה ועוף (ויקרא כ״ב כ״ר, אה״ע ה׳ י״א ועוד).

Horeb 399:7

את חקתי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים, שרך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא י״ט י״ט).

Horeb 402:2